7.135 ״לפי הקבלה שבידינו, אנו שומעים שבישראל, כל החסידים, תלמידי הישיבה, חיים על נדבות. יצאו עשרה אנשים בתור כולל לקבץ נדבות לכבוד העניים, מהם ר׳ עמרם בן דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי… הצדיק [ר׳ דוד ומשה] רצה להתגלות. הוא בא לאדם אחד, זקן, כשר, בחלום ואמר לו: אני פלוני, קבור במקום פלוני והסימן שמה, יש קש מפוזר, במקום הקש שמה הקבורה. אבל אני גוזר עליהם [היהודים] לא יגמרו את המקום [הקבורה], הזקן ממרוקו, מאותו כפר הקרוב לצדיק, אגוים. אז הוא הלך וראה, ובאותו יום התגלה הצדיק, בניסים גלויים, מופלאים שאין מי שיפקפק בהם״.

סיפור זה נמסר על ידי מר מסעוד פ' – קאסבה תאדלה. .

8.135 ״היה אחד בשם שלמה אוחאנא. אף אחד לא הכיר את הקדוש, רק שנינו. הוא בא אליו פעם בחלום. היה מעורב במשהו. היה נגר. קרה לו משהו. אני לא יודע. בא אלי ושאל: אתה מכיר את החכם ? אנו מוכרחים ללכת ביחד. אמרתי לו: אלך אתך. בנינו קודם כל בית־כנסת. חפרנו עד שמצאנו נקודת מים. התחלנו לבנות חדרים. זה של פלוני וזה של פלוני. זה למשל נותן לי כסף ואני בונה לו. כשהוא בא לסעודה, הוא מוצא שהחדר שלו מוכן וישן שם. אם הוא לא נמצא ואתה בא, אתה יכול להשתמש בחדר שלו. היינו נשארים שם חודש־חודשיים. עבדנו. אז בא אחד ואמר לי: אתה היית אצל החכם, ועכשו אנו רוצים להיות שותפים אתך. אמרתי לו: אתם לא תיכנסו. אמר: צריך! רבנו. הלכנו לדיינים. במראכש. הלכנו שנינו. הבאנו עוד מאתיים וחמישים אלף פראנק ממכירות. אמר: תתנו את זה לקופה, לקופת ההקדש. אמרנו: לא ניתן. אמר: תתנו. רבנו, הלכנו למראכש. כל ההכנסות חצי לאנשים מקזבלנקה וחצי לאנשים ממראכש. אמרו לי: אתה לא תהיה בוועד. תבעו אותי למשפט, לבית־הדין. אמרתי להם: אף אחד לא יצווה עלי. אתם לא מכירים את החכם. הוא לא מהאיזור שלכם, הוא מהאיזור שלי. אמרו לי לא להיכנס. לא שאלתי אף אחד. אפילו פעם, אותו אדם ישב בשולחן עם עשרים אנשים. הרמתי את השולחן וזרקתי על ראשו. אמרתי לו: אתה לא תצווה עלי. שלמה אוחאנא, הוציאו אותו. מצאו בו משהו לא בסדר. הוא הוא שהוציא [פרסם] את החכם. אני והוא. אף אחד אחר׳׳.

סיפור זה נמסר על־ידי מר שמעון ו׳ (תאזנאכת).

[1]    שלמה אוחאנא הוציא לאור את ספד ישמ״ח צדיק, הערוך על־ידי ר חיים סויסא (יאה פרק ״שירי ההילולה והזיארה״, עמי 99, הערה 4). בשער החוכרת כתוב: ״האד למצחאף עמלנאה ערבייא ועברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע״ א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ באס תנפפע לקופה דצדיק. וביינא פיה מעשיות די זראוו בנס דצדיק הנז׳ ע״ה ופיה פיוטים וקצאייד דיאלי. ופיוטים וקצאייד וגנאוי דלביע דלכיסאן. די כיל צדיק וצדיק לחסבא די עשרין דצדיקים. ונית עמלנא פיה אתחדיה דננפאש פחאל אלקאעידא דיאלנא פיוטים, מעאני, וערובי וכלל ואחד מן כואננא לעזאז יציב לגוסטו דיאלו פהאד למצחאף. ודי יסריה כא יעאוון לקופה דצדיק, וזכותו תגן עלינו אכי״ר״. …יצא לאור ביום ב׳ בשי׳ק י׳ לחודש אייר שנת שמחה וששון יהיה (1945). תרגום (שלנו): ״ספר זה כתבנו אותו בערבית ובעברית לכבוד הרב הקדוש כמוהר״ר דוד ומשה זיע׳׳א על ידי הפקיד היקר והנכבד ס׳ שלמה אוחאנא י״ץ כדי להועיל לקופת הצדיק. הראינו שם מעשים שקרו כתוצאה מניפי הצדיק הנד ע״ה ויש בו פיוטים וקסידות. פיוטים וקסידות ושירים לשעת מכירת הכוסות של כל צדיק וצדיק. עשרים צדיקים במניין. וכללנו בו גם חידות ללידה כמנהגנו וכן פיוטים, חידות ושירי□. כל אחד מאחינו היקרים ימצא בו את חפצו. מי שיקנה אותו יסייע לקופת הצדיק. זכותו תגן עלינו אכי״ר״.

וכשהיו שואלין ממנו איזו שאלה, היתד. מדין אחד, מדיני ממונות וקנסות, והתרת עגונות, וכיוצא מכמה ספקות שמתחדשים בהלכות. וסוף דבר, היו פוטרין אותו בידים מלאות בל טוב, ומעניקין אותו הענקה שהיתה עומדת לו לכל ימי חייו, ולכוללות שליחותו היו שולחין העזר והסיוע, מלבד הקצוב, בתורת מוקדם בעד שלשה וארבעה שנים. ובזה היה השליח מוצא קורת רוח בגלותו, והיה לו חשק ללכת בשליחות מצוה.״.

 את כבוד השליח בתורכיה באמצע המאה התשע־עשרה מתאר ר׳ יצחק פרחי שליח ירו­שלים בדברים אלה! ״ואשריהם ישראל בכל מקום אשר תדרוך כף רגל השד״ר מקבלין אותו בסבר פנים יפות, ומכבדין אותו ומביאים נדבתם ופרי צדקתם באהבה רבה ובחיבה יתירה ומקבלין דבריו כמשה מפי הגבורה, ועוד זאת חיבה יתירה נודעת להם, שאם ח׳יו איזה איש רע ובליעל פותח פיו לדבר דבר וחצי דבר נגד כבוד א"י או נגד מעלי השדי׳ר, או שמדבר איזה דברים לכפור בנדבות וקצבות הנהוגות לתת לא״י, כל איש הירא את דבר ה׳ מחשב את זה האיש כערל וכעובד עבודה זרה על אשר מילא את לבו לדבר דבר נגד ארץ הקדושה״. אולם בזמנו כבר התחילו מתרבים מערערים כאלה אף בתורכיה, ונגדם הוכרח לכתוב את ספרו.

כיצד קיבלו פני שלוחי א״י בכורדיסתאן מתאר הנוסע בנימין השני! ״היהודים יושבי קורדיסטאן… כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים, אז יצאו כלם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו, זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח״כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו, את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש. נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה, אשר המים האלה יגנו על שותיהם בעד כל מחלה ופגע רע. גם אנוכי, בכל עמלי שעמלתי להראות סכלותם נגד פניהם, לא יכלתי מלט נפשי מני משא מנהג ההבל הזה אשר עשו גם עמדי [כי בא מירושלים וראוהו כשליח א״י]״.

על יחסם של יהודי מרוקו לשלוחי א״י אומר חוקר תולדות יהודי מרוקו ר׳ יעקב משה טולידאנו! ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בן יוחאי, והשד״ר הבא מא״י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות קרה כי יבאו שד״רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל זאת גם אז לא חדלו מלשום לב אל השד״רים ולהעניק להם די מחסורם״.

 דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אנו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774), הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אוחי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״

בטריפולי כיצד מקבלים פני שליח א״י בג׳בל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־ כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדיר לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו.

הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנזכרת על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק.

 איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה.

כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקדון, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.

«חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדה מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר״, ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל.., כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאוח בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

פרק שני

קווים לדמות החברה המסורתית בקהילות הרי האטלס ודרוס־תוניסיה

שלמה דשן ומשה שוקד

בפרק זה נעלה קווים לאופיין התרבותי והחברתי של קהילות המוצא שהאנשים שנכירם בפרקים הבאים. במדעי־החברה יש גישות, המייחסות חשיבות מכרעת לרקע העבר ומנסות להסביר על־פיו עיקרי דברים בהתנהגות אנשים בהווה. לעומתן יש גישות הנוקטות קיצוניות אחרת, שלפיה ניתן להבין התנהגותם של בני־ארם בעיקר על סמך הנסיבות הקיומיות של ההווה, ואין לימוד העבר מסייע הרבה להבנה זו.

אנו נוקטים כאן עמדה מאוזנת בוויכוח זה. נסקור את רקע עברן של הקהילות ונתייחס אליו, בהמשך דברינו, בתוך מכלול נסיבות ההווה. פרק זה עניינו העבר הקרוב של קהילות־המוצא הנדונות, כלומר, מסוף המאה התשע־עשרה עד תקופת פיזורן, עם עלייתן לישראל. אנו נשענים על מקורות ראשוניים שבכתב, ובהעדרם — על ראיון עם העולים בדבר עבר קהילותיהם.

יוצאי צפון אפריקה חיו עד לדורות האחרונים בתנאים המאפיינים חברה מסורתית, חברה שיותר משאופיינה בחוסר שינוי אופיינה בחוסר מודעות והערכה לשינוי. גם כאשר מתחוללים בחברה כזו השינויים הטבעיים, הכרוכים בחילופי דורות ונסיבות חיצוניות, אין מודעות מלאה לעובדות השינוי, כאילו לעולם ׳אין חדש תחת השמש׳.

ראה בהקשר זה דבריו הקולעים של יעקב כץ, תשי״ח, תש׳׳ך. עבודתו הגדולה של גויטיין (1971, ועוד) על יהודי מצרים והמזרח, המבוססת על תעודות הגניזה, זורעת אור גדול על החברה המסורתית בארצות האיסלאם, אך אין ללמוד מדבריו על פרטים במקום ובזמן שבהם אנו עוסקים כאן. מקורות הגניזה הם מתקופת הפריחה של תרבות האיסלאם, והפריחה של תרבות ישראל במזרח בכלל זה, בעוד אנו עוסקים כאן בתקופת־השפל העות׳מאנית והאימפריאליזם האירופי על השלכותיה החברתיות והתרבותיות.

 היהודים בצפון־אפריקה חיו בקהילות, אשר רבים מחבריהן קשורים היו בקשרי משפחה. לעתים קרובות היה משק הבית מורכב ממשפחה מורחבת, שכללה הורים קשישים פטריארכליים, ובנים בוגרים עם נשותיהם וילדיהם.

היהודים מילאו תפקידים מוגדרים בכלכלה ובחברה של המוסלמים שבקרבם ישבו. משלהי ימי־הביניים ושקיעתה האיטית של תרבות האיסלאם ככלל היתה זו חברה, שלא התחוללו בה מהפכות שהיה בהן כדי לזעזע את יסודות החברה.

 התפתחויות אינטלקטואליות וטכנולוגיות שאירעו באירופה הנוצרית, ואשר השפיעו עמוקות על יהודי אשכנז ועוררו תנועות חברתיות ורוחניות חשובות, הגיעו רק מעט ובאיחור רב לקהילות יהודי המזרח. בשל הפיצול הפוליטי וקשיי התעבורה לא קשרו הקהילות היהודיות הקטנות שבצפון־אפריקה קשרים הדוקים עם יהודי האזורים האחרים, וגם לא בינן לבין עצמן

החוקרים לא עמדו דיים על חשיבותו של גורם הדרכים שהיו משובשות ומסוכנות במזרח, לעומת המצב באירופה מאמצע המאה השבע־עשרה ואילך. במקורות אנו שומעים על כתבי־יד של ספרים שאבדו למחברים בדרך לבתי־הדפוס, כאשר שיירות הותקפו בידי שודדים. מצב זה גרם הרבה לבידוד ולעיכוב חיי התרבות בקהילות היהודיות. אך ראה גולדברג (1974) הטוען טיעון אחר בקשר לשאלת הבדידות בסביבה.

 במיוחד משובשים היו הקשרים עם המרכז היהודי הגדול שפרח במזרח־אירופה למן המאה השש־עשרה, ואשר במידה רבה נותק מקהילות המזרח בשל מתיחת הגבול הפוליטי שבין ארצות האיסלאם והנצרות עם ייצובה של האימפריה העות׳מאנית. לאחר חורבן יהדות ספרד, לא היה בארצות האיסלאם בתקופה העות׳מאנית מרכז יהודי דומה לזה של יהדות אשכנז.

המרכזים העתיקים בבבל ובמצרים חדלו להתקיים זה זמן רב, ואף השפעתן של קהילות חשובות חדשות כגון צפת, קושטא וסאלוניקי, לא התמידה בזמן ובעוצמה. התנועה השבתאית במאה השבע־עשרה היתה התנועה הכל־יהודית האחרונה, שהגיעה אל רוב קהילות יהודי המזרח. אך התנועות באירופה של הדורות האחרונים, הקשורות במאבק לשוויון אזרחי, להשכלה כללית, לתיקונים דתיים וחברתיים ולתחיה לאומית — הגיעו לקהילות המזרח באופן חלקי בלבד ולאחר זמן.

