" גירוש ספרד " חיים ביינארט 

בחתימה על חוזה כניעתה של מלכות גרנדה ב־25 בנובמבר 1491 נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי־האי האיברי. ב־2 בינואר 1492 נכנסו פרנאנדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, בה שהו עד סוף חודש מאי של אותה שנה. את גרנדה ביקשו פרנאנדו ואיסבל לקבל כשהיא נקייה מיהודים, ועל כך סוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים־בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש, מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשפטם על שיבתם אל צור מחצבתם. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה; ברי, כל זאת, על מנת לסיים את פרשת הימצאות היהודים שם בכל ההקדם. להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.

הערת המחבר :  יש לציין שבחוזה המקורי אין סעיפים, אותם הכניס הגנז מנואל גארסיה גונסאליס. עיין שם, עמי 421. בסעיף 7, שניתן לכלל האוכלוסייה המוסלמית, נקבע מה מותר להוציא מן המלכות. יוצא אפוא שגם ליהודים ניתן אותו היתר(עיין שם, עמי 426).

יש עוד להוסיף שסעיף 13 בחוזה קבע ששום יהודי לא ישמש חוכר מסים וגובה מסים ולא תהיה לו שום זכות שיפוט עליהם (על המוסלמים). מן הדין להזכיר שסעיף זה דמיונו רב לחוזי כניעה קדומים. עיין למשל של טודילה: טולידו: טורטוסה. ועיין בער, תולדות, מפתח. מן הראוי להשוות לאמור בחוזה הכניעה של גרנדה את החוזה של אלמריה שנכבשה בשנת 1490 (לסעיפי הכניעה אין מספור).

ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק, לא רק של הכניעה אלא גם של מה שאמזר היה להתרחש לאחר מכן. השאלה הראשונה הנשאלת, באיזה מספר של יהודים מדובר. בגרנדה נמנו 110 ראשי בתי אב יהודיים. לכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי בגרנדה שיועלו וייזכרו. ב־23 במאי 1492, וזאת לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרנאנדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:

ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה: זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.

הערת המחבר : הרכוש שהותר להם להוציא הגיע לכדי יחמש מאות כפולים קסטליאנים ולא יותר׳. בסכום זה נכללו כל התכשיטים שהיו אמורים לקחת אתם: כן הותר להם ליטול את כל הקישוטים המוריסקים המעובדים בזהב ובכסף, כפי שהותר למאורים שיצאו מן המלכות.

ידועה הדרך שבה יצאו: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גינובזית שבעליה היה הגינובזי פרנציסקו קטאניו(Francisco Catano); את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פריוואנט (Jeronimo Frevant). העלייה על האנייה היתה בחודש יוני במלגה, ולאלמריה הגיעה הספינה ב־29 ביוני 38.1492 יהודים יצאו אתם בגירוש והרכוש שנטלו עמהם הגיע לכדי 30,101 ריאל ועליו שולם מס מעשר בסך של 10,861 מרבדי.

על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרנאנדו די ספרה (Zafra). והלקח שנלמד היה צריך לשמש, כאמור, גם בהכרעה הסופית ששעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה, אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilia) שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה והרנאנדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.

ב־31 במארס 1492 חתמו פרנאנדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם: לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת  unus pastor  un Unum ovile et ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.

סוף פרק ראשון

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

הרב יעקב משה טולידאנו

איש טבריה ת"ו

וביום ד' בבקר למחרתי קראוה בבתי הכנסיות וקבלוה בחרם ונדוי ולערב בא שטן ועירבב השמחה שאירע מעשה שמלמד א' שמו רבי אברהן ביבאס אמרו שאמר שמה טוב ומה נעים הדבר שעשו התושבים והשיבו לו קצת מן המגורשים והרי חכמים שכבר מתו לא עשו כדבר הזה והיאך אלו עושים כן ואמרו שהשיב דברים מכוערים כנגד א' מהחכמים המתירים שכבר מת, ועמדו תלמידיו ועשו מעמד ונדוהו בהכרזה בשוק של האלמללאח וכמו כן באו נערים מנוערים מן המצות ומן המעשים מבני התושבים ואמרו דברים אשר לא כן על הקסטיליאנים שאוכלים טריפות.

