ארכיון יומי: 7 ביולי 2016


מפטיר והפטרה פרשת חוקת בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת חוקת בנוסח יהודי מרוקו

ד"ר דן מנור – מאמרים

ספרייה

כל המשפטים המעורפלים האלה עשוים להתפרש באופנים שונים, אך , כאמור, יהיו אלה פירושים דחוקים. וכפי שכבר צויין, עמימות זו נזקפת לזכות כשרונו של המשורר בהתאם לרוח הזמן החדש ביחס לאופייה של האמנות.

סינסתיזה=(ערבוב חושים)

זהו מאפיין נוסף בשירה החדשה בבחינת :"וכל העם רואים את הקולות"(שמות כ טו) רואים  במקום שומעים. דימויים מסוג זה מצויים גם בשיריו המאוחרים של לוי. הנה דוגמאות אחדות :

"אבנים לוחכים בִּכְפָפָה תשתיות" ('אבנים'). פעולת החי (לשון לוחכת) מיוחסת לדומם,

"פנים מאירים כִּמְצַלְתַּיִם".('דימונה') ערבוב חוש הראיה והשמיעה.

"הַשַּלְוָה נושמת סְכָכִים" ('סֻכּוֹת) ערבוב חוש השמיעה והריח,

"טעמו כְּרִצּוּדִי כוכבים" ('מחוזות ילדות'). ערבוב חוש הטעם וחוש הראיה,

 לזה יש להוסיף גם ביטוים הקוראים תיגר על זכרי לשון המקובלים במקורות. למשל :"רשת שרועה"('אפריון') במקום רשת מזורה(משלי א יז), או פרושה. "חָרְטָה חותם" ('גלוי וידוע') במקום הטביעה חותם. "תמר לקוק" ('מסימני החג'), ועוד.

ד). האני האישי

נושא זה הוא אחד המאפיינים החשובים בשירה המודרנית. המשורר מתרכז באישיותו תוך הבעת חוויותיו, רחשי לבו, ספקותיו ותהיותיו. נעמוד  כאן בקיצור על שירים אחדים משיריו האישיים של לוי, והכוונה, כמובן, לשירים המאוחרים, שבהם מבצבצים יסודות אלה.

באחד השירים הוא מתאר את ההישגים המדעיים, שבהם מתפאר האדם המודרני, ובעטיים הוא מוחזק בעיני עצמו כיצור עליון ביקום, תוך התעלמות מן האמת, שהישגים אלה עלולים להביא בסופו של דבר להרס :"מובל אני אלי הרס". המשורר  סבור שהתפיסה האנתרופולוגית בדבר מעמדו של האדם כנזר הבריאה, מקורה באשליה. הוא מגדיר את הדעה על ייעודו של האדם בעולם "כתעתועי מרמה" ('אדם').

בקורת זו על הטכנולוגיה של העידן החדש כטומנת בחובה סכנה, היא מן המפורסמות, ואין בכך שום חידוש. יש להניח שהמשורר כאן מגלה זיקה למקור המקראי(איוב כח). הנחה זו מסתברת לנוכח הסיום בשיר הדומה לסיום הפרק המקראי. איוב חותם את בקורתו על ההישגים הטכנולוגיים ברעיון, שיראת ה' עדיפה מחכמת האדם. ובעקבותיו חתם המשורר כאן את שירו בזו הלשון :"אֵלִי! קשור לי כְּבָלֶיךָ כִּכְתָרִים ואצעד כל חיי אַסִּיר קיומך" (שם).                                                                משמעות הדברים היא, עדיף כתר האמונה שאליה הוא כבול מכתר ההישגים המדעיים. יתכן שהמשורר רומז כאן להבדל הבולט בין המסורת של בית אבא, לאווירה המתירנית שמצא כאן בישראל כנער עולה.

