מגילת היטלר – מיכל שרף
מגילת היטלר בצפון אפריקה – מיכל שרף
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
. הגדה די היטליר
מחבר ההגדה הוא נסים בן שמעון, והיא נדפסה ברבט, בדפוס Simon Coiffeur [שמעון הספר]. בחוברת 13 עמודים. אישור הצנזור: -Visa de la Cen7216 sure No (אוסף מלג״ה, מכון הברמן למחקרי ספרות).
הגדה די היטלר
רשע היטלר דאלם אס הוואי קול
לכדמא ולעדאב כללהא אליהוד
ליהוד אולייאם אילו
ועלא די חבת תכרז רוחה בלגררא
כפר פליהוד
חתתא טאלין כאי גזז סנאנו ויקול אילו
פלאליבי ולאפריך תקאדאתלי לעדדא
אילו וךייאם אילו
ולוכאן מא תבבעתך מא נחצלו בזוז
תם לאמיריך למליח אס הוואי קול
אס באדא ותקול אילו
גיר ברופלאניס דיאלנא נפככו דניא כאמלא
מן ייד לעדו
והי פארודיה על ההגדה של פסח. כידוע, פארודיות על הגדה של פסח נכתבו בספרותנו הרבה, ונראה כי צורה ספרותית זו לא היתה זרה למחבר ׳הגדה די היטליר׳. לפנינו סאטירה על מלחמת העולם השניה והשלכותיה על יהודי מרוקו. המחבר פותח כל ׳דיבור המתחיל׳ במילה עברית אחת מתוך ההגדה, וההמשך הוא תיאור המלחמה בלשון הערבית, בסגנון ההגדה. רוב הקטעים מחורזים בצורות מורכבות, החריזה לעתים מסורגת ולעתים רגילה. נדגים את דברינו בקטעים נבחרים:
׳עבדים: עביד כוננא להיטליר לעדו, ופככונא ליזאליי מן יידו, בייד קוייה ובדרע ממדודא, ואלוכאן, מא זא לינגליז ולאמיריכאן, מא ענדנא פככאן, לא חנא ולא ולאדנא, ולא ולאד אולאדנא…׳ [עבדים: עבדים היינו להיטלר האויב, ויוציאונו בנות הברית מידיו, ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא הגיעו האנגלים והאמריקאים לא היינו נפדים, לא אנו ולא בנינו ולא בני בנינו…]
ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים
מחקרים היסטוריים מקיפים וחשובים על חדירת הגרמנים לצפון אפריקה ועל היהודים שם במלחמת העולם השניי ה נתפרסמו לאחרונה, והנושאים שלא זכו עד כה לתשומת לבם של החוקרים, החלו אט אט להיחשף ולתפוס את מקומם בתמונה הרחבה של תולדות העם היהודי.
׳אמר רבי אליעזר: קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור טראני, אנא כיף ולד סבעין סנא, וזכית לי מדבור…׳ [אמר מר רוזוולט בנאומו: הרי אני כבן שבעים שנה, וזכיתי שיאמר…]
׳והיא שעמדה: הייא רוסיא די וקפת לזהדנא ולינה, די לאייס היטליר בוחדו ואקף עלינא ליפנינא אילא מוסוליני וזיד וזיד ואקפין עלינא ליפניונא, וליזאליי מבארכין הומא פככונא מן ידיחום…׳. [והיא שעמדה: היא רוסיה שעמדה לאבותינו ולנו. שלא היטלר לבדו עמד עלינו לכלותנו, אלא גם מוסוליני ואבות אבותיו עומדים עלינו לכלותינו, וצבאות בנות הברית מצילים אותנו מידיהם].
׳ויוציאנו: וכרזזנא זיניראל דו־גול…׳. [ויוציאנו: ויוציאנו גנרל דה־גול…].
