Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Tous les Juifs de la medina furent transferes dans le Mellah qui, comme tous les Mellahs, fut entoure d'une enceinte crenelee. Cette muraille donnait sur l'exterieur, au nord de la ville et etait munie de canons comme, d'ailleurs, l'enceinte qui entourait la Kasba au centre de la cite. Le sultan ne fit exception que pour une poignee de families, les Toujar-as-Soultan, quelques riches marchands independants comme les Guedalla et des Juifs etrangers comme les Pacifico. Vers 1820 Amram Elmaleh, venu se fixer a Mogador, put acquerir pour lui et sa famille une des plus belles maisons de la Kasba. Ainsi, une dizaine d'annees apres la creation du Mellah, on se montra moins severe quant a la segregation des Juifs; mais ce ne fut encore que par faveur speciale.
Amram Elmaleh etait le fils de R. Joseph Elmaleh, l'auteur de Tokfo shcl Yossef. II etait ne a Rabat avant 1785 s'etait installe a Gibraltar puis a Lisbonne avant de se fixer a Mogador oil il fut le representant du Royaume des Deux-Siciles. R. Samuel Caro fut son grand- pere maternel et il appartcnait comme sa femme a l'illustre famille des dc Avila. C'est grace a son fils Joseph dont la generosite etait proverbiale et qui fut un des plus importants "Toujar as-Soultan" a Mogador, que de nombrcux ouvragcs hebrai'ques de savants marocains ont put etre publies. La famille Elmaleh a, d'autre part, fourni des poetes et des juristes au Judaime marocaln, Des membres de cette famille ont porte le nom de Buenos-Hombres.
VII
Alors que la tolerance des Musulmans, qu'on l'explique d'une facon ou d'une autre, avait le plus souvent dispense les Juifs des pays islamiques d'etre obligatoirement enfermes dans un "Ghetto", il suffisait d'un mouvemcnt inspire par un meneur intolerant, d'une explosion de fanatisme ou de la volonte d'un despote fanatique pour miner cette tolerance; mais la permanence des situations creees par de tels cas fut generalement rare. En s'appuyant sur les trois exemples qui existaient dans son propre pays, Moulay Sliman y a etendu l'institution, pourtant d'origine chretienne, du "Ghetto"; cela, il l'a fait a un moment ou precisement en Europe le liberalisme commencait a triompher, permettant ainsi l’emancipation des Juifs de l'Occident.
Isoler son pays, arreter l'influence europeenne, contenter les esprits etroits et secretement interesses, assumer son role de chef religieux suivant sa conception, elever une barriere entre Infideles et Croyants, en isolant completement les premiers, tout cela ne faisait sans doute qu'une seule et meme idee dans l'esprit dc Moulay Sliman. Si d'autrcs communautes avaient ete assez importantes, le souverain les aurait surement fait enfermer dans un Mellah. A Tanger, residence des consuls et charges d'affaires europeens, il n'y avait que 800 Juifs, dont cinq ou six families capables d'entretenir une activite commerciale d'ailleurs reduite; Larache avait quatre a cinq ccnts Juifs "qui font un petit trafic"; le port de Casablanca avait קte ferme au commerce et ses negociants deplaces a Rabat sur l'ordre du sultan; Mazagan evacuee par les Portugais en 1769 et dont Mardoche Delmar obtint la concession du port, fut abandonnee en 1790 et ne se releva de ses ruines qu'en 1826 quand la douane y fut installee sous l'autorite de Meir Cohen ben Macnin; nous avons vu ce qu'il advint d'Agadir en 1773 et la communaute de Safi ne commenca a se reconstituer qu'en 1817 quand Adi Chriqui (Delavante) y eut obtenu l'usage exclusif du port. Cela se passait dans les dernieres annees du regne de Moulay Sliman qui, malgre tout, finissait par reconnaitre a certains de ses sujets juifs quelques qualites
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
עזה בסוף המאה ה-19
עזה היתה עיר המחוז הגדולה ביותר בדרום הארץ ובנגב, צומת מסחרי בין הים התיכון לים-סוף. העיירות הקטנות ברצועה היו תחנות-ביניים במרחבי מדבר באר-שבע ומדבר סיני ושימשו גם נקודות-מעבר בין עזה ומצרים. מדובר בדיר- אל-בלח, חאן-יונס ואל-עריש שלאורך חופי הים התיכון.