 מכל מקום, אל הקהילות בהרי האטלס לא הגיעו תנועות אלו בכלל; בדרום־תוניסיה התחילו מופיעים ניצנים של התנועה הציונית. הפעילות הדתית־המסורתית נשארה בקהילות שחקרנו, הביטוי העיקרי והמרכזי לחיי תרבות עד ערב העליה לארץ. השלטון הצרפתי התבסס בצפון־אפריקה במאה התשע־עשרה; תחילה באלג׳יריה ב־1830, לאחר־מכן בתוניסיה ב־1881, ולבסוף במרוקו ב־1912.

כתוצאה מכך השתנו מאוד המאפיינים של החברה המסורתית, ואולם הרוחות החדשות שנשבו מאירופה לא הורגשו בחלקיה השונים של צפון־אפריקה במידה שווה. ביהדות אלג׳יריה חל שינוי עמוק ביותר, בשל התקופה הארוכה שבה היתה נתונה להשפעה צרפתית. מדיניות השלטון הקולוניאלי במאה התשע־עשרה היתה מכוונת לקרב את היהודים אל השליטים החדשים תוך ניכורם לאוכלוסיית הרוב המוסלמי.

מעיד על כך במיוחד החוק הקשור בשמו של כרמיה (1870), אשר העניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. מדיניות זו הביאה בעקיפין להתרופפות התרבות היהודית המקורית, שהיו בה אלמנטים מקומיים משותפים לכלל האוכלוסין, ולהעדפת תרבות השליטים הצרפתים. כבר בסוף המאה שעברה היתה התרבות היהודית באלג׳יריה עשירה וחיונית הרבה פחות מזו של יהדות מרוקו ותוניסיה, מקומות שבהם למדו תורה וטיפחו את הדת והמסורת.

כתוצאה מכך התקרבה יהדות אלג׳יריה, יותר מיהדות שאר ארצות המגרב, להתמערבות, ובסופו של דבר להתבוללות. לא היה זה אפוא מפתיע לראות את יהודי אלג׳יריה, בניגוד לשאר יהודי צפון אפריקה, בוחרים ברובם המכריע להתיישב בצרפת ולא בישראל. במרוקו ובתוניסיה, שאליהן הגיעו הצרפתים מאוחר יותר ובתקופה של אנטישמיות גוברת בצרפת, לא פיתחו השליטים מדיניות שהעדיפה את האוכלוסיה היהודית. כתוצאה מכך לא ניכרה גם השפעה עמוקה על התרבות היהודית בארצות אלו, וזו נשארה בעלת חיות ואף נשתמרה בה במידה מסוימת מסורת למדנית.

 אולם תרבות המערב חדרה אליה, ובקהילות היהודיות שבערי־החוף חלו שינויים חשובים בתרבותן, בכלכלתן ובאורח־חייהן היום־יומי. לעומת זאת, בדרום מרוקו ובתוניסיה נמשכו החיים במידה רבה כפי שהיו לפני בוא הצרפתים: רק לפרקים היו אנשים בהרי האטלס מודעים לעובדת התבססותם של שליטים חדשים בקזבלנקה הרחוקה.

 הצרפתים ביססו את שלטונם באזור מרוחק זה רק בשנות השלושים. בדרום־תוניסיה התבססו הצרפתים בעשור הראשון של המאה והקימו תחנות־ משמר על גבול המדבר, ואף־על־פי שהיתה בוודאי מודעות לתמורה הפוליטית שנתחוללה, הרי השפעת הצרפתים על התרבות ואורח־החיים היהודי היתה מועטת. הישראלים אותם נתאר בפרקים הבאים מוצאם מן המחוזות הדרומיים והנידחים ביותר של צפון־אפריקה.

התרבות הצרפתית נשארה זרה לרובם. רק אחד או שניים מבין יוצאי תוניסיה, ואף לא אחד מבין יוצאי מרוקו המתוארים כאן, נזקקו לשפה הצרפתית. בסיפורים על העבר, אותם הרבו ידידינו לספר לנו, אין הצרפתים נזכרים כמעט. הוא הדין לאוספי סיפורי־העם של יהודי צפון־אפריקה שפורסמו בשנים האחרונות; גם בהם אין כמעט זכר לצרפתים( ראה נוי, תשכ״ד, תש׳׳ל).

ככלל יהיה זה נכון להתייחס לרקע של בני הקהילות מצפון־אפריקה המופיעים כאן כמו אל העבר המאפיין חברה מסורתית. כדי להבין את פעולותיהם בהווה, מן הראוי לראותן על רקע כפול: על רקע המציאות הישראלית שבה הם נתונים, ועל רקע תרבות העבר שחלף ואיננו אך עיצב את אופיים החברתי. הרקע הישראלי יתואר בכל אחד מן הפרקים בהקשר לאירועים שבהם נדון, ואילו בפרק זה ננסה להאיר את רקע החיים היהודיים בהרי האטלס ובדרום־תוניסיה.

לדמותה של יהדות הרי האטלס

שלשלות הרי האטלס מתנשאות על פני שטחים רחבים באפריקה הצפונית (לאורך כ־2300 ק״מ), כשהן חוצצות בין מדבר סחרה לבין אזור היישוב של הים התיכון. שיאי ההרים מתקרבים ל־5000 מטר, רוחבם הממוצע כ־300 ק׳׳מ ושטחם כ־ 700,000 קמ״ר. בהרי האטלס שבמרוקו מצויים תכופות מקומות־ישוב בגובה של 2000 מ׳.

הקשר בין הכפרים המפוזרים הוא שבילי־עפר, המתפתלים על פני צלעות הגבעות כדי לעקוף את התהומות שבעמקים. קשיי התנועה באזורים אלה מנעו במשך דורות רבים אחיזה של שלטון מרכזי מאזורי החוף, והם שמרו על כוחה של מסורת החיים המקומיים. בהעדר שלטון מרכזי התנהלו באזור הררי ומבותר זה מאבקים בלתי־פוסקים בין שבטי הברברים במשך מאות שנים.

תושבי הרי האטלס, יהודים ומוסלמים כאחד, נתונים היו בתנאים של אי־בטחון מתמיד. יהודי הרי האטלס, שמרביתם ישבו במרוקו, מספרם ערב עלייתם לארץ הוערך כ־20,000 איש. הם התגוררו בקהילות קטנות רבות. המקורות מציינים יותר ממאה מקומות־יישוב שבהם חיו יהודים באזור זה. לעתים מנו קהילות אלו (ה׳מלאח׳, כפי שנקראה שכונת הגיטו היהודי) משפחות בודדות בלבד, ולעתים עשרות משפחות.

 אל ציבור יהודי זה אפשר לצרף את תושבי העיירות כגון דמנאת, שלמרגלות הרי האטלס. כלכלתם של יושבי הרי האטלס התבססה בעיקרה על מרעה צאן, משקי בעל, שלחין ומטעים, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים והאקלימיים. היהודים השתלבו בשירותי־ מלאכה שונים, כגון נגרות, נפחות, סנדלרות וחייטות, וגם סחרו במצרכים בסיסיים, כגון סוכר, שמן ונרות. היהודים לא עסקו בדרך כלל בחקלאות, אך סחרו במוצריה בערי־השוק השכנות, ולעתים השתתפו במימון החקלאות והמקנה של שכניהם. בתמורה לכך קיבלו חלק מהיבול.

היחסים בין עובד למעבידו.

הם בדרך כלל טובים, ורק לעתים נדירות פורצות מריבות. הסנדלרים והחייטים נחשבים כאנשי ריב. הם מכים או קושרים אל ידיהם של השוליות ומלקים על רגליהם בשוטים עשויים מעור. אם אביו של השוליה מתערב, הוא עושה זאת כדי להרבות במלקות, כי מאמינים בכוחה של ענישה גופנית.

כל עבודה נפסקת בערב שבת לפני השקיעה. העובד אינו נהנה מחופשות. כל הזמן עליו לעבוד כדי לפרנס את בני ביתו. השוליה יודע כי לחמו תלוי בעבודתו, וכיל כל אחד מ-800 חסרי העבודה במללאח ישמח למלא את מקומו.

הצעיר לומד מקצוע מאומן שהוא עצמו בור. אדם בוחר לעבוד אצל אומן לפי המזון או השכר שיעניק לו. לעתים הדבר תלוי  בקשרי המשפחה או ההיכרות עם האומן. בערב גיל השוליה היה 8, עתה בגילים בין 12-14 ונמשך עד גיל 16.

בהגיעו לגיל 20 הוא הופך למעביד. יש תופעה של מעבר ממקצוע אחד לזולתו. הנפח עובר להיות רתך או רוכל, צלם או מתווך במכירת תאנים, תמרים, צימוקים, שמן, או עורות. הברברי אינו יודע לקנות את הזרעים לשדהו, או למכור את סחורתו ללא תווך היהודי, הנותן לו מידע על המחירים.

הגברים והנשים לבושי בסמרטוטים והם אדישים. מקבלים את מר גורלם ללא ערעור כגזרת שמיים. כל רעיון בדבר בדבר אחריות החברה הגורל העניים, זר להם. אינם נוטים לשנאה, לאלימות או לגזל. בעלי היכולת אדישים לגורל העניים, וכך גם יחסם של אירופאים ומוסלמים, באשר גם אצל המוסלמים מספר העניים גדול.

ברובע המוסלמי אסור לקבצנים יהודים בקש נדבות, אבל הקבצנים המוסלמים באים למללאח כדי לקבץ תרומות. היהודים בעלי היכולת אדישים למצב זה.

למוסלמים בדרך כלל קשרים כלכליים עם היהודים, וקיים אינטרס דו צדדי בקשרים אלה. לשיך הברברי " היהודי שלו , שהוא נאמנו, מנהל את עסקיו, ונוסע בחברתו. המוסלמים אוכלים בבתי יהודים ואלה מעניקים למוסלמים בחגיהם ומשאילים את אהליהם בימי חגיגות.

כלכלתם.

לפי מכתבו של מנהל בית הספר של כל ישראל חברים  בטנג'יר ב-25 בספטמבר 1884, בין יהודי המקום מצויים אומנים במלאכות אלה : נגרים, בנאים ונפחים. אחרים מנהלים קשרי סחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה, אבל ללא ידיעתו של המושל העוין את היהודים.

נוסף לסוחרים ואומנים, מצויים מלווים בריבית, היהודים מצטיינים בתור צורפים ונפחים. לרבים מהם גינות המעובדות על ידי ברברים. הם מייצרים מאחייא הנעשית מצימוקים . מייצרים יין מצוין. לדעתו של נחום סלושץ ואחרים, אלה הטעימים ביותר במרוקו.

ב – 1950 רוב האומנים עדיין עסקו במלאכות בשיטות פרימיטיביות, ובקושי השתמשו בכלים, הם היו מספקים מצרכים לברברים שחיו ברמת חיים נמוכה מזו של היהודים. מצבם הכלכלי של היהודים ושכניהם המוסלמים היו דומים.

נשים עסקו בטוויית אריגים ושטיחים. צילום של נשים הטוות שטיח בדמנאת מופיע באינצקלופדיה " יודאיקה מהדורה שנייה כרך 12, עמוד 338.

יהודי המקום גאים על עירם, שלפי אמונתם נוסדה מאה וחמישים שנה לפני שנוסדה מראכש. כמו שהחארה של ג'רבה מהווה סמל ליהודי תוניסיה, כל המללאח בדמנאת ליהודי מראכש. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו יהודי דמנאת תחת חסותו של ראש קהילת מראכש יהושע קורקוס שהשיג עבורם שחרור מתשלום מס הגולגולת.

פרק ב'

בתקופת החסות של צרפת על מרוקו.

על דמנאת היה ממונה מושל צרפתי המכונה על ידי המקומיים בכינוי חאכם, והא דאג לסדר ולצדק, ולא במתכונת שהמוסלמים היו רגילים בה לפני תקופת החסות. המוסלמים והיהודים קיבלו את מרותו. היחסים בין היהודים והמוסלמים בעת הזאת היו סבירים. רוב האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת ממשפחת גלאווי פחה שדאגה לחייהם של הד'ימים.

מספר היהודים.

בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 היו בה כ-1800 יהודים. בשנים הבאות, בעקבות התגברות הלאומנות והשאיפה לעצמאות החל משנת 1953 שגרמה לאלימות בשנים 1954 – 1955 זורז קצב העלייה לשיראל. בשנות ה-60 נשארו רק מעט יהודים במקום.

לפי מקור אחר בשנת 1920, 2500 נפש, בשנת 1930, 3.000, בשנת 1936, 3.600, בשנת 1959, 3.900. ויש אומדנים על מספר נמוך יותר.

הרעב והמחסור בימי מלחמת העולם השנייה בייחוד בשנת 1944 גרמו לכך שכמעט מחצית ממספר היהודים עזבה את העיר. בשנת 1949 נמצאו בה 1852 יהודים, רובם עלו לישראל.

בשנת 1950 היו בה כ-2000 יהודים מתוך 7.000 תושבים, ורק כמחצית מהיהודים עזבו ומתוך 370 משפחות הוגדרו רק 12 כמבוססות. היו בה 12 קבצנים, ו-500 יהודים כומר כ20% הזקוקים לזעד. בשנת 1951 היו בה 1.700 יהודים.

חינוך.

על השנה בה נפתח בית ספר על ידי כל ישראל חברים יש חילוקי דעות. לפי רודריג, תשנ"א, עמוד 37, בשנת 1929. לפי שני מחברים אחרים – שלוש שנים לאחר מכן מודרניזציה וידיעת צרפתית ותרבותה החלו בשנות ה-30 של המאה ה-20, תודות לפעילות הממשל וחברת כל ישראל חברים שפתחה בית ספר בשנת 1932.

לפנח מלחמת העולם השנייה ייסדה כל ישראל חברים רק שתי בתי ספר בכפרים באזור הרי האטלס : בשנת 1928 במידלת ובשנת 1932 בדמנאת.

מורה במראכש מתאר את דמנאת ויהודיה בשנת 1932.