אכן, באחד השירים הוא מתאר תוך המיית נפש את הניכור שבין המורשה שהביא עמו מן הנכר, לבין המציאות החדשה בישראל, שבה הוא חש את עצמו כנטע זר :"מִתּוֹךְ כַּף הַקֶּלַע נִזְרַקְתִּי, ואני כאן ממלא חובת מעידה…ואני לא שַיָּךְ, ואני לא מכאן" ('לא מכאן')

הוא מתאר את עצמו כמזדחל מחוסר עניין לתוך המציאות החברתית החדשה הנראית לו כאותיות חסרות נשמה. מעגל עולמו המקורי נסגר, ובעולם החדש הוא חש זרות מוחלטת: "הוא כאן, אך לא מכאן” .

המשורר  מתעקש להתנער מן המציאות החברתית החדשה תוך אחיזה בזהותו המקורית, אף שדרכו זו גובה ממנו מחיר  מלא :"אני משלם מחיר מלא על עקשנותי לא ללכת בתלם שחרשה מענית אחרת בשבילי" ('בַּתֶּלֶם').

הוא מודה, שדרכו זו, כשחיה נגד הזרם, משווה לו תדמית של שוטה בעיני אחרים, אך גם הערכה עוינת זו אינה מרתיעה אותו :"משלם אני מחיר גבוה…והולך בתלם שלי"(שם).

יתרה מזו, הוא אף רואה לעצמו זכות להגן תפיסת עולמו כאמת שאין עליה עוררין. וכדרכו של מוכיח בשער הוא מוקיע את פיתויי החיים במציאות החדשה שאליה הוא נקלע, את האדם הנכסף להנאות רגעיות כתכלית החיים,ואת המציאות המתגלה לעיניו : כ"עולם מְיֻסָּר בִּסְבָאָיו מתגולל בְּקִיאוֹ".במציאות אֲפֵלָה זו, רק הוא, הנביא תר אחרי האור ('אל מול נביא').

אומנם, המשורר מופיע כאן כמי שנאמן תמיד לדרכו, חי לפי עקרונותיו ולפי מורשת אבותיו תוך פרישה מן המציאות, שנראית לו כמציאות הדוניסטית.

אולם בשיר אחר הוא מודה, שחייו אינם יריעה אחת שלימה, אלא קרעים קרעים שהשוני ביניהם אינו ברור לו. במילים אחרות, אין הוא יודע באיזו תקופה בחייו נהג בדרך זו, או אחרת. אפילו אותם שלבים הגלוים לו בקורות חייו מתפצלים לרבדים נעלמים :"וְרַבּוּ פִּצְלֵיהֶם ואין מוצא, ונשארו לי חידה הם וְקִרְבֵיהֶם"('חידה'). אם כך, הריהו מפקפק בדרכו שתוארה לעיל ביחס לעמדתו כלפי עצמו וכלפי המציאות החדשה.

יש לנו כאן,אפוא, שיר לירי הגותי שהמשורר מביע בו תהייה וספיקות על חייו ומהותו, או כפי שנוהגים לומר בלשון עילגת:"מחפש את עצמו", כמבוכת רבים מבני דורנו.

אכן, שירים אחדים חדורי נימה הגותית והמיית נפש מצויים ברובד המאוחר שאליו אנו מתייחסים כאן, אלא שבמסגרת צרה זו אין מקום לדון בהם. נסתפק, אפוא, בציון שמותם בלבד, הלא הם:'בלהות', 'קְצוּץ כְּנָפַיִם', 'חוזר בתשובה', 'אֲדֻמּוֹת הן', 'שֵׁדֵי שַׁחַת'. בכל השירים האלה מסתמנת מבוכתו של המשורר המלווה ספיקות ותהיות ברוח השירה של העידן החדש.

ואם בספיקות עסקינן הרי להערה מיוחדת ראוי השיר :'כְּחוֹל מִדְבָּר' המדמה את החיים ביקום לדיונות במדבר הנודדים ממקום למקום-נדידה אין סופית וללא חוף מבטחים. גם החוק השולט בעולמנו הוא נודד כמו חול המדבר, אלא שנקודת המוצא של נדידתו היא ידיעתנו, דהיינו חוק שנעלם מהבנתנו. לפיכך חיינו תלויים על בלימה, רצופים אי ודאות וחוסר יציבות, וה"יש" הקבוע והיציב בעולמנו הוא הספק :"ומה שבטוח זה הַסָּפֵק, הוא הקבוע בכל נוסחה, הוא הַקַּיָּם היחיד".

