מורשת יהדות מרוקו

פה

ס׳ נח. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

רבי יוסך משאש

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי מאד, כי מצאת מנוח בעוב״י פא׳׳ס יע״א, ורוב היום לומד בבית מדרשו של שם החכם כמוה״ר יוסף הכהן ישצ״ו, ה׳ ישלח עזרך מקדש, ועוד שמחתי על בשורתך, כי הראית לו אגרותי וישרו בעיניו מאד. עוד הפצרת בי למצא לך פשר להמאמר הקשה בעיניך, הובא במדרש פ׳ בראשית סו״ף ב׳ וז״ל, והארץ היתה תהו ובהו, אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו, ואם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, עכ״ל.

דע ידידי, כי לדעתי המעט, נר׳ לפרש המאמר הזה, בכמה פנים, הפן הא', פשוט הוא, שבעל המדרש המשיל מעשה הרשעים לתהו ובהו וחשך, ומעשה הצדיקים לאור, ומפני שאנו רואים שלות הרשעים בעוה״ז, יוכל בעל רפיון אמונה לטעות ולחשוב, שה׳ חפץ במעשיהם יותר, ולכן השפיע להם טובה, כמאמר אסף, כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה וכו׳ זכר, והקדים, ואני כמעט נטיו רגלי וכו' (תהלים ע״ג וע״ש במפרשים). ולכן גם בעל המאמר הנז׳ אמר, אבל איני יודע וכו׳, ואד כיון שאמר הכתוב, וירא אלהים את האור כי טוב, משמע שמעשה הצדיקים הוא הטוב בעיניו, ובו הוא חפץ, ושלות הרשעים היא כמש״ה, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, רח״ל.

הפן הב׳, בהקדים מ״ש שם במדרש ריש פ׳ בראשית, שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה, ע״ש, והקשו המפרשים, מאחר שהתורה היא צורך באי עולם, למה אחר ה׳ בריאת העולם אחריה כל כך שנים? ותרצו, שה׳ צפה והביט במעשה הרשעים ואחר את הבריאה, עד שעלה במחשבה לפניו אברהם וכל זרעו הצדיקים, וברא את העולם, כמ״ש אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אותיות באברהם, ע״כ. והתרוץ הזה הוא כלשון בני אדם, דלא שייך בו יתברך אחור מחשבה, ובפרט כל כך שנים ח״ו, והנה תחלת הבריאה הוא האור, וזוהי כוונת המדרש, והארץ היתה תוהו וכו׳, כלומר מי גרם לעולם שתשאר תהו ובהו אלפים שנה ? ואמר, מעשיהם של רשעים, ומי גרם אח״ך שאמר ה׳ יהי אור וכו', שהוא תחלת הבריאה? ואמר, מעשיהם של צדיקים. אבל אחר שנבראת העולם והיו בה רשעים גמורים, איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו שגרמו לעולם תחלה תהו ובהו, דהיינו שה׳ כביכול ניחם על הבריאה, או חפץ בה בשביל מעשיהם של צדיקים? ואמר כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, והרשעים כאפס ותהו נחשבו לו, ומ״ש וינחם ה׳ כי עשה את האדם

בארץ ? כבר כירשוהו המפרשים, עיי״ע.

 הפן הג׳, כי הרשעים הם העוסקים בישובו של עולם, חורשים וזורעים וכו׳ וכו', אבל הצדיקים אינם יודעים רק התורה והמצות, וא״כ נוכל לחשוב שה׳ חפץ בישוב העולם יותר ממעשה הצדיקים? והשיב וכו׳, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, כי בזכותם ישוב העולם מתקיים ביד הרשעים, שהם בעו רחמי על מטרא ואהא מטרא, ובלא מטר אין קיום לכל היקום, כמ״ש בכתובות דף ה׳ ע״א, מעשיהם של

