הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
ייחסנו לחומר עצמו חשיבות כמקור ממדרגה ראשונה לחקר תרבותה של יהדות מרוקו, היכול, ללא ספק, לשמש כבסיס למחקרים נוספים. לכן היתה הקפדה יתירה באיסופו, בחירתו והצגתו. ניסינו להביא את התכנים המפרנסים חומר זה לידי ביטוי בפרקים השתים של המבוא, אך ברור לנו שיש בו כדי לאפשר ניתוח מקיף יותר ממה שמוצע כאן. הרבינו ככל האפשר בתיאורים, ניתוחים והצגת מקורות בלתי ידועים, מבלי לשפוט ולהוציא מסקנות סופיות, מפני שאנו סבורים, שטרם הגיע הזמן להסקת מסקנות באופן אחראי, בגלל היקפו הגדול של המחקר. מאותה סיבה לא ראינו אפשרות לדון בהרחבה בבעיות הקשורות לנושא זה ביהדות בכלל, אלא לצורך איזכור והשוואה בלבד.
התלבטויות רבות ליוו מחקר זה והן כרוכות בזכות ראשוניותו. ברור היה לנו מלכתחילה שאין אנו יכולים למצות את כל האספקטים הקשורים בפולחן הקדושים במסגרת מחקר אחד, ולכן יש צורך בהמשך חקירת הנושא. כפי שציינו לפני כן, פעלנו בהרגשה של דחיפות בזמן, עקב התמורות התרבותיות שחלו בדורנו ביהדות מרוקו, ואין ספק בלבנו שמחקר זה, המגלה היבטים שונים במסורתה, יוכל לתרום להבנת יתר של תרבותה ותרומתה של יהדות מרוקו לסביבתה וליהדות בכלל.
המנהג להשתטח על קברי הצדיקים הוא מנהג קדום ביהדות. המדרש על כלב בן יפונה הקשור לפסוק ״ויעלו בנגב ויבואו עד חברון״ (במדבר יג:כב), מציין שכלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות בחברון (ראה סוטה לד:ע״ב). ברם היהדות הנורמטיבית לא נטתה לפולחן הקדושים. לפי דעת רש״י (יבמות קכ״ב:ע״א), כבר בימי התלמוד היה מנהג לקבוע לימוד על קברי הצדיקים, בעיקר ביום השנה. ראה עוד: אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל, מוסד הרב קוק, ירושלים תשל״ד, עמי יא-לד: מרדכי הכהן, המקומות הקדושים בארץ־ישראל, משרד הדתות, ירושלים תשל״א.
המונחים לציון קדוש
מונחים שונים מציינים את הקדושים היהודים במרוקו, הן כתואר המלווה את שמם והן כביטוי כאשר מזכירים אותם. מונחים מסוימים מקובלים על כל יהודי מרוקו, ואחרים אופייניים לאזורים מסוימים.
המונה הנפוץ ביותר בפי יהודי מרוקו כאשר מזכירים את הקדושים הוא סדדיק, בעיקר בצורת הריבוי שלו סדדיקים ובמיוחד בצירוף סדדיקים אל עזאז, היינו הצדיקים היקרים, האהובים. בהזכירם ביטויים אלה מרימים היהודים יד למעלה ונושקים לה. ידועים ארבעה קדושים שהמונח צדיק הוא חלק משמם, זהותם אינה ידועה ושמם קשור למקום קבורתם: צדיק אזרו, צדיק עין נזאר, צדיק קלעה אל־מגונה וצדיקי עין דיאב. המונחים רבי ורב נפוצים מאוד בקרב יהודי מרוקו, בעיקר לפני שמו של הקדוש.
מונח כללי שגור מאוד הוא חכם. אומרים ״הולכים לחכם״ כשהכוונה היא לבקר קבר קדוש.
המונח מול, שהוראתו בערבית בעל, אדון, שליט, נפוץ כחלק משמם של קדושים רבים, וכן מוואלין, צורת הריבוי של מול. המונח מול ניתן בדרך כלל לקדוש שהוא ראשון בין הקדושים במקום בו קבורים הרבה קדושים, או שהוא נקרא על שם איזור מסוים והוראתו אז שליט של אותו איזור. קדושים רבים נושאים את המונח מול כחלק של שמם, ומעניין לציין שרוב רובם של שמות אלה קשורים לעצמים שבטבע, כגון מול תאורירת( בעל הגבעה), מול אז׳בל אל־כביר (בעל ההר הגדול), מול שזרא (בעל העץ), מול אל־כארמה (בעל התאנה) וכו, וחלקם לחפצים הקשורים לקדוש לפי המסורת, כדוגמת מול תפילין (בעל התפילין), ומול סנדוק אל־כדאר (בעל הארגז הירוק).
קדושים אחדים ידועים בשמם ובשם נוסף המתחיל במונח מול וביניהם: ר׳ שלמה בר־ברירו (מול אבסאר), ר׳ מוסא בן ישי (מול סור), ר׳ אברהם אזולאי (מול אימיתכּ), ר׳ יצחק ישראל הלוי (מול אל־בארז׳), ר׳ מכלוף בן־יוסף (מול אל־קאנטרה), ר׳ יעקב אשכנזי (מול אנמאי), ר׳ יהודה הלחמי (מול תאסקאסת). על ר׳ אליהו מקזבלנקה נאמר שהוא מול אל בלאד, היינו, בעל העיר. צורת הרבים מוואלין ידועה לגבי שתי קבוצות של קדושים — מוואלין אל־גומרא ומוואלין בו־ חלו — וכן כשם נוסף של שני קדושים בודדים — מוואלין דאד, הוא ר׳ אברהם אווריוור, ומוואלין תאסאבראנט, היא ר׳ יהודה ק־ישראל הלוי.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רבי יצחק צבע השני
מחכמי סאלי, חיבר חיבורים רבים והוא מצאצאיו של רבי אברהם סבע, כך כתב בספרו ״קרני ראמים״ – ״ראתה עיני לאבינו הראשון הגאון והמופלא, המקובל האלוקי, כמה״ר אברהם צבע זלה״ה, בספרו הבהיר על התורה הנקרא צרור המור״.
חיבורי רבי יצק צבע השני :
א. ״אפיק הנחלים״.
ב. ״בית יצחק״ – חידושי ש״ס.
ג. ביאורים – על ספר הכוונות.
ד. ״בן ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ה. ״חסד ואמת״ – חידושי ש״ס.
ו. ״מקום בינה״ – פירוש על אוצרות חיים, עץ חיים ומבוא שערים – מכתבי האריז״ל.
ז. קונטריסדרושים – ( הוזכר ב " מעלות לשלמה " )
ח. ״קרני ראמים״ – על פירוש רש״י לתורה.
ט. ״שערי בינה״ – פירושים, הגהות וביאורים לכוונות התפילה.
י. " מנחת אליהו "
יא. " אם לבינה " ליקוטים על קבלת האר"יז"ל על סדר הא'-ב מהרמ"ז
רבי יששכר אצראף
מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, חמיו ורבו של רבי רפאל אלנקאוה.
רבי יששכר היה רבה של סאלי, ראש הישיבה וראב״ד.
כאשר עלה לירושלים, מינה את חתנו רבי רפאל במקומו. הרב יששכר שימש בירושלים כרב עדת המערבים.
בספר ״חכמי המערב״ לרב שלמה דיין הי״ו מסופר כי הרב משאש זצ״ל סיפר את אשר סיפר לו הרב רפאל:
ברבאט היה גוי שונא ישראל שהתפאר שלא ״נטמא״ מעולם במגע יהודי. יום אחד עבר ליד חצרו רבי יששכר והנה יצא לקראתו כלבו של הגוי, כלב מדברי גדול, הרב צעק לישועה, הגוי יצא מחדרו ואז הכלב תקף לפתע את הגוי וקרע את לחיו, בינתיים רצו אנשים לעזרת הרב והרגו את הכלב, הגוי מת מפצעיו.
רבינו יששכר רבה של סאלי ומנהיגה הרוחני העמיד תלמידים רבים.
כשרצה לעלות לארץ ישראל, לא הסכימה הקהילה. הוא הודיע שהוא נוסע לסטאט להשתטח על קבר אביו. כך עשה ומשם המשיך בסתר לארץ ישראל.
שימש בירושלים ראב״ד עדת המערבים בשנים התרמ״ו ־ התרנ״ב, בתפקיד זה החליף את רבי אלעזר הלוי בן טובו מרבאט – מחבר השו״ת ״פקודת אלעזר״.
קדם להם ״הצוף דבש״ – הרב דוד בן שמעון, גם הוא מרבאט.
