מתוך הספר " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו " חנניה דהן ז"ל

121 –  קאמת אל־מעזא, קאמו חתא אולאדהא.

קמה העז, קמו גם בניה. 22

122-  אלי בקא פל־ביד׳א, כפס מן אלי פקץ.

מה שנשאר בביצה, יותר גרוע ממה שיצא ממנה.

 123 חתא יכ׳לאק,עא דיתםמא יצחק.

לכשיוולד הילד, נקרא לו יצחק.

124 –  חבלא מן סידי, תוולדלנא וולד יהודי.

 נתעברה מאדוני, תוליד לנו ילד יהודי.

העיר מכנאס הצטיינה בכך, שגדולי החכמים שגרו בתוכה, נתנו דעתם גם על סדרי הקהילה, ועמדו והתקינו תקנות, כדי לשמר את צביון הדת, ותקנות אלו נשמרו בקפידה גדולה, עד שגם בסעודת מצווה שהיו מתקיימות בעיר, לא הייתה סעודה שלא היו נוכחים בה רבנים ודיינים, שעל פיהם ישק כל דבר בהנהגותיה של הסעודה. ואותם תקנות והנהגות עברו במסורת מאב לבן.

בין דמויות ההוד שזרחו והאירו את ששמי מכנאס, היו הגאונים הקושים מרן המשביר ז"ל\ והרב הגדול רבי רפאל בירדוגו זצ"ל המכונה " המלאך רפאל. ושני קדושים אלו הטביעו את חותמם על מנהגי והנהגות העיר מכנאס, וכלשונו של רבני בספרו שמש ומגן ח"ג עמוד רנג' שכתב :

גם ידועה היא ומפורסמת עיר תהלה מכנאס יגן עליה אלקים, ברבניה וחכמיה ותקנותיה מימותיה הראשונים המשבי"ר והמלאך רבי רפאל בירדוגו זיע"א.

אביו: ר' אברהם.
בנו: ר' יהודה.
סבא: ר' יצחק (מצד אביו).
מוריו: ר' חביב טולידנו ור' יוסף בהתית.

ר' משה המכונה בשם הרב המשבי"ר נולד בשנת ה'תל"ט. החל לכהן כרב בשנת ה'תע"ה ולאחר הסתלקות ר' משה טולידנו בשנת ה'תפ"ג מונה במקומו לאב"ד מקנאס. בנו נפטר בצעירותו, השיא את בתו הגדולה לבן דודו (ר' מרדכי).
ר' חיים אבן עטר כינה אותו חכם גדול, חסיד וגדול בישראל, החביב עלי כרוחי. בשעה שעמדו לפניו בעלי דין נהג לשים עיניו למטה ולא להביט באחד מהם היות והרגיש שכאשר נושא עיניו לכיוון אחד מבעלי הדין היה השני מתבלבל.
הסתלק בשנת ה'תצ"א.
מספריו:
• כנף רננים
• ראש משבי"ר: על הש"ס
• שו"ת.

כאמור עיר זו התברכה מימיה הראשונים, בהרבה חכמים גאונים מופלגים וקדושי עליון, וממנה יצאה הוראה לכל ערי מרוקו ולארצות הסמוכות למרוקו. וגם לאחר העלייה ההמונית לארץ ישראל החל משנת תש"ח, המשיכו רבני ותלמידי העיר מכנאס לכהן בקודש בארץ ישראל ובעוד ארצות.

כראשי ישיבות, אבות בית דין, רבני ערים, דרשנים, עסקנים ומשפחות יראים ושלמים המדקדקים בקלה כבחמורה, ומחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים בדרך של ישראל סבא.

ומשה הוא המשבי"ר לכל העם.

רבי משה בירדוגו המכונה " הרב המשבי"ר, שרבנו הוא דור עשירי אליו, נולד לאביו רבי אברהם בשנת תל"א – 1671, ויש אומרים בשנת 1640, למד תורה אצל רבי יוסף בהתית, אצל רבי חביב טולידאנו, תקופה של שנתיים למד בצוותא עם הקדוש רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, מחבר הספרים " אור החיים " על התורה, " פאי תואר " ראשון לציון, וחפץ ה'.

זה היה בזמן שעבר האור החיים הקדוש מעירו סאלי, לגור במכנאס, וגר בה כשנתיים ימים. האור החיים הקדוש הולד בסאלי בשנת תנ"ו ונפטר בירושלים בהיותו בגיל 47 בשנת תק"ג. המשבי"ר – הרב משה בירדוגו – שימש כדיין ועמד בראשות ישיבה, והיו שכינוהו "חד בדרא "

וכך כותב רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על חומש דברים פרק א׳ פסוק טז' ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, הלא הוא הרב רבי משה בירדוגו זלה״ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ושהיה מרגיש שאם היה הוא נושא את עיניו, אחד מבעלי הדינים היה מתבלבל. ובספרו חפץ ה׳ על מסכת שבת דף ז׳ כותב עליו רבנו חיים בן עטר: שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ונפשי קשורה בנפשו. גם מרן החיד״א בסיפרו שם הגדולים׳ משבח את הרב המשבי״ר על שהיה מעמיק גדול. כתב את הספרים ראש משבי״ר על הש״ס, שו׳׳ת דברי משה, כנף רננים עה״ת, נפטר א׳ חשון בשנת תצ״א (1731).

המלאך רפאל/המלאך ממקנס

רבי רפאל: שרבנו הוא דור שישי אליו, היה ראש הרבנים במקנס. נולד לאביו הדיין הגדול רבי מרדכי המכונה המרבי״ץ בשנת תקז׳ (1747 ), (המרבי״ץ = בר״ת הרב מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו). מקטנותו נתחנך על ברכי גדולי התורה של דורו משך שנים רבות, שכלו הבהיר והחריף, הרצון והשקידה העצומה שלו עזרו לו לשאוב ממעינות החכמה בידיים רחבות, ולהשיג מה שלא השיגו חכמים שהיו לפניו ולאחריו, מעלות אלו שהיו אצלו לחטיבה אחת, הם שיצרו את אישיותו המגוונת והמושלמת.

בגיל שלושים נתמנה לרב העיר, והתחיל לענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצוי המדינה, תשובותיו קצרות אך חדות ומרשימות. וסמכותו היתה מקובלת על כל חכמי העיר, השתתף בהרבה תקנות, ותקנותיו והכרעותיו עדיין בתוקף עד ימינו. גם ראש רבני המערב רבה הראשי הראשון של מרוקו רבי רפאל אנקווה כותב: שקבלו תקנותיו של ר״ב בכל ארצות המערב כי ר״ב הודו. (ר׳׳ב בראשי תיבות רבי בירדוגו, או רפאל בירדוגו)

גם בשו"ת שמש ומגן ח״ג/קלד׳ כותב רבנו ״עוד זאת ידוע שכל הרבנים היו מתייחסים לפסקיו של המלאך רבי רפאל כהלכה למשה מסיני״.

מראהו הטיל על כל רואיו מעין אימה, אימה הנובעת מאישיותו של גדול, אימה המעורבת בקסם ובהערכה. אופיו העז ניכר מבין שורות ספריו, תמיד הוא מדבר בתקיפות של גדול. תשובותיו מסוגננות בסגנון צח וברור, הוא היה גם המורה והמוכיח שלא פחד מאיש, ולא חזר בדיבורו, והכל ברכות ובענוה. היה לסמל לאנשי דורו. גם למורי ההוראה היה מוכיח, וגם את הדרשנים ומחברי הספרים שהיו נוטים מן הפשט, והיו מבארים רק על דרך הדרוש והרמז, יצא נגדם, והירבה לומר להם: שוטטו נא בכל ספרי הראשונים אשר המה לנו לעינים, וגם לאחרונים שלאחריהם, כהמהרש״א, המהר׳׳ם, והאלשי״ך, ועוד, שתמיד חפשו לבאר בדרך הקרובה יותר לפשט.

ביצירתו של רבי רפאל מקיף הוא את כל מבואות התורה, לא הניח דבר שלא תרם בו את תרומתו, חיבוריו הם: ספר ׳שרביט הזהב׳ באורים על מסכתות רבות בש״ס, שו״ת משפטים ישרים על ד׳ חלקי השו״ע, ופירוש על ד׳ חלקי השו׳׳ע הנקרא תורות אמת, רב פנינים ־ דרשות, משמחי לב על התנ׳׳ך, פירוש שלל רב על הגדה של פסח, מי מנוחות שני חלקים על התורה, קיצור תקנות רבני קסטילייא בתוספת מקורות וביאורים, שירי לימוד ותוכחה, כל אלו יצאו לאור. ומלבד אלו כתב רבי רפאל ספר על אגדות הש״ס הנקרא רקח מרקחת, שנמצא בכ״י(הכתבים נמצאים אצל הגאון רבי אברהם עמאר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך – ירושלים) הספר רקח מרקחת היה בשימוש תדיר אצל רבי ידידיה טולידאנו זצ׳׳ל, שהיה בזמנו ראש ישיבה במקנס. וספר באורים על רש׳׳י

אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן ז"ל – כרך א'

117 –  תכּון אל־כּרש מטרטקא, די מנאץ כ׳רג׳ת.