צדיקים מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר, ע״ש. הד׳ כי הרשעים לפעמים נשמעים לעצת יצה״ט, ועושים איזה מצות, כגון צדקה וכיוצא, ועל זה הוא אומר אבל איני יודע באיזה מהם חפץ יותר, אם במעשה הטוב של אלו שכפו את יצרם, או במעשה הצדיקים שכבר הורגלו ביושר וצדק? והשיב כיון דכתיב וכוי, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ, אבל הרשעים מאחר שחוזרים עוד לסורם הרע, הוא כטובל ושרץ בידו, דלא הועיל כלום. זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואתה תבחר ותקרב, ובדרך אגב אודיעך איזה רמזים קטנים, שנים שלשה גרגירים שחדשתי עתה בהיותי עסוק בפי׳ המאמר הזה, בפי בראשית וכו', מצאתי בר״ת שלו גימטרייא כ״ב לרמוז שבכ״ב אותיות התורה נבראו שמים וארץ, כמ״ש במדרש בראשית ע״ש, וכמ״ש רש״י שם בפי׳ הפרשה שבזכות התורה (שיש בה כ״ב אותיות) נבראו שוא״ר, ע״ש. גם סופי תיבות ברא אלהים את הם אותיות אמ״ת, לרמוז שהעולם עומד על האמת. גם אר״ץ ר״ת אמצעי, רשע, צדיק, לרמוז על ג׳ סוגי האדם שיש בעולם. ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

. איגרת ר׳ גדליה בן דוד בן יחייא לדוו יצחק אברבנאל

איגרת היסטורית זו, בנתב ידו של רבי גדליה ב״ר דוד בן יחייא, מצאתי בעיר מכנאם שבמארוקו ורכשתיה בשביל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים במסעי בשנת תש״י. מספרה עכשיו 2057 HEB

רבי גדליה זה הוא רבי גדליה השלישי מחמשת השמות גדליה ממשפחת בן יחייא המפורסמת. הוא היה 'רופא למלך אלפונסו מלך פורטוגאל עד שנת רמ״א, 1481 –  שאז נסע לאיטליה ואחר כן לעיר קושטא. ובאותו זמן שרבי גדליה שימש רופא היה רבי יצחק אברבנאל שר בחצר המלך אלפונסו וגם הוא יצא באותה שנה, שגת רמ״א, שבה מת המלך אלפונסו. מאיגרת זו אנו למדים ששני גדולים אלה היו גם ידידים ורעים והחליפו ביניהם מכתבים. לא רק מכתבי ידידות אלא גם מכתבים דיפלומאטיים, כשני שרים יהודים בחצר המלכות, שיהדותם קשרה אותם בידידות. האיגרת ניזוקה בכמה מקומות, בשני צידי הגליון, ממנה מבואר, שעוד איגרת אחת שלח רבי גדליה לרבי יצחק אברבנאל, שהמדובר בה בענייני המלכות והמלך. וזו היתה האיגרת המשנה (השנית), שבה מודיע לו על החדשות, שרבי יצחק אברבנאל לא יכול לברר את אמיתתן ורבי גדליה מבהיר לו אותן. החדשות ההן נגער אל מלחמות המלך אלפונסו עם מלך סיציליה ומתאר את מלך סיציליה כמושמץ על ידי ההמון, שהוא סדומי וכוי. ״ותלו על החומה קרניים גבוהות״. כדי להבין דברים אלה יש להקדים, שבארצות המזרח, אדם שיצא עליו שם רע, או שנוצח, היו עושים כעין קרני שור גדולות, מעץ או מבגד, ותולים אותן במקום גלוי להכריז על ׳קלונו. וכך הולך רבי גדליה ומספר לאיש סודו וידידו האברבנאל את המתרחש בשדה המלחמה. וכנראה שרבי גדליה היה נוסע עם המלך כרופאו ויועצו. ובמסעו זה ביקר גם אצל אוהביו היהודים, שאחד מהם היה דון אברהם אבוהב אוהבו מקודם ויהי לו כאח קרוב לכל דבר. הוא מבטיח לר״י אברבנאל, שר׳׳א אבוהב הנזכר הוא מוכן לעבודתו כמו יליד ביתו ושר'"א אבוהב נלווה לרבי גדליה ושניהם עם עוד אחרים נסעו בששה עשר לחודש יוליו מעיר מוגדאגיגו, עירו של דת אברהם אבוהב, לעיר מיראנדה, לפי ששמעו שפיירד