אגב, דבר זה מלמד על תנועה גדולה של יהודים ממרוקו (רבים מהם מן הערים סאלי ורבאט) שעלו להתיישב בארץ ישראל וכן קבוצות תלמידים ורבנים בראשיהם, כדוגמת קבוצת אור החיים הקדוש, הרבה שנים לפני העליות ״הראשונות״.
רבי יששכר נולד בסאלי בשנת התקע״ז ונפטר בירושלים ב-כ״ו באב התרנ״ו ונטמן בהר הזיתים.
בספר ״נחלת אבות״ (ח״ב רס״ו) נכתב: ״בשנת התמ״ר עלה לירושלים, אהוב על כולם, אוהב שלום. ב-כ״ו באב התרנ״ב נתבקש לישיבה של מעלה״.
על מעכתו נכתב:
׳'נמס כל לב ורפו כל ידיים.
אל הלקח ארון ה' אחד מן הרמתייס.
הי חסיד ה' עניו יושב כין המשפתיים.
אכד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו.
כל העם מקצה יגידו תהילתו
צדיק כתמר.
גס ריחו לא נמר
משים עצמו כאין מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג-סוף פרק המבוא
תכלית הספר ומבנהו.
זהו מכלול הקווים העיקריים המיוחדים ליהדות המגרב, המחייבים את החקירה בה כיחידה נפרדת. כיוון שמעטו מאוד עבודות המחקר שנעשו בתחום זה עד כה – ובמיוחד מצד חוקרים יהודים – אין פלא שכותבי תולדות ישראל בכללן מעדיפים לעבור בשתיקה או בקפיצה על " פינה נידחת , זו, ומחברי הערכים באינצקלופדיות יהודיות למיניהן, שאין להן אפשרות להשתמט מחובת פרסום הערכים, חוזרים על " מעשיות " שמצא מאיר פישר ז"ל בתרגומים קלוקלים של מחברים ערביים ופרסומן כעובדות בספרו " תולדות ישורון " שיצא בפראג בשנת1817, או בדומות להן של מחברים אחרים.
נוסעים מאירופה, והם מלומדים נוצריים, רופאים, קציני צבא צרפתיים ופקידים במינהל האזרחי וברשת החינוך ערים היו לחקר החברה היהודית, בעיקר במרוקו, אבל גם באלג'יריה ותוניסיה, וניסו על פי דרכם ויכולתם להתעמק בבעיותיה.
מצוי מספר ניכר של פרסומים בצורת ספרים ומאמרים העוסקים ביהדות זו. מחברים אלה נתנו, כמובן, דעתם על נושאים שיכולים היו לטפל בהם מצד הכשרתם כגון תיאורי המללאח בערים הגדולות, העדות הקטנות בהרי האטלאס ועמקי הדרום, עריכת סקרים דמוגראפיים, אתנולוגיים ואנתרופולוגיים.
ודאי שאין לבוא בטענה כי חסר למחקרים אלה הביסוס ההיסטורי תרבותי וידיעת עולמה של היהדות מבפנים. אלא שגם בזה ייחודה של יהדות המגרב, שהיא לבדה מבין כל הגלויות היהודיות זכתה לתשומת לבם הרצינית והכנה של חוקרים לא יהודיים.
המבנה של שני הכרכים מותאם להשתלשלויות ההיסטוריות ולחומר המקורות. הכרך הראשון עוסק בתקופה העתיקה ובימי הביניים ( לפי הגדרתם של ההיסטוריונים האירופיים ). דלות המקורות בשביל התקופה העתיקה אילצה לתאר בפרק אחד את קורות הימים ההם על כל תופעותיהם.
וכנגד זה החומר המצוי במקורות יהודיים ולא יהודיים בשבילך משך הזמן למן הכיבוש הערבי עד גזירות המייחדים ועד בכלל איפשר להציע את הדברים לפי נושאים בפרקים נפרדים.
הפרק האחרון בכרך הראשון עוסק בימי ההתאוששות, לאחר שבטלו ממלכת המייחדים וזירותיה. גבולו ראשית השלטון העותמאני וצמיחת שושלת הסעדים במרוקו. הכרך השני מוקדש לימי הביניים המאוחרים במזרח התיכון. שנמשכו כאן עד המאה התשע עשרה.
כנקודת מוצא משמש בירור בעיית הברברים המתייהדים, מאחר שרק מהמאות החמש עשרה – שש עשרה מתחילים המקורות לעסוק בכובד ראש בבעיה זו, אם כי ההשקפה של מוצאם של היהודים מהברברים היה פרי המאה התשע עשרה.
שאר הפרקים בכרך זה הן מונוגראפיות העוסקות בארבע הארצות הברבריות לפי הסדר הכרונולוגי של גמר משטרן החברתי, המבוסס על עקרונות ימי הביניים : אלג'יריה – 1830, תוניסיה – 1881, טריפוליטאניה – 1911, מרוקו – 1912.
בפרקים אלה תוארו גם קווי ההתפתחות עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אלא שדבר זה נעשה בעיקר לשלמות התמונה. בשלו הארצות שנסקרו ראשונה ניתן היה לתאר את החיים על כל תופעותיהם בחומר וברוח – לפעמים פחות בראשי פרקים.
לא כן בנוגע ליהדות מרוקו, שמבחינת מניין אוכלוסייה שקולה הייתה כנגד שלוש אחיותיה, ומבחינת בניינה ומשקלה, עושר המקורות על כל סוגיהם, השופעים חומר על כל שטחי החיים, ראויה וזכאית היא למונוגרפיה מקיפה ומעמיקה, שתמצה את כל החומר הזה.
רק בארץ זו יכול היה עובר אורח יהודי דובר עברית להידבר עם יהודי המקום בלשון העברית. ואולם מפאת הצורך לשמור על סימטריה מסוימת צומצם פ]רק זה לתופעות מדניות כלליות, שיד השליטים הייתה בהם.
החומר לתיאור החיים הפנימיים, הארגון, הנהגת הציבור, הרבצת תורה, חיי כלכלה, יחסים עם השכנים, וכן סקירה על גזירות ההפליה נאסף ובחלקו גם עובד מתוך בחינה רחבה, שתקיף את כל המגרב.
וכן נאסף חומר רב על גורלם של יהודי המגרב החל בתקומת המדינות העצמאיות באפריקה הצפונית, הן בתוכן והן במדינת ישראל, ארץ כינוסים, ובארצות פזוריהם שאליהן גלו. אבל חומר זה עובר את הגבולות שנאלץ המחבר לתחום לעצמו בספרו זה.
נמנעתי מלצרף למבוא הערות או מראי מקומות, שלא להרחיב את היריעה יותר מדי, מסחר מתוך הספרות המדעית העשירה ביותר, העוסקת בבעיות שנגעתי בהן במבוא, ושלא דנתי עליהן בגוף הספר, בא לפני רשימת הקיצורים הביבליוגראפיים. הוא סודר לפי הנושאים ויוכל לשמש מדריך ולמעוניין בבעיה מסוימת. לא נזכרו החיבורים המצויים ברשימת הקיצורים.
סוף פרק המבוא.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
A Tesra, les fêtes de mariage commencent jeudi soir par la première cérémonie du henné, qui se répétera pendant huit jours dans la maison de la fiancée, en présence des familles et des invités. Les tamzwarât mettent à la jeune fille du henné et lui font L'azellumin – le rite de defaire les cheveux de la mariee – On la peigne et on couvre son corps d'un drap, qu'elle gardera jusqu'au mariage. Les femmes poussent des zgarit et font des l'ab.
Samedi soir a lieu le pétrissage du pain en présence de nombreuses femmes, qui chantent et dansent. A cette occasion, la mère de la mariée met du henné dans les mains de sa fille et y dépose une pièce d'argent. La mère surveille depuis jeudi l'assiette où est conservé le henné, car des ennemis peuvent, en renversant l'assiette, lui compter le nombre d'années pendant lesquelles la femme restera stérile. Les islan, déjà élus lors des fiançailles, se réunissent chez le fiancé pour choisir le cheik. Ils envoient à la fiancée une jarre, qu'ils décorent eux-mêmes.
Dans l'anti-Atlas. A Ait-Baha, le samedi, "sabt alahtanim", met en présence les deux familles et des invités au cours d'un repas copieux. Le soir, on prépare la pâte. Chaque tamzwarâ met le plat dans lequel on pétrit la farine sur sa tête et danse. C'est à ce prix-là qu'elle pourra plus tard prendre part à la coiffure de la mariée. Quand la pâte est prête, le fiancé se lève et jette une offrande dans le plat. Son exemple est suivi par d'autres.L'argent est recueilli par la mère de la fiancée. Les jeunes gens, réunis entre eux, concourent à raconter la meilleure blague.
Même des jeunes gens mariés sont admis à concourir. A un moment donné, le fiancé est entouré par deux islan. On lui attache le pied droit au pied gauche d'un ami et son pied gauche au pied droit d'un autre. Les deux islan dansent, tout en essayant de soulever le fiancé. A la fin de la danse, les jeunes gens s'enfuient et l’emmènent avec eux. Ses parents le rachètent avec une offrande de cinq pains de sucre.