      סיכום

בדיון קצר זה נסינו לעמוד על טיב שירתו של לוי בספרו 'עוף החול',בעיקר תוך התמקדות  על ההתפתחות שחלה בתהליך כתיבתה המשתרעת על תקופה ארוכה. מצאנו, כאמור, ששיריו המוקדמים מושפעים במידה רבה מן הפיוט המרוקאי ומשירת ספרד על כל אביזריה: מבנה, חרוז, סגנון ואמצעים אמנותיים אחרים, בעוד ששיריו המאוחרים נושבת מהם רוח השירה בת דורנו. כמוה, אף בהם מסתמנת פריצת מסגרות ותבניות של השירה הקלאסית. והבהרנו זאת בדוגמאות רבות ושונות. וכל מה שיש להוסיף כאן הוא, שדיון זה, ככל שהוא צנוע וצר מלמצות את מלוא הנושאים שבספר, אם יסלול דרך לדיונים נוספים והיה זה שכרנו.

על התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן-דן אלבו

על התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאןדן אלבו

למקרא דרשתו של המופתי מוחמד חוסיין, על העצים והאבנים שיפתחו את פיהם בבוא יום ויקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'", נזכרתי בסיפור-עם, העוסק בתמות דומות, בניחוח ענייני השעה.

התגלותו של רבי עמרם בן דיוואן בחודש הרמדאן

דוברי אמת שמעו מרבי משה ביבאס זצ"ל, ראש דייניה של קהילת וואזן שכיהן בתפקידו מעל לחמישים שנים [מניסן תקפ"ה 1825 ועד הסתלקותו מהעולם הזה בסוכות תרל"ח 1878], את הסיפור הבא:

תוך כדי שיחה ערה על זיקת הגומלין בין מראה עיניים ותודעה, טען הש'ח המוסלמי מפאס, שהתמונות המתחלפות יוצרות עומס על הזיכרון והתודעה ומשבשות את השיח עם עצמנו. רק קשב לשקט הפנימי – אמר – עשוי לגלות את המעברים הקסומים אל האושר. הרב ביבאס השיב, שהתכנסות יתר פנימה בהגיגים והרהורים, עשויה להביא את הנפש לידי הזיות ותעתועים. אדם במצב זה, נעשה חירש ועיוור לעולם סביבו. ויתור על מראה עיניים עשוי למנוע מאתנו לראות את נפלאות הבריאה. אלמלא אוזניו, אברהם לא היה שומע את קריאת המלאך שלא לשלוח יד אל הנער, ואלמלא עיניו לא היה רואה את האיל בסבך. איזון בין חוץ ופנים זו המידה הטובה. ובתוך כך, נשאל הרב בהפתעה : "האם בכוחו של הצדיק שלכם להתגלות בעולם, ממש מול העניים?"

"איני יודע!" השיב רבה של קהילת וואזן.
"אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נסים, אוכיח לך שאתם מתפללים להבל וריק." הוסיף הש'ח.
– "כיצד תעשה זאת, אדוני?" תמה רבי משה ביבאס.
– "ראה", הצביע לעבר אחד משערי העיר "על היהודי העשירי שיצא משער זה, אעליל שקילל את הנביא מוחמד ואדרוש להוציאו להורג, במו עיניך תראה כי יוצא להורג! במו עיניך תראה שלמרות חפותו – הצדיק שלכם לא יוכל להצילו!"
– "ראה אדוני, אין צורך לבצע פשע, רק כדי להוכיח לי שאין צדק בעולם! אתה ואני יודעים שלפני בוא המשיח, דבר אינו שלם – אין שלמות, אין שלום ולא שלוות נפש, וודאי וודאי שלא צדק, חמלה ואהבה בין הבריות."
– "אתם מאמינים שרבי עמרם בן דיוואן מחולל נפלאות, הבה נראה אותו מציל את היהודי העשירי שיחלוף על פנינו באקראי."
– "אדוני, שקול היטב את מעשיך, שווה בנפשך שהצדיק שלנו, רבי עמרם בן דיוואן יפתיע ויופיע! עונשך יהיה כבד מנשוא!" ניסה הרב, להניא אותו ממעשהו.