כיד חזקה: בייד קוייא האדא טאנג… כא ידכל פלכיל, פלחמיר, פזמאל, ופלבגר, טאנגאט קויין בזזאף…׳ [ביד חזקה: ביד חזקה הוא הטנק… שנכנס בכל, בחמור, בגמל, בפרות, טנקים חזקים מאד…]
׳אלו: האדו עשר דרבאת די זאבו ליזאליי עלא לאלמאן, והאדו הומא: לאפרופאגאנד, לבומבארדמאן… טפיאן דאוו, ליתראנשי… תכביאת פלאכאב, למארשי נואר. רבי מושינכו כאן יעמל פיהום לימאייר: דצ״ך עד״ש באח״ב׳. [אלו: אלו עשר המכות שהביאו צבאות בנות הברית על הגרמנים, ואלו הן: התעמולה, ההפגזות… כיבוי האורות, השוחות… הסתתרות במרתפים, שוק שחור. רבי מושינכו היה נותן בהם סימנים: דצ״ך עד״ש באח״ב].
׳לפיכך: לכדאלך חנא מלזומין, נסכרו פררוסיא, נסבבחו לסתאלין, נבההזו פלינגליז, נפככרו פלאמיריך, נררפעו פלגוליסת, ונקלסו דויגול, די עמל זהדו לזדודנא ולינא, פזמיע תזריבאט האדו, כררזונא ליזאלי מן לעבודייא לתחריר…׳ [לפיכך: לפיכך אנחנו חייבים להודות לרוסיה, להלל את סטלין, לשבח את האנגלים, לפאר את האמריקאים, לרומם את הגוליסטים, לקלס את דה גול, שעשה בכוחו לאבותינו ולנו, את כל הנסים הללו: הוציאונו בנות הברית מעבדות לחרות…].
מגלת המלחמה וישראל –
׳היסטוריה של המלחמה משנת 1939 עד 1945: נצחון בעלי ברית והרוסים האדירים על הגרמנים והפסיסתים [הפשיסטים], נפילת גרמניה והיטלר האכזר המן השני יש״ר. המחבר הוא יצחק הלוי, בן צפת. קזבלנקה תש״ה, ל״ב עמודים. אישור הצנזור: 7141 Visa de Censure No. (אוסף מלג״ה. מכון הברמן למחקרי ספרות).
לעומת ה׳הגדה די היטליר׳ שנכתבה – בערבית – בתבנית ההגדה של פסח,
תחברה בשפה העברית ׳מגלת המלחמה וישראל׳ בתבנית של מגילת אסתר: ׳בשביל שיבינו את התוכן וענין הנס הגדול שנעשה בימינו באחד עשר בנובאמבר שנת 1942 על ידי האמריקאים והאנגלים שהצילום מיד היטלר האכזר… ובאמת ראינו שהנס שנעשה לנו במרוקו ואלזיר הוא גדול מהנס שנעשה בימי מרדכי ואסתר, שבימיהם המן יש״ו לא זכה לעשות אף מעט מחפצו ורצונו ביהודים, והיהודים עוד לא היו ביכולתו ועדיין לא נתנה רשות למחבל, אבל בימינו אלה היטלר יש״ו כבר לקח תחת ידו כמעט כל יהודי אירופה ועשה בהם כחפצו ורצונו. גם קראתי ליום אחד עשר בנובאמבר ״יום הצלה״… וראוי להיות נקבע לדורות ליום משתה ושמחה ומקרא מגלה זו במרוקו ואלזיר׳(מן ההקדמה).
מגילה זו נכתבה בתום המלחמה, כאשר נודעו כבר תוצאותיה המחרידות: ׳אויבינו האכזר שבקש לכלות כל זרעינו חלילה והצליח בראשונה בהריגת כחמשה מליונים מבני עמנו…
המגילה מכילה עשרה פרקים. היא מספרת את קורות מלחמת העולם השניה משנת 1939 ועד שנת 1945. בפרק ט׳ מונה המחבר את עשרת בני המן ביניהם: ׳ואת היטלד׳ הנאצי טבע ונטמן בארץ הוא ואיוה בדאון אשתו… ואת הימליד ראש הגיסתאפו אבד עצמו לדעת בסם המות רועץ… ואתקסילרינג ראש הרוצחים לקחו אותו חי בעלי ברית ואסרו אותו…׳ הוא מסיים בברכה אחרונה של המגילה: ׳ברוך שנתן כח ועצמה לבעלי בריתנו להחריב את ערי גרמניה.״׳, ומסכם את פסוקי המגלה: ׳מאה ושבעים וארבעה, בא סימן ותקות היטלר והנאצים אבדה…׳ ולבסוף מסיים ב׳ארור היטלר הנאצי המן השני יש״ו׳וכו׳ כנגד ׳ברוך האדון דוזוולט ז״ל יושב ראש הדמוקרטים וארצות הברית׳.