Vallée du Dadès. Jeudi, "nhar aseb – le septieme jour ". la jeune fille, en présence des tamzwarât, est lavée et couverte d'un drap. On lui met un bracelet appelé az,ebg, porté seulement à cette occasion. Les femmes chantent et dansent durant toute la nuit. Dans la maison du fiancé, ses amis l'habillent d'un vêtement neuf. L'élection des islan donne lieu à une fête, qui se prolongera jusqu'au matin.
Vendredi matin, le jeune homme fait envoyer, par l'entremise des amies de la jeune fille, quelques cadeaux, principalement des habits, que la fiancée mettra le jour du mariage. Ensuite, accompagné de quelques islan, le fiancé quitte son village pour aller inviter la famille et des amis qui habitent dans d'autres centres. Il ne rentrera de sa tournée que le mardi. Les islan restés au village vont le vendredi après-midi chez la fiancée, pour assister à la cérémonie du henné et de L'azellumin.
Samedi, "sabt el henna les deux familles déjeunent ensemble. Le soir aura lieu la cérémonie du henné, en présence d'une grande assistance.
Vallée du Draa. Ici, les fêtes commencent le mercredi. L'après-midi, en présence de nombreux invités, le haham remet une bague à la fiancée, en la bénissant. Le soir, chez le fiancé, on élira l'uzara.
Vallée du Todra. Mercredi, "nhar azomg", la famille du fiancé remet à la jeune fille des paniers contenant du henné, des fruits secs, une pièce de tissu, un foulard et un peigne. Tout au long de la route les femmes chantent et dansent. L'isli (le fiancé) vient ensuite. C'est le père de la jeune fille qui lui met du henné et chante à cette occasion. Une tamzwarâ dépose sur la tête de la fiancée un miroir et du sel C'est L'azomg. Ensuite, la mère du fiancé ou sa soeur met du henné au fiancé, qui, à partir de ce soir, se fait accompagner toujours par deux amis, appelés sosbinin. Les invités offrent aux femmes de l'argent et des oeufs.
Samedi, "ssbt alhatan", les hommes des deux familles et des amis viennent prier dans la synagogue du fiancé. Après l'office, a lieu un repas en commun. L'après-midi, les femmes se rendent à la maison du fiancé et de la fiancée. Elles portent des cruches, qu'elles battent avec leurs souliers. La soirée et une grande partie de la nuit donnent lieu à des réjouissances. Les sosbinin soulèvent le marié et le font danser. Ils vont aussi chez la jeune fille, à qui ils font subir le même traitement.
lmeghrane. Jeudi est le "nhar azomg". Il est intéressant de signaler qu'ici le mot "azmomeg" est synonyme de "henné". On dit: on fait aux mariés sept jours d,azmomeg ou sept jours de henné. La cérémonie la plus importante aura lieu ce soir-là chez le fiancé.
On choisit cinq de ses amis qui formeront sa cour. Es doivent être de préférencecohen, ïevi ou mazwâr.Ce seront ses hkamim Ils le lavent et le revêtent d'un habit neuf. Les tamzwarât moulent le henné, chantant en l'honneur du marié: "Que le sel soit sur toi, ô fiancé! ".
Elles appliquent ensuite du henné au fiancé et aux cinqislan. Une tamzwarâ met du henné sur le côté gauche de la poitrine du fiancé, en lui collant sa main pleine de henné, de façon à obtenir l’empreinte de la main ("hamsa"). Elle lui enduit encore la tête, les mains et les pieds. On lui met en même temps du khol autour des yeux. Le lendemain, un levi ou un cohen lui appliquera du henné et sa mère du khol autour des yeux, opération qui se répétera tous les jours suivants jusqu'au mariage. Ses amis se font mettre du henné sur la tête. La mère leur distribue ensuite du barkuks.
Vendredi après-midi, la famille du jeune homme, accompagnée de nombreux invités, se rend chez la fiancée. Ils lui offrent des paniers pleins de henné et de sucre, portés par des tamzwarât. En route, on offre aux passants à boire et à manger, et les femmes poussent des zgarit. La famille de la jeune fille accueille le convoi à l'entrée de la maison, avec des chants et des danses. On leur sert dumhemmer et de la mahia.
Le marié apparaît juste pour assister à l'application du henné à la fiancée. IL lui est interdit de marcher et ce sont les islan qui le soulèvent sur leurs épaules. Ce sont eux aussi qui portent la fiancée et la déposent au milieu de la cour. Les tamzwarâtappliquent du henné sur toutes les parties du corps de la jeune fille. A ce moment, on procède à la grama. Ce sont les islan qui donnent les premiers, suivis par les autres invités. Les islan dénouent ensuite les tresses que les tamzwarât avaient faites la veille à la fiancée.
Samedi matin, les hommes se réunissent à l'office religieux, où le jeune homme est invité à lire un passage de la Tora. Onoffre à l'assistance de la mahia. Après l'office, les invités se rendent à la maison de la fiancée, où ils déjeunent. Si le père du jeune homme est généreux, il proposera au père de la jeune fille d'accueillir une part des invités chez lui.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-שלמה דיין-חכמי המערב
חכמי המערב – שלמה דיין
1 – הקדמת המחבר והעורך בעזר משד"י חלקית.
בעודני עול ימים טמון בחיק הילדות, אהבה רבה לחכמים וצדיקים נשבה בלבי, יקדה בעצמותי והזרימה רוח חיים בדמי. דמויות ההוד והפאר של אדירי התורה וגדולי המעש, עמדו תמיד בין עיני, ואליהם נסעו מורשי לבבי. נפשי נכספה גם כלתה להסתופף בצילם, לשתות בצמא את דבריהם, ולהתאבק בעפר רגליהם.
בכל עת שהייתי רואה את אחד החכמים מתהלך בחוצות קריה, לבי נתמלא רגש של כבוד, יראה ואהבה. רגלי רצו כאיילות להקביל את פניהם, ובחרדת קודש נשקתי את ידם, והתברכתי מפיהם. ותהי לשלל נפשי באהבתם, ואצורה בחבלי חיבתם.
עיני, עיני ילד קטן רך בשנים, היו מביטות בערגה ובכמיהה לנועם פניהם המזהירים והמאירים מאור תורה, חכמה ויראה. בהערצה לוויתי את צעדיהם, ובמבט טהור הבטתי בתכונותיהם הטובים, בפשטותם בהליכותיהם הישרות, במידותיהם האצילות ובעדינות נפשם.
צלליהם של רבותינו וחכמינו ליווני והעסיקו את רעי
וני ומחשבתי. לשמע תפילותיהם הטהורות והזכות, וקול תורתם ומוצא פיהם, עיני ברקו משמחה. בשומעי מפי השמועה של אורח חייהם ממעלות המידות ומפרפראות חכמתם, אגלי טל תחיה אפפוני כתרוני, עד כי נתמלאתי אושר והתעדן בדשן כליותי.
עשתונותיי ורעיוני רחפו למו למרחקים, ובעיני רוחי הייתי מביט לשנות דורים, כימי עולם וכשנים קדמוניות. דורות קדומים של אישים, אראלים ותרשישים, עברו חלפו בעיני רוחי כחוט השני, וחן ערך הודם, הדרם ותפארתם, האירו נתיבתי.
דברי הימים וחקר ימי צבאם של רבותינו חכמי המערב, נפשם בארץ החיים. היו מעודי לשעשוע נפשי בימי גולמי, ואף כי אחרי שרוח הבגרות זרח עלי והחל לפעמני.
וכל זה ייזקף לזכותם של אנשי מידות, ונשי לפידות, מוכתרים במידות חמודות, עשר ידות. אשר בילדותי זכיתי והסתופפתי בצלם ובצל קורתם. להם אשלם תודות. זכרם בספר הזיכרון יוחק. ושמם הטוב חרוטים הם על לוח לבי לעד.
בפרט מן הפרט אעלה על אר"ש יצועי, את זכרו הטוב של מור זקני אבי אמי, איש צדיק תמים, הולך את חכמים, גומל חסדים טובים למאות ולאלפים, עם החיים והמתים, אשר היה הרוח החיה בחברת חסד של אמת, בעיר מולדתינו טיטואן יע"א.
והוא משרי הנצבים, המשכימים ומעריבים, כליל לאישים, משמח אלקים ואנשים מנעוריו. וכהנה רבו אשוריו, כבוד הרב שלמה עקריש בן כבוד הרב ברוך ז"ל ( אמו הכהנת צדק רבת המעלות מרת לונה לבית נהון נ"ע. ומסטרא דנקובא היא ממשפחת רם גאו"ע, עט"ר, נר המערבי, סבא דמשפטים, הרה"ק המלוב"ן, אדמו"ר רבינו יצחק בן וואליד זצוקלה"ה וזיע"א. ….
