מורשת יהדות מרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הביטוי הבולט ביותר לתהליך ״ההשתכנזות״ הוא בדמותם של הרבנים המכהנים במוסדות החינוך, ברבנות, בקונסיסטואר – הארגון הרשמי המייצג של היהודים בצרפת משנת 1808 –  ובכל שירותי הדת. רובם ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, אולם לבושם, השכלתם התורנית והשקפתם היא כזו של האשכנזים ורובם יישמעו לדעת גדולי התורה היושבים בבני ברק."

החוקרים והפרשנים מתקשים להסביר את המטמורפוזה ו׳׳המהפך האשכנזי״ שהתחולל בקרב בני תורה מזרחים. שוב ושוב נשאלת השאלה כיצד נוצרה התופעה במדינת ישראל ובצרפת, מה הם שורשיה ומאין היא יונקת את חיוניותה. התופעה קיימת גם במקומות אחרים בהם מרוכזים יהודים ספרדים/מזרחים – בארצות הברית, קנדה ואמריקה הלטינית

לטענתי, שורשי התופעה נעוצים בתהליכים שהתרחשו בעיקר בקרב יהודי מרוקו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר אלה נפגשו עם המודרניזציה, ובתהליכים שהואצו בקהילה זו לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. למרות שהשואה התרחשה על אדמת אירופה, היתה לה השפעה מכרעת בעיצוב ״עולם התורה״ שהתגבש בקהילת יהודי מרוקו.

הדיון ההיסטורי מתחיל עם כניסת הצרפתים לצפון אפריקה במהלך המאה ה־19, ובעיקר לאחר כינון הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ב־1912. בעקבות המפגש עם המודרניזציה עברה הקהילה היהודית המסורתית טלטלה שהותירה אותה ללא יכולת מענה לשינויים וחוללה בה תהליכי התפוררות מהירים. חוסר האונים של המנהיגות הדתית המסורתית אפשר חדירה של השפעה ליטאית. המעורבות הליטאית הורגשה ברפורמה שהונהגה במערכת מוסדות החינוך הדתי, בפעילות ציבורית שהתנהלה נגד רשת ״אליאנס״ ובהתארגנויות שנעשו כדי ״להציל״ את בני התורה ממרוקו מנזקי המודרניזציה. את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 יש לראות בקונטקסט הרחב של המאבק שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״, כלומר נגד זרמים יהודים מודרניים ובהם רשת החינוך של ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה.

באמצע המאה ה־20 נוצר מצב חדש ושונה לחלוטין. עם השואה חרב העולם היהודי של מזרח אירופה. ישיבות ומסורות לימוד שנתגבשו במשך למעלה ממאה שנים נהרסו ואיתן חרבו גם האתוסים הנלווים אליהן. רבנים אחדים ששרדו את המלחמה החלו לשקם את עולם התורה. הם הוציאו אלפי תלמידים, המצטיינים שבהם, ממקומות מושבם במרוקו והעבירו אותם לישיבות באירופה ובארצות־הברית, ואת חלקם מסרו לישיבות שהקימו במרוקו עצמה. לרבנים אלו היתה מטרה כפולה: מחד גיסא הצלתם של בני התורה מציפורני ״אליאנס״, ומאידך גיסא הצלת עולם התורה הליטאי שחרב ובנייתו מחדש על ידי הבאת אלפי בני תורה למוסדות הלימוד שלו. תהליך זה הקדים את יציאת היהודים מארצות המגרב ומאוחר יותר התקיים במקביל ליציאתם והתערותם בשני המרכזים החדשים – מדינת ישראל וצרפת. האמונה של המנהיגות הליטאית בחובת ה״הצלה״ היא זו שעיצבה את עולם התורה הספרדי במהלך המאה ה־20 עד ימינו, ובכלל זה הקמת ש״ס בידי הרב שך במדינת ישראל. אמונה זו היא שגורמת להתחרדות המתקיימת כיום במוסדות החינוך ושירותי הדת והרבנות בצרפת. המנהיגות הליטאית העמידה את עצמה כמנהיגת עולם התורה והציבור היהודי, ובכלל זה הציבור הספרדי/מזרחי. עמדת המנהיגות והפגנת פטרונות כלפי הציבור המזרחי עומדים ברקע ההיסטורי שהביא להקמת ש״ס ולהתנערותה (החלקית) מפטרונות זו. 