תיבקע הבטן שממנה יצאת.

 [anti-both]

118 –  יכון אל־חזאמ מקפול, מנאין כ׳רג׳ת.

 תיסגר הרחם שממנה יצאת.

119 – אביאד אלי מא ראכש.

אשרי מי שלא ראה אותך.

120 – כאן נהאר כחל, פאין כ׳לאקת.

 שחור היה היום בו נולדת.

רבי יעקב ששפורטש – 1609  1698

מחקר ההיסטורי מצביע, על ההשפעה העצומה שהיתה לתנועה המשיחית, על חיי היהודים בפזורה, כולל יהודי מרוקו. הדים עמומים מההשפעה השבתאית שרדו, שלא במודע, עד ימינו. ראיה לכך נמצא, באופן שמציינים את תשעה־באב׳ בקהילות מרוקו. בבתים ובבתי הכנסת יש מיזוג, בלתי נתפס, של אבל לאומי כבד, ועימו, נוהגים גם בגינוני שמחה לילדים, משחקים ומתן מתנות, כביום ־פורים.

יתכן שיש כאן עדות, התהייה בין הדרישה השבתאית, להפיכת יום האבל ליום שמחה ומשתה, כהוכחה לאמונה בגאולה הקרובה, לבין צווי הרבנים, להשאיר את מנהגי האבלות עד לבוא המשיח ממש. העם התוהה לקח קצת מזה וקצת מזה…

התנועה המשיחית, שבהנהגת המשיח המיועד, שבתי צבי -נביאו נתן העזתי, התפתחה במזרח, ברחבי האימפריה העותומנית. שבתי צבי קבע כי שנת 1666 היא שנת הגאולה. הדים מהתנועה המשיחית, הגיעו בעצמה רבה לנמלי מרוקו. משם פשטו כאש בשדה קוצים ברחבי המדינה.

 רוב הקהילה, על מנהיגיה ורבניה, קיבל בהתלהבות את בשורת המשיחיות, והלך שבי אחרי שבתי צבי. רבים עוד המשיכו להאמין בשבתי צבי, גם לאחר המרת דתו בקושטא. שבתי צבי התאסלם, תחת איומי הסולטאן, לאחר שהושלך לכלא, בשנה שיועדה לגאולה.

אלא שרק בקהילות מרוקו המשיכו להאמין בשבתי צבי, אף שקם מקרבם המתנגד הנמרץ והמפורסם ביותר לשבתאות, הרב יעקב סשפורטס.

רבי יעקב ששפורטס נולד בעיר הנמל ווהראן, באלג׳יריה של היום. לאחר שהסתכסך עם השלטונות המקומיים, מצא מקלט בעיר סאלי שבמרוקו. שם נשא לאישה את רחל טולידאנו, בת נגיד קהילת מכנאס. אחר כך העתיק מקום מושבו לאירופה. תחילה לאמסטרדאם, בה הצטרף למשלחת בראשות הרב מנשה בן־ישראל, שפנתה לקרומוול, להרשות ליהודים לשוב לאנגליה, ממנה גורשו מאות שנים לפני כן.

מאוחר יותר עשה לבקשת מלך מרוקו בשליחות דיפלומטית אצל מלך ספרד. בשובו להולנד, הזמינה אותו הקהילה החדשה בלונדון לכהן כרב הראשי ודיין. בשנת 1666 עזב את בירת אנגליה בשל מגפת הדבר, והשתקע ב־מבורג שבגרמניה, כרב הקהילה הספרדית שם.

את מלחמתו בשבתאות ניהל מעיר זו, וכך נשאר בתולדות ימי ישראל כרב של המבורג, בלי שצויין מוצאו הצפון־ אפריקאי. במכתביו לשני תומכיו העיקריים, רבי אהרון הסבעוני מסאלי ודניאל טולידאנו ממקנאס, הפציר רבי יעקב ששפורטס בקהילות מרוקו לשוב לדרכם: "ואיך לא תצלנה שתי אוזני או איך אתקע אצבעותי כיתד בהם לבלתי שמוע את הקול, קול הצאן האומרים כי בגלילות המערב אשר מהם תצא תורת היהדות, עדיין הם מחזיקים באמונה החדשה הזאת ומקיימים דברי נביא שקר. ואם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר…״.

אט אט, משהתברר שהתאסלמותו של שבתי צבי אינה למראית עין בלבד, שככה ההתלהבות וחזרו החיים למסלולם. נותר טעם אכזבה מר וכן תקווה שבפעם ־.בא־״ הביטוי"הפעם הבאה״ היה מיוחד למרוקו. כעשור משוך המשבר השבתאי, קם במכנאס נביא חדש, יוסף אבן-צור, שבישר באותות ובמופתים על שובו של משיח האמת, שבתי צבי, בערב הפסח בשנת 1675. משיח לא בא העם חזר הפעם בתשובה שלמה. חכמי מרוקו הצליחו להשכיח את זכרו של שבתי צבי ואת תנועתו כליל, מתודעתם הקולקטיבית של יהודי מרוקו.

ד'ר דן מנור –

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו.

אשה לובשת את השמלה הגדולה

          הדעה הרווחת בדבר נחיתות האישה בקרב בני עדות המזרח ניזונה, בעיקר, מן המציאות של העלייה ההמונית מארצות האיסלם בשנות החמישים. בקרב משפחות שונות מבני עלייה זו נתגלו כמה תופעות, שהתפרשו כסימנים של חברה נחשלת, בין התופעות הללו בלט, במיוחד, גם מעמדה הנחות של האישה. וכמקובל אצלנו בארץ, הדרך הסלולה להטבעת תוית על הכלל, היא ההיקש מן הפרט. דוגמה קלאסית להכללה זו הוא המחזה: "סלח שבתי", שגיבורו הגרוטסקי מחווה את דעתו על האישה כסרח העודף שאין לה מקום בשקלא וטריא של הגברים.

         כמובן, אין לשכוח כי גם התקשורת הנוטה במקרים מסוג זה למקד את זרקוריה על הכיעור, תרמה לחיזוק הסטיגמה הזאת.

       על מעמד האישה בקרב בני עדות המזרח נערכה ספרות מחקרית ענפה, ואין כאן מקום לפרט. נתייחס רק לשני מחקרים חשובים הנוגעים לענייננו כאן. א)  מחקרו של: א' שטאל (1).     ב) שני מחקריו של : א' בשן (2) .

           שטאל  מתאר את האישה ביהדות המזרח כדמות של עקרת בית צנועה וצייתנית, שעולמה צר לכדי מלאכת הבית וגידול ילדים, באין לה שום ציפיות, או יומרות לגבי טיפוח נשיותה מבחינה פיזית ורוחנית, ואף לא לגבי סיפוק מאווייה ותשוקותיה(3).  לפנינו כאן ניסוחים אחדים מחיבורו המתייחסים לדמותה, למעמדה ולתפקידה על פי עדויות שהוא גבה מפי אישים שונים :

1. על האישה להיות עקרת בית מסורה, להעמיד וולדות ולטפל בהם(4)

2. עבודת השם יתברך קודמת לאהבה, על מנת לקיים דברי חז"ל :"כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם"(5).       

3. האישה היא קניינו של הבעל, ורשאי לנהוג בה כרצונו(6).

4. הבעלים נהגו בהתאם לכתוב :"להיות כל איש שורר בביתו", ומכאן שהאישה חייבת לשרת את הבעל. סירוב מצידה גורר עונש (7).

5. החמות מחנכת את הכלה ומלמדת אותה פרק בהלכות מלאכת הבית וגידול ילדים .

6. הארוטיקה בשעת הזיווג פסולה, וכל ענייני המין טעונים מעטה של צניעות .                           

ובכן, הקווים המאפיינים כאן את האישה המזרחית מדברים בעד עצמם, ואין צורך בהבהרה נוספת.

        לעומת שטאל המתאר את האישה ביהדות המזרח בכללה, בשן דן בנשים יהודיות במרוקו בלבד. זאת ועוד, בשן אינו מסתמך על עדויות, או סיפורים, אלא על תעודות מתחומים שונים :  דיפלומטיה, אדמיניסטרציה, כלכלה ומסחר, שמהימנותן אינה מוטלת בספק. זהו, אפוא, מחקר מדעי לכל דבר, המציג בפנינו גלריה של נשים ממעמדות שונים: עשירות ., בעלות השכלה ., ועניות .                                       

     אמנם, מתוארות כאן נשים נחותות מעמד, שעבדו כמשרתות וסבלו מאלימות פיזית , או כאלו שהמירו את דתן מחמת מצוקה חומרית, או נפשית , אך בצידן מתוארות נשים עשירות שעסקו בענפי כלכלה ומסחר כיאות לבנות מעמד זקופות קומה, ונשים משכילות שעסקו בפעילות ציבורית כדוגמת סטילה קורקוז  , רשאים, אפוא, להסיק, שמחקרו של בשן, אף אם אינו מפריך את ההכללה על נחיתותה של האישה ביהדות המזרח, הריהו מפריך אותה, לפחות, לגבי האישה ביהדות מרוקו.