כל ישראל חברים החליטה לפתוח במקום בית ספר בשנת 1932 ושלחה את המורה גולדברג לנהל אותו. הוא תיאר לעצמו שהתנאים קשים. דמנאת רחוקה 110 קילומטר ממראכש, שוכנת לרגלי האטלס, והיא מנותקת מכל ציביליזציה.

בהגיעו למקום תיאר את התנאים הפרימיטיביים בדרך לשם ובמקום. חיים בה כ-3000 יהודים במללאח לעומת 6000 מוסלמים. היהודים גרים בבתים עשויים מלבני בוץ. בקומה הראשונה בעלי חיים : חמור, פרה, כבש, ומעליהם חדרי המגורים של המשפחה.

אין שם חשמל ולא מים זורמים. הרחובות הצרים רטובים מבוץ החורף. פרנסתם : אומנים, וחנוונים. הילדים לומדים בצלא – בבית הכנסת – לעתים מבלי להבין את תוכן קריאתם, וקוראים כמו את התפילה. איש מהם אינו לבוש בלבוש אירופאי.

הגברים נעולים נעלי בית תורכיים ומעיל ארוך, ובחורף בורנוס מחודד עשוי מצמר גס. הוא נושא תיק מעור כבש. בראש דמנאת קאיד הגר במבצר ברא/ש ההר. עתה המקום נשלט על ידי הממשל הצרפתי הצבאי.

הממונה הצרפתי שולט במקום ביד קשה ותושבי המקום לא תמיד מסכימים עמו, כי מנהגיהם שונים. אדם שחט בעל חיים ברחוב אשר אין חנות לבשר, ומי יכול לחכות עד יום ראשון יום השוק. יהודי רוצה בשר לשבת. איך תתואר שבת ללא בשר ?.

הוא פגש יהודי המכין אלכוהול מתאנים או מענבים. אבל הדבר אסור בגלל המונופול הממשלתי על תעשייה זו ליהודים תעשייה מסורתית של הכנת מאחייא ויין מתוק. וזו תעשיית בית, ובאים ממקומות אחרים לרכוש אותה.

יהודי המקום אוהבים מאחייא. בשבתות אחרי התפילה משפחות נפגשות, ואוכלות ביחד. ההגבלה הממשלתית יוצרת קשיים ליהודים. הוא מספר כי בביקורו אצל אחד היהודים ביקש שישתדל אצל ראש הממשל ברבאט להסיר את המושל הצרפתי. בכותב סירב להיענות לבקשה.

ההורים היו שומרים על הבנות לבל ייחטפו על ידי המוסלמים. על היהודים להחביא כל דבר בעל ערך מפני תאוותם של השכנים. גם יהודים במצב כלכלי סביר לבושים בבלויי סחבות, לבלן יגרו את תאוותם של המוסלמים.

בימי ראשון העיירה שקטה,  החנויות נעולות, כי כולם הולכים לשוק. הילדים נלווים לאבותיהם לשוק, ועוזרים להם בנשיאת המוצרים הנמכרים שם. מוכרים בין השאר צעיפים לכיסוי הפנים למוסלמיות. מצויים שם גם שוחטי בהמות, עוקרי שיניים, מרפאים בעזרת כישופים ועוד.

ההורים לא התנגדו שבניהם ילמדו בבית הספר. אבל התנגדו שבנות תלמדנה. הם עטנו שבנות אינן צריכות ללמוד. מספיק שהן יודעות לנהל משק בית, ולטפל בילדים. ואומנם הבנות עוזרות לאמהות בתחומים שונים.

בכל זאת היו בנות שבאו לבית הספר, מהן בגיל עשר שקודשו על ידי חתנים צעירים, ואחרות בגיל 12 שכבר היו נשואות. הוא מתאר את טקס החינה לפני הנישואין, והיה עד לנישואי בת קטנה שסירבה לבוא לבית בעלה אחרי החופה, ובעלה הטרי נשא אותה על כפיים לביתו.

לדברי ההורים, הגיל המתאים לנישואי הבת הוא 12. לאחר גיל 15 ביא " זקנה ". יש נישואין בין בנות בגיל זה לבין גברים בגיל שישים ומעלה, ולעתים הגבר אלמן.

בין השאר הוא כותב על העוני בין היהודים. אשתו הבחינה בכך ששתי בנות באו לבית הספר יחפות, באשר לא היו להוריהן אמצעים לקנות להן נעלים. בהמשך הצביע על ההצלחה בחינוך הבנות, שסירבו להינשא בגיל רך והתמידו בלימודיהן. הבנים הסתגלו לחיים המודרניים בלבושם ובהתנהגותם. במקביל נוסד גם בית ספר צרפתי לילדי המוסלמים, אבל בנות לא למדו שם. 

פתח דבד
״מעשה אבות סימן לבנים״

מקטנותי חונכתי על ידי אבי ז״ל לא רק לאהבת התורה ולקיום

מצוותיה אלא גם לאחריות הציבורית שיש לכל אחד ואחד.

אחד מתפקדי הראשונים היה להעיר את חברי לקום לתפילה בבוקר.

הייתי גם כן הדואר הקטן שמוסר הזמנות לחברי וועד ביקור חולים בעירנו פאס. כל יום ראשון, יום חופש בבית ספר, הייתי מתלוה לאבי ז״ל לביקור בבתי חולים על מנת לחלק ממתקים ועוגות לחולים היהודים. בערב פסח הייתי מחלק לעניי העיר את קמחא דפסחא בשם גמ״ח עזרת דלים.

יותר מאוחר הייתי מפעילי חברת מחזיקי הדת שמטרתה:

1. לארגן בכל בית מים חמים לשבת על מנת שלא ילכו לבית קפה הקרוב ולעבור על הוצאה בשבת.

2. לספק במחיר עלות מכונת גילוח חשמלית לציבור שלא יעברו על איסור גילוח הזקן בתער ח״ו. בתשלום חודשי של כ-5 ₪ לחודש.

3. לרכז מאות אנשים לדרשת הרב יוסף בנאים זצוק״ל מחבר ספר ״מלכי רבנן״ באחד מבתי כנסת הגדולים בפאס. דבריו המרתקים של הרב עשו פעולה גדולה מאוד בקרב הציבור.

1. יום תפילה ולימוד כל ערב ראש חודש.

2. אירגון יום תענית דיבור עם הדפסת חוברת מיוחדת המסבירה חומר הענין.

3. שיעורי תורה ביום ובלילה ע׳׳י רבני העיר ותלמידי חכמים לחזק לימוד התורה וקיום המצוות.

4. הקמת תלמוד תורה בעיר החדשה מחוץ למלאח כדי לאפשר לאלו שגרו באזור לשלוח את ילדיהם למוסד המלמד חצי יום קודש וחצי יום לימודי חול. דבר חדש ונדיר במרוקו.

ביתינו היה בית ועד לחכמים, כל ליל שישי היו מתאספים בביתנו כעשרים איש ללימוד הזוהר בהשתתפות אחד הרבנים. אותה קבוצה הייתה מתאספת גם בהושענא רבה, בז׳ אדר וכר, בשבת שובה חבורה אחרת הייתה קוראת את התיקון ״שיעור קומה״ בשלמותו (כולל קטעי הזוהר) שאנו מגישים לציבור היום.

תיקון שיעור קומה הוא תיקון כל העברות שעשינו לדאבונינו ע״ י איברינו וע״י קריאה זו מתקנים אותם.

אבא מארי ז״ל נפטר בקיצור שנים בגיל 46, אבל השנים המעטות האלו היו מלאות ורוויות במצוות ומעשים טובים לטובת הכלל והפרט. למדנו ממנו את אהבתו לזולת ומסירותו לציבור ודמותו השרישה בנו את כלל ששום דבר אינו שווה לזיכוי הרבים, לקרב את אחינו לתורה ולאביהם שבשמים.

אנו מגישים את תיקון שיעור קומה המחודש שאזל מהשוק בתקווה שמנהג זה יחזור לבתי כנסת ובתי מדרשות ובזה לקרב את ביאת גואל צדק בב״א.

יעקב אליהו אדהאן הי״ו

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

סוף המאמר

 אך יותר מכולם הפטרון עצמו שאהבתו אליה גוברת מיום ליום. ולפי לשון המרננים, הוא מוכן לשטוח לרגליה את מחצית הונו. שני הבחורים סרקו מקומות רבים וחקרו כל מי שנזדמן בדרכם החל משעות הבוקר המוקדמות, ועד כה לא הצליחו לאתר את מקום מגוריה בתוך המצב של תוהו ובוהו,ואף לא להשיג מידע כלשהו. ובעוד הם תרים אנה ואנה נתקלו להפתעתם בנערה, שישבה ללא ניע על אחת המדרגות מול קירות מפוייחים.

     'הוי, איזה מזל', התפעל נסים מן המקריות, 'הבה נשאל אותה על ג'אנט', הוסיף ואץ אליה. 'שלום עלמתי', ברך אותה בנימוס כיאה לצעיר בן רוח הזמן. הוא המתין רגע, ומשלא הגיבה, הביט בפניה בדאגה, ושאל אם הכל שפיר אצלה. אך היא עדיין מאובנת ובוהה.

הוא הניח את ידו על שכמה, 'את מרשה לנו לעזור לך?', פנה אליה בעדינות כשהוא מנסה לצוד את מבטה. אך היא עדיין מוסיפה לבהות ללא זיע. 'מה שמך נערה?', טלטל אותה קלות, וכשראה שאינה מגלה שום סימן של התאוששות, הוא כרע על ברכיו מולה והתבונן ארוכות בפניה השרוטות והמאובקות, סטר קלות על לחייה. 'הביטי בי הפציר', אך עיניה בוהות עדיין בלי להניע אף לא את ריסיהן.

     מסעוד שעמד בצד, עקב כל העת אחר טיפולו של נסים בנערה, בלי להבין מילה מחוסר ידיעתו בצרפתית. עתה כשראה אותו כורע ברך לפניה, חשד בו שחמד את יופייה בלבו. 'היא מוכת הלם', קרא נסים בהבעת חרדה, 'שמור עליה', הורה למסעוד, 'אני רץ להזעיק רופא'.

 'מנין לך שהיא בת ישראל?', הקשה הלה. 'יא חלאס, בחייך', דחה נסים את השאלה בנימה של גיחוך, 'לך תבדוק את התליון שענוד על צווארה, הוסיף בהבעה לגלגנית. אולם מסעוד שסלד משהייה במחיצת דמות מאובנת, במיוחד כשזו נקבה, וכידוע הטומאה אורבת לקדושה 'רחמנא ליצלן', הוסיף להצדיק את סירובו בנימוקים שונים, עד שלבסוף נאלץ לציית.

     הוא התיישב על גל אבנים במרחק ניכר מן הנערה, והסב את פניו ממנה. 'יושב בסתר עליון…' פתח בקריאת 'מזמור הפגעים' כסגולה נגד הפחד, ותוך כך התעורר בלבו חשש, שמא אחת מן   החיצוניים יושבת לפניו, 'רחמנא ליצלן'. 'ברזל ומלח', לחש פעמיים.

לפתע הוא נזכר, שהללו מופיעים תמיד בדמות של עז רוקד, לפי הכתוב, 'ושעירים ירקדו שם'. הוא הביט בה, וכשראה שלא חל בה שום שינוי הוא נרגע. טיפות הדם שקרשו על ידיה ורגליה השרוטות לחלחו קצת את לבו, עד שחש חובה דתית לגשת ולנקות את פצעיה. 'יהודייה בצרה, ואתה עומד מנגד?', גער בעצמו. 'הרי כתוב במפורש, "לא תעמוד על דם רעך"', בקעה תוכחה מקרבו.

 תיכף התנער ממקומו, כשהוא שולף בקבוק מן הילקוט של נסים, הרטיב את שולי חולצתו במים שנותרו בו, והתקרב אל הנערה.

     הוא מחה את האבק מפניה, ניקה את ידיה השרוטות מן הדם שנקרש, והכל בעדינות רבה ובידיים רוטטות קמעא כשהוא נוקט משנה זהירות לבל יפול ברשת הייצר. אחר כך רכן על רגליה, אך מבטו נח דווקא על הרגל הנקייה שלא נפגעה כלל. בן-רגע כל קרביו פרפרו.

 'יגער השם בשטן' לחש, כסגולה נגד הייצר, והסב מייד את מבטו לרגל הפצועה שהייתה מגואלת כולה בדם ועפר. הוא יצק עליה מים מן הבקבוק, והחל לשפשף עד שהגיע לברך שהייתה נפוחה. הוא אך נגע בה ואנקת כאב חדה נפלטה מפי הנערה. 'שמא דאל  שדי עלך', דובבו שפתיו כדי להרגיעה.

 ברם היא געתה בבכי תמרורים. לשמע בכייה המר, הוא עמד נבוך וחסר אונים, גם כשקמה ממקומה והחלה לצלוע עד שהגיעה ליד בקע אחד שנראה כמו תהום פעורה. היא השתטחה מלוא קומתה, ופרצה בזעקות שבר על 'אבא, על אימא', ועל אחרים שבשמם היא נוקבת.

     עתה הוא תפס היטב את גודל אסונה, והצטער מאד שיהודים נפחו את נשמתם ללא קריאת 'שמע', ושמא לא יזכו גם לקבורת ישראל, חס וחלילה. לקול צעקותיה הקורעות לב הוא נשא עיניו

למעלה ומלמל משהו כמבקש רחמים מן השמים. 'Hè dis-donc', הבהילה אותו קריאה מאחור.

אף שלא הבין את פשרה של המילה הוא הסתובב אינסטינקטיבית אל מול שתי דמויות שניצבו על תל גבוה במקצת. למראה לבושו המרושל של מסעוד והכומתה המרופטת שחבש לראשו, ששיוו לו דמות של בריון מן המעמד הנמוך, ולמראה הנערה שאף היא נבהלה מהופעת השניים וזקפה את ראשה כשעל פניה עווית של בכי, התעורר דמיונם הפרוע של האב ושל יד ימינו, ושיערו שכאן אירע מעשה אונס.