ולכן נקרא ארץ ישראל מערבה כי שכינה במערב ולכן תראה דאנשי קדש המערביים הי"ו באים ממרחק לדור בארץ הקדושה, ה' צבאות יגן עליהם, כי הם משתוקקים ותאבים לחזות בנועם ה'
הגאון רבי חיים פלאג'י זלה"ה בספרו ארצות החיים שער ד'.
בשם " מערבים , יכונו יהודי מאורו, אלג'יריה, טוניס ולוב. את שלושת האחרונים יקראו בשם " המערב החיצון " ומרוקו בשם " מערב הפנימי ", ובשם זה מכנה הרב חיד"א את מרוקו בספרו שמות הגדולים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-השידוך עם משפחת אבוחצידא
השידוך עם משפחת אבוחצידא
בפרקי אבות נאמר, שבשעה שאדם יוצא מהעולם אין הוא לוקח איתו לא כסף ולא זהב אלא צדקה ומעשים טובים. ואכן, לאחר פטירתו, כשסידר הרב חיים את חפצי אביו זצ״ל, לא מצא ביניהם מרגליות וחפצי ערך אלא ספרים קדושים בלבד. הדברים שיצאו מפיו על פשטות וצניעות לא היו מהשפה ולחוץ. כשעלה הרב ובני משפחתו ארצה, ביקש תחילה לקיים מצוותביקור חולים אצל ידידו ממרוקו, רבי משה לוי, שהיה משותק ברגליו. באותם ימים היה הרב מיצר רבות על כך, שמיטענו וכל רכושו טרם הגיע באונייה ארצה. והנה, תוך כדי ביקור הגיעה הידיעה, כי המיטען נמצא בנמל ואפשר לשחרר אותו.
הרב שמח שמחה גדולה, וביקש להגיע לשם. בנו של החולה הציע להזמין לו בעל מכונית, שיביאהו לשם, אך הרב עצר בעדו ואמר לו: ״לא יקום ולא יהיה. אני אשב מאחוריך, על האופנוע שלך, וכך נגיע״. וכך היה. דומה, שמראה שכזה כבר חלף ועבר מן העולם.
מקרה אחר, שאירע כמה שנים אחר כך, קשור ברב מאיר אבוחצירא זצ״ל, שבתו הרבנית נשואה לרב חיים פינטו שליט״א. לפני שנים אחדות אמר רבי מאיר אבוחצירא לרב חיים פינטו, כי אביו, הרב ישראל אבוחצירא זצ״ל, שמע רבות על הרב פינטו ועל שנות ההסגר הרבות שלו, וכי הוא שמח על השידוך בין שתי המשפחות ומבקש לפגוש את הרב.
הרב חיים סיפר על כך לאביו, וזה שמע את הדברים ושמר אותם בליבו. יום אחד, ללא ידיעת בנו, עלה הרב פינטו בגפו לאוטובוס הנוסע לנתיבות, והגיע לבית הרב אבוחצירא. בחוץ המתינו אנשים רבים בתור, כדי לקבל ברכה. גם הרב משה אהרון פינטו התייצב איתם, ולא גילה לאיש מי הוא. כאשר הגיע תורו להיכנס ולשוחח עם הרב ישראל אבוחצירא הודיעה לו הרבנית בצער רב כי הרב עייף, וכי לא יוכל יותר לקבל קהל. הנוכחים בחוץ התפזרו, והרב פינטו ניסה להסביר לרבנית מי הוא ומדוע הגיע לכאן. אולם, ללא הועיל.
בלית ברירה שב הרב על עקבותיו, ופסע ברגל לכיוון התחנה המרכזית, כדי לשוב לאשדוד. בהיותו בדרך פגש מכר, תושב המקום, וזה שמח על הפגישה הבלתי מתוכננת והזמין את הרב לביתו. הרב לא סירב לו, וביקש ממנו כי לא יספר לאיש על בואו לעיירה.
יום אחד הגיע אותו מכר לרב מאיר אבוחצירא, וסיפר לו על הפגישה. הרב אבוחצירא שוחח על כך עם חתנו, הרב חיים, ושאל אותו אם ידע על כך. הרב חיים פינטו השיב בשלילה, וחותנו ביקשו כי יברר את הנושא אצל הרב משה אהרון.
שאל הרב חיים את אביו על כך, וזה הצטחק ואמר: ״אכן, נודע הדבר. עוף השמיים הוליך את הקול. סוף דבר הכל נשמע״.
כשסיפר הרב חיים לחותנו כי אמת נכון היה הדבר, הצטער הרב מאיר אבוחצירא צער רב על המאמצים שעשה הרב משה אהרון, ועל כך שבסופו של דבר הושבו פניו ריקם, בגלל אי הבנה. כאשר שמע על כך הרב ישראל אבוחצירא ביקש כי הרבנים משה אהרון ובנו חיים יגיעו אליו בהקדם, והוא קבע להם מועד שבו יסעדו על שולחנו.
כששמע על כך הרב משה אהרון, הצטער ואמר: ״לשם מה כל הטירחה הזו? מה אני, מה חיי? הרי אין אני מקפיד על כבודי, וכל כך הרבה אנשים הכנסתי לצער בגלל העניין הזה״. אולם, כששמע הרב כי אם לא יגיע ייגרם צער רב לרב אבוחצירא – ניאות.
שוב נסע הרב באוטובוס לנתיבות, עם בנו, ובעת הסעודה עם הרב ישראל אבוחצירא הורה האחרון שלא להכניס אליו איש. בעת הסעודה סיפר המארח לרב משה אהרון, כי לפני שנים רבות ערך ביקור בעיר מוגאדור, ועלה להשתטח על קבר הרב חיים פינטו זצ״ל. כשהיה במקום שמע על הרב משה אהרון, ועל ההסגר שגזר מרצון על עצמו. הרב אבוחצירא רצה מאוד לבקר את הרב פינטו, אך מסיבות שונות לא עלה הדבר בידו. משום כך שמח לשמוע כי הרב פינטו עלה עם משפחתו לישראל, ושמחה כפולה היתה לו כששמע, כי שתי המשפחות השתדכו בקשרי נישואין.
כשעמדו האורחים לעזוב הושיטו הרבנים זה לזה מעטפות חתומות, ובתוכן תרומה, איש לרעהו. אולם, שניהם סירבו לקחתן, ורק לאחר הפצרות מרובות משני הצדדים ניאותו לקבל את המעטפה. לאחר שהגיע הביתה פתח הרב פינטו את המעטפה וגילה, כי בתוכה הניח הרב אבוחצירא סכום נכבד של 500 לירות של אז. סכום זה, בדיוק, הניח הרב פינטו במעטפה לרב אבוחצירא.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
סגולה להולדת בנים
בהיות הצדיק רבי עמרם אורח בעיר פאם נתאכסן בביתו של הרב מנשה אבן דנן זצ״ל, אשר אשתו היתה יולדת רק בנות. כמובן שהיו בצער שעדיין לא הביאו לעולם בן זכר כדי לסיים מצוות פריה ורביה.בהיות הצדיק בביתם נולדה להם עוד בת, כנהוג אצל יהודי מרוקו כאשר נותנים שם לבת היו מבקשים מהרב לברך אותה ובזמן הברכה נותנים לה את השם אשר יקרא שמה בישראל וכוי… מיד רבי עמרם קרא שם לילדה בשם ״פאדינא״ כלומר ׳גמרנו׳ מללדת עוד בנות, וכן היה שמשם ואילך נולדו להם רק בנים.
(עיין לקמן בעמוד -143- דברים נפלאים, עד כמה משפיעה גזירת שמים על קריאת שמו של האדם)
סיפור זה מביא אותו הרב יוסף בן נאיים בספרו מלכירבנן עמוד ק"ב ע"ב באות עמרם אלבז, כ"כ סופר גם על ידי הרב יוסף משאש בהקמה לספרו אוצר המכתבים חלק א'
תאנים מגן עדן
*בהיות הרב בעיר תאזא עם בנו רבי חיים, התאכסנו בבית איש הנקרא בן סמול. בנתיים חלה שם רבי חיים בנו של הצדיק חולי כבד מאוד ואביו ביקש עליו רחמים ויקם מחוליו. כשנתרפא מחוליו התאוה הבן לאכול תאנים, וביקש מאביו שיביא לו תאנים, וזאת לדעת שהמקרה ארע בתקופה שלא היו תאנים מצויים.
רבי עמרם הצדיק ביקש מבעל הבית אם יכול הוא לגשת לקנות לבנו תאנים, אמר לו בעל הבית בבהלה רבי, מאין אוכל לקנות לן תאנים, הרי עדיין לא הגיע זמנם, ואינן בשום מקום? אמר לו למרות זאת לך וקנה תאנים מן השוק וה׳ יצליח דרכן.
