מורשת יהדות מרוקו

מסי המלך ברבאט־סאלי

בין האנשים שהשתייכו למעמד החדש ובין המשפחות הותיקות לא היה הרבה מן המשותף, האחרונות היו אמונות על עקרונות מוסריים ורוחניים שאפיינו את הקהילה מימים ימימה. מצבם הכלכלי התדרדר. קשה היה להם לשאת בהתחייבויות שנבעו מאי־השוויון בחלוקת נטל המסים שהטיל עליהם השלטון, בשעה שאנשי המעמד החדש [העשירים החדשים] הופכים לקבוצה טפילית הצוברת הון תועפות ומתנכרים לאחיהם הכורעים תחת המשא הכבד של מסי המלך. הד חזק למאבק הבין מעמדי אנו מוצאים באחת התקנות מאותה תקופה שבשל הענין שבה נביא קטעים ממנה כלשונה ״טופס תקנה פ״ח על ענין המס״ ( פ"ח).

״בהיותנו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד וכד… וראינו עוון גדול בינותינו, שעל דבר המם מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים והנה נתלים באלי הארץ גויים אלימים ופוערים פיהם לבלי חק לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל ועברו תורות וחלפו חוק ולא ידעו ולא יבינו כי טחו מראות עיניהם שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון הוא שפורקין עול מעליהם ומעמיסים על חבריהם… וכמה בני אדם, חלושי כוח וכו' ואין להם פרנסה ויש להם טיפול גדול שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם, והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלוהים וירצה למלא כוחו משוד עניים מאנקת אביונים כדי להקל עולו ולהכביד על היתומים והאלמנות הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיה״.

התקנה מסתיימת בחרמות ונדרים ״בכל האלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום״ וכו'.

באיזו מידה עזרה התקנה אין לדעת, אך ידוע שרבני התקופה שנמנו על החברה הותיקה לא חסכו שבט לשונם מאלה שהוציאו את עצמם מן הכלל, וגם אנשי המעמד החדש לא טמנו ידם בצלחת. בעיקר של סאלי ומכנאס, ועל הנשיאה בעול המסים שהוטלה על שכמם של אנשי האוכלוסיה הותיקה בפרט, אנו מוצאים בדרשותיו והטפותיו בדברי אביו של רבנו ר' שמואל די אבילה ובתלונותיו שהגיש לפני חכמי פאס על דבר סכומי המסים הגדולים שהוטלו עליו.

הערת המחבר : יב. ראה ספרו"כתר תורה״ אשר בו הוא פוסק שאין לתלמידי חכמים לפרוע מס ופטורים מהתורה״״ וראה עוד בעיניין זה אודותיו בפסק ארוך מרבי יעקב אבן צור אשר הובא בשו״ת משפט וצדקה ביעקב ח״א רס״א.

ראשוני משפחת אבילה ברבאט

מראשונה חכמי המשפחה ברבאט־סאלי ידוע לנו על רבי יצחק די אבילה אשר חתום בפסק דין משנת התע״ז ובנו ר' משה ר׳ משה הוא אביו של רבי שמואל די אבילה הראשון אביו של רבינו, מחבר הספרים ״כתר תורה״ ״אוזן שמואל״ (דרשות) ומעיל שמואל אשר עדיין הוא בכת״י כפי שיסופר לקמן.

והוא הוליד את רבינו המאור הגדול נר המערב, רבי אליעזר די אבילה אשר ארץ האירה מכבודו. כאן יש לציין ולהעיר שיש להבדיל בין השמות רבי שמואל הא׳ שהוא אביו של רבינו שהיה עד שנות התפ״ח לבין נכדו של רבינו רבי שמואל ב׳ ע״ש סבו הראשון והוא המחבר ספרי ״עז והדר״ על הש״ס, ולא כמו שכתב הרב מלכי רבנן בערך השמות שם, נראה שחל שיבוש עיין שם] כ״כ כאמור יש לשים לב בין שמו של רבינו הגדול רבי אליעזר לבין רבי אליעזר שלמד בישיבת נכד רבינו הנקרא רבי שמואל. ראה אודותיו לקמן .