     'מה עוללת לנערה, יהודון מלוכלך?', שאג אנטואן. מסעוד נבעת מקולניותו של אנטואן, ולטש בו עיניים תוהות ומביעות חרדה, אף שלא הבין מה האיש טוען נגדו. למזלו הנערה עמדה בפרץ כאשר דברה בזכותו, הסבירה את סיבת יגונה והזימה בתוקף את עלילתם. כששמע האב את סיפורה על אובדן משפחתה הוא התחזה כמזועזע, והביע צער בהתאם לגינוני מורשת אדום.

אחר כך צעדו שניהם עד שהגיעו לקרבת הנערה, הוא לבדו התיישב לידה, וכדרכו בקודש דיבר על לבה ליטף את גבה והמטיר עליה דברי ניחומים למכביר; וכשחש שיפור במצב רוחה פנה אליה בחלקת לשון שעליה הוא אמון, 'מה שמך עלמתי היפה?', 'ג'ולייט', השיבה בעיניים דומעות. האב הביט באנטואן ושניהם חייכו בהבעה של שביעות רצון. האב הצטלב כאות תודה לאלוהיו שהצליח את דרכו. מסעוד, שנוכחותם של שני הזרים העיקה עליו, ועמד בצד משתאה, מלמל בלחש, 'ברוך עוקר עבודה זרה', וירק בחשאי.

     האב שש עתה להשתמש באמצעי פיתוי שהכין מראש כדי לשדל את ג'ולייט לכשימצאה. 'יש לי בשורה משמחת בשבילך', לאט לה במאור פנים. היא לטשה בו עיניים פקוחות. 'אלברט, ידידך הקטן בריא ושלם', הצהיר בנימה מאופקת, כדי לבחון את תגובתה.

 'מה?' ניתרה ממקומה אחוזת התרגשות עד כדי כאב חד בברך. 'אלברט  חי?, איפה הוא?', הוסיפה לשאול כמפקפקת בכך. 'במקום בטוח', השיב האב בניחותא. 'אלוהים אדירים', קראה במבט למעלה כמתכוונת להודות על הנס. 'אדוני', פנתה  כיהודייה לאב בכינוי אדון, 'אני משתוקקת מאד לראות את אלברט', הביעה את משאלתה בנימה של ערגה. 'גם הוא משתוקק לראותך', ציין האב, וסיפר לה על חרדתו של אלברט לגורלה כשהוא מוסיף נופך משלו.

     היא חיזקה את סיפורו של אלברט, אך היא הוסיפה כי שנייה אחת לפני הזעזוע היא התכופפה כדי לנעול את הנעל שנשמטה מרגלה, כשאלברט צעד קדימה. ומרגע שהזדקפה לא זכרה דבר עד שהתעוררה בביתו של מאיר סבג בעיר החדשה. יהודי אחד לווה אותה עד למקום זה שבו עמד ביתה.

היא הספיקה לראות את גופותיהם המרוטשות של בני משפחתה כשאנשי חברה קדישא שמשו אותם מבין החורבות השכיבום בארונות, מבלי להרשות לה לא רק לנשקם, אלא אף לא לראותם. ומאז לא זכרה דבר עד שחשה כאב חזק בברך. היא סיימה את סיפורה בבכי חרישי שהרטיט את כל גופה. 'מדוע לא הרשו לך לנשקם?' התעניין האב. 'כי אסור לחזות בפני המת, לפי הדת היהודית', השיבה כשהיא מוחה דמעות מעל לחייה.

      'נערה נבונה מאד', הרהר האב, והתבונן במסעוד שישב בצד קדור פנים כחתול שנטלו ממנה את גוריה. הוא ניחש את מה שעומד לקרות, ורצה למנוע מג'ולייט מחזות בלתי נעימים. 'תני לי, ציפורי הקטנה, לשכך את כאבך בזריקה', פנה לג'ולייט.

 וזו צייתה לו ללא התנגדות. לאחר שהזריק לה, הורה לאנטואן משהו בספרדית, והלה הזדרז לטפס על קיר הרוס למחצה, השקיף על  הנוף במבט ממושך, ושב אל שולחו. 'הוא עדיין לא הגיע', לחש באוזנו של האב. 'אם כך, עלינו לזוז ללא קרלוס', החליט. ולפי הוראתו פרש אנטואן את האלונקה, השכיב בה את ג'ולייט שהיית כבר רדומה, הניפו את האלונקה, ופנו ללכת.

     אולם מסעוד שפניו הוריקו מזעם עצור, כמי שנושל מנחלת אבות, התייצב מולם וחסם את דרכם. 'אתם לא תיקחו אותה', שאג בערבית יהודית. 'סלק מכאן את הכסיל הזה', ביקש האב מאנטואן. 'זוז מכאן', אותת לו אנטואן תוך איום בתנועת ידיים. וכשראה שמסעוד לא שעה לאיומיו, והמשיך לעמוד בדרכם, הוא הרפה מהאלונקה, ובעט בעוצמה רבה במבושיו של מסעוד. הלה פלט אנקת כאב ונפל ארצה. שני 'המושיעים' נטלו את ג'ולייט הרדומה עדיין, והותירו אחריהם את מסעוד המתפתל מכאבים.

     עוד לא הרחיקו לכת כאשר ניסים הגיע עם חובש מתנדב מן המשלחת של קזבלנקה. שניהם נזדעזעו ממראהו של מסעוד המתפתל מכאבים ומקיא. 'הכומר, ימח שמו, לקח את ג'ולייט', נאק מסעוד כשהוא מתנשם בכבדות. 'רוצו מהר', צעק כשהוא מתאמץ להבליג על כאביו, 'הצילו אותה', 'הם יעבירו… אותה… על דתה… כל המציל… נפש אחת מישראל… כאילו קיים עולם מלא… פדיון שבויים… פדיון שבוי…', לא הספיק להטעים את המילה עד שהתעלף. אחוז רוח תזזית, גחן ניסים על תרמילו ונטל ממנו את נשקו האישי-סכין ארוכת להב. 'קדימה', זרז את החובש, ושניהם פתחו בריצה 

     כעבור שבוע עזבו כל הזרים את אגדיר שנראית עתה כעיר רפאים. מסעוד איפרגאן מאושפז עדיין בבית חולים בין פצועים רבים, וביניהם גם ג'אנט-מזכירתו היפה של מר קוריאט-השוכבת

קטועת רגל במחלקה הכירורגית. הקהילה היהודית, שרבים מבניה ניספו באסון, שרויה עדיין תחת צלו של אבל כבד, כשהתקווה להתאוששותה טרם נראית באופק.

 ובצילה של עלטה קודרת זו מתנוצצת הצלחתה של המשלחת מקזבלנקה כקרן אור. מקס אביטן רשאי לחכך את ידיו בהנאה למראה שמונים צעירים וצעירות, ששמותיהם בפנקס סומנו באות ד' כמועמדים לעלייה לארץ.

     כל אותו שבוע התפרסמה בעיתונות היומית מודעה אודות היעלמותם המסתורית של שני אזרחים מצרפת ונערה יהודיה בת המקום. ואלה שמותיהם: האב פידרו דה לואה, אנטואן לאורו,ושם הנערה,ג'ולייט דוראן. המודעה לא עוררה שום הד בקרב הציבור, מעט ניסים כהן שקרא את המודעה וחייך בהנאה.

                                                                   דר' דן מנור     

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

     למחרת אותו יום הגיעה חבורת יהודים מישובים סמוכים, שלכמה מהם קרובים, או מכרים בקהילת אגדיר. הם חברו יחד עם אחיהם מהעיר החדשה, וצעדו ישר לאזור המגורים הישן. גם באזור זה, כבשכונת הכפריים, שקעו הבתים ברובם לתהום. יהודה בן גיגי המכיר היטב את האזור על בתיו ודייריו הנחה את האנשים שהיו חסרי ציוד וניסיון, וסמכו, כנראה, על 'סייעתא דשמייא'.

אחדים מלמלו פסוקי תהילים בלחש כל אימת שעלה הד של גניחות מבטן האדמה, ובעלי התושייה שביניהם הפעילו את כוחם הפיזי ואת דמיונם כדי לפלס דרך ולהגיע למי שעדיין נותר בחיים, לרוב ללא הצלחה.

     בין ההריסות הבודדות שעל  פני השטח משך את תשומת לבם מבנה קטן שנראה להם מרחוק כבקתה העומדת על תלה, וכשהתקרבו אליו התפלאו לראות חדר ששרד מבית שלם, כאילו יד נעלמה אחזה בו לבל ישקע לתהום יחד עם הבית. אחוזי סקרנות הזדרזו לפנות את שברי המתכת והאבנים שהקשו את הגישה לחדר, ותוך כך הגיעו לאוזנם גניחות והגאים חסרי מובן.

 הם עמלו קשות עד ששברו את הדלת שהייתה תקועה בין הקירות, וכשחדרו פנימה הופתעו לראות ישישה שרועה על מיטתה בריאה ושלימה.

     'אימא רחמה…אשרך נס מן השמים…זכות אבות…' נפלטו קריאות מקוטעות מפי בן גיגי שעמד בפנים מאירות כשידיו פשוטות למעלה. קולו הצרחני של האיש ניער את הישישה מעולם ההזיות שבו הייתה שרוייה, והסבה את מבטה, הנעוץ בקיר, אל האיש שהתקרב עד שעמד לצידה.

 'אייווה (ובכן) בני, בשלאמתכ (שתהיה בריא), ככה?' נזפה בו בנימה אימהית , 'רק שמע אותכם והסתלק לו'. 'מי היה כאן אימא?' תמה בן גיגי. 'הו הו, לו ראיתם אותו', זימרה בניגון דרמטי. ולאחר שהייה בת רגע פרשה את ידה הגרומה. 'האוואכ (הנהו)' הצביעה על הגומחה שבקיר. 'שם עמד הצדיק זכותו תגן עליכם ועל כל  ישראל'. 'רבי כליפא מלכא עליו השלום בכבודו ובעצמו', הטעימה תוך רשרוש לשונה בין החניכיים הריקות כשחשה במבטם התוהה. 'סיוטים'  עבר לחש ביניהם בצרפתית.

     עיניה נעצמו לרגע, אך לקול תקיעת שברים שנפלטה מגרונה נפקחו שוב. היא סקרה במבט מבויש את העומדים סביב מיטתה כמתנצלת על הרעש. 'הוא אמר לי', מלמלה בכבדות כשעיניה נעצמות ונפקחות חליפות, 'רחמה…א…רחמה…א בתי, המשיח עומד להגיע, כן… כן משיח, תגידי להם… ירושלים… ירוש…' היא שקעה בתרדמה.

 לאחר דומייה בת רגע אותת מוריס כהן, הפעיל שבחבורה, לשני בחורים, והללו אחזו בשני קצות המזרן והובילו את הזקנה לרחבת כלי הרכב כדי להסיע אותה למשכן המשלחת.

     הם עקרו את המזוזה מן המשקוף,ועזבו את המקום בדומייה. בדרכם סיפר בן גיגי על אורח חייה הדתי של הישישה שהיה מלווה בפרישות וסיגופים, על פעילותה החברתית בקרב נשות הקהילה במאורעות של שמחה ושל יגון.

 'היא צמה שלישייה אחת לששה חודשים מאז שנתאלמנה לפני שתים עשרה שנה', הדהים אותם. 'שני בניה', הוסיף, 'עלו לירושלים, והותירו אותה עם בתה הנשואה לבעל לא יוצלח, לא אליכם'. ובעודו מספר מצאו את עצמם עומדים על גדתו של מכתש מלא גושי בניין, שברי עץ ומתכת, גלגלי אופניים ומכוניות, וכל מה שנשתייר מבתים ששקעו ונהרסו עד לבלי הכר

     על הגדה הצפונית שממול, בטווח שלוש מאות מטר בערך, צצו מבנים בודדים שמרחוק נראים כבתים עומדים על תלם. הדבר משך את תשומת לבם של בני החבורה, וללא היסוס שירכו את דרכם על שפת המכתש בדרך עקלקלה עד שהגיעו למקום.

'כאן גרה משפחת אשרף', הצביע בן גיגי על בית שתקרתו התמוטטה ברובה וקירותיו מטים ליפול. בפנים לא היה איש מבני המשפחה. 'אולי היו ערים בשעת הזעזוע והצליחו להימלט' שיער אחד הבחורים. 'אמן כן יהי רצון', התפללו אחדים, ויצאו משם בדרכם למבנה הסמוך, שכל מה שנותר ממנו היו שני קירות מבוקעים וחזית שלימה של הבית. 'אין שם דיירים', הודיע בן גיגי, 'הם עקרו לקזבלנקה לפני חצי שנה'.

שניים מבני החבורה שהכירו את דוד מנטרו אב המשפחה אישרו את דבריו של בן גיגי, והוסיפו שהאיש הגיע מפורטוגל לאגדיר בשנות הארבעים, התפרנס ממספרה, וגר בשכירות כמו רבים, ולפי השמועה הוא עלה עם משפחתו לארץ.

     הם פנו עורף מבלי להיכנס לדירה וחצו את הרחוב אל המבנה שממול. זה היה בניין בן קומתיים, שבו גרו שלוש משפחות  ספרדיות ומשפחה צרפתית. אף בניין זה נהרס ברובו, וגושים גדולים של אבני בניין, וגזעי אלונים שנעקרו, חסמו את הכניסה לתוכו. כמה צעירים מבני החבורה הצליחו לטפס על המחסומים, והציצו במהמורה העמוקה שנפערה בחצר הבניין.