בעל הבית לא יכול היה להמרות את פי הצדיק, יצא בבל זאת לשוק ובדעתו היה שבודאי יחזור ריקם.
בהיותו מסתובב בשוק ניגש אליו גוי אחד וביקש שיקנה ממנו מעט תאנים. אמר לו שוטה מה אתה חושב להתלוצץ עלי? כי חשב בדעתו שהגוי ודאי שמע שהרב ביקש ממנו לקנות תאנים, לא אבה לשמוע דבריו, מיד הגוי הוציא מתחת בגדיו חמשה תאנים יפות וטובות שגמרו בישולם.
התפלא האיש עד מאוד והתפעם לבו מגודל הנם. קנה אותם ממנו והביאם לבן של הרב ואכלם כפי שביקש.
*ממשיכים לםפר שרבי עמרם אמר לבעל הבית: תאנים אלו הגיעו ישר מגן עדן מיוחד בשביל בני רבי חיים.
רוחני בצורה גשמית
קורא יקר! שלא יבהלוך רעיונך לאמור, איך יתכן שמהעולמות הרוחניים ניתן להביא דברים גשמיים ובפרט מגן עדן שאין שם לא אכילה ולא שתיה אלא כדברי רז״ל, שם יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה?!
דע לך אחי, שכל מה שיש בעולמנו גשמי זה, יש כדוגמתו בצורה רוחנית בעולמות הרוחניים, ההבדל הוא כאשר הדבר הרוחני יורד לעולמנו זה הוא מיד מקבל צורה גשמית. וכך אומר הזוהר בפרשת שמות (י״ג ע״ב) וזה תמצית דבריו לפי תרגום הסולם:
כמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבע יסודות, שהם, אש רוח מים עפר ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן עדן מארבע רוחות העומדים בגן, והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם צורת דמות הגוף שנצטייר בו בעולם הזה וכו', ועוד ממשיך שם הזוהר למפר על ההוא ברנש, שהתחבר עם ר׳ אלעזר ור׳ אבא בעת שהיו בדרכם מטבריה לציפורי, וסיפר להם על אותה מערה שבה נכנס וראה שם הרבה אילנות אשר נדפו מהם ריחות ובשמים עד כדי שלא יכל לסבול. ושם ראה איש ושרביטו בידו, אשר מסר לו צרור של מכתבים מלאי פירושים של סודות עליונים וביקשו למוסרם לר׳ אלעזר אשר לאחר שעיין בהם מיד הצרור פרח מידיו. כאן מבואר שדברי הסודות באותו עולם הן בכתב רוחני, כאשר ירדו התגשמו לכתב גשמי , אר כאשר גמרו את שירותם כאן עלו בחזרה לעולם הרוחני ופרחו
פטירתו של הצדק
יום פטירת הצדיק הוא יום רצון ורחמים
לפני שעזב הצדיק את העיר צפרו, מרוב הטרדה והדאגה לבנו יחידו עמד בחצר ביתו של בעל האכסניה, נשא עיניו השמימה בתפילה ובתחנונים על רפואת בנו ממכאוביו וממחלתו ואמר: רבונו של עולם הנני כפרתו לפניך, תן חיים לבני ואותי קח במקומו, אין בי יותר הכח לטפל במכאוביו אנא הושע נא.
לאור השיפור הפתאומי שחל במצב בריאותו של בנו רבי חיים החליט להמשיך בסיורו ויצא עם שיירה גדולה דרך ההרים לכפרים לעסוק בגביית הכספים, בין יתר הכפרים בא גם לכפר אשג׳ן המרוחק תשעה קילומטר מהעיר וואזן, עם הגעתו לשם תקפה אותו מחלה קשה בראות, כעבור כמה ימים נתבקש בישיבה של מעלה ביום תשעה באב התקמ״ב ־ ־1781.
חברה קדישא המקומית של קהילת כפר אשג׳ן שמנתה כשלושים משפחות טפלה בצדיק ובקבורתו, הידיעה על פטירתו עשתה לה כנפיים ומכל רחבי מרוקו באו להתפלל ולהשתטח על קברו, הרבה מקוננים חברו עליו קינות ומשוררים שירים לכבוד הרב הצדיק מחברון עיר הקודש.
אך מכיון שיום תשעה באב הוא יום אבל גדול לכלל ישראל לא יכלו לקיים הילולת הצדיק רק עד ט״ו באב שהוא יום השבעה של הצדיק. ומאז המונים עולים להשתטח על קברו אומר הרב השל״ה הקדוש, שעצם יום הכיפורים הוא יום של רצון ורצוי לפני בורא עולם לסלוח לעמו ישראל, כן יום מותו של הצדיק הוא יום רצון אף שהוא לכאורה יום אבל על פטירתו של הצדיק, מכל מקום, בישיבה של מעלה הוא יום הילולה. (עיין בספר ״השושלת לבית פינטו״ עמוד ׳37־).
Une histoire de familles-J.Toledano-Aboucaya-Aboudi-Aboudraham
Aboucaya
Patronyme d'origine arabe, indicative d'une particularite physique, qui a pour sens " l'homme a la cauterisation " . Autres orthographes : Boucaya, Boukaya. Au XXeme siècle, nom extremement rare, porte uniquement en Algerie, dans l'Algerois, l'Oranais et le constantinois – Constantine, Setif
ABOUCAYA ou ABOUCAYAT ou ABOUKHAYAT : nom d’origine arabe compose de abou ( abu) qui veut dire pere ou homme et khayat qui signifie tailleur d’habits en arabe ( khayyat ) et en hebreu (‘hayat
Aboudi
Nom patronymique d'origine arabe, augmentative de abid, l'esclave ( sous entendu de Dieu ) indicative d'un traut de caractere, le tres devot, porte aussi bien chez les Juifs que chez les Musulmans. Au XXeme siècle, nom tres peu repandu porte en Algerie et en Tunisie
Aboudraham
Nom patronymique d'origine arabe, compose de l'indice de filiation Abou et du substantive Draham, unite de monnaie arabetirant son nom de la piece de monnaie greque, le drachme, ayant pour sens textual : le pere du dirham, par extension l'argentier, le financier.
Effectivement, ce surnom fut donne au depart rn Espagne au fondateur de la famille, Don David, qui fut le percepteur des impots du royaume de Castille et de Leon au XIIIeme siecle.
Le surnom est devenu por ses heritiers a tolede le nom patrnymique. Apres l'expulsion d'Espagne de 1492. on retriouve ce nom principalement au Maghreb et dans l’empire ottoman,
Autres orthographes : Aboudarham, Abouderham, Aboudirham et aussi sous la forme diminutive Druhen, Bendrihen. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte au nord du Maroc – Tetouan, Tanger, Sale ; EN ALGERIE – Oran, Mascara, Monstaganem et peu en Tunisie sous la forme de Abouderham.
Don David Aboudraham
Le fondateur de cette illustre famille de financiers et argentiers. Il dut ce surnom a ses fonctions de fermier general des impost et de grand argentier du roi de Castille et de Leon Sancho de Castille a Tolede 1258 1295. Ses descendants s'installerent ensuite aSeville
Yehouda Aboudraham
Un des chefs de la comunnaute d'Agadir lors de son occupation par les Portugais au debut du XVIeme siecle.
Rabbi Abraham Aboudraham
Rabbin a Tetouan prmiere moitie du XVIIIeme siecle, contemporain du grand rabbin de Fes, rabbi Yaacob Abensour avec qui il etait en correspondence. Leurs echanges de lettres ont ete reproduits dans l'ouvrage de rabbi Yaacob " Michpat outsedaka Beyaacob ", publie a Alexandrie en 1893.
Rabbi Yehouda Aboudraham
Rabbin juge celebre au tribunal de tetouan. Il siegea dans le tribunal avec les grands rabbins Itshak Malka, Avraham Monsonego, Yehouda Coriat et ShelomoAboudarham.
Mort vers 1768. Le grand poete rabbi David Hassine lui a dedie une " quina ", lamentation, pleurant la mort, le meme mois. De ceux de ses fils.
Rabbi yaacob Aboudraham
Rabbin a Sale au XVIIIeme siecle, compilateur d'un receuil de poemes des rabbins marocains du passe qui fut complete par son frere rabbi yaacob et publie sous le titre " Kohelet Yaacob ".
Moses Aboudraham
Commercant issu d'une famille qui avait fait ses [reuves dans le commerce international et choisi a ce titre par le conseiller du sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah, samuel Sumbal, pour faire partie en 1766 des dix premiers marchands du sultan " installes dans le nouveau port de Mogador, cree par le souverain cherifien pour y concentrer le commerce exterieur du pays et dote de grands privileges fiscaux, juridiques et financiers.