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
LES CROYANCES POPULAIRES
Qu'en etait-il des superstitions au sein de la societe musulmane?
II faut tenir compte du fait que la societe traditionnelle d'Afrique du Nord venerait un tres grand nombre de marabouts et la croyance populaire reservait une grande place aux talismans. Dans l'ouvrage Pratiques des harems marocains, publie en1925 Aline R. de Lens rapporta la croyance fort repandue a des pratiques magiques et des talismans comme remedes pour guerir diverses maladies. Edmond Doutte etudia egalement la question en 1909 dans le volume Magie et religion dans l'Afrique du Nord et les travaux d'Edward Westermarck tel Survivances paiennes dans la societe mahometane ont devoile des aspects fascinants quant a l'anteriorite et a 1'origine de ces superstitions. Ainsi, les magiciens pouvaient commercer avec les esprits et jeter des sorts, leur pouvoir etant similaire a celui des saints et des marabouts. Les rites relatifs a la magie etaient multiples, faisant appel a des formules magiques, des parfums a bruler, des organes d'animaux, des plantes, des pierres precieuses ou des secretions diverses.
La main tatouee, connue aussi sous le nom de khamsa, avait le pouvoir d'ecarter le mauvais oeil. II faut ajouter a cela la croyance aux esprits de toute sorte. Les Djinns etaient des esprits qui possedaient une personne epileptique. ils y etaient enfermes et il fall sheitane c'est-a-dire Satan. En differents endroits du Maroc, la croyance aux Djinns revetait plusieurs aspects qui allaient du simple fait qu'il ne fallait pas se tenir pres d'une fenetre ouverte afin de ne pas etre enleve par les Djinns jusqu'a la croyance dans leurs pouvoirs malefiques. Les Djinns se seraient trouves dans des lieux obscurs ou a proximite des sources d'eau. Le bruit du tonnerre lui-meme ne serait que celui que fait la Porte du Paradis que les anges claquaient devant les Djinns. Les Djinns auraient peur du sel et du metal, mais encore plus du verbe saint d'une formule coranique. Le Ghoul etait un animal mythique pouvant devorer tous les autres. Les 'Afrit revetaient des formes horribles. Ils detestaient la musique et etaient tres actifs 1'apres-midi. II y avait la terrible 'Ai'cha Qandrissa ou 'Aicha Qandissa mi- femme mi-chevre qui seduisait et envoutait les hommes pour les rendre fous. Les croyances populaires baignaient dans la superstition. A titre d'exemple, il y avait a Fes un arbre sacre sur la tombe de Sidi Maymoun et les pelerins venaient y accrocher des brins de laine, des meches de cheveux ou autres objets afin que certains voeux soient exauces. II s'agit la encore d'expressions populaires qui ne devaient pas impressionner plus que cela les grands erudits en matiere de religion.
En ce qui concerne le culte des saints, soulignons la position du chroniqueur Al-Naciri qui critiquait le culte de ces personnes sacrees -vivantes ou decedees – auxquelles le peuple attribuait des pouvoirs qui n'appartenaient qu'a Dieu. Les scenes d'hysterie sanglantes le revoltaient: « Maudite soit pareille ignorance ! » Al-Naבiri y voyait egalement un sectarisme qui etait en contradiction avec le principe meme de l'unite islamique. On attribue au sultan Moulay Slimane la condamnation sans equivoque du culte des saints et des rassemblements populaires des moussems qu'il considerait comme « un egarement … pour 1'amour de Satan. » Par ailleurs, dans le roman Mosaiques ternies du Tangerois Abdelkader Chatt paru en 1931 mais dont Taction se deroule en 1905, le maraboutisme fut severement critique.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
חג המימונה של יהודי מרוקו
מקוד החג
אחת האגדות מספרת על קדוש מוסלמי בשם סידי בו־סלהאם, שחי ליד שפת הים ( בצפון מרוקו ). לאיש זה היה ידיד, קדוש בשם סידי־עבד־אל עזיז א־טייאר. יום אחד, עסק סידי בו־סלהאם בדייג להנאתו והנה בא ידידו.