וכשרו חכמי פאס זה כלם נתקבצו הלילה ליל ה' והסכימו ביניהם וגזרו נדוי על אלו שעשו ההסכמה שלא יזכה זה הדבר לעולם לאסור נפיחה ובבוקר שאלו התושבים ובראשם הנגיד על ידי שליח ששלח לי מה יראה לי בזה העניין בהסכמה שקיבלו עליהם התושבים ועל הנדוי שגזרו עליהם החכמים ובזה היום יום ה' בבוקר יום אשר חרה אף ה' בכפר אחד מתאפיללאלת על היהודים ששללום ובזזום הישמעאלים וכמו כן נמסרים ביד זרים נרמסים.

קרועים ושרופים מיד הישמעאלים שלחתי זאת ההסכמה הכתובה מעלה ביד החכם השלם רבי יהודה ביסייא שיתקבץ עם כל החכמים לראות מה יעשה בדבר המשפט מאחר שקדמה הסכמה לנדוי של החכמים והלכו ונתקבצו כלם בבית החכם רבי אברהם דילייא ( די ליאון ) וכשקראו להסכמת התושבים והגיעו לאות הסימן אפשר שטעו כלם בהברת אות הסימן בין גימל לדלת אז טעה הסופר בקביעת החודש בין א' לב'

ומפני זה כתבו בתשובה שלהם שאחר שגזרו עליהם חכמים נדוי בלילה הכריזו וקראו ההסכמה התושבים בה בבקר וזה אינו אמת שההסכמה נכתבה בג' בסיון וקראוה למחרתו, ודי בזה. והתשובה שלהם היא זאת חכם יצ"ו החתומים מטה תמהני עליך תמיהא גדולה איל לא יסרת והוכחת במילי שווטי לבעלי התקנה הזאת …….עניין הנפיחה הינו ארוך עוד יותר ולכן ברשותכם אדלג על כמה דפים ואמשיך הלאה.

וכל מה שנאמר בזה הקונטרס וכל הראיות שהבאתי לא הייתה כוונתי אלא לדחות ולהרוס מה שכתבו לי החכמים בפירוש ואמרו שהטריפות הם מדרבנן. והם עומדים בדבריהם כמו שלשה שנים ולזה לא סידרתי כל מחלוקת כלה שאירע לי בעניין הטריפה על סדר השנים בקונטרס הזה ולפי שיצא הקונטרס הזה מידי לקצת מקומות מקצוי המערב לזה לא יכולתי לחזור ולסדרו על פי השנים שאכתב להלן ועתה אני חוזר וכותב קצת מחלוקת שעברה עלי משנת הרפ"ו עד ששלחו לי הקונטרס שלהם.

ואשיב על ראיותם שאינם ראיות אלא הרים תלוים בשערות ואברא… ובשנת הרפ"ו בסיון י"ז בו יום ג' אחד שנתיעצו החכמים רבי יהודה עוזיאל ורבי נחמן ואולי גם החכמים האחרים נלוו עמהם והיו בעצתם ושלחו רבי יהודה ורבי נחמן הנזכרים למכנאס כי שם היה המלך מולאי בוחסן שבאותה שנה מלך והלך למכנאס כדי להתפייס עם בן אחיו השר והטפסר מולאי מסעוד מפני הסכסוך שהיה ביניהם וגם כן היה שם הנגיד עמי שם טוב הראש שבתקנה וגן רבי יעקב רוג'יליש שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו.