Rabbi Shelomo Aboudraham
Rabbin kabbaliste ne a Tetouan en1755. A21 ans, il s'installa a Gibraltar ou il devint president du tribunal rabbinique et ou il fonda une sunagogue qui portait son nom.
Abraham Aboudraham
Un des pionners du retour des juifs au Portugal. Ne a Tetouan en 1815' il s'installa aux Acores en 1846 puis transfera ensuite sa maison de commerce a Lisbonne ou il mourut en 1890.
Son fils, Leao ( Judah ), ne en1874 aLisbonne entra a 18 ans dansla Compagniedu Mozambique comme charge du personnel indigene. Grand sportif, il oeuvra grandement a son retour a Lisbonne, pour le developpement du sport au Portugal. Son autre fils, Salomon quitta Lisbonne pour le Bresil ou il mourut en 1972.
Les Acores sont un groupe d’iles portugaises qui se trouvent en plein ocean Atlantique, à environ 1 500 km a l’ouest de Lisbonne, autant au nord-ouest du Maroc, et 3 900 km de la cote est de l’Amerique du Nord.
Les Acores font partie des regions ultraperipheriques de l’Union europeenne.
Rabbi Yehouda Aboudraham
Fils de Menahem. Rabbin juge a Tetouan, seconde moitie du XIXeme siaecle. Il siegea dans le meme tribunal que le celebre rabbi Itshak Benwalid
Raphael Bendrihem
Riche propietaire et philantrope de Tanger. Homme tres pieux, il a contribue a la fondation du Seminaire Rabbinique de Tanger, la premiere institution du Maroc pour la formation de rabbins.
Il legua a sa mort, en 1951, sa villa por y fonder une synagogue et une Yechiva. Son frere, Elias, fut egalement un membre actif des œuvres de bienfaisance de la communaute.
Autre source
ABOUDARHAM ou ABOUDHARAM : nom d’origine arabe associant ‘abu (pere ou homme) et darham (denier), donc l’homme au denier, peut-etre le surnom d’un monnayeur
ABOUDARHAM, AbouDraham
among other possible variations depending on the country and language of the person.
AbouDraham is represented here mostly by Moroccan and Spanish involved in commerce and finance as well as rabbinic leadership. The name was widespread in Morocco.
The name consists of a complex prefix made of two elements abou = father which implies lineage and the root 'draham' = an ancient Roman currency known as 'drahma' in Hebrew writings or 'dirham' in some Arab countries, includingMorocco. It may refer to a person who dealt with finance and money exchange. The occupation may have been passed on from father to son. The Aboudrahams were well known in the domain of finance inSpain and inMorocco, after the expulsion. The family was known also for its rabbinical leadership.
ABOUDARHAM Moché (Eltetouani) (XVIIIes.). Morocco. One of the King Merchant (tajer asultan) appointed along with Shemouel Sunbal by sultan Sidi Moulay Abdallah to conduct foreign trade from Mogador (Essaouira) (1766).
AbouDraham Shelomo. Morocco (Tetouan) (XVI-XVII). Chief rabbi of Tetouan. Poet. Author of Piske din (rabbinical rulings) and Hazouzim (Poems).
AbouDraham David (Don, El Viejo). Treasurer of Castillia (13th century). Community leader ofToledo. Founded a synagogue inToledo.
ABOUDARHAM David ben Yossef (1341-?). Spain (Sevillia). Rabbi. Author of Sefer Aboudarham (The book of Aboudarham), Perouch haberakhot vehatefilot (The meaning of benedictions and prayers).
ABOUDARHAM Yah’acov (XIXes.). Morocco (Sale). Morocco. Sefer Kohelet Yah’acov (Jacob's Ecclesiasties).
مقالات باللغة العربية – لذهب سلسلة
الذهب سلسلة 
كتب الكتاب مهرال أولام نتيفوت "حكماء التوراة مغلقة، وكما أعطى التوراة إلى إسرائيل، لذلك لم يبخل عليهم حكيم" حكماء إسرائيل مهرال ظهور يخبرنا أنها تحب أنه مصنوع من قائمة الانتظار.
استغرق الله هدية جيدة في كنز لدينا، وقدم إلى إسرائيل، وعبقرية الأقوياء واسعة مبررة – الحاخام شالوم ميساس ztz برنيني كل قلب يهودي، إذا كان موجودا حقيقة أن جيلنا الذي عاش رجل عظيم، كان جديدا تماما، في كلا الاتجاهين من الحياة والفضائل رائع، يهتم كل من علم التوراة في جميع الغرف في عظمة لإستيعاب وفهم كامل والوضوح، والخصوبة كبيرة وكتابة العديد من الشعور استئناف منبع الكتب المشتركة واضحة.
والتي أثارت جدا البصر الشوق والمحبة للخالق عن التوراة، والتي انتقلت كل الجسم من قداسة زخرون التواضع والحياء الرعب سامية. وقاتلوا وسنة إلى أخرى أحب اسم ومضى قدما بين اللجوء الحكمة ومع مصاريع لدينا، الذي أعجب نهجه الأصلي من أي موضوع منطقيا وبشكل واضح، والحس السليم والواضح قيدوا مع مئات من العلماء صداقة قوية طوال اليوم، ومن وقت لآخر قد حان للتحدث معه في كلام التوراة والقوانين البحوث.
وبعد وفاته، كل ذواق حتى الكلام جزئيا مشرق نقية سامية اتصال المقدسة يهم ممتعة وبهيجة القلب والروح، ومعتقداته الخاصة وتفسيرات لطيفة وجميلة وحلوة اتساع عيون العسل البحر ملاحظة رباني هو يوم عظيم واسعة.
بين العشرات من المجتمعات المحلية التي تعيش في المغرب، ومدينة أشرق مكناس، الذي حضره عشرات الآلاف من اليهود الذين طردوا من إسبانيا أكثر من خمسمائة سنة مضت، في عام 1492، ويرجع ذلك إلى مملكة أسبانيا فرض المنفى، وجميع اليهود الذين لم يوافقوا على اعتناق المسيحية.
اشترى Bmcnas ومنذ ذلك الحين كان معروفا لتحويل المكان واضحة، وكان معروفا من قبل كل شيء، إذا كنت تريد تحويل، ويطلق عليه بعض القدس "من المغرب.
مدينة كان يعمل بشكل مكثف كل ما تحتاجه الجالية اليهودية الدينية، من التوراة التلمود، وتلبية Kollel، بيت مدراش، والطبقات التوراة من الصباح الباكر حتى وقت متأخر من الليل، والمحاكم، وكان موراي الحق والدعاة، فضلا عن المنظمات الخيرية موجودة لمساعدة المرضى والمستهلكة، والتأكد من عدم ترك عائلتها الذين يطلب كل الجلوس والأعياد، وحتى جعل متأكد لبناء بعض المنازل بلا مأوى.
ايلي فيلو،
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
179 אנתי בויא, אנתי אימא, אנתי חבאבי.
אתה – אבא, אתה – אמא, אתה קרובי.
[anti-both]
פרק ב – גבר ואישה
גבר, בעל
180 מא תעטא א־צבר גיר ל־רג׳אל.
לא ניתן הסבל אלא לגברים.
181 – מעלום,בלי־רג׳אל יצברו.
ידוע שהגברים סובלים.
182 א־רג׳אל – בודלג׳אל, ושוואשיהום דל־בלוט.
הגברים – חצילים, וכובעיהם של הבלוט.
183 גלבוהּ א־רגיאל, גיא ל־חאיירא פ־דאר.
נצחוהו הגברים. בא אל האומללה, הביתה.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
כשהיה ברי חיים מאמאן בבית הסוהר מינו הקהל במקומו כנגיד אה ישועה בן ראובן אלכסלאסי אשר חרג מכללי ההגינות והיה גורם לחילול שבת, ומי שמיחה בו " גרם לו תפיסה ומכות ". וסופו שנתפס אף הוא, נענס לבית הסוהר ושילם קנס. אחריו מונו יצחק אביטבול, אברהם עולייל, ואברהם מאמאן.
תעודה מספר 94
התק"ץ – 1830
להיות שבניסן תקפ"ט נשארו בני קבלנו כצאן אשר אים להם רועה ונתנו עיניהם בהרב ישובה בן הרב ראובן לכסלאסי והלכו כולם אל תוך ביתו ופייסוהו להיות נגיד ומצווה עליהם לפקח בענייניהם וכתבו לו כתב המנוי וקבלו עליהם שכל מן דררא דממונא דתמטייא בעודו נגיד עליהם עלי דידהו ליהדא ככתוב וחתום בידו.