מחנות רבים של שבטי בדואים חנו בצמתים שעל דרכי השיירות במדבר בין א״י ומצרים. עזה היתה עיר נפה ומושב של הקאימקם, (מושל של סנג'ק (מחוז) באימפריה העות'מאנית. ) המושל התורכי – אחת משש הנפות של הנגב במחוז ירושלים. קאימקם עזה חלש על כל ישובי הדרום, מקטרה (גדרה) עד גבול מצרים. אף-על-פי שהתורכים בעת ההיא שמרו על החוק ביד חזקה, המשיכו הבדואים לשדוד את שיירות הגמלים, שהבריחו סחורה, וביום השוק הביאו את סחורתם המוברחת לשוק – יחד עם פרי אדמתם.
עזה היתה השוק הדרומי הגדול לבהמות עבודה: חמורים, גמלים, סוסי עבודה וסוסי רכיבה אצילים, כבשים ועזים לבשר, תבואות, אבטיחים, פירות, ירקות ודגים. היא היתה גם עיר יבוא ויצוא. אליה הגיעו אוניות קמח וחומרי-בנין, וממנה יצאו שעורה, חיטה, חנדל, שקדים, אבטיחים והדרים למצרים, לגרמניה ולאנגליה.
חנדל : אֲבַטִּיחַ הַפַּקּוּעָה (שם מדעי: Citrullus Colocynthis. ידוע גם בשם חנדל, מן הערבית حنظل) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדלועים הצומח באזורי ערבה ומדבר
הסוחרים שעבדו במדבר שילמו לבדואים מסי-מעבר על סחורות שקנו מהצפון והעבירו למצרים, ולהיפך. תושבי מחוז עזה, וכן הבדואים, היו רשאים לשאת נשק בתוך העיר ומחוצה לה. חנויות רבות עסקו במכירת נשק: פגיונות, חרבות, אקדחים ורובים. ביום השוק הופיעו השייחיים הבדואים בשלל צבעי לבושם – עבאיות רקומות חוטי כסף, כאפיות משי, עקאלים שזורים חוטים מוזהבים, ופגיונות משובצים באבני-חן בחגורותיהם. הכל נעלו מגפיים אדומים עם פרסות ברזל. כל שייח' התחרה בזולתו בלבושו ההדור, במשרתיו ובשומרי ראשו. כולם רכבו על סוסים אצילים. כל סוס והקישוטים הרב-גוניים שלו; כל סוס וריתמותיו היפות. אחריהם השתרכו שיירות הגמלים העמוסים מכל טוב.
את הסוסים קשרו בחאן, כשעל ראש כל סוס מוכליה מלאה שעורה לתבן. את השומר השאירו על הסוסים, והשייח' ומלוויו ירדו לשוק למכור ולקנות. על-פי-רוב, שימש הנשק שעליהם ערובה לשקט, ולא השתמשו בו לרעה, להוציא מקרים נדירים של עשיית חשבונות מתוכננים מראש. איש לא אבה להסתבך עם המשטר העריץ של התורכים בארץ, וגם לא להסתבך בגאולת דם.
גם היהודים, שהשתלבו בחיי המסחר, נהגו כמינהג המקום: איש איש ואקדחו על גופו, וכל ילד וכל תלמיד התקשט בפגיון קטן משובץ, מתאים לגילו.