אם מסורת :

יג. אבל לפי דברי מהר׳׳י טולדאנו »ר המערב עמי 148( היו שניהם ר׳ יצחק הראשון ור׳ משה מחכמי מכנס ורק ר׳ שמואל בנו של ר׳ משה אביו של רבנו הלך לעיר סאלי לרגלי המחלוקת אשר היתה לו עם ראשי הקהילה במכנס, שהיו רוצים לחייבו לפרוע עימהם מסים למרות היותו ת״ח, יען הוא היה סוחר עשיר, ומפני זה כתב את ספרו ״כתר תורה" אשר בו הוכיח שתלמידי חכמים אף על פי שהם עשירים פטורים מפירעון מסים . כך גם נראה מתשובת היעב׳׳ץ ח״א רס״א לחכמי מכנס בעניין פטור רבי שמואל ממס באומרו: שהרי סוף סוף ארצם הרה וילדה וגידלה שעשועיה מן העליה, ואיך ח״ו יהפכו לו סורי הגפן נכריה ? וגמירי שאין תינוק בורח ומתרחק מחיק אמו עד שרואה שהיא מרחקתו, וכו׳ וכו׳ עיי׳׳ש מה גם שבקטנותו למד אצל ר׳ יוסף בן בהתית ממכנס כפי שיבואר לקמן. ידוע עוד חכם ממשפחת די אבילה מו״צ בעיר צפרו מו״ה ר׳ מאיר די אבילה בר רבי יוסף, חתום בפסק דין כבר משנת התס״ט במשפט וצדקה ביעקב ח״א מ״א עם חכמי צפרו הקדמונים. חיבר ספר ״קבוץ גלויות" ועוד פסקי דין עדיין בכת׳׳י.

הר״ד עובדיה בספרו קהלת ספרו ג׳ עמי 206 מזכירו כתלמידו של גור אריה יהודה בן עטר מפאס.

רעיון הקמת גוף לארגון היהודים הספרדים במסגרת עולמית וכחלק מן ההסתדרות הציונית זכה לתמיכתם של אישים מרכזיים בקהילות הספרדיות ובהסתדרות הציונית. הרב יעקב מאיר גרס, שאילו הייתה ההתאחדות הזאת נתפשת בעיניו בהתאחדות של פירוד, לא היה נותן ידו להקמתה.

הוא המשילה לאדם, הרוצה לבנות שער־כבוד גדול. תחילה הוא מבסס את היסודות ומחזק את הקרנות, ואחרי כן בונה עליהן קשת ומקים את השער. כן הוא עם ישראל, הרוצה להקים את שער־הכבוד שלו — הבית הלאומי.

 שתי הקרנות הן האשכנזים והספרדים. הראשונים מאורגנים וחזקים, ואילו האחרונים עודם מפורדים וחלשים: ״ ומה ערך לאותו שער הכבוד הנבנה בשעה שרק אחת מקורותיו חזקה והשנייה רפויה[?] ״. הרב הראשי התנה את הצלחת ההתארגנות הספרדית בהליכה ישרה  ״על פי דתנו הקדושה להרמת קרן התורה בכל פזורינו ״, וצירף את חתימתו למסמכי המשרד, כשהובטח לו שאין בין ראשיו מחללי שבת בפרהסיה^.

 כן תמכו ברעיון ויצמן, אוסישקין (ראה להלן עמי 183) וההנהלה הציונית בארץ־ ישראל. הוועד הלאומי ראה באיחוד הספרדים התחלה טובה לאיחוד כל הכוחות בארץ־ישראל לגוש מוצק אחד, וכך גרס גם ״ועד העיר ליהודי ירושלים ״.

המתנגדים העיקריים לרעיון בקרב הקהילות הספרדיות היו יהודי בולגריה, ונציגם אף הצביע נגד הקמת המשרד המכין את הוועידה העולמית של היהודים הספרדים, עם סיכום דיוני הצירים הספרדים בקארלסבאד (הנציג השני לא השתתף בהצבעה).

ראשי הקהילה היהודית בבולגריה טענו, שעוד מימי הרצל השתתפו בקונגרסים הציוניים ובכל עבודה ציונית, ואינם רואים עצמם מקופחים, כי אם שותפים עם האשכנזים לזכויות ולחובות. לפי השקפתם, על הספרדים לחדול מבדידותם, להצטרף אל שאר הציבור ולמלא את חובותיהם; הזכויות יבואו ממילא.

רוב מטרות המשרד, כפי שנקבעו בקארלסבאד, זהות למטרות ההסתדרות הציונית, וניתן להגשימן ללא ההתאחדות הספרדית; ואילו התאחדות למען השגת שיווי־זכויות ליהודים הספרדים ולשם קבלת משרות במוסדות הציוניים — אינה אלא אמצעי בלתי בדוק, כדי לנצל את האינסטינקטים של ההמון.

אחד המנהיגים הציע להקים ועד מבקר לפעולות ההנהלה הציונית, שיהיה מורכב מכל באי־כוח הפדרציות הציוניות. זה יקבל דיווח מכל אדם או קבוצה, החושבים עצמם למקופחים בגלל ספרדיותם, יבדוק את הטענות ואם תוכח צדקתן — יפעל לתיקון העיוותים.