    אכן, מה שמאפיין את מעמדן של הנשים בקהילה היהודית במרוקו על פי תיאורו של בשן חופף כמעט את המאפיין אותן על פי ספרות העיון של חכמי מרוקו, כפי שנראה במאמר זה. אך יש להעיר מייד, שאין

 הכוונה לדרושים הרבים שנתחברו לזכרן של  "נשים צדקניות", אשר מעלים על נס את דמותה של נפטרת זו, או אחרת; דרושים מסוג זה אינם רלבנטיים לענייננו, משום שהעיקרון :"אחרי מות קדושים

אמור", הנקוט בידי מחבריהם מעורר פקפוק בכנותם. לפיכך הדיון יתמקד אך ורק בקטעי פרשנות שונים.      

       ר' שאול סרירו בן המאה השבע עשרה מקדיש דרושים רבים למשמעות הנישואין תוך הדגשת תרומתה החשובה של האישה בחיי בני הזוג. אך מפאת צמצומה של מסגרת זו נעמוד על שנים מהם בלבד.

       באחד מהם הוא מציין, על פי החשיבה הפילוסופית, שכל מורכב מגיע לשלמותו רק עם איחוד כל חלקיו באמצעות כוח רוחני מיוחד. דוגמה לכוח רוחני הוא החומר ההיולי (החומר הראשון כהגדרת המחבר) המאחד את כל היסודות בעולמנו. האדם הוא עולם קטן, שאף הוא בנוי מיסודות מנוגדים, והכוחות הרוחניים המאחדים את כל יסודותיו הם השכל ככוח רוחני טבעי, והתורה הנתונה לחופש הבחירה :"השכל הוא הטבעי, והבחיריי הוא התורה, והשכל באמצעות התורה מחבר ומקשר העולמות הרמוזים בו באדם" .

המשך……………………

רוב שעות היום מסתובבים הילדים בכפר מבלי לעשות דבר, כי במשק אין להם מה לעשות, כפי שיבואר להלן, ובית ספר אשר יחזיק אותם אין בנמצא.

רק אחדים בכפר ידעו לקרוא ולכתוב : הרב, השוחט וראש הכפר. במקומות מסוימים איש אחד ממלא את כל התפקידים הללו, הוא משמש כמורה, כמלמד, כשוחט וכרב.

כאמור ברובם הם אנאלפביתים, את התפילות למדו בעל פה מתוך הרגל השמיעה וההתמדה בתפילה. אך הופתעתי ממראה פניהם וממבנה גופם : דמות תנכ"ית להם, בעלי קומה, פרקם נאה, זקנם מגודל יפה, על כולם נסוך חן והוד קדומים ומעלים בדמיוני את ה " אבות .

אולם בעת שיחה אתם הייתה מתגלית בורותם ושטחיותם. לעומת בורות זו, גדלה התפלאתי כשנוחכתי לדעת איך כל התפילות שגורות בפיהם.

המאכלים.

רבים מהם אינם נוהגים לאכול שלוש פעמים ביום. בבוקר בצאתם לעבודה או לשדה, לוקחים פת במלח בלבד למשך כל היום. את הסעודה העיקרית אוכלים הם בערב, והמנה העיקרית – בשר. בכל מרוקו נפוצה מאוד אכילת הבשר, בהיותו מצרך זול מאוד.

חיי המשפחה.

ראש המשפחה – הבעל הוא האדון על הכל, על פיו ישק כל דבר וכל בני המשפחה נשמעים ומצייתים לו, לרבות הילדים בגיל הבגרות. יש לציין שהביגמיה נדירה מאוד בין היהודים שבכפרי האטלס,ף בדומה אצל יהודים במרוקו כולה.

העבודה בכפר.

העבודה החקלאית במרוקו בכלל ואצל היהודים הכפריים בפרט, שיטותיה הפרימיטיביות מאוד. כשאני משווה את שיטותיה לאלה הנהוגות אצל שיננו הערבים בארץ כגון : הסדרים, אופני העבודה, הכלים, הגידולים השונים, חזור הזרעים וכדומה מתקבל כי חקלאי מרוקו מפגרים לעומתם לפחות במאה שנים.

מספיק לצאת לשדה ביום חורף בעונת הזריעה – השדה הוא רחב ידיים במרוקו – ולהתבונן בכוחות המשיכה, קרי בכוחות העבודה הנהוגים שם, ואתה נתקל בצמדים שונים : שור וחמור, פרד ושור, חמור וגמל וכדומה.

כל מי שיש לו מושג מה בעבודת האדמה יסיק מיד כי עובדי אדמה אלה שייכים לפחות לתקופה החולפת אם לא לתקופה הפרה היסטורית. עבודת אדמה במרוקו וכן בכפרים היהודיים היא " פלחה – חרבה ". לעתים רחוקות נתקלתי בשדות של גידולי שלחין, וזה בו בזמן שהמים מפכים בשפע בשדה, וזועקים ומתחננים שינצלו את טובם וברכתם. אך מעטים שועים לקריאת מים זו.

העבודה בשדה מתחילה רק אחרי גשמי היורה. לפני היורה אין המחרשה הפרימיטיבית הנהוגה כאן יכולה לחדור לאדמה ולפלחה. במשך החורף זורעים תבואות חורף, ובראשית האביב, את תבואות הקיץ. בקיץ עוסקים זמן רב בקציר הנעשה בידיים בעזרת מגל, והדיש גם הוא נעשה בשעטה פרימיטיבית. עבודות אלה נמשכות על פי רוב עד סוף אוגוסט – ראשית ספטמבר – אוקטובר וחלק מנובמבר הם תקופה של מנוחה, כי במשך הזמן הזה אין עבודות בשדה.

בימי מנוחה אלה בעל הבית מתקן את הדיר, בודק את כלי העבודה המעטים שישי לו, מטייח ביתו לקראת עונת החורף, ומטפל בכל מיני עניינים ביתיים אחרים שאין להם קשר עם עבודת השדה. בסיור באזורים אלה לא שמעתי ולא ראיתי שיש חקלאים המזבלים את שדותיהם.

היבול.

על אף שהאדמה טובה ופריה, כפי שהתרשמתי, היבול הוא דל וצנוע. הוא אינו מגיע למאה קילו לדונם בממוצע. הסיבות נעוצות בשיטת העבודה, וכמובן שבעיבוד טוב ובכלים מתאימים ניתן בהחלט להכפיל היבול.

בעוברי לאורך הנהרות " דרע " ו " דאדס " לא יכולתי לעצור בעד קנאתי כחקלאי למראה האפשרויות העצומות הטמונות במימי הנהרות האלה שאין להם גבול וקץ, ושניתן להשקות בהם מאות אלפי דונמים – ואיש אינו שם לב לאוצר טבעי זה שברכתו אינה מנוצלת.

עבודת הנשים.

נשי היהודים הכפריים אינן יושבות בטלות כנשים יהודיות בערי המרכז. הן משתפות עצמן בעבודה חלקית בשדה, בעיקר בעבודת הקציר, נוסף על תפקודן המיוחד בבית ובחצר : בישול, אפיה, כביסה וכדומה.

הן יוצאות לשדה יחד עם בעליהן, קוצרות, מעמרות ובעיקר מלקטות, כי הלקט כולו שלהן ואין לבעל השדה חלק בו. כשראיתי נשים עוסקות בלקט הצטיירה בדמיוני דמותה של רות המואביה כשדמותו של הבעל בשדה לא רחוקה מלהידמות לבועז דאז.

בחורף הן עוסקות במשק ביתן הקטן הכולל עשר – עשרים עופות, עז, כבשה, לעתים גם פרה דלה וצנועה. משק חי המספק גם חלק ממזון המשפחה : ביצים, חלב, גבינות וכדומה.

השליחות.

יהודי מרוקו וזיקתם לארץ ישראל.

אהבת ארץ ישראל הייתה אחת המעלות שבה הצטיינו יהודי מרוקו מאז ומתמיד. אהבה זו מוצאת את ביטוייה בספריהם של חכמי מרוקו : בתרומותיהם הכספיות של יהודי מרוקו לתמיכה ביישוב ארץ ישראל. בהערצה ובחיבה שרחשו לשליחי ארץ ישראל בחייהם וגם לאחר מותם, ובייחוד בעליה לארץ שנמשכה בכל הדורות הן כעליה לרגל, לביקור במקומות הקדושים והן להתיישבות קבע.

קהילות מערביות ( מוגרבים – מרוקנים ) היו קיימות בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת, בטבריה בחיפה ובעכו. הם היו המייסדים הראשונים של היישוב העברי באחדים ממקומות אלה. מעולם לא נותק הקשר בין יהודי מרוקו לבין ארץ ישראל, אם כי ממדי העליה השתנו מתקופה לתקופה, הכל לפי נסיבות הזמן.