מקצועות ותעסוקה של ערביי עזה
מפעלי חרושת וייצור לא היו בעזה. עיקר הפרנסה באה מהחקלאות, מהדיג, מתעשיית הבדים ומהצביעה. היתה גם תעשייה ביתית. הצכע המקובל היחיד היה הצבע הכחול לשמלות הכפריות והבדואיות, שאותו הפיקו מקליפות הרימונים. בעלי-המלאכה החשובים היו אלה שעסקו בעור, בנעליים, במגפיים, באוכפים ובריתמות סוסים. התעשיה הגדולה ביותר היתה תעשיית כלי החרס, קדירות וצינורות חלולים לבנין, וכדים לרחצה בבתי-השימוש, כי לא היה נייר בעת ההיא.
בעזה היו ארבעה רובעים
הרובע המזרחי– סגיעיה, בל ישבי פועלים ועובדי אדמה;
הרובע המערבי– תארת אלדרג' (רובע המדרגות), בו ישבו פלחים, סוחרים ובעלי תעשיה עירוניים;
הרובע הצפוני– חארת אלתופח, בו ישבו פלחים בעלי בוסתנים וסוחרים. יהודים ישבו בו במאה החמש-עשרה ובמאה השש-עשרה. הוא נקרא גם חארת אליהוד (הרובע היהודי);
והרובע הדרומי– חארת אלזיתון, בו ישבו עירוניים, סוחרים ובעלי בוסתנים, ובו היתה מרוכזת העדה הנוצרית. במרכז רובע זה היה החאן הגדול-״חאן אלזית"- ובתי המרחצאות. כאן התישבו היהודים שבאו מיפו להקים ישוב יהודי בעזה. לכל עדה גדולה ברובע היה מוכתר, בשכר סמלי.
בכניסה לעזה יש קבר עתיק, "קבר שמשון". הערבים קוראים לו"אבו-אלעזם" (אבי הכוח), הוא שמשון.
אזורים של מגורי היהודים בעזה
היהודים שהתרכזו ברובע הדרומי, גרו בראס אלטאלע, בחארת אל אלעטיה, בחארת אלשמה, בחארת אליהוד, בחארת אליזתון, באכה ראס אלטאלע, בחאן אלזית ובבאב אלדורן. בכל בית התגוררו ביחד כמה משפחות, כאמור.
בסביבה זו היה בית-המרחץ, "החמאם", ששימש גם מקווה לכלות ולנשים. קראו לו "חמאם אלסמרה" (השומרונים). בחארת אליהוד, סביב המסגד הגדול, ובראס אלטאלע ובסכנת אבו רמדאן, היו כמה בתי-כנסת ובית-הספר. בחארת אליהוד וברובע ששכן שמאלה מהרחוב הראשי, דרך ראס אלטאלע עד חארת אל-זיתון, היו עוד כמה בתי-כנסת. בשוק של עזה היו גם חנויות של יהודים.
כמעט כל הבתים היו שייכים לנוצרים העשירים. מוכתר העדה היהודית בעזה, שמינו אותו השלטונות בשנת 1908, היה חכם נסים אלקיים.
כמו יפו, היתה עזה מוקפת בוסתני תפוחים, לימונים, שקדים, תאנים, ענבים ותפוזים. חלק מהבוסתנים חיה שייך לנוצרים. מדי יום ראשון בשבוע יצאו לשם לבילוי עם משפחותיהם, וצעירי הנוצרים היו מזמינים את צעירי היהודים לבלות עימם ולשתות עראק בבוסתנים.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
המסע הלילי בערבית נקרא….אל – אסראא….. الإسراء
העלייה השמימה בערבית……מעראג'…… المعراج
המסע הלילי של מוחמד (בערבית: الإسراء والمعراج, תעתיק מדויק: אלאסראא' ואלמעראג') הוא מסע עלייתו של הנביא מוחמד השמיימה. מאורע זה התרחש, על פי אמונת מרבית המוסלמים כיום, ב-27 ברג'ב(رجب), החודש השביעי בלוח השנה המוסלמי. בהתאם למסורת המקובלת היום על רובם של המוסלמים, במסעו הלילי נסע הנביא מוחמד ממכה ל"מסגד הקיצון", על גבי בהמה פלאית ששמה אל-בוראק (البراق) ובלוויית המלאך גבריאל, ומשם עלה לרקיע השביעי. בשמים הוא קיבל את מצוות התפילה (צלאה) – אותה מצווים המוסלמים לערוך חמש פעמים ביום, ואת כיוון התפילה – לכיוון מכה.