שעה שהרב והש'ח שוחחו, אנשי העיר היו באים ויוצאים מהשער, יהודים וערבים, נשים וגברים, ילדים וזקנים. היהודי העשירי, שהגיח מן השער היה גבה קומה, בעל פנים כחושות, שיער וזקן לבנים, שמו היה יונה פריינטה. אסוף כולו בהרהוריו צעד כפוף-ראשו בעיניים נוטות מטה. בהתקרבו לכדי טווח נגיעה, לפת הש'ח המוסלמי את זרועו השמאלית וטלטל אותו בפתיעה. יונה נעצר בבהלה, הרים ראש תכף לראות מה קורה, או אז, בטרם הִתְעַשֵּׁת מן ההלם, דחף אותו הש'ח בחוזקה והפילו ארצה ופתח בצעקות:
"שמעוני אנשים, יהודי זה קילל את הנביא! יהודי זה קילל את הנביא!" בעוד כף רגלו הימנית דורכת בבוז על גבו של יונה השרוע למרגלותיו, כאחוז דיבוק, חזר שוב ושוב על אותו משפט. אט אט, החלו נקבצים סביבם סקרנים, בטלנים, שוטים וחסרי מעש. בתוך רגעים עמד מספרם על עשרות. מחמת הנפילה אפו ופניו התכסו בדם. הרב נתקף פחד. תחילה חשב, ללכת להזעיק את נגיד הקהילה לעזרתו, אך מיד נמלך בדעתו, מחשש שיונה פריינטה יותקף על ידי ההמון בחמת זעם וגזר דינו ייגזר במקום על ידי ההמון המשולהב. הוא נותר במקום וסוכך עליו בגופו וחצץ בינו ובין ההמון הנסער, עד שנלקח, על ידי שני שוטרים לבית המעצר. בעוד יונה פריינטה מתרחק בחברת השוטרים מהמקום, ידע הרב ביבאס שנס היה פה.

-"זה עתה, ראית במו עינך, שצדקתי" חייך בנבזות איש הדת המוסלמי.
-"הרשה נא לי לשאול אותך" לא עצר בעד עצמו הרב: "מדוע אתה שונא יהודים? מה רע עשו לך? האם איש נכבד ורם יחס כמוך יכול לטעון שנפגע פגיעה ולו קלה ביותר מידו של יהודי כלשהו, כאן או במקום אחר, עתה או לפנים?"
-"היהודים שנואים עלי משני טעמים" השיב הש'ח הפאסי, "מקובלת עלינו האמונה, ששעת תחיית המתים, לא תגיע, אלא עד שנלחם ביהודים. וכשהיהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים, האבנים והעצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו!'"
והסיבה השנייה נעוצה דווקא בעובדה, שאני פוגע ביהודים דרך שיגרה, בלא לבוא על עונשי. פגעתי ביהודים אין ספור פעמים ודבר לא קרה לי! עשיתי מעשי נבלה, גנבתי את כספם, עשקתי אותם, סחטתי את ממונם, פסקתי להם עונשי מלקות ללא הצדקה, פסקתי כל מספר מלקות שחפצתי, כמידת רשעותי בזמן המעשה. דנתי אותם להורג, עשיתי מעשים מחפירים ונפשעים ולא באתי על עונשי! דווקא משום כך אני שונא אותם, כי הם מוכיחים לי, שאין השגחה בעולם, אין צדק, הכל תוהו ובוהו."

– "אם ידוע לך בוודאות, שהכל תוהו ובוהו – אדוני – אז מה יועיל לך אם יהודי נוסף יוצא להורג? כיצד מותו של יהודי זה, יכול להועיל לחיזוק אמונתך, או להועיל לך להבנת טיבם של היש והאין, העוול והצדק, בעולם הזה?" תמה ר' משה ביבאס.
– "אני מחפש ביטוי כלשהו של התגלות אלוקית, הוכחה נחרצת, שיש אלמוות ועולמות עליונים, גן עדן וגיהינום. על כן שאלתי היכן ה'סייד' הכי גדול של היהודים, אמרו לי בוואזאן, באתי לכאן כדי לתבוע את התגלותו, אם יתגלה, אולי ייפסקו ספקותיי וייסוריי בעולם הזה, ואמצא מנוח לנפשי! אני מחפש ראיה, בדל הוכחה, סיבה להאמין בצדק, בהשגחה, בנצחיותה של הנשמה ובקיומו של גן עדן. טרחתי ובאתי מפאס לכאן, כדי לקבל את ההוכחה שלא קבלתי בשום מקום! אני מודיע לך בזה שאם תאמר דבר וחצי דבר מחלופי הדברים בינינו, או שתעיד לטובת היהודי, סופך יהיה כשלו. אעליל, גם עליך שדברת סרה במוחמד." סיים באיום.