העליה ובעיותיה.

בקום מדינת ישראל טבעי היה הדבר שיהודי מרוקו יחדשו את הקשר עם ארץ ישראל בתנופה גדולה יותר. ואכן זרם העליה ממרוקו היה מהגדולים היותר והוא הלך וגדל עד לממדים מדהימים, לפעמים עד ל 10.000 – 20.000 עולים לחודש.

זרם כה גדול של עולים, בתנאים שהייתה מצויה בהם אז המדינה הצעירה, יצר בעיות קשות, והבוערת ביניהן – שיכון ותעסוקה. המעברות שקלטו עשרות אלפי עולים, היו מחנות מעבר ואמצעי קליטת זמניים בלבד, וכיוון שכך לא יכלו לענות על שתי השאלות הגדולות, שבלי פתרונן לא ייתכן המשך העליה. היו אז שחזו שחורות ושאלו, אם בעקבות עליה בממדים גדולים כאלה לא תבוא על המדינה הצעירה התמוטטות כלכלית וחברתית.

Une vieille tradition: "Le sultan des tolbas"

Le supplément culturel du journal "Almaghrib" – Nos 5 p. 69 et 6 p. 91 des 5 et 12 mai 1938

Version arabe (PDF)

1. Description des festivités

Lorsque le printemps arrive et que la vie s'épanouit pour faire bon accueil à sa jeunesse, que la terre se couvre de verdure et les fleurs se présentent dans une féérie de couleurs et exhalent un parfum qui embaume les coeurs, que les oiseaux gazouillent sur les branches, appelant l'homme à reconnaître la beauté sacrée de la nature et à jouir d'un moment où il ne pense pas aux problèmes de la vie matérielle et s'oriente avec toutes ses sensations vers un univers où l'âme baigne dans le monde de la poésie et de l'esthétique, un monde de l'imaginaire et de la jouissance qu'aucune règle sociale ne limite ni aucune pulsion corporelle ne pousse, lorsque le printemps arrive, nous hâtons le pas pour nous y intégrer pendant quelques heures ou quelques jours que nous dérobons au temps qui passe pour tuer le temps.

Au coeur du printemps – jeunesse de la vie – l'être humain revivifie sa jeunesse et cueille de sa mer ondulée par une brise agréable sous un soleil radieux, des instants de bonheur qui sont ce dont on peut se souvenir le mieux dans la vie, ou plutôt qui sont eux-mêmes la vie. Toutes les peines que nous nous donnons au cours de notre existence tendent vers la sacralisation de la beauté; et le printemps n'est autre que la fine fleur de cette beauté arrivée au stade suprême de sa maturité.

La "Nouzha" (ou partie de plaisir) que nous organisons dans notre milieu marocain pendant la saison du printemps est l'un des aspects les plus agréables de notre vie. Son image reste gravée dans notre mémoire plus que tous les autres jours que nous passons à travailler ou à nous divertir à l'intérieur des murs de la ville pendant toute l'année. Tout ou presque s'efface de notre mémoire; nous perdons tout contact avec les traces des différentes étapes de notre passé, mais les jours heureux de ces sorties sont toujours présents à l'esprit et sont voués à une vie éternelle. Ils rappellent toujours le souvenir d'une excellente compagnie. Le plus vieux d'entre nous qui se met dans un coin de la pièce devant un feu pour se réchauffer, ne se remémore son passé pourtant riche en évènements que lorsqu'il évoque le mot "nouzha". On le voit alors pétiller de joie comme si le sang de la jeunesse se met à couler dans ses veines. Il s'engage dans une causerie des plus agréables et vous entretient d'une journée printanière qu'il a passée dans une sortie avec ses amis ou les membres de sa famille, alors que les aventures qu'il a vécues en ville ont complètement disparu de sa mémoire pour faire partie du néant.

La sortie, dans notre milieu, est entièrement liée au printemps qui se manifeste au Maroc dans toute sa splendeur. Après la saison d'été avec ses vents chauds, la saison d'automne avec ses feuilles mortes et la saison d'hiver avec ses larmes, le printemps arrive, le visage épanoui et riant. Nous nous hâtons de lui élever une statue, et nous dérobons du temps au temps pour nous abandonner à son air vivifiant, ses couleurs magiques et son réveil de l'état onirique. Le printemps vient à peine de faire son apparition que les gens sortent de la ville vers les jardins extra muros ou vers les rives du fleuve. Les familles se dirigent par petits groupes vers les lieux qu'elles choisissent pour leur sortie, chantant de belles strophes d'une voix mélodieuse. Telle est "la nouzha" que nous organisons avec les membres de la famille ou le cercle des amis. Mais comment se présente-t-elle en milieu étudiant où bouillonne le sang chaud de la jeunesse? C'est celà qui peut être considéré comme un miracle, et c'est celà la belle tradition qui nous a été léguée comme héritage, et qui a permis à notre milieu scolaire de se distinguer de celui des autres pays. Cette tradition est la source d'une poésie éternelle d'où jaillit le bonheur de la jeunesse au printemps de la vie.

Quelle est cette nation parmi tous les pays du monde qui accorde autant d'intérêt au printemps et à la jeunesse estudiantine, et qui organise chaque année une fête de couronnement d'un étudiant de sa grande Université? Quel est ce pays où le Roi lui-même accourt pour saluer "le sultan des tolbas" et le combler de cadeaux dans une atmosphère de joie et d'allégresse? C'est notre pays qui nous a transmis une telle tradition que nous conservons jalousement et dont nous sommes fiers. C'est notre pays qui veille à ce que le printemps soit une saison de jouissances. Nos deux capitales spirituelle et administrative jouent un rôle important dans la perpétuation de cette belle tradition et offrent aux jeunes des générations montantes un exemple vivant du sacre du printemps et de l'affection que la nation porte à ses étudiants.

Dans la ville éternelle de Fès où le printemps se présente dans tout son éclat et étale sa splendeur sur les rives de "Wady Aljawahir" (la rivière des perles), les étudiants regroupés au sein de leur campus universitaire adressent à Sa Majesté le Roi, l'éternel symbôle du pays, leur requête d'organiser leur fête traditionnelle, et le Roi bienaimé leur fait savoir par l'intermédiaire de son Grand Vizir qu'il acquiesce à leur demande. Les étudiants tiennent plusieurs réunions de mise au point des modalités d'organisation des festivités et annoncent la mise en surenchère du sultanat parmi les Tolbas venus de différentes régions du pays qui, dans le souci de parfaire leur éducation et leur culture, ont choisi de vivre loin de leur lieu natal et de leur famille pendantplusieurs années.

Le vendredi qui suit le jour de l'annonce de l'accord royal, les étudiants tiennent dans l'après-midi une réunion  plénière au vaste patio de l'Université dela Karaouiyine. Lasurenchère est ouverte officiellement, avec la participation active de tous les étudiants et se déroule sur deux après-midi d'affilée avant de se solder par la désignation du candidat gagnant. La surenchère atteint quelquefois la somme de 20.000 francs et plus. Le gagnant se fait proclamer "Sultan des Tolbas". Après cette proclamation, il retourne à son établissement pour constituer son gouvernement avec les condisciples de son choix, auxquels il propose différents postes ministériels, des postes de chambellan, de chefs du Méchouar et de trésorier responsable des dépenses occasionnées par l'organisation des festivités qui durent quelques fois près de deux semaines. Ce trésorier n'est pas obligatoirement choisi parmi les étudiants. Les dépenses sont couvertes par la somme ayant servi à l'achat du privilège du sultanat, à laquelle viennent s'ajouter une subvention du gouvernement et des dons de quelques institutions de Fès, sans compter les impôts prélevés sur les notables de la ville sur ordre du "Sultan des Tolbas" qui prend à cet effet des décisions sous forme de notifications portant sa signature et son sceau. Le "Sultan des Tolbas" désigne son "Mohtasseb" qui doit savoir s'acquitter de sa mission avec humour et plaisanterie lors des tournées d'inspection qu'il sera appelé à effectuer dans les souks pour contrôler les prix, vérifier les balances et autres instruments de mesure, analyser les ventes, établir l'assiette des impôts, arrêter le niveau des contraventions de propos délibéré. Les commerçants paient tout ce qu'on exige d'eux de bon coeur, sachant qu'ils encouragent les étudiants dans leur belle entreprise et qu'ils participent de cette manière au succès de l'animation de cette fête de la jeunesse.