טקסט מלא
הטקסט מובא מתוך הצחיח אל-בכרי, ומיוחס לאנאס אבן מאלכ
|
|
"על סיפור העלייה השמימה (אלמעראג') מספרים מפיו של הנביא שאמר : הביאו לי את אלבוראק, והוא בהמה לבנה וארוכה, גבוהה מחמור ונמוכה מפרד, רכבתי עליה עד שבאתי לירושלים, לבית אלמקדיס ושם קשרתי בטבעת. אמר (הנביא) עליו התפילה והשלום: אחר כך פגשתי את המלאך גבריאל. הוא הביא לי כד של יין וכד של חלב ואני בחרתי בחלב. אמר גבריאל: בחרת נכון. אחר כך העלה אותי עמו השמימה וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך? אמר: מוחמד, תפילת האל עליו וברכתו לשלום, שאלו: האם כבר נשלח כנביא? אמר: אכן נשלח. פתחו לנו, והנה לפנינו אדם (הראשון) עליו השלום וידרוש כשלומי ויברכני בטוב. אחר כך העלה אותי עמו אל הרקיע השני וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך?' אמר: מוחמד, תפלת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא?' אמר: אכן נשלח. פתחו לנו, והנה לפנינו עסא (ישו) בן מרים ועמו יחיא (יוחנן המטביל) בן זכריה עליהם השלום, וידרשו שניהם בשלומי ויברכוני שניהם בטוב. אחר כך העלה אותי עמו אל הרקיע השלישי וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך? אמר: מוחמד, תפילת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא? אמר: אכן נשלח. פתחו לנו והנה לפנינו יוסף עליו השלום, והנה תשעה קבין של יופי ניתנו לו. וידרוש בשלומי ויברכני בטוב. אחר כך העלה אותי עמו אל הרקיע הרביעי וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה?' אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך?' אמר: מוחמד, תפלת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא?' אמר: אכן נשלח. פתחו לנו והנה לפנינו אידריס (חנוך) עליו השלום, וידרוש בשלומי ויברכני בטוב. אחר כד העלה אותי עמו אל הרקיע החמישי וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך? אמר: מוחמד, תפלת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא? אמר: אכן נשלח. פתחו לנו והנה לפנינו הארון (אהרון) עליו השלום, וידרוש בשלומי ויברכני בטוב. אחר כך העלה אותי עמו אל הרקיע הששי וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך? אמר: מוחמד, תפלת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא? אמר: אכן נשלח, פתחו לנו והנה לפנינו מוסא (משה) עליו השלום, וידרוש בשלומי ויברכני בטוב. אחר כך העלה אותי עמו אל הרקיע השביעי וביקש: פתחו לנו. שאלו: מי אתה? אמר: גבריאל. שאלו: ומי אתך? אמר: מוחמד, תפלת האל עליו וברכתו לשלום. שאלו: האם כבר נשלח כנביא? אמר: אכן נשלח. פתחו לנו והנה לפנינו אברהים (אברהם) עליו השלום, מסמיך גבו אל הכעבה של מעלה והנה בכל יום מקיפים אותה שבעים אלף מלאכים שאינם חוזרים אליה, אחר כך הוביל אותי אל עץ הלוטוס, והנה עליו כאוזני פילים ופרותיו כמו כדי חרס. והנה כיסה כבוד האלוהים את עץ הלוטוס, והעץ השתנה עד כי אין איש מברואי העולם יכול לתאר את גודל יופיו. ויגלה לו אלוהים אשר גילה, וציווה עליו להתפלל חמישים תפילות בכל יממה. ירדתי אל משה. אמר לי: מה ציווה האל עליך ועל עמך לעשות? אמרתי: חמישים תפילות. אמר: חזור אל ריבונך ובקש ממנו להקל מעליהם. בני עמך לא יעמדו בכך. אני כבר ניסיתי את בני ישראל ועמדו בשלוש בלבד. חזרתי אל ריבוני ואמרתי: ריבוני, הקל מעל עמי והפחת מעליי חמש תפילות. חזרתי אל משה ואמרתי: הפחית מעליי חמש. אמר: בני עמך לא יעמדו בכך, חזור אל ריבונך ובקש אותו להקל. לא חדלתי להלך בין ריבוני יתעלה ובין משה עד אשר הגענו לחמש תפילות ביממה. חזרתי אל משה וסיפרתי לו. אמר: חזור אל ריבונך ובקש ממנו להקל עוד. אמרתי: כבר חזרתי אל ריבוני עד כדי בושה. הוי משה, הנה באמת בושתי מפני ריבוני על שאני חוזר אליו שוב ושוב. אמר: בשם אלוהים, אם כן, רד אל הארץ. נשא אותי גבריאל עד שהוריד אותי אל הבית (בית הקיצון), והנה אלבוראק עומד במקומו. ואקרא בשם אלוהים ואשב על גבו והנה אני בפתחה של מכה וגבריאל עמדי. אמר (הנביא) עליו התפילה והשלום: כאשר האיר הבוקר אחרי העלייה לשמים השכמתי במכה אחוז מבוכה. ידעתי שאם אספר מה שאירע לי יאמרו האנשים: שקרן אתה. ישבתי בודד ועצוב באחת מפינות המסגד. עבר על פניי אבו ג'אהל, התיישב לידי ואמר בלגלוג: האם קרה דבר, מוחמד?' אמרתי: כן. אמר: ומה הוא הדבר?' אמרתי: הסיעוני הלילה. אמר: להיכן? אמרתי: למסגד הקיצון אמר: ואחר כך השכמת קום בינינו? אמרתי: כן. אמר אבו ג'אהל: הוי, בני קוריש בואו והתקבצו. ובאו וישבו אצלי. אמר אבו ג'אהל: הוי, מוחמד! ספר לבני שבטך את מה שספרת לי. אמר שליח האלהים עליו התפלה והשלום: הסיעוני הלילה. אמרו: לאן?' אמר: למסגד הקיצון. אמרו: ואחר כך השכמת קום בינינו? אמר: כן. והיה ביניהם מי שהתפלא ומי שספק כפים ומי ששם ידו על קדקודו. אחר כך אמרו: האם תוכל לתאר לנו את המסגד הקיצון?' אמרתי: כן. התחלתי לתאר אותה, עד שנעשה התאור קשה עליי, משום שנכנסתי לתוכה בלילה. והנה הופיע לנגד עיני רוחי המסגד הקיצון. הבטתי בו ונתתי את סימניו. וילכו האנשים אל אבו בכר ויאמרו: מה דעתך, אבו בכר, על חברך הטוען כי בא הלילה למסגד הקיצון והתפלל בה ולפנות בוקר חזר למכה. אמר אבו בכר, ברכת האל עליו: באלהים, אם אמנם אמר לכם כזאת – אמת הדבר. והרי ספר לנו שהיה בשמים ושמע דברי אלהים וחזר לארץ והאמנו לו, והרי זה רחוק יותר מהדבר שאתם מתפלאים עליו. אחר כך הלך אבו בכר למוחמד שליח האלהים, תפלת האל עליו ושלומו, ואמר: הוי, נביא האלהים, האם ספרת לאנשים אלה שבאת למסגד הקיצון הלילה? אמר: כן. אמר: אמת דברת. תיאר לי אותה. הו נביא האלהים, שהרי אני הייתי בה. והנה הופיע שוב המסגד הקיצון לנגד עיני ואחל לתאר את סימניה לפני אבו בכר. אמר אבו בכר: אמת דברת. מעיד אני שאתה שליח האלהים. אמר שליח האלהים: ואתה אבו בכר "אל-צדיק". ויקרא אבו בכר מאותו היום אל-צדיק "
|