לוריינצו די טאבארה, כנראה אחד משרי הצבא, רוצה לילד למלך בחיל גדול. והם, רבי גדליה ורבי אברהם, נסעו אתו ביחד. רבי גדליה מבטיח לר״י אברבנאל, שלא יעשה שום צעד ולא יפסע אפילו פסיעה אחת, אלא אחר השקפה ועיון נמרץ וכוי. את האיגרת הזאת שלח רבי גדליה עם איש ששמו יוסף ו" לדילוגו ומהירות עברו״, ז״א לנחיצות השליח הנזכר ומהירות נסיעתו, לא יכול ר״ג להרחיב הכתב והוא מודיע לידידו ר״י אברבנאל בסוף האיגרת, שיודיע לגברת אחת, שכתב גם לה עם הכתבים ששלח לקובילייאה.

חבל שלא נז׳ באיגרת^,׳ התאריך ואולי ניטשטשה השורה הראשונה, שבה נרשם התאריך׳ אבל כפי שכתבנו נכתבה קודם שנת רמ״א – 1481 – , בזמן מלחמת אלפונסו מלך פורטוגאל במלך סיציליה בעוד ששני השרים רבי גדליה ור״י אברבנאל ישבו על כסאם בשירות מלך פורטוגאל.

. לאדון למש.. דון יצחק אברבנאל ישצ״ו. הלא כתבתי לד אגרת ממקה.. הארץ הג..

אל המלך על נכון ושלחתיה לקובהייאה׳ כי ידעתי שישלחוה לכבודך׳ תקבל…זאת האגרת המשנה ואל תהיה למותר כי שמץ חדשה נמצא בה. אדוני אל יונוך החדשות מקרוב או מרחוק ואפילו מפי המגידים׳ כי האמת שלא יכוונו המגידים יוכחשו… בדבר מה… לה קצת מהם אומרים פחות׳ בינאוינט הוא עם המלך ומינן[?] וכן מהאחרים׳ החדשות האמתיים הם אלו שהמלך … נתנו עם מחנהו ומלך שיזילייא רחוק ממנו כמו ה׳ פרסאות, המבצר מתו..נו.. הוא מוכן לימסר למלך בעל כרחו לאחר שחרפוהו אנשי המבצר ואמרו שהוא היה סדומי ואשתו בעולה וממזרת ותלו על החומה קרנים גבוהות. המלך התחיל ללחום כנגד המבצר וכמעט הוא כבוש. סמורה היה כנגד מלכנו המבצר ..נילה יש אומרים שהיה לעבודת המלך ולעזרו אין בזה צד ודאות׳ שאלאמאנקה נפלה היא ולא מבצרה׳ האדונים קאשטילייאנושי הם צבועים מורדים גדולים נאבדה האמונה ונכרתה מפיהם לא תאבה ולא תשמע שום טובה מהם. מרגלית; טובה היתה בינינו רצו לאבדה ממנו ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.. מלר שיזילייא לא ידעתי מה יהיה באחרית הזעם. ואני בעת כתבי זאת האגרת …. במקום מוגאמיינו בבית דון אברהם אבוהב אוהבי מקדם היו היה לי כמו אח קרוב לכל דבר ומוכן לעבודתך כמו יליד ביתך כי זוכר לי חסדים וטובות שעשיתי עמו והיום הזה יום י"ו לגולייו אני והו» ואחרים נפטרים מכאן למיראנדה׳ למה ששמענו שפירו' לורינצו די טאבארה רוצה לילך למלך בחיל גדול ואעבור עמו בע״ה׳ להיות על לב משכיל שאפסיע ואפי׳ פסיעה אחת אלא אחר השקפה ועיון נמרץ היוס הזה עבר כאן פירו דאלאקאצאבה ופרשים אחרים. והאיש הזה המוליד הכתיב שמו יוסף .. אל.. לדילוגו ומהירות עברו לא הרחבתי הכתב ודי בזה אחלי שתספר ל.?. כתבתי לה עם הכתבים ששלחתי לקובלייאה כל האהובים וחביבים בר…