ברגע שיצא יונה פריינטה מהשער, ידע הרב שהנס התרחש, שכן, היהודי שהואשם בביזיון הנביא, אילם היה. יונה היה מוכר היטב בקרב אנשי העיר, יהודים וישמעאלים כאחד, כבעל מלאכה מעולה. הוא עסק בתפירת מזרונים, ונודע בזכות יושרו ומסירותו בעבודה. מידי שנה, בתחילת הקיץ יונה הוזמן לבתי הפאר של ה'שורפה' לחדש את המזרונים. לאחר שהמזרונים נפרמו, והצמר שהוצא מתוכם, נרחץ ויובש בשמש, בעזרת הצמר הרחוץ ובד חדש, הוא תפר מזרוני צמר חדשים. בעיני כולם הוא נחשב לתופר המזרונים הטוב בעיר, ידיו מלאו עבודה. אולי אילמותו הייתה אחת הסיבות לחיזור אחר שירותיו. יונה לא בזבז זמן בשיחות נימוסין ודברי סרק. מרגע הגיעו לבית הלקוח לאחר תפילת שחרית, ידיו לא משו מערמות הצמר, הבדים, החוטים והמחטים.

למחרת, הובא יונה למשפט לפני הפאשה של העיר. ר' משה ביבאס ביקש מידידו הפאשה רשות כניסה לאולם המשפט, הן מתוקף מעמדו כרב הקהילה והן כמי שהיה עד לאירוע.
– "יאמר נא כבודו, במה תאשים את היהודי?" שאל הפאשה את איש הדת המוסלמי מפאס.
– "היהודי השפל הזה היושב לפנינו," ענה, בהצביעו על יונה פריינטה "אמר דברי נאצה נגד הנביא ואני תובע כי דינו ייגזר למוות , ושההוצאה להורג תבוצע עוד היום בפומבי ברחבת השוק, לפני אנשי העיר, כדי שהמאמינים והכופרים כאחד, כאן ובכל מקום, ישמעו, יראו ויראו!"
– "האם תסכים שהחכם שלהם ימסור עדות על האירוע?" שאל הפאשה.
– "אין לי התנגדות!" ענה בביטחון והניח את עיניו יוקדות השנאה על ר' משה ביבאס.
"באיזו שפה קילל את הנביא?" שאלו הפאשה.
"בערבית, כמובן!"
"האם כבודו דובר שפות נוספות?" שאל הפאשה בלעג.
לשמע השאלה הבלתי צפויה, והגיחוך שהתלווה אליה, הושלך הס באולם. המוחאזניין-השוטרים שעבדו בשירות הפאשה, שהתקבצו ובאו לראות כיצד ייפול דבר, נדרכו, והביטו במתרחש בסקרנות. כל הנוכחים, למעט איש הדת המוסלמי עטוי הג'אלביה הלבנה והמהודרת והטרבוש האדום, ידעו כי עוד רגע קט יתגלה הכזב.
בסיום שלב השאלות והתשובות, לאחר שהעדות נגבתה, תועדה ונכתבה כלשונה על ידי מזכיר בית הדין, עבר הפאשה מזחיחות לב וצחקוקים לידי זעם. באותו רגע נראה לרב ביבאס כאילו השטן המשטין על ישראל בא להתוודות על כל פשעיו ברגע זה לפני ריבונו של עולם, ולידתו של יונה פריינטה כאילם, לא באה אלא לטובת הרגע הזה, כדי לחצות את העולם באופן מובהק בין אור וחושך בין צדק ועוול ובין צדיקים ורשעים. איש הדת מפאס שביקש על ידי מעשהו הנפשע לכפות על רבי עמרם בן דיוואן להתגלות, לא ידע מה שכולם ידעו, שהוא כבר התגלה.
-"האם תסכים לחזור בך מטענותיך, אדוני?" שאל אותו הפאשה בנדיבות, כדי להציל את בן דתו המיוחס מביזיון ומאסר.
– "מדוע, שאחזור בי מאשמה חמורה כל כך? כיצד אוכל לסלוח למי שקילל את הנביא?"