 אחר הרחיק לכת והשיב, שישתדל לעמוד למכשול לאנשי המשרד בכל דרך שהיא, לרבות פרסומים נגדם בעיתונות. ראשי המשרד עברו בשתיקה על איום זה, ולדעתם אין להתייחס ברצינות לעמדות שליליות אלה שמקורן באיש אחד — אלברט רומנו ( ראה להלן ) ואחדים ממקורביו, העושים בענייני קהילת בולגריה כבתוך שלהם.

תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק

ב. ההודעה על המעצר

סבת יעקב כו יצחק, האני  [=הנה אני] התריתי בהם כמה התראות. וקאל כוהא מא יטלקושי בשבועה – לא ליעקב ולא לוואחד ליהודייא אוכרא – תמא הומא, באיין אוצאתהום. וחנא שי מא רינא, וה׳ יודיע ועד, לדאבא יזי מעא סי[די] ועבו – יחלפלהום [=בעניין יעקב אחי יצחק, אני התריתי בהם כמה התראות. ואמר אחיה שלא ישחררו אותו בשבועה – לא את יעקב ולא אישה יהודיה אחרת – הם נמצאים שם כי ציוותה אותם, אבל אנחנו דבר לא ראינו, וה׳ יודע ועד, עכשיו יבוא עם סידי בן עבו  כדי שישביעם].

הערת המחבר : סידי בן עבו הוא כנראה הקאיד (=המושל) או הקאדי(=השופט) המקומי השם את האנשים במעצר. ועבו הוא שם בעל אופי ברברי: ועבו = ו + עבו (=בן עבו). הווי״ו מציינת את התנועה [u], שמשמעותה בברברית ׳בן, כמו בשם וחיון/אוחיון (=בן חיון). יש כותבים ו (כמו בצורה וחיון) בלבד ויש כותבים או (כמו בצורה אוחיון). שני הכתיבים נהגו במגרב.

תעודה ו(כתב יד 1825.0115)

זו היא תעודה מקצר אשוק לגרים ובה מכתב מהרב משה יתאח לרב משה אביכזר בעניין רכישת ספרי הלכה ותלמוד.

[הכתובת:] החכם הש[לם] והוותיק כהה״ר משה אביכזר י״ץ [=ישמרו צורו] וש׳׳ר וש״ב ו[כ]׳׳ב [=ושלום רב ושלום בניו וכל ביתו]!

 [ידיד נ]פשי החכם השלם סוה׳׳ר [=סיני ועוקר הרים], גבר דאית ליה קלא. בקרא ובסברא דעתיה [=בפסוק ובסברא דעתו], כה״ר משה אביכזר, כי ש״ל [=שלום לך] מאהבה ומאהבה, ושלום הבנים בניו י״ץ [=ישמרם צורם]. [נע]למךּ עלא ??ת רוממות אל, יעלם כ״ת [=כבוד תורתו], אִלא ציפדת להרי״ץ [=להרב ישמרו צורו] עליהא ומ[סי]ת זברתו. קאלי האני, סוור ילו ימין ידא יעבי – הווא סבק. הש״ו [הוא שאל ודרש] כהה״ר ישועה – קאלו – נעבי. ומנאיין מסית לילו ימין, קאלךּ כּבּר  ענדו ״אורח חיים״. בהי״ו נבדללו ונזידו אנא, ידא ענדו חלק הזוהר. והאני כא נתבעו יאק יעמלסי. וראה יעקב משה – יקוללך [=אני מודיעך על דעת רוממות אל, ידע כבוד תורתו ששלחתי להרב ישמרו צורו עליה והלכתי ומצאתיו. אמר לי, הנני, היוועץ בּ(איש) ילו ימין אם הוא יקח – הוא קודם. הוא שאל ודרש את כהה״ר ישועה – (וזה) אמר לו – אני אקח. ומשהלכתי לילו ימין, הוא אמר  שכבר יש אצלו ״אורח חיים״. בעזר השם וישועתו אני אחליף אותו ואוסיף אותו (את מה?) אני – אם יש לו חלק מן הזוהר. ואני עוקב אחריו אולי יעשה משהו. ויעקב משה יאמר לך].