ביקש סידי להפתיעו, הכניס ידו למים והוציאה כשעל כל שערה תלוי דג. בו־סלהאם, שלא רצה לפגר אחדי ידידו, החליט לעלות עליו במעשה מרשים. בעזרת מעילו (סלהאם) קרץ לים שיבוא אחריו ונשבע שיוליך את הים עד לעיר פאס, כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן.
הלך הים אחריו עד שהגיעו לכפר, בו שכנה ״לאלא מימונה״ בראותה את גודל האסון העומד להתרחש, פנתה ״לאלא מימונה״ וביקשה מהקדוש שלא לגרום לשיטפון במקום שבתה. הקדוש השיב שהוא נשבע להביא' את הים עד לפאס, למען תוכלנה בנות העיד לרחוץ את ידיהן. ״לאלא מימונה״ אותתה בידה ומיד הופיעו במקום כמה בנות מפאס.
הן רחצו את ידיהן ואז הסכים הקדוש להחזיר את הים. לזכר הצלת הכפר הקימו התושבים ״קובא״, הנקראת עד היום ״קובאת לאלא מימונה״.
כפת לאלא מימונה. מסתבר שקיימים מקומות רבים במרוקו שם מזכירים את ״לאלא מימונה״. מספרים עליה שהיא הייתה כושית ענייה שרצתה ללמוד תפילות אצל רב חובל. היא שכחה אותן והיא רצה על המים בנסיון להשיג את רב החובל על מנת לשנן את התפילות.
אחרי ששכחה את התפילות היא אמרה: ״מימונה מכירה את אלוהים ואלוהים מכיר את מימונה״ (מוטיב: רחמנא לבא בעי). בפאס, כשילד קטן אינו יודע טוב את תפילותיו אומרים הניחו לו, אלוהים מכיר את לאלא מימונה ולאלא מימונה מכירה את אלוהים. ראה: ,Emile Dermenghen 69 .Le Culte des Saints dans l'Islam Maghrébien. Paris 1954, p,
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
משכיחה בוסתא
משפחה רמה מוזכרת באגרת יחם פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138-137).
הזקן הכשר מתהלך בתומו צדיק, מתחסד עם קונו, רב משרשיא, אבי התעודה, אב רחמן, הצדיק ר׳ יוסף הכהן די בוסתא הוליד: משה, רחל.
החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, רב פעלים מקבציאל, התייר הגדול, אוה למושב לו, ולא זז מחבבה עד אשר הגיע לארץ הצבי, מרביץ תורה בישראל, ספרא רבא, חסיד שבכהונה, הרב משה הכהן הנז׳ הוליד: אליהו, רפאל, יוסף, ישראל, שמעון, שלמה, מרימא.
גברא רבא ויקירא, עסיק באורייתא תדירא, זכה וזיכה את הרבים, סופר מתא, רב בית כנסת הכהנים רב פעלים לתורה ולתעודה, החסיד הרב אליהו הכהן הנז׳ הוליד: ציון, יצחק, מכלוף, מרימא, מאחא, לוויהא, סעידא, פריחא, אניס, רוזיט.
עניו ושפל ברך, איש החסד, הצדיק ר׳ רפאל הכהן הנז׳ הוליד: מכלוף, משה, סאעודא, פריחא.
אשכול הכופר, טוב וישר, ירא אלהים וסר מרע, הזקן הכשר ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: משה, דוד, מרימא, עווישא, סעידא, מאחא, נונא.