סמטה במללאח של ספרו
ובסוף תשרי תק"ץנועדו יחדיו קהלנו ונתנו עיניהם למנות עליהם לנגיד את ידינו זרע קודש הנוח כבוד הרב יצחק אביטבול י"ץ כי איש חכם הוא ויודע טכסיסי המלך והשרים ויודע לצאת ולבוא והלכו אל ביתו בכנופייא גדולים וקטנים ופייסוהו על כך ונתפייס ונעשה עליהם נגיד שר בהסכמתם ובהסכמת השר עז"א.
וליום המחרת שלח השר אל הרב ישועה הנזכר וצווה עליו להביא לו ב' כדים של שמן זית שהיה מופקד אצלו מאת השר, וכשמדד השני כדים והוליכם אל השר נתן עיניו השר לחזור ולמדוד אותם מאיזה סיבה שנראית אליו ומאיזה טעם לא ידענו, מה הוא וגרם העון שנמצא חסר מהכדים שמינית הכד וחצי.
ומיד תפסו השר והלקהו ונתנו בבית הסוהר ואחר כך שלח אחרינו וכה היו דבריו אלינו האם הגניבה מותרת לכם ואמרנו פה אחד חס ושלום אסור גמור ועבירה גדולה היא וגניבת הגוי יותר ויותר איסורא אית בה, משום חלול ה'.
ואמר לנו דעו לכם שנלאתי להעביר לאיש הזה פעמים שלוש והוא עודנו מחזיק בדרך הזה ועתה לא יצא מבית הסוהר עד שיתן קנס גדול ואחר כמה כרכורי דברים וכמה פיוסים לשר נתן סך פ' מתקאלים עם מה שהיה הרב ישועה נושה בהשר מהאלתריד שהוא מעלה מטה סך – תשם.
ובאותו היום שרצה השר להתיר מאסרו שלח אלינו ואמר לנו דעו לכם שקנס הראוי ליתן הוא סך ב וו – ועתה אי נושא את פניכם ומוותיר לו סך – תקם – ולא יתן כי אם סך – תתם – שנתנו לי מב'עם סך – תשם – שהיה נושה בי מהאלתסריד.
ואחר שיצא הרב ישועה הנזכר מבית האסורים שלחו אליו בני קהלינו ואמרו לו שיתן להם כתב המינוי וטען עליהם שלא יתו הכתב עד שיתנו לו כל מה שהפסיד בתפיסתו כמון שקבלו עליהם, והם השיבוהו לאמר לא קבלנו עלינו כי אם כאשר תתנהג באמת וישר לא כאשר תקלקל מעשיך ןתעשה מעשים אשר לא יעשו אף לאד מן הפחותים אף כי לשר המלך.
ומלבד שהביאו הקהל כמה עדים שלא קיים מה שהתנו עליו גם הם להיות מתנהג על פי המורים וכפי דת התורה ובשאט בנפש היה גורם להם לחלל שבת וכיוצא ומי שעמד נגדו זה גורם לו תפיסה ומכות חדרי בטן כמו שכתוב וחתום בידם עוד בה הביאו כמה כתי עדים שמעידים ואומרים שזה דרכו מיום שנכנס להיות נגיד שכל מה שהיה קונה לבית השר מנהגו להוסיף ולא לגרוע.
ומאחר שהוא גרמא בנזיקין איהו ניהו שאפסיד אנםשיא והוא עשה והוא יסבול ולא עליהם תלונתו כי אם על עצמו ועוד הביאו לפנינו עד אחד שהיה מצוי אצל הרב ישועה הנזכר בעת שהיה מודד השמן זית בתוך ביתו, והעיד שהיה מודד המדה חסירה, נמצא שהוא גרם לעצמו. וכפי זאת אין לו על הקהל שום תרעומת החותם מים פה צפרו יע"א בח" מרחשון משנת איש חמס תצילני לפ"ק.
יהושע ישראל ס"ט – יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט
סוף תעודה מספר 94
תעודה מספר, 81,
כבוד הרב יעקב סירירו וכבוד הרב יעקב אבן צור וכבוד הרב רחמים בן זמרא וכבוד הרב וידאך התרפתי יחדיו יהיו תמים שלמא עלייכו מלכי, שלמא דכן רב וישע יקרב, ממזרח וממערב.
אות לטובה להגיד כי ישר….המשכיל ונבון כבוד הרב יצחק אביטבול חצ"ו להשיב כבוד כתר תורתו כי הוא מרוב טרדתו משא מלך המוטל עליו לא….קושטא קאי שאם הנגיד הנזכר היה משיב רעה לכל איש כפועלו וכמעלליו ישיב לו ודראי דנפקא מיניה חורבא…..
מקצה אנשים ונשים פרצו גדר והפריזו על המדה וכמעט נשתגעו עד שחיפו עליו דברים אשר לא כן ויש מהם….דברים שלא נתנו ליאמר וגרם להם מה שהעניין היה סמוך לחג הפסח ועת שכרות הוא להם והרבה יין עושה…
כי מה יעשו באחריתה כי אין בדור הזה מי שמקבל תוכחת ועם כל זה הנגיד הנזכר בכניסתו לעיר הלך אצל האסורים….ובקש מהם מחילה וסליחה ובני אדם שהלכו להקביל פניו בבואו לכאן אמרו כי בהגיע להר הגדול אשר שם קברי צדיקים זי"ע ….
פירש שחותיו לפניהם והעיד לצדיקים על עצמו שאם חס וחלילה חזרתו הייתה להתנקם ולנטור איבה יהיה לו כך וכך ואם בא לשפות שלום….במישורלא יאונה לו כל און וכל העם אצלו דבר יום ביומו גם בלילה לא שכב ומחלים פניו למחול….
ומשיב להם בנפש חפיצה…הוצאות הממון וחסרון כיס חולי קשה ודמים בדמים נגעו…מיד בני אדם מרצונם הטוב כי אם על ידי יסורים ובית כלא ועל כל זה הוא מתנהג עמהם ברכות ומוותיר להם מן הקצבה שקצב……
ואף לאותם שהיו אסורים בבית הסוהר היה מקבל מהם משכנות או ערבים עד שהיו יוצאים ומזמנים מעות וה' יתברך יעזרהו עד כאן שבועתו. ויתן לבלו להיות גבור בכובש את יצרו ולהדמות הענף לשורש להיות כאבותיו קדושים אשר בארץ המה שהיו נעלבים מן הקהל על כל טורחם ומשאם.
ואתם הרי ישראל המבוקש מכבוד כתרתורתו שלא לקבל דברי הפתיים המחפים דברים אשר לא כן כי סיבה זאת הייתה להגדיל האיבה והשנאה ומי שידבר לפניכם איזה דברים על עניין זה תשתקו אותו ותניחו את דעתו לפי שהשר תקע עצמו בהקפדה גדולה שחושב שהיהודים מתנגדים עמו ולכתר תורתו החיים והשלם וגם חסידא וכנפש עמוס התלאות
יהודה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול ס"ט – עמרם אלבאז ס"ט
סוף תעודה מספר 81
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
המונוגרפיות, המאמרים והמחקרים החלקיים, שנפלו לידי בנושא זה הגבירו את תשוקתי, בלי שריוו אותה באמת. מעולם לא נעשתה ניסיון לחבר חיבור מקיף וכולל בתחום זה. המחקרים ההיסטוריים והסוציולוגיים, שעניינם בצפון אפריקה, פסחו בדרך כלל על העולם היהודי, שמבחינה כמותית אכן היה בטל בשישים.
רוב הפרסומים היהודיים על יהדות צפון אפריקה לא יצאו מגדר כתבה עיתונאית, וטבעי הוא בהחלט, שדבר זה הניע את ההיסטוריונים והסוציולוגים של היהדות להסתפק הנושא זה בדברים סתמיים מעורפלים וזהירים.
תכופות מצטער הייתי על מחסור זה, רק משום שהטיל צל חלקי על עבָרי האישי או המשפחתי אלא אף מבחינה כללית יותר. משום שהיהודים נמצאים בנקודת החיבור של הקיסרויות, שבאו כאן בזו אחר זו מאז קרת חדשת, משום שהיו אחד מגורמי הקבע בהיסטוריה, הן בצפון אפריקה הן מחוצה לה.
או עוד יותר מכך מפני שמהיותם מיעוט הקדימו בדרכי האמנציפציה, מאז התבססות השלטון הצרפתי, את ההמונים המוסלמים הרחבים ובישׂרו את הקווים הכלליים של התפתחות צפון אפריקה בכללותה. עוד לפני הזעזועים, שבאו בעקבות השחרור הלאומי של תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה, גילמו חצי מיליון היהודים את הבעיות הכלליות של התפתחות המגרב בזמננו.
במיקרו קוסמוס היהודי יכול היה המשקיף לראות בהירות את הניגודים הנובעים מן ההתנגשות של שני העולמות, שמטעמי נוחות נוהגים להגדירה כניגוד הקלאסי בין מזרח למערב.
השתתפותם הגוברת והולכת של היהודים בנורמות ובערכים של המערב, והרפורמות הפנימיות והחיצוניות, שהמריצה מהפכה זו בראייתם המסורתית, התווּ מהרבה בחינות את דרך ההתפתחות המקבילה של העיליות המוסלמיות, ובהדרגה גם את זו של ההמונים הרחבים, שבהכרח תנועתם איטית יותר.
הבעיות שנזקק להן אצל היהודים, במהלך בירורינו, ממדיהן משתנים, כשהדברים אמורים במוסלמים וכל שכּן באפריקה ובאסיה כולן; אף שלמראית עין אלה מצבים סותרים, הרי במהותם הם זהים, משעה שאנו מתרחקים מן ההמולה הפוליטית ומנתחים ביתר שלווה את העובדות ההיסטוריות הגדולות היוצרות אותם.
סיימתי את לימודי התיכוניים בליציאון של אוראן, וכהרבה מבני הבורגנות היהודית של צפון אפריקה המשכתי בלימודי בפריס באוניברסיטה. הליציאון בו רכשתי לי תעודת בוגר במדעים ובפילוסופיה, נטע בי רגישות לבעיות פילוסופיות ( למשך זמן מה לפחות נעשיתי חסיד נלהב של שפינוזה ) כמו גם לבעיות חברה : רבה הייתה השפעת של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית על כל הנוער היהודי בצפון אפריקה.
הגעתי לפריס בשנת 1935, שעה שעברו על צרפת זעזועים של החזית העממית, שעה שזה שלוש שנים כבר היה היטלר שליט על גורלה של גרמניה. פריס העלתה אז לשלטון אישיות המנוגדת לו ניגוד קטבי, ולא עוד אלא יהודי – ליאון בלום.
בעיני הסטודנט הצעיר, יליד אלג'יריה, הצטיירה הבעיה היהודית בחומרה, שקשה היה להתעלם ממנה. בעודי לומד משפטים ופילוסופיה שתה עלי " צרת היהודים " מכל עבר ואילצה אותי לחזור ולעיין בהשפעות, שנוטות היו לעשותני יהודי משוחרר ומתבולל בעת ובעונה אחת.
ככל שהיה דם יהודי נשפך ברחבי אירופה כך גבר בי הצורך לדעת מה פשר הדבר להיות יהודי, ומה האוצרות אותם ציוו לי אבות אבותי סעדיה שוראקרי, אברהם ומלחה מאיר, ואותה נוכחות הסמוכה אלי, שותקת, מיטיבה, חזקה ומתפללת, זו של אבי.
כך אפוא, בעודי ממשיך בלימודי האוניברסיטאיים בסורבון, גמרתי אומר ללכת אל מקור החכמה היהודית בפריס וללמוד בבית מדרש לרבנים של צרפת, מקום שם השקוני הרבנים הגדולים ליבר, באך, אייזנשטאט וכהן, כמו גם החכם הדגול ז'ורז' ואידה, מן היין העז של היהדות.
עש כה וכה פרצה מלחמת העולם; ראיתי איך זרמו צבאות היטלר לפריס, והנחשול הכביר של תבוסת צרפת הטיל אותי לאלג'יריה, שממנה חזרתי עד מהרה לתת יד ללוחמי המחתרת של צרפת במאבק נגד השעבוד הנאצי.
מה היה טיבה של מלחמה זו לגבינו תיארתי בקווים כלליים בחיבורי, " מכתב לידי ערבי ". עם תום המלחמה זכיתי גם אני בטבילת אש, כרבים כל כך זולתי. בבשרי, כמו גם ברוח ובנפשי, ידעתי מה פירוש הדבר להיות יהודי, הבינותי זאת תוך שלמדתי בדרך הקשה, מה חובתי כאדם.
טבילת אש זו נטעה בי תשוקה בל תרווה להכיר היטב את מקורותי. ממחרת הקרבות, לאחר שהשבתי לי את הכוחות, ששיקעתי במלחמה, היה בידי לשוב אל תהיותי הראשונות. מצד אחד, נחלצתי לפעילות לוחמת לשיקום היהדות במסגרתה של חברת כל ישראל חברים, במחיצתו של רינה קאסן, ומצד שני התמסרתי לעבודתי המדעית, בחקר עברו של עם ישראל לתקופותיו השונות.
לא ארכו הימים והזדמן לי לפרסם מאמרים, וכעבור זמן לא רב הוצאתי שני ספרים, שעניינם " המצב המשפטי של היהודי המרוקאי ויהודי צפון אפריקה בכלל ".
בעיה זו, שהטרידתני מאז היותי תלמיד צעיר בליציאון של אוראן, הוסיפה חריפות ואקטואליות ולבשה ממדים חדשים, מאז נתחדשה מדינת ישראל הריבונית על אדמת ישראל ובהכרח משכה אליה את כל הכוחות הרוחניים של יהדות צפון אפריקה.
מן ההשקפה היהודית, היו יהודי אפריקה מבודדים משך דורות, בהרבה מובני, מיהודי אירופה. היו אלה כמין שני גמדים של גוף אחד קטוע : האחד, שהשיג שוויון זכויות, הודות למהפכת 1789, שנתנה את האות לתנופת שחרורו, לא בצרפת בלבד אלא באירופה כולה.
השני שגובש על ידי מאות שנים של השפעה ערבית וחיים על אדמת האסלאם, שבצל ההשפעה הצרפתית נגאל אף הוא מכל ימי שעבודו. בכור המצרף של המחשבה המודרנית עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להתחבר עם הזרמים הגדולים של החיים היהודיים בזמננו ולמצוא בהם טעם ומשמעות לאוניברסליות שלה.
בהשקפה רחבה יותר מתגלה לנו ביהדות צפון אפריקה תופעה של אמנציפציה מהירה, שלא נוכל למצוא כדוגמתה בתולדות העם היהודי. האמנציפציה של ההמונים הרחבים באירופה המרכזית ובפולין, שהחלה במאה הי"ט, עדיין נמשכה כאשר באה הטרגדיה ההיטלראית והפסיקתה כחתף, בהשמידה את רוב המעורבים בה.
היהודי המוגרבי יצא לדרכו משפל המדרגה שלא ייאָמן : רק הדלות המנוולת ביותר של הגיטו האירופי המרושש ביותר יכלה להשתוות לדלות החומרית והרוחנית, שהיה אדם נתקל בה באיזה מללאח במרוקו, למשל.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
L'examen des compositions poétiques et des autres pièces documentaires présentées dans notre étude révèle un pouvoir de suggestion virtuellement illimité, une pensée fortement condensée, une accumulation d'émotions, un réseau serré de références, de formules tendant à la plus haute concentration possible de sens, de connotations renvoyant hors des frontières du texte, à un univers symbolique et allégorique très allusif, à des traditions littéraires et des paysages culturels qu'on a plaisir à découvrir — notre travail visant précisément à la recherche du substrat traditionnel, au collationnement et à l'interprétation des sources.
Chaque mot de cette culture intériorisée est un écho répondant directement ou allusivement à un appel, à un besoin de dire et de s'exprimer. On y perçoit, par ailleurs, le soin d'adapter l'élément exotique, parfois mythique au paysage maghrébin et aux traditions de l'espace environnant, le souci de procéder, en quelque sorte, à son éthnicisation, d'intégrer un événement et un personnage étrangers dans l'univers local, de manière à rendre l'histoire plus familière.
Il en va ainsi, dans nos pièces judéo-arabes du Maroc, des héros exemplaires bibliques ou des saints et thaumaturges palestiniens (le Mardochée de notre Mi-kamoha, le Job de notre chronique historique, le Bar-Yohay de notre qissa de Tingir etc….), de l'iconographie de la Haggadah de Pesah (Sefo/ç, simple forme verbale hébraïque y devient, dans l'imagination populaire, tantôt un saint vieillard légendaire, tantôt une figure démoniaque).
Les traductions elles-mêmes dela Biblesont une vision autochtone des textes scripturaires sacrés, une manière personnelle de les lire, de les concevoir et de les interpréter, intégrées qu'elles sont au cadre de la vie existentielle, à l'environnement linguistique et socio-confessionnel, à une aire géo-politique déterminée.
Tous les textes retenus racontent, à leur façon, une histoire. La dominante religieuse, dont nous avons noté l’emprise sur toute la création poétique hébraïque émerge ici dans les genres à caractère pédagogique et didactique cultivés en tant qu'auxiliaires de l'enseignement scolaire, biblique et talmudique, qui se prolonge par celui des adultes au moyen de la prédication et de la littérature éthique et homilétique; elle culmine dans les pièces liturgiques. L'intérêt porté aux événements en tant qu'hisoire humaine est assez remarquable.