'גויו לכודות תחת מפולות', צעקו. 'מסכנים' קרא בן גיגי בהבעת צער. 'יש  פצועים?' צעק לעברם מוריס ראש החבורה. 'ואם יש, איך תוכל לחלץ אותם ללא ציוד מכני?' הקשה בן גיגי, 'אינך רואה אילו גושים ענקים רובצים עליהם?'. מוריס נענע בראשו לאות הסכמה, ושניהם החליטו לשלוח אחד הבחורים להזעיק צוות הצלה.

     כעת עשו את דרכם למבנה האחרון שבקצה הרחוב. הדבר  הראשון שבו נתקל מבטם בהתקרבם למבנה היה שלד של מכונית מעוכה תחת מפולת של אחד הקירות. 'זו מכוניתו של הנרי שריקי', נפלטה קריאה היסטרית מפי בן גיגי. אחדים קרבו מייד למכונית לבדוק אם מישהו לכוד בתוכה, והיתר החלו להידחס לתוך הבית דרך סדק שנפער בין שני הקירות. המחזה שנתגלה לעיניהם היה מעורר חלחלה.

 חמש גויות-זוג צעיר ושלושה ילדים- שרועות ללא רוח חיים תחת גושי התקרה. ראש אחד היה מונח על כרית תחת גבשושית של עפר כשהגוף לכוד תחת צלע של בטון. בן גיגי גחן על הראש וניקה את הפנים.

     'אוי', צעק מרה, 'זה הנרי', נהם בקול חנוק, ופרץ בבכי שהרטיט את האחרים עד כדי דמעות.

 'אם יש אנשי חסד בעיר, הרי הוא אחד מהם', התייפח בן גיגי ותוך כך הוא סיפר על פעילותו הסוציאלית לשיפור תנאי חייהם של בני העדה הכפרית. 'כל איש מצוק זכה אצלו לאוזן קשבת', סיים את דבריו כשהוא מוחה את דמעותיו. האנשים הקשיבו דומם כשעל פניהם נסוכה הבעה קודרת, ואנחות בוקעות מלבם. 'פורענות איומה', הפטיר מישהו, וכולם נדו בראשם. בפוג תחושת היגון משו את הגוויות החוצה, ושניים מן החבורה הופקדו לשמור עליהם עד בוא חברה קדישא. 'חסר ילד', קרא לפתע בן גיגי בגרון ניחר, לאחר שמנה את הגוויות…

     חריג  מכל צוותי ההצלה פעל צוות קטן בן שלושה אנשים-האב פידרו ושני חניכיו-שהשתדלו להצניע את עצמם ככל האפשר. משימתם הסודית הייתה להציל נשמות טהורות של ילדים יהודים. האב פידרו ראה בכך שליחות דתית-מורשה  מאבות אבותיו, וקרבנותיו הראשונים היו שני ילדים בני שש ושמונה שחולצו על ידי חיל ההנדסה הצרפתי. הצוות 'המושיע' נקלע באקראי לדרכו של החייל שהוביל אותם לבית חולים, ובחלקת לשונו הצליח האב להערים על החייל שיפקיד בידו את הילדים על מנת שיזכו לטיפול נאות. הלה שוכנע, והילדים הובלו אחר כך למקום שבו עתידים לשכוח את 'שמע ישראל'.

     מעודדים מן ההצלחה המשיכו 'המושיעים' לתור בין ההריסות, כשיללת ילד הגיעה לאוזנם והקפיאה את דמם. ובעוד הם מביטים אנה ואנה בדריכות רבה, הגיח ילד כבן עשר מאחת  החורבות כולו

 זב דם ומדדה על שתי רגליו. הם רצו לעברו, אך הוא התמוטט לפני שהגיעו אליו. קרלוס נשלח להזעיק את הרופא הספרדי על פי הוראת האב שנטל את הילד בזרועותיו לפינה תחת צלו של קיר, ויחד עם עוזרו טיפלו בו עד שהתאושש. האב שסעד אותו בישיבה, שלח מבט חטוף במבושיו שנחשפו מתחת למכנסיו הקרועים, ותפס מייד שלפניו ילד יהודי.

     הוא ליטף את שערו המעופר והפרוע של הילד, ושאל, 'מה שמך ילדי הקטן?', 'שריקי אלברט' השיב הילד כשעווית של כאב נסוכה על פניו. 'ואייה ביתך ובני משפחתך?', הוסיף האב לחקור כשהוא מוחה בעדינות את זרזיפי הדם שנקרשו על פני הילד. אלברט סובב את ראשו אחורה ותר את הנוף במבט ממושך אך,  התקשה לזהות את מקום מגוריו בין החורבות. 'יש לך אחים, אחיות?', ניסה אנטואן יד-ימינו של האב-לדובב את אלברט, שעיניו שוטטו עדיין בין החורבות.

 'ג'ולייט', נפלטה צרחה מלווה יללה מפי אלברט, כאילו הוא קורא למישהי מרחוק. השניים לטשו בו מבט בוהה. 'ג'ולייט', לאט הפעם בקול חנוק, ופרץ בבכי. 'ג'ולייט היא אחותך', פנה אליו האב כשהוא מלטף בחיבה את עורפו. הוא השיב בתנועת שלילה תוך התייפחות. אנטואן שלף חפיסת שוקולד מילקוטו והושיט אותה לאלברט 'זה ירגיע אותך', ניסה לשכנעו. הוא נגס ברעבתנות את השוקולד הרך, ורווה את צימאונו מן המימייה שהניחו לפניו. ולאחר שטיהרו את כל פצעיו בתרופות שהיו ברשותם, שאלו שוב על ג'ולייט.

     הוא בהה לרגע והחל את סיפורו כשדמעות נקוו שוב בעיניו;

אמש שהה בביתו של חברו לכיתה, ושניהם התכוננו לבחינה בחשבון. סמוך לחצות ביקשה גברת דוראן מביתה ג'ולייט, נערה בת חמש עשרה, ללותו לביתו. הם עברו ברחובות אפלים כדי לקצר את הדרך וכשהגיעו לרחוב האריה נשמע רעם אדיר…

 מכאן ואילך אינו זוכר מאומה, עד שפקח את עיניו בתוך שוחה חשוכה ואטומה. הוא חש מחנק  מחמת האבק שחדר לגרונו, גופו רטט כולו מאימה. והוא החל לצעוק עד שהשתנק. עיניו נעצמו ונפקחו חליפות כשהוא שרוי ללא הכרה עד שקרן אור הסתננה מבעד לסדק צר בפינה, הוא רץ לכיוון האור כמו עכבר במבוך עד שהגיע לפינה, התבונן בסדק והבין מייד שקרש נחת על השוחה ואטם אותה. הוא השחיל את אצבעותיו בסדק, וכשכפות ידיו נגעו בקצהו של הקרש, הוא החל לדחוף אותו בכל כוחו עד שהתרחב הסדק כדי מעבר גופו הצנום, ובשארית כוחותיו הצליח לחלץ את עצמו מן המייצר.

     האב הציץ בשעונו, ועל פניו הסתמנה הבעת הערצה לאלברט הקטן והכחוש שנאבק על חייו במשך שלוש עשרה שעות. 'האל בחסדו הטיב עמך, ילדי', סח האב וליטף בחיבה את סנטרו של

אלברט.

 'אתה דתי?' ניסה האב לדובב אותו. אלברט השפיל את מבטו, ונענע ראשו בחיוב. האב עמד לחקור אותו על אורח חייה של המשפחה, אך חזר בו לבל יצער את הילד. 'אתה יכול להראות לנו את הבית של  ג'ולייט?', שאל אותו. וכשראה שהילד לא הגיב  הוא הרפה ממנו.

     מבטו נח על אנטואן שפיהק כל העת. 'אתה עייף?' שאל אותו בנימה עוקצנית במקצת, 'מעט', השיב הלה במבוכה. 'איני מבין מדוע הרופא מבושש', רטן האב. 'הטרקטור מתקשה כנראה לפלס לו דרך', מלמל אנטואן כמעט מנומנם. האב הגיב בהמהום כמאשר את הנחתו של אנטואן, ואחר התבונן ארוכות באלברט שישב מהורהר בראש רכון. 'יהודי לכל דבר', הודה בפני עצמו.

     הוא הצטלב, והמשיך להחליק באצבעותיו על הצלב שהשתלשל על חזהו, כמצפה להשראה אלוהית, עד שנזכר שוב בג'ולייט. 'ילדה יהודייה', הרהר, 'נוחה יותר להינתק משורשיה, משום שאינה נוטלת חלק בפולחן. היא בודאי לא תדקדק בהבדל שבין מרים הנביאה למרים הקדושה', חייך בקורת רוח.

 הוא עמד לפשוט את גלימתו כדי לכסות את הילד שנמנם, אך הרעש של טרטור המנוע, שהגיע לאוזניו הסיח את דעתו. הרכב הכבד חנה בקרבת מקום, ושני גברים עמוסי ילקוטים ירדו ממנו. הרופא גחן מייד על הילד, חיטה את הפצעים והחברבורות שעל גופו, ולאחר שבדק אותו, קבע שהוא בריא לחלוטין, למעט הנקע בקרסולו.

     לאחר שהרופא סיים את מלאכתו פרשו כל אחד לפינתו לעשות את צרכיהם, ושבו מייד לפוש תחת צלו של קיר שסוכך עליהם מחום השמש. רוח אביבית קרירה שנשבה מן הים רעננה אותם. זה היה הרגע היחיד שבו נתן האב את דעתו על האסון כשהוא מתבונן ארוכות בהרס הנורא. 'עונש מן השמים', הפטיר ושאף אוויר כדי מלוא ריאותיו. הרופא גיחך בחשאי כדי לא לפגוע בשליח הכס הקדוש.

קרלוס הניח לפניהם סל מלא כריכים ועוגות, וכל אחד חטף מכל הבא ליד, למעט אלברט, שאף כי היה רעב הוא היסס לשלוח יד אל הסל, עד שהרופא הושיט לו כריך מגבינה צהובה. 'זה כשר', אמר לו, ספק ברצינות ספק בהלצה. אלברט ניאות להיענות להצעת הרופא, וכשנגס בכריך מחאו כולם כפיים. 'אתה גיבור אלברט', החמיאו לו מכל עבר. הרופא שזמנו דוחק הסתכל בפיו של קרלוס שלעס בלי הרף.

'הזדרז', האיץ בו. הלה התרומם כשהוא בולע במהירות את העיסה שבפיו, פרש את האלונקה, והשכיב בה את הילד. 'תדאג שהילד יגיע לביתן של  אורסולה', לחש האב באוזנו של קרלוס, וביקש מהרופא שעמד ללכת שיותיר להם אלונקה וילקוט עזרה ראשונה, שהכין גם זריקות הרדמה למקרה הצורך.

     'הבה  נחפש את ג'ולייט', סח האב לאנטואן לאחר שהרכב נסע. הם נטלו את האלונקה והילקוט ופנו ללכת. בדרכם צפו מרחוק בנער שהיה מפשפש בין ההריסות. 'קדימה', זרז האב את אנטואן, והחיש את צעדיו כטורף שאץ אל טרפו.

'היי' צעק אנטואן כשהתקרב כדי מרחק קצר. הנער הזדקף בבהלה, השליך את החבילה שאחז בבית שחיו וניסה לברוח. אך אנטואן הקדים להגיע לפתח הבניין וחסם את דרך המילוט. 'מה אתה עושה כאן?', רעם קולו של אנטואן. הנער קפא במקומו ועמד ללא זיע. האב שהגיע בינתיים כשהוא נושם בכבדות אותת לאנטואן לסור הצידה, והחליק על שערו המקורזל של הנער כדי להרגיעו.

     'מה שמך נערי', שאל האב כשידו מונחת על עורפו של הנער. 'חג'וב', השיב בקול חלוש. 'חג'וב', חזר האב על השם, והרפה מעורפו של הנער. 'ובכן נערי', פנה אליו בארשת פנים של אכזבה. 'אל תפחד, באנו רק לעזור לפצועים'. 'אבל אני לא פצוע', התריס חג'וב כשהוא שולח מבטים גנובים אל החבילה שהשליך, 'אני לא לגור פה, אני לגור בפונטי', הוסיף כדי שיעזבוהו לנפשו.

 'ראית, בודאי, פצועים באיזה מקום', חקר האב והניח שוב את כף ידו על זיפי שערו הדוקרניים של חג'וב. יחסו האבהי של האב הפיג את פחדו של חג'וב , שהחל לספר בחירות גמורה על גוויות מרוסקות, שראה במקומות שונים, על פצועים 'ששוכבים וצועקים והרבה דם זורם מהם', ועוד כהנה וכהנה. והכל כנראה, פרי דמיונו.

     הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו העילג כדי בליעת רוק. וכשחש שהאב טרם בא על סיפוקו ועדיין לוטש בו את עיניו, נזכר פתאום שראה 'מדמואזל  קטנה יושבת על אבנים, לא זזה ולא מדברת, רק מסתכלת'. 'ג'ולייט', הבזיק ניחוש במוחו של האב.

'איפה היא יושבת?', דחק בו האב בהתרגשות. חג'וב הפנה את ראשו ימינה, וביד מהססת כמפקפק בזיהוי המקום, הצביע  לבסוף על חזיתו המפויחת של בניין במרחק של כמאה מטר. אנטואן שעקב כל העת אחר הדו-שיח בין השניים, שלף מארנקו שטר בן מאה דראהם והושיט אותו לחג'וב, 'בוא תראה לנו את הנערה', דחק בחג'וב כשהוא לופת את זרועו.

     נסים כהן בן העשרים ומסעוד איפרגאן בן השלושים, הראשון נהג והשני סבל, שירכו את דרכם בעיר החרבה. הם נשלחו לפי הוראת מעבידם-מר קוריאט לברר מה עלה בגורלה של ג'אנט

ובגורל משפחתה. ג'אנט-מזכירתו האישית של  מר קוריאט-בחורה בשנות העשרים, בהירת עור ושחורת שער, מציתה את דמיונם של צעירים רבים בפניה היפות בגופה הסגלגל וברגליה החטובות להפליא.