Le vendredi d'après, à 11 heures du matin, le "Sultan des Tolbas" quitte son école à la tête d'un cortège officiel formé de ses ministres et de ses chambellans. Sa Majesté le Roi lui envoie un cheval harnaché ainsi qu'un habillement complet. Elle lui délègue le chef des fêtes organisées au palais ainsi qu'une troupe de soldats et des assistants du pacha. Le cortège se rend d'abord à la mosquée "Al Andalous" pour la prière du vendredi. Ensuite, il se dirige vers le tombeau de Sidi Harazem devant lequel "le Sultan des Tolbas" se recueille. Pendant la marche du cortège ainsi qu'au cours de cette visite, les étudiants vendent des dattes au public des spectateurs à des prix très élevés atteignant par moments 10 francs la datte. Le produit de la vente vient s'ajouter à la somme destinée à faire face aux dépenses des festivités. Puis, "le Sultan des Tolbas" suivi de son cortège revient vers le soir à son école.

Le lendemain, après la prière du milieu de la journée, "le Sultan des Tolbas" et son cortège se dirigent vers le "souk des Attarines" (le marché des parfumeurs) et le quartier "Talaâ". Ils passent par la porte "Mahrouk", longent la route entre la ville nouvelle et la kasbah "Cherarda" en direction de la rivière de Fès, où le pacha de la ville nouvelle a fait dresser des tentes pour accueillir les étudiants et une tente pour lui-même, car il lui revient de veiller à la sécurité au cours de la fête. Les plus grandes et les plus belles tentes sont réservées pour la prière. Elles sont installées à proximité de la tente du "Sultan des Tolbas". Le trésorier distribue le produit de la collecte aux étudiants répartis en petits groupes dans les différentes tentes, tandis que le "Sultan des Tolbas" engage les dépenses sur le produit de ces entrées.

Les Fassis trouvent un grand plaisir à passer une journée ou deux en compagnie des étudiants. Ils se hâtent pour occuper un emplacement convenable sur les bords de leur belle rivière. Ils y dressent leurs tentes et emportent avec eux les provisions nécessaires. Les étudiants passent la journée du dimanche à se reposer et se divertir. Le lundi suivant est réservé à l'accueil d'un prince de la famille royale qui vient présider la fête au nom du Roi, et distribue des cadeaux en argent et en nature pour aider les étudiants à renouveler leurs provisions et faire face aux dépenses imprévues. Puis, c'est au tour des commerçants de présenter leurs cadeaux au nom de leurs professions. Les juifs et les représentants de la colonie européenne ne manquent pas au rendez-vous et offrent également des présents. Tout récemment encore, l'ordre des avocats de la ville de Fès a fait don d'une montre de grande valeur au "Sultan des Tolbas". Une intense activité "makhzénienne" a lieu sous la tente du "Sultan des Tolbas" pendant toute la journée. Les ministres préparent les projets de dahirs avec la collaboration de secrétaires choisis parmi leurs condisciples. Des plaisanteries humoristiques sont organisées pour divertir les étudiants. Le sixième jour de la fête, Sa Majesté le Roi en personne se dirige à la tête de son cortège officiel vers les rives de "Wadi Aljawahir" où les étudiants jouissent de la beauté du printemps. Il est salué par "le Sultan des Tolbas", qui monte ensuite à cheval pour faire face au Roi également assis sur son cheval.

Le "Sultan de l'Université" conserve toutes les prérogatives de son pouvoir. Il joue la comédie à la perfection, ce qui permet de voir à quel point le peuple marocain et ses dignes souverains apprécient la science et s'intéressent au monde étudiant. Cette constatation dénote d'un esprit réellement démocratique. Le gouvernement fait preuve d'une grande marque de respect vis-à-vis des hommes de demain. Le Roi devant lequel personne n'ose lever la voix se met au niveau des étudiants pour s'amuser avec eux. Le Roi du Maroc, qui régne sur un royaume aux vastes étendues et aux nombreuses agglomérations urbaines, ne voit dans les propos des étudiants que plaisanterie et badinage innocents. Il fait toutes sortes de concessions pour écouter leurs balivernes humoristiques. Le chef des festivités du "Sultan des Tolbas" se dresse en face du Roi, en présence d'une foule compacte de gens et lui dit à haute voix:

"Comment peux-tu, Roi ordinaire du Maroc, te présenter devant le plus grand des monarques sur terre, qui gouverne des millions de moustiques, de mouches, de fourmis, de crapauds et autres espèces d'insectes?"

Le Roi proteste en plaisantant, et "le Sultan des Tolbas" lui souhaite la bienvenue et l'autorise à séjourner dans son royaume. Sur ce, son orateur bouffon prend la parole et prononce devant les deux sultans en présence d'une très nombreuse assistance deux discours mettant en valeur "la grande bouffe" et remerciant Dieu d'avoir fait qu'elle existe pour satisfaire les estomacs aux appétits les plus gloutons.

Lorsque les deux discours prennent fin dans une atmosphère de joie et d'allégresse, le Roi demande au "Sultan des Tolbas" l'autorisation de se retirer. Celui-ci descend de son cheval, baise les pieds du Roi, et lui présente une liste de doléances, comprenant une demande d'élargissement d'un prisonnier de sa famille ou une demande d’emploi ou une exonération d'impôts. Ces doléances sont rédigées sous forme de dahir dûment arrêté et signé par "le Sultan des Tolbas". Au moment de partir, le Roi accorde aux étudiants la faveur de proroger la fête d'une semaine. Le dernier soir, "le Sultan des Tolbas" doit quitter secrètement le lieu de la fête et se rendre à son école, de peur que ses condisciples ne se révoltent par jeu contre lui, du moment qu'il devient un simple étudiant comme eux à l'issue de la fête et ne peut plus se prévaloir de la prééminence que lui donnait le titre de "Sultan des Tolbas".

Un ami de Fès m'a raconté que la jeunesse fassie avait monté il y avait une dizaine d'années une pièce de théâtre dans une grande salle de la ville, et qu'un des acteurs qui avait joué le rôle du Roi dans cette pièce s'était tellement convaincu qu'il était au dessus du commun de ses semblables qu'il avait souvent des altercations avec eux. Une telle situation explique pourquoi il est de tradition que "le Sultan des Tolbas" s'enfuit vers son établissement au dernier soir de la fête, car il n'est plus protégé par l'immunité de la fonction royale et ne peut donc être entouré par le respect qui lui était dû pendant les deux semaines que dura la fête. Si donc le temps de jouer sur scène une pièce de théâtre a été dommageable pour notre acteur de Fès, que pourrait-on dire de quelqu'un qui a dû jouer une pièce de théâtre avec comme scène la ville de Fès en liesse pendant une quinzaine de jours?

 Son origine historique

Maintenant que j'ai décrit la fête et cité quelques passages d'un des discours qui y ont été prononcés, ne voyez-vous pas qu'il s'agit d'une belle tradition que nous avons le devoir de conserver, à laquelle nous devons nous intéresser en nous hâtant d'être parmi les premiers à y assister? Cet évènement reflète de manière durable l'intérêt porté par nos ancêtres à l'éducation et au monde étudiant. Mais quelle en est l'origine? Comment est-elle née? Comment expliquer que, dans le but de rehausser l'image de la culture, les Rois du Maroc jouent le jeu en donnant l'impression de renoncer à l'autorité qu'ils sont censés exercer sur les étudiants placés sous leur souveraineté et en acceptant de se mettre à leur niveau pour entendre d'eux des plaisanteries qui vont parfois jusqu'à toucher leur personne?

Les historiens marocains n'accordent pas à cet évènement tout l'intérêt qu'il mérite. Ils ne se sont jamais intéressés à en rechercher les origines, ni à en donner une description détaillée, pas plus qu'ils ne se sont donnés la peine de jeter la lumière sur ses valeurs symbôliques, ses enseignements que le temps a éternisés ainsi que la volonté du Maroc et de ses Souverains de le perpétuer en renouvelant l'autorisation aux étudiants de faire revivre chaque année cette tradition séculaire. Si les historiens arrivent un jour à nous entretenir de cette fête en détails, et nous en donnent une image circonstanciée de son évolution à travers les âges, ils éclaireront sans nul doute notre vie culturelle passée que nous ignorons quelque peu. Nous ne disposons que de rares indications rapportées par les manuels d'histoire pour nous aider à comprendre une légende qui circule en public sur l'origine de cette fête. Peut-être que ces indications et cette légende nous permettront-elles d'en savoir plus sur cette belle tradition.

D'après la légende, il semble que lorsque le Maroc vivait dans une période d'instabilité au moment de la décadence des Saâdiens, vivait dans les environs de Taza un riche négociant juif, du nom de Ben Mechaâl. On rapporte qu'il y avait fait une incursion territoriale, en était devenu le maître absolu, et a pu étendre son influence jusqu'à Fès où il aurait obligé les habitants à reconnaître son autorité morale et à lui envoyer chaque année, à titre de cadeau, la plus belle fille de la ville qu'il réunissait à son harem.

Pendant cette période, il y avait parmi les étudiants dela Karaouiyineun nommé Moulay Rachid Alaoui, qui s'est révolté contre cette humiliation, d'autant plus que la fille qui a été désignée cette année-là pour être remise comme cadeau au juif était d'origine noble et appartenait à la famille des Alaouis.