לידי״ן יעקב משה ואלבור עטי [-ובוודאי תן] לכהה״ר משה ה״ם ד״ת [חמש מוזונאת + י]—- [כאשר] תזי [=תבוא] בעה״ו. ידא יחב לדאבא, מא יחסמסי – הווא די יווליהא [=אם הוא רוצה כעת, שלא יתבייש והוא יטפל בה (בעסקה?)]. [ואנ]א זברת ואחד ״יורה דיעה״ לא[חד] תלמיד יסרינה] [מן] כ״ת [=ואני מצאתי(את החלק) ״יורה דעה״ לצרכיו של תלמיד אחד – שיקנה אותו מכבוד תורתו]. ואלבוד [אלא תסיב] סי גמרא – איך שתהיה [=ובודאי אם תמצא איזו מסכת מן התלמוד]. ואלבוד. ורו״ש. [אנ]א דורש בם, ואזכיר את [ ? ]ת ורו״ש. משה יתאח סי״ט.

תיאורו של מתן תורה בחומש

לדברי מוחמד, על יהודי מדינה להאמין בדבריו ־גם אם הם סותרים את מה שקיבלו בסיני; אבל ליהודים האלה היתה מסורת על מה שקרה בהר סיני ומה ניתן בו, והם לא היו מוכנים לשנות את דתם כל עוד לא ראו משהו שדומה למעמד נתינת התורה.

הקוראן מביא את סיפור מעמד הר סיני בצורה קטועה, ודבריו אינם משקפים את מה שמובא בחומש. כמו שציינו, טען מוחמד שהיהודים העזו שלא כדין כשביקשו לראות את השם. אבל מן החומש עולה כי אין כנגדם תוכחה כזאת. גילוי השכינה, שזכה לו עם ישראל במעמד ההוא, בא כולו מרצון השם.

הערת המחבר : הטענה היחידה כנגד בני ישראל היתה על שאכלו ושתו בזמן שראו את השכינה: ״ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו״ (שמות כד, י).

אֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.

 על הימצאות עם ישראל בסיני מספר הקוראן בקיצור נמרץ:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזוּ היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יִראָה״ (ז, קעא! ובגרסה אחרת: ב, סג¡ ד, קנד).

סורה 7 – ממרום החומה – الأعراف – פסוק 171

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה

הוא לא מספר שהקב״ה ־ הוא שביקש שיהיו נוכחים במעמד המכובד הזה. הוא גם לא מספר כמה יהודים היו נוכחים שם, איך שמעו אלה את דבר אלוקים, ומה בדיוק שמעו או ראו בהר.

כדי שנבין את טענות יהודי מדינה נגד מוחמד, ואת טענות היהדות בכללותו, יש אפוא להציג את תיאור את מתן התורה כפי המובא בחומש. לפני הר סיני עמד כל עם ישראל כולו, אנשים ונשים וזקנים וטף, ובהם 600,000 גברים מבני עשרים שנה עד בני שישים שנה. ההר בער באש, מכוסה בענן כבד. הם שמעו קולות נוראים. כשהשם דיבר עם משה וציווהו את עשרת הדברות, שמעו כולם את דברי הי. והנה כמה פסוקים: ״ויאמר ה׳ אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם… והיו נכונים ליום השלישי, כי ביום השלישי ירד ה׳ לעיני כל העם על הר סיני… ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול השופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה. ויצא משה את העם לקראת ה׳ מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר. והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאד. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, משה ידבר וה׳ יעננו בקול״

(שמות יט, ט-יט).

״וידבר ה׳ את כל הדברים האלה לאמר: אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים… לא יהיה לך אלהים אחרים… זכור את יום השבת לקדשו… כבד את אביך…לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב… לא תחמוד… כל אשר לרעך [אלו עשרת הדברות], וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה: דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו ה׳ פן נמות.

 ויאמר משה אל העם: אל תראו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו… ויאמר ה׳ אל משה, כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם״ (שמות כ, א־יט). ״ויראו את אלקי ישראל… ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את ה׳ ויאכלו וישתו… ויאמר ה׳ אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם״; ״ומראה כבוד ה׳ כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ויבוא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה״.

״רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה׳ אלוקיך בחורב באמור ה׳ אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון. ותקרבון ותעמדון תחת ההר, וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל. וידבר ה׳ אליכם מתוך האש, קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול״; ״אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלוקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש״ (דברים ד, ט-יב; דברים ד, לה־לו). ״פנים בפנים דבר ה׳ עמכם מתוך האש. אנכי עומד בין ה׳ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר הי, כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר: אנכי ה׳ אלקיך… את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם. ותאמרו: הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים את האדם וחי. ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה׳ אלקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה׳ אלקינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלקינו אליך ושמענו ועשינו. וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי, ויאמר ה׳ אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דיברו אליך, היטיבו כל אשר דברו. מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם. לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים והמשפטים אשר תלמדם…״.