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 השכונה גבנונית בת שני חלקים שונים, העליון והתחתון. המראה בחלק העליון עורר פלצות בקרב אנשי המשלחת. הבניינים בני קומתיים ויותר נהרסו עד הייסוד, וקברו תחתם את דייריהם; פה ושם אודים עשנים-שרידי בעירה דועכת; ואוויר מעופש באבק ופיח עד כדי מחנק.

 אנשי המשלחת עמדו דומם והתבוננו ארוכות בהרס הנורא. לאט לאט החלו להסתובב בין ההריסות מי מסקרנות, ומי מתקווה לגלות נפגע כלשהו הזקוק לעזרה. 'מי יודע  כמה אנשים גוססים כאן מתחת למפולות באין סיכוי לחלצם', התאנח מישהו. 'איזו אטימות לב מצד השלטונות', הפטיר חברו בחריקת שיניים. 'שש..שש..' העירו לו השומעים, 'אוזניים לכותל'.

     שניים מאנשי חברה קדישא גהרו על  גושי בטון כשהם מביטים דרך החרכים בבקעים שנפרצו למטה, וקוראים בקול נרגש, אך תוחלתם לגלות סימני חיים נכזבה. 'אין קול ואין קשב', הליץ אחד מהם בהבעה נואשת. 'ויקטור', צעק מישהו מרחוק לארכיטקט שעמד משתאה מול בניין שלם ריק מדייריו. הלה הביט קדימה וכשראה שני בחורים מנפנפים בידיהם, צעד בריצה למקום.

 'יש מישהו למטה', הודיעו בקול נרגש. הוא גחן על גל של חומרי בניין, ודרך סדק שבין שני גושים נתגלתה לעיניו רגל שלימה מן הבוהן עד הירך. היא הייתה עטויה מכנס קרוע, ומונחת בשיפוע על אחת מדלתות הבניין בתוך מערה צרה. הוא זקף את ראשו כשעל פניו הבעת בעתה.

 עד מהרה התגודדו כולם והחלו להציץ למטה אחד אחד. ועד שהם מביעים את רגשותיהם כל אחד על פי דרכו, קרע ראש חברה קדישא את דש מעילו, 'ברוך דיין האמת', הגה בהטעמה. וכל גלויי ראש שבין חברי המשלחת הזדרזו לעטות את בלוריותיהם במטפחות

     בתוך דומייה בת רגע החליפו מבטים הרב ושמעון יפרח הפייטן. 'איכה ישבה בדד העיר רבתי', קרא הפייטן את פסוקו. 'עם', ניסה מישהו להשלים את הכתוב, אך הפייטן היסהו בתנועת יד. 'ברשותכם ידידי', פנה לכל השומעים שתלו בו מבט.

 'פסוק זה שעלה על דל שפתי, ראשי תיבותיו הם איבה"ר העולים בגימטרייה אגדיר', הסביר בקיצור, והרכין את ראשו קמעא. אחדים מן השומעים האמינו שהייתה זו הארה מלמעלה על חורבן אגדיר, ואילו אחדים ראו בכך שנינות גרידא שאין לה מקום באווירה אפופת יגון.

     לאחר 'הקדיש' החלו לנוע במורד לעבר השכונה התחתית. הם שרכו את דרכם בין מצבורי לבנים, מרצפות ושברי מתכת למיניהם. מן המורד נראית השכונה התחתית כמכתש ענק, ומשרידי ההרס הבודדים, כפי שנצפו מרחוק, עלולים להסיק שמדובר באוכלוסיה דלילה.

'כמה משפחות התגוררו שם?', שאל מקס את אנדרה שהתנדנד כשיכור בין ההריסות. 'כמאה משפחות בנות שמונה עד עשר נפשות ברובן', השיב הלה, לאחר שנשען על קיר ההרוס. 'אם כן לאן נעלמו כל הבתים' ניקרה השאלה במוחו של מקס, עד שמחוסר זהירות נתקעה רגלו בין גלילי ברזל.

אנדרה מיהר לחוש לעזרתו, ולאחר שהצליחו לחלץ את הרגל הלכודה הם נחו כדי התנשפות. 'הדירות בשכונה התחתית', הסביר הצעיר, הן חד קומתיות בנויות מאבן וטיט בסגנון כפרי, ודייריהם ברובם קשיי יום. ביניהם גם כאלה המתפרנסים מתרומות הקהילה'. מקס הנהן תוך נענוע ראש, ודחק בבן שיחו להמשיך לצעוד.

     עוד בטרם הגיעו לרגלי המורד הבחינו בשתי דמויות שהגיחו מאחרי תל עפר גבוה. אנדרה עמד לומר משהו על בוזזים, אך מקס הפנה לו את גבו והסתובב אחורה, 'הרימו קצת את הרגלים', צעק לעבר אנשיו שפיגרו אחריו. 'מטיילים כמו תיירים', הפטיר בלעג. בינתיים התקרבו שתי הדמויות כדי מרחק קצר ועמדו ליד קיר הרוס כשחזותם גלויה.

 זה היה קשיש בלבוש יהודי כפרי ונער בלבוש תלמיד בית ספר. לא עבר אלא רגע, כשהדמויות החלו לנוע אנה ואנה, משתוחחות ומזדקפות. מקס הציץ בשעונו וחייך, 'הם מתפללים מנחה נערי, הסביר לנוכח מבטו התוהה של אנדרה. הלה טפח על מצחו כמודה בבערותו, והוסיף, ששתי הדמויות נראות לו כתושבי השכונה.

     עודם מדשדשים במישור שלרגלי המורד, והנער שאך עתה סיים את תפילתו בצעדים אחורה קלט אותם במבטו. 'הנה הצרפתים חזרו', בישר הנער בנעימה מנוגנת כביטוי לרגש של הקלה. 'המ המ..', היסה הקשיש את נכדו לבל יפריע לו בתפילת עמידה.

 נעלב מגערת סבו הוסיף הנער להסתכל באנשי המשלחת ההולכים וקרבים עד שהבחין בחזותו של הרב. 'אלה יהודים', קרא בהתרגשות בשעה שהקשיש מלמל בלחש, 'עושה שלום במרומיו'. 'היכן, היכן?', שאל הקשיש כשהוא מאהיל בכף ידו על עיניו. 'שלום עליכם', הגיעה לאוזניו קריאה שסימרה את נימי גופו. 'אייווה עליכם שלום', השיב בשיויון נפש, והתבונן ארוכות באלה העומדים לפניו כשהתבלול שבעינו השמאלית נוצצת כגולת שלג.

     'אנחנו יהודים מקזבלנקה', הכריז מקס בערבית יהודית כמחווה של חסד למען הקשיש. 'אייווה, ברוכים הבאים אחיי', הפטיר הקשיש בקול עמום כשהוא סוקר במבט פוזל את העומדים אחד אחד. ובעוד מקס חוכך בדעתו איך לדובב את הקשיש שיפתח את סגור לבו, רכן אנדרה על הנער ושאל, 'האם סבך הוא רבי יסו (יוסף) בעל הקמיעות?', 'כן', לאט הנער במבוכה. הקשיש שמע את לחישתם והפנה את מבטו לנכדו, 'מה הוא רוצה?' שאל, 'וואלו (כלום)', ניער הנער את כתפיו.

     'מה שלום המשפחה, רבי יסו?', פנה אנדרה אל הקשיש בנימה משפחתית. 'שבח לאל בורא עולם', קילס הקשיש את בוראו כשהוא נושא עיניו ומורה באצבעו למעלה. 'עמדה לנו, א-בני זכות מצוות פדיון הבן שקיימנו אמש בעיר החדשה בקריאת תורה, פרקי זוהר ופיוט…', 'מי היה בעל החגיגה?', התפרץ אנדרה כבן העיר החדשה, לתוך דבריו של הקשיש. 'א… א… המשפחה… מאיר… נכדתי שרה מב"ת (מנשים  באוהל תבורך), אשתו של מאיר אביצרור', התפאר הקשיש.

 'נס גדול עשה הקב"ה לתמימים כמונו, הצטנע, והוסיף, 'כמו שכתוב, שומר פתאים השם'. הוא שהה עד כדי העלאת אנחה עמוקה, והחל להתרעם על ביתו שנחרב יחד עם כל בתי השכונה. 'דירתנו הלכה מה תראוובאס (לא אליכם), הלכה כפרה… הלך הכל, השם נתן והשם לקח'.

     אנשי המשלחת הקשיבו ללהגו בחיוך כבוש למראה זקנו המתנפנף תוך כדי דיבור, ואילו אנדרה שתמונת שרה אביצרור לא משה מנגד עיניו, לא פילל שריבה מגונדרת כזו יצאה ממשפחה שלוחית של הקשיש. 'אח אחיי', המשיך הקשיש להתאונן, 'לא רק דירתנו נחרבה אלא כל בתי השכונה שקעו כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותם, כמו שקרה לעדת קורח, בעוונותינו הרבים'.

(אחדים מאנשי המשלחת החלו לגלות סימני עצבנות,אך מקס אותת להם בקריצת עין להירגע ). 'וילי וילי על תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא ונמחצו תחת עיי המפולת', קונן הקשיש, ואחז את ראשו בכפות ידיו. 'לבי לבי לשכנינו היקרים', נהה בקול רוטט, 'שלא נותר מהם אלא ילדה יתומה'. בכי כבוש חנק את גרונו, כשהוא כורע מעייפות על ערימת עפר.

     מקס ניצל את היאלמותו הרגעית של הקשיש וביקש מהנער להבהיר את התלאה. 'הגענו לכאן בבוקר', פתח הנער את סיפורו בצרפתית, 'ומצאנו צוות הצלה. הלכודים שקולותיהם בקעו ממעבי האדמה, חולצו ללא קושי. מהם כאלה שנפצעו קלות ומהם פצועים קשה, והיו גם כאלה שיצאו ללא פגע. לפני כשעה לקחו את כולם לבית חולים, והורו לנו לשמור על הציוד עד שישובו. הציוד נמצא שם', הוא הצביע על התל הגדול. אנדרה חייך, וצבט קלות את לחיו של הנער, שהשפיל את מבטו

מתוך מבוכה.

    דבריו של הנער התמזגו בנוף השמם והאדמומי ללא זכר של צמחיה, אף לא עלה נידף, 'איך הייתה לשמה כרגע', מלמל הרב את פסוקו. באופק, מאחרי ענן דמוי תנין, הגיח כדור האש שהכהה את הראות בזוהרו. ובעוד אנשי המשלחת מפלבלים בעיניים ומשתאים לנוכח החורבן והשאייה קדחה במוחו של מקס השאלה, כיצד לשכנע אנשים השרויים עדיין בהלם על אסונם, שהעלייה לארץ היא הדרך היחידה לשיקומם. וללא היסוס החל לרשום בפנקסו את שמות הניצולים כפי שניקבו מפי הקשיש, כשאנדרה מצליף בו כל העת במבט משתומם.

     'אינני כה אטום רגש כפי שנדמה לך', ניסה להצטדק בפני אנדרה לאחר שסיים את רשימותיו. 'מן הסתם מטרידה אותי הדאגה לגורלם של מוכי גורל אלה', הוסיף כשהוא מצביע על פנקסו. אנדרה חש נזיפה בנימת הדברים, אך השכיל להצניע את עלבונו.

 'לא התכוונתי לנזוף בך ידידי הצעיר', פייס אותו מקס. 'ברם הרשה לי לומר שצעיר משכיל כמוך מקומו במדינה מודרנית כמדינת ישראל'. אנדרה הביט בו אלכסונית כמתכוון לשאול, 'ומדוע משכיל כמוך אינו עולה?', אך תחת זאת הפטיר, 'ייתכן שאגיע לשם לפניך'. מקס חייך וליטף את בלוריתו של הצעיר.

'המתן רגע', ביקש וכרע שוב על ברכיו מול הקשיש שרטן בלי הרף על מיחושים. 'רבי', פנה אליו, 'ברצוני להודות לך על עזרתך', והושיט לו שטר בן אלפיים דראהם. הלה התבונן ארוכות בשטר וכשזיהה את ערכו, החל למלמל, 'מי שבירך…', 'רבותי', פנה מקס לאנשיו בלי להמתין לברכת הקשיש. 'אנו שבים לעיר החדשה, עבודה רבה לפנינו…'.

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

המשך המאמר

 הטאלב ציפה למחווה של כבוד מצד הקצין, אך משנוכח שהלה אינו מגלה שום סימן לכך, הוא שלח אליו אחד מבני לווייתו. 'בונז'ור קולונל', פנה השוטר לקצין. 'בונז'ור אינספקטור', השיב הקצין ולחץ את היד המושטת. 'הוד קדושתו מבקש לשוחח עמך', הודיע השוטר בנימה  של גינוני חצר. 'צר לי  מאד, האווירה אינה נאותה לשיחה', השיב הקצין לקונית, כשהוא סוקר את בגדי השרד של השוטר. וכשראה הבעת השתוממות על פני השוטר, הוא הוסיף, 'לא נעים לי להתקרב  להוד קדושתו פן אלכלך אותו בבגדי המעופרות'. השוטר חש בנימה הצינית שבדברי הקצין, ומיהר לשוב על עקביו כשהוא פולט מפיו גידופים בערבית.