 Il s'est engagé dans une aventure extrêmement périlleuse en se travestissant comme une jeune fille et en se voilant pour être envoyé aux lieu et place de la fille qui était désignée. Il s'est fait accompagner de son trousseau prétendûment réparti dans une quarantaine de malles, après avoir pris soin de cacher dans chacune d'elles un de ses camarades étudiants armé jusqu'aux dents.

 Ben Mechaâl a souhaité la bienvenue à la soi-disante jeune fille qui lui était offerte et l'a admise chez lui avec tous les chargements qui l'accompagnaient. Mais aussitôt qu'il a fermé la porte, les étudiants sortirent de leurs cachettes et Moulay Rachid, fort de leur aide, a asséné à Ben Mechaâl un coup mortel. Ces mêmes étudiants ont par la suite reconnu Moulay Rachid comme souverain.

Moulay Rachid a voulu perpétuer les circonstances qui ont entouré cet acte d'allégeance et faire honneur aux étudiants qui ont aidé l'institution monarchique au Maroc à se débarrasser d'un tel despote. Il a donné l'ordre d'organiser chaque année une fête de couronnement d'un des étudiants de la grande université dela Karaouiyine.

 Même si les manuels d'histoire ignorent cette légende avec les rôles qui y ont été joués par les différents acteurs et les péripéties amoureuses qui en constituent le centre de l'intrigue, ils ne nient pas qu'à cette époque un riche juif du nom de Ben Méchaâl vivait dans la région de Taza, et que Moulay Rachid l'a dépossédé de toute sa fortune et l'a tué.

Dans "Almatani" qui a été publié vers 1170, on peut lire en résumé:

Moulay Rachid est venu rendre visite à un chef qui s'appelait "Cheikh Lawati", et pendant que son hôte lui faisait les honneurs de sa maison, il a vu un homme de grande allure, entouré de sa suite et de ses esclaves au milieu d'un grand nombre de chevaux, en train de s'adonner à l'exercice de la chasse avec une magnificence royale. Il a demandé qui c'était, et on lui a répondu: C'est "Ben Méchaâl", un ressortissant juif de Taza. Il a aussitôt bondi avec un couteau entre les dents. Lorsque "le Cheikh Lawati" l'a vu dans cet état, il lui a dit: "A votre service, Monseigneur, pour vous je ne porte d'affection ni pour la bourse ni pour la vie".

Moulay Rachid lui a alors ordonné de lever une troupe d'environ cinq cents hommes parmi les héros de ses amis et de la mettre à sa disposition pour qu'il aille tuer le juif. "Le Cheikh Lawati" a promis qu'aucun de ses héros ne lui fera fausse route. Il a été convenu avec eux de se diriger incognito et séparément vers la maison de Ben Méchaâl qui se trouvait à une demi-lieue de Taza dans une contrée sauvage. Puis, il a laissé le corps de troupe derrière lui et demanda l'hospitalité au juif qui a daigné la lui accorder. Les assaillants l'ont rejoint et encerclé la maison à la tombée de la nuit, sans que personne ne s'en rendît compte, mais sans perdre le contact avec Moulay Rachid au cas où il aurait besoin d'eux. Puis, profitant d'un instant où il se trouvait seul avec son hôte, il s'est rué sur lui et lui a porté un coup mortel. Les hommes de la troupe réussirent à pénetrer par ruse à l'intérieur de la maison, ce qui lui a permis de l'occuper et d'en saisir des objets de valeur et une très grande somme d'argent.

Le responsable en chef de la famille royale l'historien Ibn Zaydan a écrit dans son ouvrage "les perles précieuses", citant le livre "les faveurs de Dieu ou l'explication du poème d'Ibn Alwannan" :

"C'est Moulay Rachid qui a institué la fête des étudiants qui se déroule au printemps de chaque année à Fès et à Marrakech. Lorsqu'il a éliminé Ben Machaâl et saisi tous les biens qu'il possédait, il a organisé une fête grandiose à l'attention des étudiants qui l'accompagnaient et qui étaient au nombre de 500 environ".

Depuis lors, cette fête est entrée dans les moeurs et a été célebrée chaque année du vivant de Moulay Rachid et après sa disparition.

ר׳ אברהם אל-כהן(סידי רחאל)

מספרים עליו שבמראכש היו הרבה חולים פונים אליו ותורמים לקופתו. רבני העיר נעלבו מכך שקדוש זה קודם לקדושים אחרים הקבורים בעיר ולכן החליטו לנסוע אליו כדי להכיר את המקום. כשהגיעו בסביבות הקבר יצאו לקראתם חיות שרצו להרוג אותם. הם קראו לר׳ אברהם אל-כהן ואז הם ניצלו.

ר׳ אברהם אלמליח (אמיזמיס)

נקרא לרוב ר׳ בגו אלמליח. הוא בנו של ר׳ יהודה אלמליח, הקבור באותו מקום, והנחשב גם הוא לקדוש. הוא היה רב ושוחט בכפרו, נודע בחסידותו ורכש לו הערכה גדולה מכוח אישיותו. כשנפטר, השתתפו בלוויתו כל תושבי שבעת הכפרים שמסביב לאמיזמיס ובמשך שבוע לא אכלו בשר כיאות. עם מותו החלו לפקוד את קברו ולבקש את עזרתו לריפוי מחלות שונות.

רי אברתם אמזלג ( אילליג )

נקרא גם מול אל-חאזרה ( בעל האב ן).

היה יום ששי. הוא הלך לשם [אילליג] כדי לדבר עם אנשים, להסביר להם איך לרחוץ ידיים. הרגיש שסופו קרב. לקח מקל שלו ושם על הספירה [שעון] של שמש והשאיר שם בספירה של השמש. עד שהוא נפטר אז התגלגלה אבן גדולה וענקית וכיסתה אותו. אז המקל נפל והשמש ירדה ונהיה חושך. לכן קראו לו מול אל-חאזרה.

ר׳ אברהם בו־דוואיה ( קצר אל־סוק )

קבור בבית-הקברות ליד ר׳ יחייא לחלו. לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל.

ודי עליו השלום, הלך לשם [לר׳ יחייא לחלו]. היה חולה. היה לו פצע על בטנו והיה עומד למות. הלך להשתטח על קברו והתרפא. בלילה בא אליו בחלום קדוש אחר שקבור שם, ר׳ אברהם בו-דוואיה ואמר לו: למה באת להשתטח על קברו של ר׳ יחייא לחלו ולא באת להשתטח על קברי? גם אני מירושלים ושמי ר׳ אברהם בו-דוואיה. עליו השלום. הלך והשתטח על קברו והוא הבריא.

ר׳ אברהם בן-איבגי ( סידי דחאל )

מכונה בפי יהודי האיזור אל עזיז דיאלנא (היקר שלנו). מספרים עליו שהיה נוהג ללמוד תורה עם אליהו הנביא.

ר׳ אברהם בן-סאלם ( פיגיג )

לפי המסורת המקומית קבורים שם שני צדיקים הנקראים בני אמויאל, ואחד מהם הוא ר׳ אברהם בן-סאלם.

בפיגיג ישנו בית-קברות עתיק יומין. אספר לך על מקרה שקרה: לפנים בית־ הקברות הזה לא היה מגודר ושם היו קבורים שני צדיקים בני אמויאל. ר׳ אברהם… אנשים אספו ברושים, בנו גדר ובית חיים. אני אז הייתי בן עשר. כל פעם היו בונים פינה אחת, היא נפלה. הלכו לפחא כי חשבו שמא הערבים הורסים להם את הגדר הזאת.

הפחא העמיד שומרי לילה. היהודים בנו שוב פינה ונפלה. אז קם יהודי זקן שהחליט לצום, לגזור ציפורניו ולעשות פתירת חלום. חלם והנה צדיק בשם ר׳ אברהם בן-סאלם, עליו השלום, אמר לו שהפינה נופלת מפני שהשאירו את קבורת הצדיק מחוץ לגדר. הצדיק ביקש מהזקן שיזמין אנשים שיבואו להשתטח על קברו. אז הרחיבו את הגדר ומאז הפסיקה הגדר להתמוטט. לא יודעים יום ההילולה. מאז באו אנשים מהרבה פינות במרוקו להשתטח על קברם. אישה עקרה באה לבקר גם אישה משוגעת מי שאינו יכול ללכת, מרימים אותו לשם_; וכולם חוזרים בריאים ושלמים וזה הודות לאלוהים.

ר׳ אברהם בן־שוקרון ( אוג׳דה )

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש. נקרא בפי המוסלמים סידי מוחמד בן- שוקרון.

ר׳ אברהם בן־שושן ( מוגאדור )

נפטר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מוצא אביו מדבדו.

ר׳ אברהם דרעי (ליד אימין תאנות )

קבור על ההר אימין תאמוגה ליד ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני. ההילולה שלו נערכת בל״ג בעומר. מרפא בעיקר עקרות. לפי המסורת של בני המקום, נתגלה בחלום לאחד מאנשי הכפר והודיע לו שהוא פלוני בן-פלוני, ושכל מי שיבוא להשתטח על קברו, הוא יקבל את בקשותיו. כשהלכו אנשי הכפר לפי הסימנים שנתן בחלום, גילו במקום ההוא מציבה. בימינו נבנה חדר ליד מקום קבורתו.