המרוחם, בעל מדות טובות, צדיק תמים, ר׳ ישראל הכהן הגז׳ הוליד: מאיר, משה, שלמה.
היקר ועניו, מאושר בענייניו, מתפרנס מיגיע כפיו, נודב נדבות ר׳ שמעון הכהן הנז׳ הוליד: משה, אפרים, שלום, מאחא, זהארי, לעאיישא.
גברא רבא, בעל צדקות, נקי כפים, הצדיק ר׳ שלמה הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, יוסף הי״ד, אסתר, עווישא, סאעודא הי״ן (נהרגה בפוגרום ג׳ראדא).
איש אחד מן הרמתים, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים טובים, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ דוד הכהן די בוסתא הוליד: משה, יצחק, מרדכי. יהודה, מרימא, עווישא.
הצדיק, איש אמונים, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, ר׳ משה הכהן הנד הי״ד הניח ברכה: ר׳ דוד, שמעון, אליהו, לוויהא, שמחה.
המנוח, הולך בתום, דובר מישרים, נודב נדבות, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הנז׳ הי״ד הוליד: סטונא, מאחא, עווישא.
הזקן הכשר, נשוא פנים, רחים רבנן, מדותיו מדות יוצרו, הצדיק ר׳ מרדכי הוליד: רחמים, יוסף, דוד, שמעון, משה, לאה, עווישא, מאחא.
הנכבד, ותיק וישיש, עטרת תפארת שיבה, עושה חסדים, יקר רוח, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: דוד, שמעון, יצחק, עמרם, אסתר, דונא, זמילא.
הנכבד, עניו וישר, משכים ומעריב, בעל מדות טובות הצדיק ר׳ יצחק הכהן הנד הוליד: יוסף׳ (הנק׳ קעיווש), סתירא, מאחא הי״ן (נהרגה בפוגרום ג׳ראדא).
הצדיק, תם וישר, בענייניו מאושר, ירא את ה׳ ושלם, גומל חסדים, ר׳ יעקב הכהן די בוסתא הוליד: עווישא (הנק׳ די קיקיש), סתירא.
•ש
השם הטוב, טוב לה׳ וטוב לבריות, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ יעקב הכהן די בוסתא (היה גר בעיר ברקאן) הוליד: אליהו, מימון.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים החייט ואשת הטוחן
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
החייט ואשת הטוחן
בכפר הקטן שלנו היה חייט עני, כל בוקר היה קם ורוכן על הבגד שמולו עם חוט ומחט, עינו תמיד קשורה בתפר ההולך ומתעבה ובחוט ומחט הנכנסים ויוצאים באותו קצב, מעולם לא ניתקה עינו מהבד ומהחוט האין סופי שמעולם לא נגמר בתנועה נצחית החוזרת על עצמה ויתכן שכך ישב מאז שנולד על אותו בגד, באותה תנועה, באותה תנוחה ובאותה פינה בה ישב גם אביו ואבי אביו, מדורי דורות, מכניס את המחט והחוט ומוציא, מכניס ומוציא ועינו לא משה מהבגד, מי יודע כמה ג׳לאבות ושרוואלים תפר וכמה מחטים שבר, אבל כאילו היה מדובר באותו בגד ובאותו אדם, שמזמן, מקדמת דנא, רכון עליו ומעולם לא יגמור, עד שיום אחד הרים פתאום את מבטו ועינו קלטה פנים יפות שלאישה שהציצה לרגע מהחלון ממול כדי לסגור את התריס, טיפת דם יצאה מאצבעו שנרקרה והוא חש כאב, אבל מאותו רגע התחיל להרים את עיניו מעל המחט מפעם לפעם, כדי לתפוס שוב את מראה פניה היפות של האישה ממול. היתה זאת אשתו של טוחן הקמח שגרה מעל טחנת הקמח בגדת הנהר.