     אנשי המשלחת חמקו מייד מן המקום עם הופעת הטאלב ופמלייתו. הם צעדו לכיוון צפון מזרח עד שהגיעו לרחבת אוראן המשמשת כמגרש חנייה לאנשי עסקים בשל קרבתה למרכז המסחרי. הרחבה כמעט לא ניזוקה, למעט מהמורות שנפערו פה ושם מעוצמת הרעש. בצידה הצפוני חנו שני טרקטורים רתומי פלטפורמות, כשעל אחת מהן שני חובשים הגוחנים מדי פעם על הפצועים ששכבו באלונקות ( מיותר להעיר שהאלונקות היו חלק מן הציוד שהגיע מאירופה).

 נסערים מן המראה עטו חברי המשלחת על החובשים והפצועים, ותוך כדי שיחה מרגשת הם גילו בין הפצועים כמה צעירים יהודים, שהיו אחוזי חרדה לגורל משפחותיהם מכדי  לחוש בפצעיהם. הם סיפרו, בין היתר, כי כאשר יצאו מן הקולנוע נשמע לפתע רעם אדיר תוך טלטלה עזה שעקרה עצים ממקומם, מוטטה עמודי חשמל, והתקילה כלי רכב זה בזה. הם עצמם היו בין האנשים שהתגלגלו לתוך שוחות ומהמורות, וחולצו בדרכים שונות. ולאחר אתנחתה קלה הוסיפו, שיש עוד פצועים שם במרכז התקועים, מי במהמורות ומי מתחת להריסות, ואפשר לחלצם ללא קושי.

     'הגענו מקזבלקה מתוך כוונה לעזור בכל דרך שנוכל אם נתבקש', ניסה מקס אביטן להצטדק לנוכח מבטם החשדני של  החובשים. 'הבאנו עמנו צוות רפואי הממתין בעיר החדשה לכל קריאת עזרה', הוסיף בנימה צנועה, 'ובינינו כאן',הוא הצביע על אחד מחברי המשלחת, 'חובש שמוכן לפעול  בכל רגע'.

 'הורו לנו לפעול כאן', פתח אחד החובשים לאחר שהחליף מבט עם חברו, 'בהנחה שהמרכז המסחרי רחוק מעט ממוקד הזעזוע, ומי ששהה בו נפגע  פחות מאלה ששהו בבתי מגורים'. 'מעניין', העיר אביטן כמביע הערכה מתוך נימוס להסברו של החובש. 'ובכן לעניין' המשיך החובש ,'אם אתם רוצים לעזור, אז קחו כמה אלונקות לשם', והורה בסנטרו על המרכז המסחרי. 'אך החובש שלכם יישאר כאן', השלים חברו את התנאי. 'כן, כן בהחלט', נענה אביטן בזקיפת  גבות עיניים, ותוך כך פנה לחובש.

 'רוברט, קח את ילקוטך ועלה על הפלטפורמה'. ועד שהלה החל ללכת, התקרב אליו אביטן עד כדי מגע פיזי, 'השתדל לזהות את  אחינו בין הפצועים', לחש לו. 'ואתה בחורי', הוא פנה למדריך הצעיר שעמד בצד וגילה סימנים של הססנות. 'אנו עדיין זקוקים להדרכתך', לאט לו תוך חיבוק אבהי.

     עמוסי אלונקות נעו חברי המשלחת בדרך חתחתים רוויית אבק וזרועת אבנים כששמש אביבית קופחת על ראשם, ואגלי זיעה מטפטפים על  פניהם. ואם כי מדובר במרחק של מאות מטרים בלבד, הרי לגבי בחורים שמעולם לא התנסו בעבודה מאומצת הייתה זו הליכה מייגעת, במיוחד לנוכח הרעב והצמא שהציקו להם.

'פת שחרית', צעק מישהו מאמצע הטור. 'ברוך זוכר נשכחות', העיר חברו בלשון ברכות התפילה. אביטן שנוטה לדחוק את כל הצרכים האנושיים מפני המטרה, שמע והתעלם.

     הם התקדמו בינתיים למקום עד כדי מטרים ספורים, אך לבד מן הציוד המכני איש לא נראה שם. לרגע התגנב חשש ללבם שמא טעו בדרך, ועד שהם מתבוננים כה וכה בהרס הנורא, נשמעה קריאת 'הללו מי שם?'. הם הפנו את מבטם ימינה והנה מישהו עומד בפתחו של בניין מקורה למחצה. מייד הניחו את האלונקות, וצעדו לכיוון הבניין.

 'מי אתם?', שאל האיש. אביטן שהיה קרוב אליו החליף עמו כמה מילים, ואחר אותת לאנשיו להיכנס פנימה. זה היה בניין מסעדה מרווח, כשבחלקו המקורה ישבו כעשרים פצועים חבושי ראש וגפיים. כולם נגסו כריכים ברעבתנות, כשלרשותם עמדו משקאות-שיירים מן המזנון שבמסעדה.

     זו הייתה הזדמנות לאנשי המשלחת, שאף הם החלו לסעוד את לבם מן הצידה שבילקוטיהם, למעט אביטן שניהל שיחה עם אחד ממפקדי הצוותים. ומפיו שמע, כי החל משעות הבוקר חולצו כמאה פצועים, רובם טופלו במקום ושוחררו. הפצועים קשה, כעשרה במספר הובלו לבית חולים.

 ואלה השוהים כאן זקוקים לבדיקה רפואית; אלא שהרופאים המעטים עמוסי עבודה בבית חולים, ויש להמתין, בלית ברירה, עד שאחד מהם יתפנה. הוא שהה לרגע עד כדי לגימה מבקבוק בירה שאחז בידו, והוסיף, 'עתה יש לנו בעיה עם אלה השרועים מתחת לגושי בניין, ספק חיים ספק מתים, והדרך לחלצם כרוכה בהפעלת ציוד מכני'.

 הוא הביט בבן שיחו בעיניים קהות, ואחר כך רוקן את הבקבוק לתוך גרונו. כל אותה שעה נצמד הישראלי אבי שוקרון לאביטן כשהם מחליפים מבטים בעלי משמעות מסתורית המובנת רק לשניהם; וכתום שעת המנוחה הוחלט שארבעה חברים, ובראשם הישראלי,  יישארו במקום, והיתר יתלוו לאביטן.

     לאחר חצי שעה של הליכה בין בניינים הרוסים הגיעו לרחוב  אנזי סמוך לבתי מגורים של השכונה. עוד כמה צעדים, והצעיר סימן בידו לעצור. 'זוהי שכונת השלוחים', הכריז,ולפי מבט השומעים הבין מייד שנכשל בלשונו. 'יהודים כפריים מאיזור סוס', תיקן את דבריו.

פורסם:
הד מאד -אגאדיר

האיסלאם בראי ימינו

האישה בספרות העיון של חכמי מרוקו

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

מנורת יהודה-לרבי יהודה בן עטר

עוף החול

עלייתם של שלושה ילדים

רבי רפאל בירדוגו-יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

העדה המרוקאית זהות דהויה

רבי חיים בן עטר במשנת החסידות

דן מנור – 

הד מאיד רעידת האדמה באגדיר

המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב תשס"ב

     בשעה שתושבי העיר ברובם כבר עלו על יצועיהם, ובחלקם מבלים את שעות הלילה באתרי בידור שונים, ישב עדיין מישל במשרדו ועסק בכתב התביעה של מרשו. אומנם פיהוקיו הספורדיים מעידים על ליאות מה, אך מחשבתו צלולה ועיניו פקוחות ללא שום סימן של חבלי שינה, כנראה הודות להשראתם של צלילי מוסיקה ערבים שבקעו מרדיו פאריס. אנשים מסוגו של מישל נוטים להתרפק בגעגועים על תרבות צרפת שעמדה על סף שקיעה עם חדירת הרוח הפאן ערבית למרוקו.

'קאזבלנקה הפכה לקאזדמסקה', נהגו חבריו להתבדח. כשלושים דקות אחרי חצות קטע הרדיו לפתע את תוכניתו המוסיקלית, ושידר הודעה על רעידת אדמה עזה שפקדה את אגאדיר.

     חרף הנימה הדרמטית שבה שודרה ההודעה המשיך מישל בעבודתו תוך שיווין נפש, כאילו זו הייתה הודעה על תאונת דרכים, או משהו דומה. אולם כשהחל השדרן לתאר את ממדי  הרעש ותוצאותיו, שמט מישל את העט מבין אצבעותיו, הפנה  מבט תוהה לעבר הרדיו כמי שטרם קלט את מלוא המאורע. ולאחר שהקריין סיים את שידוריו, נפלטה קריאת תדהמה מפיו של מישל.

 'אין ספק שאסון פקד את אגאדיר', מלמל, והסיט את מבטו מן המכשיר. 'אגאדיר', שינן לעצמו כשהוא מנסה לתהות מה ידוע לו על עיירה רחוקה זו, ומייד נזכר באותם נערים שהגיעו משם בשנת 1957, כשהתנועה הציונית פעלה תחת מסווה של תנועת הצופים. הוא עצמו הנחה את עלייתם לארץ בדרכים לא חוקיות. 'יש לנו עסק עם קהילה ראויה לעזרה', הרהר, והחליט לטלפן מייד לשמעון דהאן, אף אם זה ייראה כחוסר נימוס להעיר את נשיא הקהילה משנתו…

     לאחר שיחות טלפוניות שהובילו לאסיפה של חברי הוועד, התארגנה משלחת בת עשרים חברים, בראשותו של מקס אביטן-יושב ראש הוועד לענייני תרבות בקהילה. ביניהם אנשי 'חברה קדישא', צוות רפואי ושאר בעלי תפקידים שונים. מישל אמור להצטרף למשלחת יותר מאוחר לאחר הדיון בבית המשפט.

 המשלחת הגיעה באוטובוס פרטי קרוב לשעה אחת עשרה, וחנתה ברחבה אחת סמוך לעיר החדשה, שהזעזוע פסח על חלק הארי ממנה. אחדים מן המשלחת, ביניהם שתי נשים, החלו מייד בהצבת משכן, והיתר צעדו בהנחיית צעיר מקומי בשם אנדרה שניאות  להוביל אותם  לפי בקשתם לבתי מגורים יהודיים.

     בדרכם עברו ליד בניין אחד ששרידיו מעידים על יופיו. הבניין שוכן על גבעה הצופה אל הים, ואגפיו הגבוהים התדרדרו לרגלי הגבעה וקברו תחתם את הדיירים. בלטו במיוחד עצי הברוש והאשוח שהקיפו את הבניין, ועתה נעקרו ממקומם, וכיסו שטח רחב; ולעומתם שיחי נוי ססגוניים למיניהם שנותרו נטועים במקומם, נשברו ונגרסו תחת גושי הבטון שנחתו עליהם.

 'זהו בניין ברוטל שבו גרו צרפתים בתקופת הפרוטקטורט, וכינו אותו 'טירת האביב', הסביר הצעיר במנוד ראש כאות להבעת צער והשתוממות.

     עד שאנשי המשלחת משתוממים לנוכח העדר פעילות של פינוי בבנין זה, הדהדו מרחוק קולות של המולה ורעש. 'אלה צוותי הצלה שהגיעו מאירופה', הגיב הצעיר על  סקרנותם של אנשי המשלחת, ואותת להם לנוע. הם צעדו מזרחה עד שהגיעו לכיכר אלגלאוי  הסמוכה לרחוב די פור. תמונה של חורבן כליל נתגלתה לעיניהם. לשונות אש שפרצה בשל קצר חשמלי, הבהבו עדיין מבין ההריסות, ועשן סמיך שאפף את המבנים הקשו על צוותי ההצלה שפעולתם עד כה הייתה חסרת תועלת, הן בשל העדר ציוד מכני יעיל, והן בשל חוסר ניסיון. לצידם של האירופאים פעלו חיילים מרוקנים, מי במנוף ידני, מי באתו ומי בקרדומו. המראה של ציוד מיושן זה עורר גיחוך בעיני המשלחת.

     מקס  אביטן  סקר את האנשים, ומשלא ראה שום נציג בכיר ממוסדות השלטון, לאט, 'תיארתי לעצמי שכך ינהג משטר מלוכני חסר תודעה הומנית'. 'מה אמרת?', שאל אותו שכנו, 'סתם, תהיתי מתי יגיע מישל', ענה תוך ניעור כתפיים בלי להביט בשואל. דמות לבנה שנראתה מרחוק נעה בין קירות ערופי  ראש, כדמות של בעל תכריכים משוטט, עוררה סקרנות רבה בקרב כל  הנאספים.

עד מהרה התברר שזה היה כוהן דת מוסלמי מלווה בשני קציני משטרה. האיש לבוש גאלבייה צחה כשלג, שברדסה  עוטה את ראשו כסימן  לצניעות, ולרגליו "בלע'ה" (כמין נעלי בית) בצבע שנהב. הפמליה התנהלה לאטה עד שהגיעה לקרבת מקום. מרפסת ששרדה מאחד הבתים, שימשה כמעין במה לכהן הדת. הוא ניצב עליה ופרש את כפות ידיו כשכל האנשים עמדו דומם. הוא מלמל משהו בלחש, וכשסיים נשק את קצות אצבעותיו.

היחידים שראו חובה לכבד אותו היו החיילים המרוקנים שנחפזו בזה אחר זה לנשק את ידו, בעוד האירופאים עמדו משתאים, למעט מפקד הצוות שנשען על דחפור כשהוא פולט טבעות עשן ממקטרתו

בדרכו בספינה מווהראן לאלג'יר, נודע לרבי משה ישראל כי רבי ברוך טולידאנו נפטר בירושלים וכי נעשה לו הספד באלג'יר. עשר שנים לאחר מכן, באב תפ"א – 1721 – עבר באלג'יר שלוח צפת רבי חיים יעקב, שנשא עמו את כתביו ומסרם לעיון לרבי יהודה עייאש, וזה מצא בהם כמה חידושים ופלפולים ונשא ונתן בהם.