אף אחד לא מכיר אותו, רק אנחנו בני הכפר אימין תאנות. פעם הוא עשה לי נס. לבתי היתה נקודה לבנה בעין שלה. אני נהגתי להדליק כוסות נשמה של הצדיקים, כדי לבקש מהם רחמים, ואף פעם לא לקחתי אותה לרופא. פעם באה בחלומי אשה שאלה אותי: למה את בוכה עניתי: בתי חולה. היא פתחה קופסה ואמרה לי שיש בה זעתר שאפשר לשים לה טיפות ממנו בעין. שאלתי אותה מה שמה והיא ענתה שהיא אשתו של הרב בראהם. קמתי וסיפרתי לאשת דודי והיא סיפרה לי שבמוגאדור יש אשה שסבלה מהעין וריפאו אותה במי זעתר עם קצת מלח.

פעם באו המוסלמים לחרוש במקום בו קבור הקדוש. אמרו בליבם: מדוע צדיק זה חוסם לנו את הדרך? בואו נעקור את קברו. כאשר התחילו לחרוש, המחרשה נתקעה באדמה והאיכרים קיבלו שיתוק. אמרו להם: זה נגרם רק על-ידי היהודים. באו היהודים ומצאו איכרים משותקים ליד הקבורה של הצדיק. המוסלמים קראו לצדיק וביקשו סליחה. זה אני ראיתי במו עיני. אז הקיפו המוסלמים את מקום הקבורה באבנים ואמרו לצדיק: חזן! זה המקום שלך, אף אחד לא יעיז יותר לנגוע בך.

ר׳ אברהם ואזאנה ( איית בודיאל )

מכונה גם ר׳ ברהם ואזאנה. נולד בסכורה, חי בראשית המאה התשע-עשרה. הוא אחיו של ר׳ דוד ואזאנה ובנו של ר׳ יעיש ואזאנה. צאצאיו גרים בארץ ומקיימים כל שנה הילולה בג׳ בטבת. התפרסם בריפוי עקרות.

כשהיה בחיים בלע פעם נחש צפרדע על-ידו. הוא הושיט את ידו והוציא את הצפרדע. הציל אותו. פעם אחת, מספרת יהודיה, לא ירדו גשמים וכל העולם צמו ולא ירדו גשמים. בלילה אחד, בא הרב בחלום לאשה שהיתה ממשפחת ואזאנה והודיע לה שלמחרת יהיו מים בנהר. למחרת כשסיפרה התחלנו לצחוק. בבוקר קמנו והלכנו לראות ופתאום באו מים בנהר. זה בזכותו של אלוהים והצדיק. במלחמה הזאת [מלחמת יום הכיפורים] אשה ביקשה תמיד רחמים מהצדיק, כדי שיגן על שלושת בניה שאחד מהם קרוי על שמו. היא גרה במגדל העמק. גם אני קראתי לבני על שם הקדוש.

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.

וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.

בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.

וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.

בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור. 

ויעיד עלי בורא עולם שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן או גדול.

גם שהתווכח בהלכה לבו לא היה מתרתח על החכם הכותב, וכמו שכותב רבנו בהקדמותיו לספריו שהתשובות נכתבו " לא בחרתי ולא ביקשתי ", בויכוח הלכתי שנתווכח רבנו עם תלמיד חכם מסוים על ע"ג דפי בירחון " אור התורה ,, רצה אותו תלמיד חכם לתרץ את הקושיות שרבנו הקשה עליו, וכותב לרבנו בין הדברים : ותמהני עליו שנתחלף לי כב" בין אוהב לאויב ".

בתשובה חוזרת לו אותו הרב כותב לו רבנו : מה שכתבת שנתחלפתי לך בין אוהב לאויב, על זה אני מודיעך, : ויעיד עלי בוראי, שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן א וגדול, ובכל יום אנו אומרים והרני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, וכ"ש את בני התורה, והאוהבים הגדולים שלי הם אותם תלמידי חכמים שנשאתי ונתתי עימהם בהלכה, וכת"ר א' מהם, ומה שכתבתי לכת"ר הוא על דרך " אוהב לחכם ויאהבך ".

פרק א. – שרשרת הזהב.

עיר מגדלת גיבורים.

בין עשרות הקהילות שהיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת הרנ"ב – 1492, עקב הגלות שגזרת מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות. וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל " אם תורה רצית, במכנאס קנית " והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.

בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ולנצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.

רחובה של העיר מכנאס, היה ספוג באווירה של יהדות עתיקת יומין, אוירה של אמונה שלמה, אווירה של של מסירות ונאמנות לתורה ולמצוות, כמו כן אווירת החגים הורגשה כבר כמה שבועות לפני בואם.

ההכנות לחגים היו מלוות ברגשי שמחה ואמונה בניסי ה' ונפלאותיו עם אהות האומה. אותה ההרגשה הייתה חוזרת ונשנית מידי שנה בשנה, עד שטבעה את חותמתה על כל ילידי המקום, ואותה ההרגשה, ממשיכה ומלווה אותם עד היום הזה.

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.

וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.

בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.

וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.

בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור. 

רבי חיים בן עטר הקדמון

מגדולי חכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נודע כמרביץ תורה דגול, כרבה של סאלי וכראש הישיבה בה.

בשנת התס״ה נסע למקנס ושהה בה כשלוש שנים ולאחר מכן חזר לסאלי.

אוהח״ק נכדו כתב עליו בהקדמה ל״חפץ ה׳״: ״וישבתי ללמוד תורה לפני מורי ורבי הרב המפורסם, אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו, המפואר, החסיד, העניו כמוהר״ר חיים אבן עטר זלה״ה״. מכאן אנו רואים שאצלו למד בצעירותו.

על חסידותו כתב – ״ושלא עבר עליו חצי לילה בשינה, אפילו לילי תמוז, מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוקינו בבכי גדול ולהשלים בתלמוד עימי״.

רבותיו של רבי חיים הזקן היו ר׳ אלישע אשכנזי ור׳ חייא דיין, שדרי״ם מארץ ישראל שהביאו לו כתבי קבלה.

שגי תלמידיו הגדולים היו נכדיו אור החיים הקדוש ור׳ שמואל דאבילא. נינו הוא הגאון ר׳ אליעזר דאבילא עליו נספר.

גכדתו פאדוניה בהיותה נערה, נודעה בקדושתה ובתבונתה. יום אחד פנתה אליו בבקשה יוצאת דופן ־ שיתיר לה להניח תפילין, למרות היותה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן כגון התפילין. היא חשה שלצורך התעלותה הרוחנית היא צריכה להניח תפילין, סבה הקדוש, ידע שהיא תעשה זאת בצינעא, לשמה, לא למטרת פרסום והתגדלות חיצונית.

יתכן והוא ראה שלבחינתה ולשורש נשמתה, ראויה היא לכך וכך היה, פאדוניה הניחה תפילין והיה זה טבעי ומובן שהיא תינשא לנכד הקדוש – אור החיים הקדוש.

כמיכל בת שאול שהניחה תפילין, לא היה לה ולד עד יום מותה.

רבי חיים טולידאנו

רבי חיים טולידאנו – המהרח"ט של סאלי, רבי חיים טולידנו ב״ר יהודה חי בסאלי בסוף המאה החמישית ובמאה השישית למניינינו.

שימש כמורה צדק. נולד בשנת הת"ס ונפטר ב־י"א בשבט התקמ"ג.[anti-both]

נראה חתום באיגרת בשנת תר"י עם רבי יעקב בן רבי חיים ביבאס. עמוד ל

חיבר שו״ת המהרח״ט של סאלי (כת״י).

ליקוטי דינים ודרושים.

קונטרס רשימת הנפטרים – על חכמי המערב משנת התע״ד עד לשנת התקל״ז.

למד אצל הרב משה בירדוגו – המשבי״ר, ידידו של אוהחה״ק.

רבי חיים נהג בכל ערבי ימים טובים לשלוח את משרתו לחפש עניים ואורחים שנקרו לעיר ולהזמינם לביתו. הוא היה נזהר בדברי הזוה״ק על ענין חובת הכנסת אורחים עניים בחגים, משא״כ בשבתות, ״וזריתי פרש חגיכם״ פרש חגיכם קאמר ולא פרש שבתכם. משמע מהזוה״ק שבשבת יכול אדם להכניס אורחים לביתו. בימים טובים הוא מחוייב בכך.