אנשים היו מביאים לטחנה שקי תבואה, נותנים לטוחן שהיה שופך אותם בין אבני הריחיים בעוד הפרד מסובב את אבני הרכב והשכב, טוחן ביניהם את הגרגרים והופך אותם לקמח, הטחנה מעולם לא שבתה, כמו שמי הנהר מעולם לא עצרו, יום ולילה הסתובב הרכב על השכב וחיטה ושעורה שזרמו לעץ הריחיים הפכו לקמח שנאגר בשקים ונישא שוב על הגב מהטחנה הביתה. יומם ולילה סובב הסוס את אבני הריחיים ללא הפסקה וללא מנוחה, רצועות הריתמה מגבילות את שדה הראייה שלו, לא ימינה ולא שמאלה, כל עולמו מוגבל למסלול הצר מסביב.
בכל פעם שהרים את עיניו לשבריר שנייה קלט החייט את קצה דיוקנה המופלא של אשת הטוחן פותחת או סוגרת את החלון, אצבעו נדקרה והוא חנק צעקה, עד שיום אחד גילתה את מבטו המוקסם והתחילה להופיע לעתים יותר קרובות, פותחת את התרים לרגע ושוב סוגרת אותו, עד שאצבעו הפכה לכברה. יום אחד הוא שמע דפיקה בדלת והנה לפניו העוזרת עם בד אדום בידה, מבקשת שיתפור ג׳לאבה לגבירתה. החייט עזב את כל עבודותיו וישב עם החוט והמחט יום ולילה ותפר את הג׳לאבה הכי יפה שידע לאישה שהיתה מופיעה ליד החלון ונעלמת והוא דוקר בגללה את ידו ללא רחמים.
אחרי הג׳לאבה הראשונה תפר לה את השנייה והשלישית ואחריהן הביאה לו העוזרת בד משי לחולצות ואחרי החולצות שמלות ואחר כך הביאה לו בד לפרנג׳יות לבעלה והוא ישב יומם ולילה ותפר ורקם את הפרנג׳יות והשרוואל של הבעל והחוט והמחט עבדו ללא הרף באותה תנועה נצחית, שלא נגמרת לעולם, מפעם לפעם נהנה החייט לקלוט את צחות עורה ואת אור פניה של האישה המופיעה לשבריר שנייה ונעלמת ואצבעו נדקרתונדקרת עד שהופכת לפצע וחבורה, יום אחד סיפרה האישה לבעלה על החייט והוא שלח לקרוא לו לטחנת הקמח, כשבא הצביע הטוחן על הפרד החולה שמסובב את הריחיים וביקש מהחייט שיעזר לו לטחון את הקמח. החייט נענה בלי שמץ של היסוס.
הטוחן רתם אותו לרתמות וזה התחיל לסובב את הריחיים, מושך וגורר, וכשעמד לרגע, הטוחן הצליף על גבו. בלילה הטוחן עולה אל אשתו והחייט נשאר בין היצולים מושך ומסובב את אבני הריחיים, טוחן את הגרעינים לקמח דק, מושך ומושך בלי להביט ימינה ושמאלה במעגל נצחי, יומם ולילה, ראשו שקוע עמוק בין כתפיו, גבו כפוף, עיניו באדמה, עליה הוא רואה את פניה המופלאות של האישה המופיעה ונעלמת לשבריר שנייה, כקרן אור מכושפת פותחת או סוגרת את החלון שלה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
بنت الاصول ولا بنت القصور
בנת(א)לאצול ולא בנת(א)לקֻצור
בת אצילים ומחונכת, עדיפה על בת הארמונות – העשירה.
البنت الحره مثل الذهب في الجره
אלבנת(א)לחרה מתל(אל)דהב פי(א ל) גירה.
הבת האצילה כמו זהב בכד.
נאמר על אשה השומרת על כבודה.
بيت بلا مره ـ جسم بلا روح
בית בלא מרה – ג׳סם בלא רוח.
בית ללא אשה, כמו גוף ללא נשמה
. אשה כנר בבית. האדם אין לו מציאות בלא אשה.
״ביתו אשתו״ (יומא).
״לעולם לא קראתי לאשתי – אשתי, אלא ביתי "(שבת ק״יח עמי ב׳).