שלוחי ארץ ישראל נהגו בצאתם לחוץ לארץ לשאת עמהם את ספריהם וחיבוריהם בעודם בכתב יד, על מנת שיוכלו להדפיסם לכשיאספו כסף ויגיעו למקומות הדפוס. בשנת תפ"ט – ת"צ – 1729 – 1730 עבר השד"ר רבי דוד הכהן, באלג'יר בדרכו חזרה מערי מרוקו.

רבי היודה עייאש ניצל הזדמנות זו לעיין בכתבי השד"ר אשר פלפל בסוגיית ברכה אחרונה ובעניין שתיית הטוטו"ן. בשנת 1738 הגיע לאלג'יר רבי יונה נבון שלוח ירושלים, והוא הציג בפני רבי יהודה עייאש את תביעתו מיורשי פקידי ארץ ישראל באלכסנדריה. רבי יהודה עייאש לא הסכים לשיטתו של רבי יונה נבון, והלה השיג עליו בתשובה שנדפסה גם היא בבית יהודה.

בתקופה זו התמידו יהודי אלג'יר בתרומותיהם הגדולות למען יהודי ארץ ישראל מדי שנה בשנה, ולפיכך ההכנסה לקהילות ארץ ישראל מאלג'יר הייתה קבועה ובטוחה. ואמנם ראשי הקהל בצפת שנזקקו לכסף, לוו 500 גרשוש לצרכי הקהילה, ולהבטחת פרעון החוב שעבדו בשנת ת"ס את כל קצבת אלג'יר המיועדת לצפת. 

בהגיע רבי יצחק פראג'י שליח צפת לתוניס בשנת תק"כ, שאל את חכמיה רבי מסעוד אלפאסי ורבי עוזיאל אלחאיך, אם תביעתם של יורשי המלווים לקבל לידם את הכנסות קהילת אלג'יר המיועדות לצפת הן בעלות תוקף על פי התחייבותם של מנהיגי צפת משנת ת"ס, או שמא הן בטלות, ולפיכך יהיה רשאי לקבל לידיו כשלוח צפת את תרומת אלג'יר.

תודעת ארץ ישראל הייתה עמוקה בלב יהודי אלג'יריה. יהודים שלא היו להם יורשים ישרים או שיורשיהם היו מעטים, נהגו לצוות חלק מרכושם לזכות תלמידי חכמים וישיבה באלג'יר, ולזכות בני ארץ ישראל וירושלים עיר הקודש.

מסירותם הרבה של חכמי אלג'יריה למען ארץ ישראל, עוררתם להפנות את תשומת לבו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה לקהילה החדשה אשר זה מקרוב נוסדה במאהון שבמיורקה. מאהון לא הייתה רשומה בפנקסו של השד"ר רבי אברהם, כיוון שיהודי ארץ ישראל לא ידעו על חידושה, ולפיכך, לכתחילה, לא התכוון לעבור בה ולגבות את תרומתה.

אולם חכמי אלג'יר זירזוהו לשלוח אליה אגרות, וצירפו אליהן את קריאתם לתרום ליישוב ארץ ישראל. הזדקקותם של בני מאהון לסוחרי אלג'יר הביאו למילוי בקשתם, והם שלחו את תרומותיהם לליוורנו. כתוצאה מכך התעוררה השאלה, אם מתרומות אלו שהן יוזמתו של השד"ר רבי אברהם סורנאגה, זכאי הוא לשלי, חלקם המקובל של השד"רים מן התרומות שנאספו על ידם.

יחד עם רבי אברהם סונאגה באלג'יר היה באותה שנה השד"ר מצפת רבי אברהם טריוס, שני השד"רים עזבו יחד את אלג'יר ובדרכם לליוורנו עברו דרך מאהון וקיבלו בה את נדבתם.

מנהגי קהילת אלג'יר עוררו לא אחת את תמיהתם של השד"רים ששברובם היו תלמידי חכמים מובהקים, היו מהם שערערו על מנהגי הקבורה באלג'יר. ברי שמריה קאטאריוואס שלוח טבריה ששה באלג'יר בשנת תקט"ו, תמה על מנהג השליח ציבור בתפילת מוסף של שבת ויום טוב, לחזור אחרי הציבור על הפסוק קדוש קדוש שבקדושת כתר

מנהג אחר שערער עליו הוא אמירת קריאת שמע בלחש חוץ מן הפסוק הראשון. רבי יהודה עייאש התנגד להשגותיו של השד"ר ולא ציינו בשמו. אולם כיוון שצוין במקור כי השד"ר הוא שלוח טבריה וידוע כי בשנת תקט"ו ששה ברי שמריה באלג'יר, ניתן להניח שהכוונה לרבי שמריה קאטאריוואס.

שד"ר זה חתום יחד עם ארבעה חכמים מאלג'יר, על כתב התנצלות שניתן לרבי יהודה עייאש כנגד דוברי השקר שטענו כי רבי יהודה עייאש השתהה מלקיים את נדרו לעלות לארץ ישראל. הם ציינו בכתבם, שסיבות אובייקטיביות, ביניהן סכנת מלחמה בים, עיכבוהו מלצאת מאלג'יר. 

ילודה ותולדה

103 – א־שתא תג׳י ב־ריאח, ול־וולד ב־ציאח.

הגשם בא עם רוחות, והתינוק עם צווחות.

אדם בא לעולם בקול, ונפטר מן העולם בקול. (קהלת רבה הי).

בא בבכיה, ונפטר בבכיה. (קהלת רבה הי).

 כי נולד אדם ביללת בכי עכורה, וביללת בכי יובא חיש לקבורה. (״האהבה האוהבת דמעו ת 140).

רחם מוציאין ממנה בקולי קולות. שאול מכניסין בו בקולי קולות. (ברכותטר־סנהדרין עבי).

חיי אדם תחילתם צווחה, וסופם אנחה. (מ.י.וולך).

104 אל־עאפיא, הא תוולד א־רמאד׳.

האש מולידה האפר.

105 – דודו, יכ׳רג׳ מן עודו.

תולעת העץ – מהעץ עצמו.

אין הבשר מבאיש אלא מתוכו. (תנא דבי רבי אליהו רבה כ״ט).

אין האילן נעקר אלא בבן מינו. (תנא דרי אליהו רבה, רש׳)

106 – מנאין דאךּ, אל־ערייק? מן דאךּ תרייק!

מנין ענף זה? מעץ זה!

107 – אל־וורדא תוולד שובּא, ושובּא הוולד אל־וורדא.

פרח מוליד קוץ, וקוץ מוליד פרח.ולעת העץ – מהעץ עצמו.

איך לדעת אם הצב הוא זכר או נקבה

יהודים עירוניים מצאו את פרנסתם בדרך כלל, בכפרי הבדווים (ערובייא) המרוחקים, במסחר, ברוכלות ובכמה מלאבות-יד. דרכם היתה לעבור מכפר (מאהל) לכפר ובאו לבתיהם רק לקראת החגים. פרנסתם היתה בין היתר על חשבון הערבים הכפריים, שהתארחו לפעמים באוהלים שלהם, וסיפקו להם לחם, חמאה, חלב ומצרכים אחרים. מחמת סכנת הדרכים (שוד, רצח וכוי), יהודים אלה, לקראת חזרתם הביתה, לימי החגים, היו מתארגנים כולם בשיירה אחת ובאים רכובים על בהמותיהם ולנים בשדה, בתחנות ביניים. כי כפרים אלה היו מרוחקים מאד מערי היישוב.

פעם, יהודי אחד היתה לו עבודה דחופה שלא הספיק לגמור אותה, ולא יכול היה להצטרף לשיירה החוזרת לעיר.

הערבי שנתן לו העבודה, בא לקחת את מה שהוא הזמין אצלו, ומצא אותו מהרהר במחשבות, וכפות ידיו לוטות את פניו, כאילו מודאג ממשהו.

״מה יש לך יהודי, אתה נראה מודאג מאוד״. ענה לו היהודי: ״כשאדם אין לו מזל, שום דבר לא יעזור לו. הנה יכולתי להרוויח כסף רב ואפילו להיות עשיר, ואין לי כל אפשרות לכך. אדם עני נשאר תמיד עני״. ״במה מדובר״ שואל אותו הערבי.

״הנה קיבלתי מכתב מצרפתי אחד, שעוסק במשלוח סחורות שונות לצרפת. ביודעו שאני נמצא בכפר שצבים רבים שורצים בו באגמים, ביקש ממני להביא לו כמה מאות צבים, אותם ישלח לצרפת, ואינני יודע לשם-מה״. ״אז״ אומר הערבי ״מה הבעיה?״ עונה לו היהודי ״הרי לי יש רק חמור אחד, עליו אני מסתובב ממקום למקום. בכפר הזה מצויות כמה ביצות, ובהן שורצים אלפי צבים. אין לי שקים לאסוף אותם, ואין לי בהמות, עליהן אוכל להביא לו הסחורה המוזרה שהצרפתי דורש ממני, תמורת הרבה כסף״. ״אין כל בעיה״ אומר לו הערבי ״אם תתחלק אתי בכסף שתקבל, אני יכול לפתור הבעיה יחד עם הבנים שלי. אני אגייס כמה אנשים, בהמות משא לא חסרות לי. כולנו נעבור מביצה לביצה, נאסוף הצבים ונביא אותם יחד לנוצרי״.

היהודי ראה (וכך חשב) שהוא לא יחזור לבד לעיר, ואליו יתלוו כמה ערבים עם הסחורה המבוקשת. תוך יומיים-שלושה הערבי בא אליו ואומר לו ״הכל מוכן. מילאנו כעשרה שקים מהרבה צבים״. בליווי הערבי וחבריו, היהודי יצא לדרך כשהוא בטוח שעכשיו לא נשקפת לו כל סכנה להגיע לבד לעיר. בהגיעם לשער העיר, אומר לו היהודי ״חכה קצת כאן עם הסחורה, ואלך לנוצרי לבוא בעצמו, להראות לנו מה לעשות״.

היהודי נכנם לעיר כאילו לקרוא לנוצרי. אחר זמן מה חזר ואומר לערבי ״פגשתי הנוצרי, הוא שמח שהצלחתי לענות על בקשתו, אבל הוא דורש ממני, לפני שיקבל הסחורה לידו, להפריד הצבים, זכרים לחוד ונקבות לחוד. רק בתנאי זה הוא יקבל הסחורה״.

הערבי אומר לו ״הרי זה בלתי אפשרי. איך נעבור על מאות רבות של צבים, ואיך נדע מי מהם זכר ומי מהם נקבה. מה גם שהצבים כבר מסריחים, ואולי כמה מהם מתו כבר בדרך, ולמה הצרפתי לא הסביר לך זאת מראש״.

״חכה עוד כאן״ אומר לו היהודי ״אני אחזור לצרפתי הזה ואולי יציע לי איזו פשרה, אפילו במחצית המחיר שקבע אתי״.

היהודי הלך כאילו לפגוש את הצרפתי, חזר לערכי ואמר לו ״הפסדנו. הגוי הזה אינעל אבוהו (ארור האבא שלו) מתעקש ועומד על דרישתו. אני מצטער מאד שגרמתי לך עבודה רבה וטירחה לשווא״. בלית ברירה זרקו את כל הצבים לים, כי לא היתה אפשרות אחרת.

הערבי חזר לכפרו במפח נפש. ובינתיים, היהודי בתחבולה שלו, מצא מי שילווה אותו עד לעיר וניצל מחשש סכנת דרכים.

יהודים רבים שסחרו בכפרים ערבים נידחים, בחוזרם הביתה לקראת החגים, התארגנו בשיירה מחמת מעשי שוד ורצח. יהודי זה מצא תחבולה מקורית איך לצאת מסכנה זו – הצבים הצילו את חייו.

התרנגול שהתעלף מריח טבק הרחה

הודי ירקן אחד היה בעירנו (את שמו לא אזכיר, בי בניו נמצאים בארץ). מלבד היותו מכור לטיפה המרה, ושתה יין למשך כל היום, היה גם ערמומי ואיש ממולח בתחבולות שונות. פעם אחת, בהיותו יושב ליד פתח חנותו, ראה ערבי אחד ובידו תרנגול גדול ומפוטם. נפשו חשקה בתרנגול זה. היהודי שואל אותו ״תרנגול זה הוא למכירה?״ הערבי עונה לו ״ובשביל מה הבאתי אותו, אם לא למכירה״. ״בכמה אתה מוכר אותו?״ ״ארבעה ריאל שהם עשרים פרנקים״. התחילו להתמקח שניהם על המחיר, והערבי עומד בשלו ״תן לי התרנגול, אני אכנס לחנות ואשקול אותו, אם בכלל הוא שווה את המחיר שאתה דורש״.

היהודי נכנס בפנים החנות, כאילו לשקול את התרנגול, הוציא מכיסו קופסת טבק ההרחה שלו והכניס לנחיריו של התרנגול קומץ של טבק. החזיר התרנגול לערבי ואמר לו ״התרנגול לא שווה המחיר שאתה דורש. מה גם שאני רואה, שהתרנגול חולה ואולי עומד למות כל רגע״.

הערבי לקח בחזרה את התרנגול, בחפשו קונה אחר. הירקן שלח יהודי אחר אל הערבי, ואמר לו ״מה אתה מוכר תרנגול שעומד למות״, כי מכוח הטבק שהוא ספג לנחיריו, התעלף וכאילו נטה למות. הערבי, בראותו כי באמת קרה משהו לתרנגול, חזר לאותו הירקן ואמר לו ״תן את המחיר שהצעת״. הירקן קנה התרנגול במחיר זול כפי שהציע. בהתרחק הערבי מהמקום, הירקן לקח התרנגול, הכנים את ראשו בתוך דלי מים. ריח הטבק נעלם מנחיריו, והתרנגול התחיל להתאושש.

וכך היהודי בעל התחבולות, הערים על הערבי וקנה התרנגול במחיר מוזל מאוד. אם כי התרנגול היה בריא לחלוטין.