ערב יום טוב אחד, חיפש משרתו אורח ולא מצא. שב הוא אל הרב ואמר לו כי לא מצא. הרב דרש ממנו שילך ויחפש עד שימצא. המשרת חיפש והנה הוא שומע קול בכי מבית העלמין, המשרת נכנס ומצא איש רוכן על קבר ובוכה. שאל המשרת את האיש, מה קרה, ענה לו האיש כי איבד את כל רכושו בים ואינו מוכן ללכת משם. שב המשרת וסיפר את הדבר לרב, אמר לו הרב, לך ואמור לאיש שיבוא לחגוג עימנו ואני אשיב לו את ממונו.

האיש הסכים, לאחר ששמע את הבטחת הרב, להתארח אצלו. בצאת השבת הלכו הרב, המשרת והאורח לשפת הים. הרב אמר לו ־ אתה תראה הרבה מטמוניות העולות מן הים, אך קח רק את שלך. הרב הרים את מטהו, גלי הים נעו במהירות והנה אל חוף הים הושלכו חפצים רבים ורכוש רב, האיש המשתאה ניגש ולקח את ארגז האבנים היקרות שלו וישב הים לאיתנו. (א)

בספר ״תקנות חכמי מכנאם״ הודפסה תעודה ובה נכתב: ״נתבקש בישיבה של מעלה, אחיו, החכם השלם, הדיין המצויין כמוהר״ר חיים טולידאנו, היום יום ג׳ בשבת, י״א לשבט תקמ״ג לפ״ק ורוב חסידותו והנהגתו הטובה עם כל עובר ושב, כהנהגת אחיו הנזכר ויותר ( רבי דניאל ) והוא היה אב״ד בעיר סלא יע״א, וישב בנו במקומו הלא הוא ידי״ן ורוחי כהה״ר יוסף טולידאנו זיע״א, זכות כל חוזה אשר דבר יחזה״.

6 – " הגהות על הרמב"ם " רבנו הגיה את ספר הרמב"ם שהיה ברשותו, וכנראה שהגיהם על פי ספרי הרמב"ם כתב יד. הרב י. ל. פישמן, כותב שבספריתו רמב"ם דפוס ונציה ש"י, שכל הגליונות מלאים הגהות בכתב יד ספרדי. ויש לו ראיות מוכיחות שאלו הן ההגהות של רבי אברהם אזולאי

7 – הגהות על הלבוש " ספרי הלבוש שהיו בידי רבנו מלאים הגהות בכתב יד. בחא"ח סימן ש' וסימן תקס"ח הוא מזכיר את ספרו " חסד לאברהם ,. כלל כתבי רבנו, עבר גם ספר זה לידי החיד"א, שכתב על שער הספר :

" לבוש מכלול כתובים באצבע יד הקדש הרב החסיד מר זקננו כבוד הרב אברהם אזולאי זצ"ל. מזה ומזה הם כתובים על הגליונות והמך רואה. זאת הייתה חי ירושת אבות, אנא זעירא מאנשי ירושלים אשר קצה יאורי מצרים, חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט.

החיד"א השתמש בהגהות אלו, והוא מביאן כמה פעמים בספרו " ברכי יוסף ". מסתבר שרבי חיים סתהון השתמש בהן שכן הוא מביאן בספרו " ארץ החיים " עתה נמצא עותק זה, ההגהות, בספריית " מוסד הרב קוק ".

8 – חיבורים נוספים המקובל מהר"ר יעקב צמח, בהקדמת " קול ברמה " כותב שרבנו חיבר שלושה ספרים, פירוש על הזוהר. ספר " השושנה " על ספר בראשית, " המשכילים " על ספר שמות, ו " העמק שאלה " על ויקרא, וכולם נאבדו. וכנראה שלא הסכימו מן השמים שיתגלה בדור יתום זה.

בספר מקד משלך על הזוהר מובאים פירושים בשם רבי אברהם אזולאי, ובטעות ייחסום לרבנו. הנכון הוא שהן ביאורו של רבי אברהם אזולאי ממראכש, תלמיד רבי יצחק דלויה.

אהבה בתענוגים רבנו קרא לספרו  " אהבה בתענוגים ", כפי שיווכח בהקמתו. מעניין, וגם תמוה לכאורה, שהלומדים בספר והמתארים אותו קראהו בשם אחר, וכמו שכתב רבי ישראל משקלוב בהקדמתו ל " פאת השולחן " :

" גם מצאתי דאתי לידי ספר כתב יד מהגאון בעל המחבר ספר חסד לאברהם, שמו גינת הביתן, שחיבר בימי הגאון בעל התוי"ט. ובספרו על זרעים עיינתי בו, ודבריו המחודשים הנוגעים לספרי הכנסתים פנימה.

עם כתב היד הקיים, על סדר נזיקין, שרד גם השער, ועליו נכתב : " בית פרעה שמו, והוא החלק השלישי מספר אבה בתענוגים ". לפי זה הספר חולק למספר חלקים, כשלכל חלק שם בפני עצמו. גינת הביתן שהזכיר בעל פאת השולחן הוא שמו של החלק בו עסק – סדר זרעים.

למתארי הספר נודע על תוכנו – פירוש על המשניות – מהחיד"א, ועל שמו – גינת הביתן – מהקדמת פאת השולחן, אולם אין זה שם החיבור אלא שם חלקו הראשון. אמנם יש מקום להסתפק אם " בית פרעה " הוא שערו של החלק שלפנינו, שכן סדר נזיקין הוא הרביעי במניין הסדרים, ו " בית פרעה " – שערו של החלק השלישי.

חיבור זה כתב קבנו בסוף ימיו, כעשרים שנה אחר כתיבת ספריו בקבלה, כנכתב בשער הספר : " והיה התחלתו בסדר וה' ברך את אברהם בכל, משנת יהי שלום בחילך לפ"ג – ת"א, כיוון שסוף הפירוש אבד לא ניתן לדעת מתי הושלם.

החיבור כולל פירושים וחידושים. לדעת רבנו, מטרת פירושו על המשניות היא להסביר את המשנה בקצרה בדרך שפירשוה בגמרא. וכך הוא משבחאת פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל : " פירוש המשנה וכלל בפירושו רוב כל הנזכר בתלמוד בהבנת המשנה בלשון צח וקצר " אלא העניין..פשוט שאין צריך פירוש. חסרון זה בא למלא " אהבה בתענוגים ".

תוך כדי כתיבת הספר הגיע לידי רבנו פירוש בעל התוספות יום טוב וכשראהו אמר, כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה, ורצה להפסיק לכתוב חיבורו. אולם, הלומד יווכח שאלו דברי ענווה, ופירוש רבנו למשנה אינו בבחינת משנה שאינה צריכה.

הוא רחב הרבה יותר מפירוש התוי"ט, ובעיקר במטרות החיבור, שעמדנו עליהם לעיל.

רבי גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין (השל"ט 1579 – ו' אלול התי"ד 1654) – (מכונה "התוספות יום-טוב", "התוספות יו"ט" או "התוי"ט") מגדולי חכמי אשכנז ופולין, רבומחבר. ומגדולי פרשני המשנה, בעל פירוש "תוספות יום טוב" על המשנה אשר על שמו הוא מכונה.

ב " אהבה בתענוגים " מובאות כל מימרות הגמרא הנוגעת להבנת פשט המשנה. במקום הצורך מובאים גם דברי הראשונים ז"ל, רש"י, תוספות הר"ן, הנמו"י ושאר המפרשים, ולעתים גם פסק ההלכה, מתוך משנה תורה להרמב"ם, הטור והב"י, הכל אם במידה שתורמים הם להבנת המשנה.

מהקדמת רבנו עולה שלא נתכוון לחדש, כי אם לפרש המשנה על פי הגמרא והראשונים. אמנם, אין בית מדרש בלט חידוש, ובספר שזורים חידושים רבים ונפלאים שעלו תוך כדי לימודו. קושיות על דברי הראשונים שהובאו, תירוצים על קשויותיהם שהשאירו בצ"ע, והסברים חדשים בפירוש המשנה והראשונים.

בדייקנות מרובה למד רבנו כל תיבה וכל אות במשנה ורבים מחידושיו מבוססים על דיוקבלשון המשנה ובסדר הדינים במשנה. שהערות צויינו הראשונים שרבנו כתב כדבריהם וגדולי האחרונים שכוונו בחידושיהם לדברי רבנו.

יש לציין שעל אף גדולתו העצומה בלימוד ובהבנת המשנה, ואולי בגלל זאת, הוא מתייחס בדחילו ורחימו לכל ביאור ולכל דיבור של הראשונים, ומקיים ללא יוצא מן הכלל את אשר קיבל על עצמו בראשית כתיבת הספר : " יתחדש לי שום דבר לא נחליט לומר שזהו אמיתת הדבר אלא נאמר אפשר לומר וכיוצא בזה "

מעלה נוספת הטמונה בחיבור זה – חידושיהם של גדולי אותו דור, שברבות הימים כמעט ונשכחו מלב, והודות ל " אבהבה בתענוגים " הייתה להם עדנה. המיוחד יש להזכיר את המקובל רבי סלימאן אוחנה, ואת רבי יוסף אשכנזי " התנא מצפת ".