– "אם כך, הסכת ושמע ואסביר לך מדוע: כי כל אנשי העיר הזו, יודעים שהיהודי הזה, היושב על כיסא הנאשמים, מעולם לא אמר מלה רעה על איש, לא קילל ולא חרף איש, ולא גידף איש! ואני רוצה להיות הגון אתך ולומר לך אדוני בכנות גמורה, שכל איש בעיר הזו יודע גם, שהאיש היושב לפנינו, מעולם לא אמר מילה טובה על איש ומעולם לא ברך איש, לא החמיא לאיש ומעולם לא אמר דבר ולא חצי דבר, כי האיש שהנך טוען שקילל את הנביא, הנו אילם מרגע שיצא לאוויר העולם!" לאחר שתיקה קצרה, המשיך הפאשה "אוי לנו ואוי למוחמד שכאלה הם מאמיניו, עלילות כזב כאלה דינן להתבטל מאליהן אצלנו ובכל מקום אחר, ואוי למי שייתן לשטן מקום מושב בעירו או בנפשו."
בסיום הנאום, בהתמוגגות מה, הרכין ראש לשמע דבריו שלו עצמו והצהיר: "שחררו את היהודי לביתו! וקחו את האיש החצוף הזה למעצר, כלאו אותו בדיוק בתא שבו לן יונה אמש, עד שנגזור את דינו! האדמה הקדושה של עירנו לא הייתה סולחת לי אילו פסקתי אחרת."
עיני איש הדת המוסלמי קפאו, עתה הבין מה שניסה להסביר לו יום קודם ר' משה ביבאס בנועם ובפה רך, שרבי עמרם בן דיוואן לעולם אינו מכזיב וסופו להציל את היהודי התמים מגזר דין מוות.

למחרת סיפר הפאשה של העיר לרבי משה ביבאס, מה הביאו לפסוק כפי שפסק. "בטרם הובא לידיעתי הבוקר, שיונה במעצר, אמש, בלילה שקדם למשפט, סייד עמרן בן דיוואן התגלה אלי בחלום. שמעתי את קולו של סייד עמרם אומר לי "לעולם לא תוכל להעלות על לבך את יפי גן העדן, לעולם לא תוכל לעשות משהו טוב מזה, בזה תלויה ישועתך, מה שתפסוק הוא שיחרוץ את גורלך לגן עדן או לגיהינום. חשתי התרוממות רוח, למרות שמונים שנותיי חשתי דחף בלתי מוסבר לצחוק, בתוך תוכי התפקעתי משמחה, לראשונה בחיי ידעתי בוודאות שמשגיחים משמים על מעשיי. הפעם היה לי ברור שאני עומד לעשות את המעשה הנכון, בלי שוחד, בלי כופר, בלי תחנונים ובלי קבלת שלמונים כדרכי. יונה ואני בני אותו גיל, בהיותנו ילדים בני שש-שבע שיחקנו יחד באותו רחוב. כל הילדים ביקשו את קרבתו, כל ילדי הרחוב רצו לשחק אתו, אולי בגלל יופיו ואולי בגלל אילמותו, זו עמדה תמיד לזכותו, כי בלא מלים בפה, הוא לא יכול היה לפגוע באף ילד!"
"אילמותו עמדה לזכותו במרומים כי האיש הצח והתמים הזה, מעולם לא חטא בלשון הרע." המשיך ר' משה ביבאס את קו מחשבתו של הפאשה. לאחר שכשלה העלילה והכזב יצא לאור, חש רבי משה ביבאס שדבר לא יוכל להפיג את הנס. שלושה נסים נעשו כאן. הראשון, שהיהודי העשירי שיצא מן הסמטה היה לא אחר, מאשר יונה פריינטה האילם האחד והיחיד בקהילה היהודית של וואזן. השני, שאותו אילם זקן, היה חבר ילדות ואהוב לבו של הפאשה והשלישי שהפאשה איש הרשע, הבצע והנכלולים שלא כמנהגו, שפט משפט צדק למרות שמעליל העלילה היה איש דת מוסלמי נשוא פנים מפאס, שיכול היה להתברר כמי שקשור בקשרי נישואים עם משפחת המלוכה או אחד מבניה. שׂוֹש נָשִׂישׂ כִּי אֱלהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים, בַּכּוֹשָׁרוֹת; זכות רבי עמרם בן דיוואן תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