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

מסורות אלה באות להסביר מצד אחד את עובדת מציאותם של קדושים רבים מישראל במרוקו ומצד שני מצביעות באופן ברור על קשר פונקציונאלי בין יהודי מרוקו ובין עם ישראל. רבנים אחדים אמנם הוגלו מפני שלא עמדו במבחן, אך קיומם הנסתר והנגלה מהווה חוליה חשובה, אם לא עיקרית, בתהליך בואו של המשיח. קדושי ארץ־ישראל הטמונים במרוקו מחכים שיגלו אותם. פעמים הם מגלים את עצמם וגם כאן יסוד אטיולוגי זה ברור במערכת פולחן הקדושים במרוקו, אך אין לדעת עד כמה גילוים המלא תלוי בהם ועד כמה הוא תלוי ביהודי מרוקו עצמם. דבקותם של יהודי מרוקו בהערצת הקדושים, וכתוצאה מכך בזכות המוענקת להם בגילוים של קדושים אלה, הוא יסוד חשוב במערכת קשרים זו. מכאן ועד למודעות כוללת על תפקידם הפעיל של יהודי מרוקו בקירוב הגאולה ובהבאת המשיח המרחק קטן. חלקה של העדה היהודית המרוקאית בכלל שבטי ישראל בתהליך הגאולה הוא עניין מרכזי, ולכן קיומה הפיזי לשם מילוי תפקיד זה מובטח: בשעת סכנת השמדה מגינים עליה הקדושים ונלחמים למענה

הקשר עם ארץ־ישראל בכל הנוגע לפולחן הקדושים אצל יהודי מרוקו מצא מימד חדש עם עלייתם לישראל, ואנו עדים לתופעה מעניינת של החזרת הקדושים ממרוקו לישראל, בין דרך התגלות בהלום, כמו ר׳ דוד ומשה ובין דרך נס של החלפת גופתו של עשיר ירושלמי שנפטר עם זה של ר׳ שלמה בן־עטר.

יש לציין שעם כל הכבוד וההערצה שזכו בהם השד׳׳רים והרבנים מארץ־ישראל מצד חכמי מרוקו, הכירו האחרונים בערך עצמם ובהרבה מקרים פסקו וסייעו לעמיתיהם בארץ־ישראל כשידם של רבני מרוקו על העליונה. מסורות מספרות על שליחים שנשלחו על־ידי חכמי ארץ־ישראל למרוקו, כדי לבקש את עצתם של ר׳ דוד בן-ברוך ושל ר׳ יהודה וראובן, בקשר לסוגיות שהתקשו לפרש. שני הרבנים ידעו כבר על בואו של השליח, ולא רק נתנו פתרון לאותן הסוגיות אלא גם החזירו את השליח מיד לארץ־ישראל, כשבידו ככר לחם חם שנתן לו הקדוש. מסקנת השליח היתה שחכמי מרוקו עולים בחכמתם על עמיתיהם בארץ-ישראל. ר׳ דוד בן־ברוך גם העביר לביתו תוך תנועת יד שד״ר מירושלים שהתגעגע למשפחתו והשד׳׳ר אמר לר׳ דוד בן־ברוך שהוא באמת חכם והוא יהיה עבד שלו.

חכמי מרוקו לא סבלו עלבון מצד שד"רי ארץ־ישראל. מסורת אחת מספרת שפעם נכח שד״ר מארץ־ישראל, ר׳ רחמים [מ]יוחס, בברית מילה במוגאדור בה נכח גם ר׳ חיים פינטו. הוא קידש על היין מבלי ליטול רשות, וכשהעיר לו על כך ר׳ חיים פינטו השיב: חכמי ארץ־ישראל אינם זקוקים לרשות. על כך רבו ואחד קילל את השני. לאחר מספר ימים נפטר ר׳ רחמים [מ]יוחס.

היחסים בין הקדוש וחסידיו

היחסים בין הקדוש ובין חסידיו מורכבים ולפעמים אמביבלנטיים. לצד ההערצה והאמונה העיוורת, היראה, הפחד והציות, מוצאים אנו גם את העמידה על המיקח, הוויכוח ואף האיום. בחלום, כמו בהקיץ, אנו עדים למערכת יחסים ולסגנון דיבור ישיר כמו זה המקובל בין שני ידידים שלפעמים מתווכחים ביניהם ואף מאיימים זה על זה עד שמסכימים להתפשר.