הלכו החכמים הנכרים תלמידי הרב משה חליוואה כי הוא היה ראש המתירים והמקילים בזה הענין ורצו להעמיד דבריהם מצד המלך והשרים וגם מאת הנגיד עמי שם טוב והרב יעקב רוג'יליש וחסו על כבוד רבם שהוא ראש המחלוקת בראשונה עם רבי שלום זלה"ה.

ועל זסה החכם נאמרו אותם הדברים המכוערים ערב שבועות עד שנתקבצו כל החכמים הנזכרים ויגידו להרב אברהם ביבאס הנ"ל והם הם שקיבצו כל החכמים אותה הלילה ליל ערב שבעות וגזרו נידוי על כל תלמידי התושבים לבל ישובו לכסלה שמו שנאמר למעלה.

בואותה הלילה בעצמה ליל י"ח נתקבצו התושבים ועשו זאת ההסכמה וזה תורפה, ביום ד' י"ח סיון שנת הרפ"ו בשביל שיש לנו הסכמה על הנפיחה שגזרו הקהל י"צ שלא לאוכלה ואירע המחלוקת על ההסכמה הנזכרת בינינו ובין אחינו הקסטיליאנים יצ"ו על כן קיבלנו בשבועה ובנדוי ובחרם לדעת המקום ברוך הוא ולדעת הנשבעים בשמו באמת בלי עלילה ומרמה שאנו כל החותמים הסכמנו לדעת אחת ונתננו רשות גמור לרב שמואל בר מימון בן דאנאן והרב שאול בר סאלם בן דאנינש שילכו שניהם יחד למכנאס על הדבר הזה של הנפיחה להליץ ולטעון ולסתור דברי כל טוען ומערער ולהמליץ בעד ההסכמה שקיבלו עליהם הקהל י"צ ובכלל השבועה הנזכרת.

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

מלכי־מרוקו האמיצים גברו בכל התקופות על נסיונות הצבאות־הזרים לפלוש למדינה ולכבוש אותה. מלכים אלה עשו זאת בהצלחה רבה חרף מלחמות־אחים רבות במשך מאות בשנים. הם הדפו פעם אחר פעם את הפורטוגזים, הספרדים, האיטלקים והצרפתים. מדינות אירופה אלה הספיקו לכבוש את כל היבשת השחורה, את המזרח־התיכון שבחלקו נכבש על ידי האנגלים ואת צפון־אפריקה, פרט למרוקו כמובן. אפשר לראות עד היום שרידי־מחנות־צבאיים של הפורטוגזים, הספרדים והצרפתים מסביב לגבולות מרוקו. עדות־היסטורית לכך שמעולם לא הצליח שום צבא זר לנצח את המרוקנים האמיצים ולחדור לתוך תוכה של מדינתם. כיבוש־הצרפתים בוצע להלכה רק לאחר שהמלך מולאי חפיד חתם מרצונו על מסירת־השלטון לצרפתים. מולאי חפיד עשה זאת במטרה לשקם את המדינה השסועה מלחמות בנות אלפי שנים, ולבנות את הריסותיה הרבות.

המלך חפיד קיווה שהצרפתים יגברו על הברברים המורדים, שאף מלך עד כה לא הצליח להכניעם לחלוטין. הברברים שלטו באכזריות בהרי־הריף, הסחרה, באזור־תאפילאלת ובמקומות אחרים.

הצרפתים נכנסו למרוקו משני כיוונים: מכיוון הים עם צבא־רב וציוד עצום, ומכיוון אלג׳יריה ביבשה, אותה כבשה צרפת תשעים שנה לפני כן. אכן, חיש מהר הסתבר לצרפתים שלא די היה בחתימת־המלך חפיד, והם נאלצו להילחם במורדים, שודדים וברברים, למעלה מעשר שנים.