גדליה בר דוד נ״ע

בנימין בר תקוה

פיוטי רבי יעקב אבן צור

הרקע ההיסטורי והחברתי לצמיחת הפיוט במרוקו

החלוקה למדורים ולסוגים בקובץ ׳עת לכל חפץ׳

קובץ הפיוטים ׳עת לכל חפץ" כולל כארבע מאות פיוטים. זהו יבול נכבד לכל הדעות בשביל משורר, שאין השירה עיקר עיסוקו, אלא תורתו אומנותו, ועיסקי ציבור עומדים בראש מעייניו. לשם דיוק, יצויין כי בספר ׳עת לכל חפץ׳ נדפסו 403 פיוטים. ארבע מאות חסר אחת(399) נדפסו קודם המפתח(הנדפס החל בדף קיב עמי א), ועוד ארבעה פיוטים נוספו במדור ההשמטות שבסוף הספר. בפיוטים ש׳נשמטו׳ שני פיוטים מסוג התחינה, המיוחסים לר׳ יעקב אבן־צור, ואין ודאות גמורה שמתחת ידיו יצאו, אך קרוב לודאי שהם משלו. כן מצאנו בפיוטים ה׳נשמטים׳ שני פיוטים נוספים, וברי כי אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד מהם הוא מסוג התחינה, מאת בנו ראובן רבה (להבדילו מראובן זוטא, שני בניו אלו מתו בחיי המשורר), והשני הינו מסוג הבקשה ומחברו ר׳ חיים ביבאס. אולם, יש להדגיש כי גם בין 399 הפיוטים המופיעים קודם המפתח — שניים (מסוג הספדים) אינם לר׳ יעקב אבן־צור. האחד הוא הספד שכתבו ר׳ שלום אבן־צור ׳נפשי תנהי ותבכי׳(דף צט עמי ב), והשני הינו הספד על מותו של ר׳ יעקב אבן־צור שכתבו בנו רפאל עובד, ׳השליך משמים תפארת ישראל׳(דף קג עמי א). נמצאנו למדים, כי ב׳עת לכל חפץ׳ 397 פיוטים המיוחסים בוודאות גמורה לר׳ יעקב אבן־צור ע״י העורך האחראי של הקובץ הנדפס, הלא הוא ר׳ רפאל אבן־צור שכתב את ההקדמה הראשונה לספר.

׳עת לכל חפץ׳ כשמו כן הוא, ועריכתו מוסדרת כאמרו על־פי ה׳זמן היהודי׳. בראשו פיוטים למחזור הזמנים של האומה היהודית, לאמור בחלקו הראשון, ערוך הספר על־פי הסדר הבא: ימי החול, שבתות וחגים. מבחינה זו נראה שלנגד עיניו של הפייטן עמד ׳תקדימו׳ הפייטני של הקובץ ׳זמירות ישראל׳, לר׳ ישראל נג׳ארה המחולק כידוע ל׳עולת התמיד׳, ׳עולת שבת׳ ו׳עולת החודש׳. בהמשך הקובץ באים פיוטים שמקומם במעגל הזמנים של היחיד היהודי, כגון פיוטים לבר־מצוה, לברית מילה ולהבדיל להספדים.

 עתים שהסדר הפנימי של המדורים משתנה מעט ואינו ערוך על־פי סדר זמנים עקבי, אלא על־פי סדר זמנים אסוציאטיבי. כך יש להבין את צרופם של מדורים לשמחת תורה ולהכנסת ספר תורה, לפי שבמרכז השניים ניצבת שימחת מצווה בתורה הקדושה. על־פי הקישור האסוציאטיבי, נבין מדוע פיוטי תשעה־באב סמוכים אצל ההספדים לפניהם, ופיוטי עת־צרה ושאילת־גשמים סמוכים אצלם לאחריהם, לפי שכולם הם ׳ימים שאין בהם חפץ׳. כמו־כן יש ליתן את הדעת להעדרם של פיוטי ראש השנה ויום הכפורים, לפי שלימים אלו כבר נתקדשו פיוטי הקדמונים. בהקשר לשמו של הספר, יש לזכור כי שמו מחזירנו לספר קוהלת (ג א). ואכן התייחסות למעגל יומם של חיי אנוש אופיינית לפייטן, אלא שהיא מצטיירת בגונה היהודי. כבר צויין לעיל כי עוד קודם להדפסת הספר בשנת תר״א, יצא לאור בוינה קובץ הפיוטים ׳בינה לעתים׳ המחולק ל׳עת שחוק׳, ׳עת רקוד׳, ׳עת בכות׳ ו׳עת ספוד׳, ויתכן כאמור כי ספר זה שהחדירו ר׳ אברהם אנקווה השפיע על המהדיר שלנו ר׳ רפאל אבן־צור לקרוא לספרנו בשמו.