מצבים שונים אלה אפשר לבחון דרך הצורות השונות בהן פונים היהודים במרוקו לקדושיהם. לרוב פונה החסיד לקדוש כשהוא מתחנן לעזרתו. חסידה של ר׳ עמרם בן־דיוואן הסבירה שאומרים לקדוש ״אנו מבקשים ממך…״ ולא אומרים ״תן לי…״, וזה מבטא את הגישה המקובלת בקרב יהודי מרוקו.

יש והפנייה לקדוש נעשית כאל ידיד ואף מרמזת על כריתת ברית בין הפונה לקדוש. כך פנה חסיד של ר׳ מרדכי בן־עטר אליו ואמר: ״אם אתה בעדי תפתח לי איזו דרך טובה לפרנסה״;לר׳ דוד ומשה פנה חסיד במלים ״הו צדיק, אם תציל אותי אני יודע שאתה שלי ואני שלך״; ולר׳ דוד הלוי דראע נאמר: ״הו ר׳ דוד דראע, אם אתה תשאיר לי את הבת הזאת בחיים, והיא תקרא לי אבא, אני נודר שכל ימי חיי אני אהיה לך שליח עד שאתה תשלח אותי לירושלים״.

הפנייה לצדיק יכולה להתלוות בלחץ עליו, בתביעה שהוא יפתור בעיה המטרידה את הפונה. בחור שהביא עגל לשחיטה בהילולה של מול תימחדארת והעגל נעלם, אמר לקדוש: ״אדון סידי מול תימחדארת! הבאתי לך את העגל שלך. אתה תפתור את הבעיה שלך. אני נדרתי עגל ואתה תטפל בעניין. אתה תחפש אותו״;

 אמה של בחורה שלא רצתה להתחתן עם ארוסה פנתה לר׳ מכלוף דאגוראי בזו הלשון:״או ר׳ מכלוף, אתה תפתור לי את הפרשה הזאת״_; חסידה של ר׳ חנניה הכהן שהלכה עם נשים אחרות לבקר אצלו בערב ומצאה את החדר סגור, אמרה: ״או ר׳ חנניה ! אתה שלנו ואנחנו מכירים רק אותך. מה יהיה אתנו? אל תבייש אותי עם אנשים אלה שרוצים לבקר אותך עכשיו״: לר׳ עמרם בן דיוואן הובאו אנשים חולים שפנו אליו: ״ר׳ עמרם ! או לחיים או למוות י ״ וגם ״הנה החכם: או שתבריא אותו או שתגמור אותו!״

הלחץ המופעל על הקדוש יכול להיות חזק ומלווה באיום סמוי. אב פנה לר׳ דוד הלוי דראע ואמר לו: ״אני משביע אותך שתגיד לי מדוע מתים הבנים שלי !״ ולאותו קדוש אמר יהודי, שמוסלמי האשימו בגניבת אדמתו: ״הראה לי את הזכות שלך״." הבקשה יכולה להיות אף מלווה ב״עאר״ והאיום כאן גלוי. יהודי שנפגע על־ידי מוסלמי התמרמר אצל ר׳ אהרון הכהן(דמנאת) ואמר לו: ״אם אתה לא תראה לנו את הנס שלך במוסלמי הזה אנחנו לא מאמינים ולא כלום״.

הפנייה לקדוש נעשית על־פי־רוב בדיבור. מעטים המקרים בהם היא נעשית בדרך אחרת: שמשו של ר׳ יהונתן סירירו השאיר מכתב על קברו עם בקשה לדאוג לו לצרכי הפסח: האבנים שליד קברו של ר׳ עמרם ק־דיוואן והסרטים התלויים בעץ לידו אמורים לשמש בקשות אליו.

כאשר אדם מטפל באופן בלעדי בקדוש יכולים המעריצים לזהות אותו עם הקדוש ולהפנות אליו את הבקשות. לפנייה כזאת ענה איש המטפל בחדרו של ר׳ דוד ומשה: ״אל תאמין בי, אתה תאמין בצדיק״.

ההתייחסות אל הקדוש היא כאל מתווך ומקשר בין המבקש לה׳. אם כי מופנית הבקשה לקדוש, ברור לכול ש״הצדיקים רק מבקשים מה׳. כאשר הם מבקשים ה׳ נותן להם, כי ה׳ לא יכול להחזיר את פני הצדיק ריקם״. לר׳ יחייא לחלו אמרו חסידיו: ״אנחנו מבקשים ממך, ואתה בקש מהקדוש ברוך הוא״