בהרי ״הריף״ של צפון־המדינה, קם מנהיג ברברי מוכשר ואמיץ בשם עבד־אלקרים והמריד את כל תושבי־האזור נגד צרפת וספרד כאחד. הספרדים שלטו כמה עשרות שנים בחלק מצפון־מרוקו. כל נסיונותיהס של הספרדים להכניע את עבד־אלקרים עלו בתוהו. הם הציעו לצרפתים שיתוף־פעולה נגד עבד־אלקרים כדי להכניעו. היה צורך, איפוא, בצבא של רבע מיליון חיילים — צרפתים וספרדים — כדי לצאת למלחמת־חורמה נגד מנהיג־הברברים עבד־אלקרים. קרבות מרים בשטחים הרריים ובתנאים קשים ביותר, התנהלו נגד עבד־אלקרים, אשר הנהיג צבא פרימיטיבי, בלתי מאומן, ורק כעבור למעלה משש שנים הוכנע עבד־אלקרים. הצרפתים נדהמו מכושר מנהיגותו ואומץ־לבו, ואילו הוא — עבד־אלקרים עצמו, נכנס להיסטוריה המרוקנית, כמנהיג וכחייל מוכשר ואמיץ.

כך החל השלטון הצרפתי במרוקו, והוא הורגש היטב בכל עיר ובכל כפר, בצפון כמו בדרום, בדרכים ובגבולות. הם הכינו תוכניות־פיתוח גדולות והחלו בהנחת מסילות־ברזל, בבניית־מפעלי־תעשייה, בסלילת־כבישים ובבנין־ערים גדולות. הם הסתערו על אוצרות הטבע הרבים והמגוונים של המדינה והחלו בניצולם בכל המרץ והמאמץ. בקצב מדהים וחסר־תקדים, הפכה מרוקו, תוך שנים מעטות בלבד למדינה עשירה ומפותחת בתעשיה ובחקלאות. סכר המים ״בין אלווידאן״ היה המפעל הגדול להפקת כח־החשמל לחלק גדול משטחה של המדינה.

ערים גדולות פותחו, הורחבו ורושתו במערכות־תחבורה, מסחר, תעשייה ונמלים. המרשל ליוטי המהולל הצליח מאוד במש מה עצומה זו שהוטלה עליו. לאות־הוקרה על פועלו, נהנה המרשל הישיש, שהיה הנציב־העי ין הראשון של צרפת במרוקו, מאהדה רבה של ממשלת־צרפת ושל תושב ׳־המדינה. נבנה נמל על שמו ״נמל ליוטי״ והוא זכה לתהילה בכל רחבי־הארץ.

היהודים, שאך חשו בחופש ״הצרפתי״, החלו בנהירה־המונית מהכפרים לערים. הם פיתחו מסחר משגשג והפכו בחלקם הגדול לפקידים בכירים בשרותי־המדינה בכל התחומים. אולם, היו גם כאלה שלא רצו לעזוב את כפריהם ונשארו בהם למשך זמן רב.

שם, בכפרים הערביים הפרימיטיביים והנידחים בדרום־מזרח מרוקו, חיי היהודים בשכנות לערבים וקיימו חיי־קהילה ודת באין־מפריע. גוראמה שקמה במרכז כפרים אלה, מרכזת בתוכה את אחת הקהילות שנשרדו בכוח־דבקותם לדתם היהודיה. הם נענו לקריאת המושל־הצבאי־הצרפתי, ובאו להתיישב בה. כמוהם עשו רבים באזורים אחרים על פי תוכנית־אב של הצרפתים להקמת מרכזים עירוניים בכפרים ערביים, ובהם יתגוררו היהודים. בין העיירות שהוקמו לפי תוכנית זו היו ״ריש״ בדרום, ״תאלסינט״ במזרח, ״בודניב״ נ גבול אלג׳יריה, ״מיסורי׳ בצפון ועוד, למודי־נסיון מר ורב, פקפקו היהודים ביכולתם של הצרפתים להאריך שלטונם במרוקו, והם החליטו שלא לנתק את הקשר עם מקומותיהם הקודמים ושמרו לעצמם את בתיהם ושדותיהם בכפרים הערביים.