המדור הראשון בספרנו הוא מדור הבקשות הכולל תריסר פיוטים. ששת הבקשות הראשונות הינן בקשות היחיד. על גבי שלושת הראשונות מצויין כי הן ל׳דפיקת שער׳, ומתגלה כאן איפוא תכונתן היסודית הידועה של הבקשות לשמש תפילות הכנה, והן מכוונות לבקש מעם הקב״ה שיפתח שערי תפילה, בד בבד עם פתיחת שערי בית־הכנסת על־ידי המתפללים. שלוש בקשות נוספות מעבירות ברמז לנושא הלאומי, לפי שהן מדברות על נושא השחר ומעלותיו לתפילה, אלא שבאופן סמלי הן מתייחסות למעלותיו של שחר הגאולה הלאומי. חמש בקשות נוספות הינן בקשות לאומיות, ומזכירות לנו את הבקשות הספרדיות הלאומיות הנודעות. מן האמור לנו עד כאן מסתבר לנו כי אף שהתפתחות הבקשה בכיוון פיוטי הכנה לתפילה, הינה התפתחות מאוחרת, מכל מקום קשורה היא בסוג קדום, הלא הוא סוג פיוטי ׳הרשויות׳. כמו־כן רואים אנו בפיוטים שלפנינו את קשרי הבקשות עם טכס תקון חצות, שכן אחת הבקשות מיועדת גם לתקון חצות ׳יה שור אום נטושה׳, (דף ג עמי ב). הבקשות המיוחדות הללו, אינן קשורות, איפוא, רק עם התפילה שתבוא (שחרית), אלא הן נמשכות גם לתפילות שלפניהן, ובעיקר לקינות שעל צער החורבן. מבחינה תמאטית ניתן איפוא לראות בבקשות גשר בין תפילת הלילה האחרונה והמאוחרת, לבין תפילת השחר. אכן, במאות האחרונות ידוע לנו ממנהגן של עדות מספר בישראל, שנוהגים להשכים בלילי שבתות ולשיר בקשות באותן שעות שמדרך הטבע הינן פנויות מן התפילה. במדור הבקשות עוד בקשה אחת יוצאת דופן, והיא מעין ׳ברכת גומל׳ של הפייטן בקומו מחליו בחודש אדר תנ״ז.

כיצד נסביר את ארגון המדור? לבד מן העקרון הטכני, נראה שהעקרון התבניתי קבע גם הוא את הסדר(דבר הבולט גם במדורים אחרים). בקשה ראשונה שוות חרוז במשקל המתפשט, השניה שוות חרוז כמותה אך במשקל המרובה, השלישית בתבנית מיוחדת(הנדונה במדור התבניות), ורביעית בתבנית מעין אזורית עם מדריך, ולאחריהן שוב שתי בקשות במשקל המתפשט.

לאחר מכן חוזרים פיוטים בתבנית מעין אזורית ללא מדריך, פיוט מרובע במשקל הברתי, וכן פיוט במשקל המרובה, ופיוט בתשתית אזורית אך במתכונת מיוחדת, (׳יה שור׳ הנזכר לעיל) ולבסוף פיוט בתבנית מעין אזורית פשוטה. סקירה זו מלמדת על רפרטואר מגוון שהפייטן מגיש למתפללים. הוא הדין לגבי המדורים המתאפיינים גם הם בגיוון תבנית, אלא שאין יריעת הדיון מרשה לנו הרחבה יתירה בהדגמת הארגון הספציפי בתוככי כל מדור ומדור. מובן שלצד הגיוון התבניתי יש להביא בחשבון את הגיוון המוסיקלי המתבקש מכתיבה רב תבניתית. בפועל, לגבי מדור הבקשות, יש להבליט את יתרונו הכמותי של השיר שווה החרוז השקול במשקל קלאסי, ואף כי יתרון זה אינו אבסולוטי, הנה הוא דומיננטי במדורנו, דבר המלמד על זיקת הבקשות לרשויות הספרדיות, בעיקר לאלו הלאומיות.