 

עיבוד לסיפור ששמעתי מאבי, אשר בן לונה ומרדכי אלבו, מצאצאי הפילוסוף ר' יוסף אלבו בעל 'ספר העיקרים'.

דן אלבו

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

 

תולדות ר׳ אברהם פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)כתר קדושה

הבן השלישי לר׳ יצחק (הראשון), הגאון הצדיק, החריף ומפולפל, רבינו אברהם פינטו הוא הנהר השלישי היוצא מעדן, הקרוי חידקל, על שם מימיו החדים וקלים( ברכות נט), הם מימי תורתו הקולחים בעוז, ומעלתן נשגבה, בהיותם חדים בבהירותם. קלים לשכון בלב שומעיהם, ומברים את תלמידיו שומעי לקחו.

גאון עצום היה ר׳ אברהם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. דרך לימודו, בעיון נמרץ, ובהעמקה חודרת. צולל לתוך נבכי הסוגיא, עומד על כל הזויות העמומות בה, ממרקן ומלטשן, סולל בה דרך מרווחת, ודולה הימנה מרגליות מבהיקות באור נהיר ובהיר. אש התורה לוהטת סביבו, ומאירה את מוחותיהם של תלמידיו, השואפים בפה פעור לקח אמרותיו המשמחים כנתינתם מסיני.

רבי אברהם בתבונתו, נחשב כאחד מאותם תלמידי חכמים המעניקים חמה בחכמתם המרובה, וכך תארוהו חכמי דורו: ״הרב הגדול, ה״ה המעיין הגדול, חסיד, ועניו מאד מאד, , ובקי בכל מיני חכמות״.

בעת שהגיע ר׳ יעקב פינטו למרקש, נוכח לראות, כי בני העיר שקועים ראשם בלימוד תורת הקבלה, וכפי המסופר לעיל, שאפילו ילדי העיר הכירו תורה זו. כתוצאה מכך רבתה העזובה בלימוד תורת הנגלה, העיסוק בש״ס ופוסקים הלך ודעך מעט הונח בקרן זוית.

ר' יעקב חשש מאד מפני ההשלכות העלולות לצמוח מכך, כי הרי לימוד המשנה וגמרא,  הלכה ופוסקים, זהו העיקר. אם לא יעסקו בהם, מאין יצמחו גדולי תורה, ומי יורה לעם את חוקי התורה, הלא אם אין גדיים אין תיישים. מלבד זאת, בעקיפין יגרם מכך נזק גם ללימוד תורת הקבלה, כי הרי רק מי שמילא כרסו בחכמת התלמוד ובהוראת ההלכה, ראוי לעסוק גם בחכמת הנסתר, ובהעדר תלמידי  חכמים הבקיאים בתורת הנגלה, לא יצמחו גם אותם יחידי סגולה הראויים להחכים ברזי הקבלה.

משום כך הסיק, כי עליו להקים ישיבה לבחירי הנערים, בה יעסקו בלימוד התלמוד בלבד , כדרכן של הישיבות בעם ישראל כל הדורות. ישיבה בה ילמדו את דרכי העיון והעמקה, בסברא ישרה ונכונה. מתלמידיה יידרש להשקיע את כל מעיינם בלימוד הגמרא, עם ראשונים ואחרונים, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ומהם תפוץ תורה בישראל.

לצורך הגשמת משימה זו, נדרשה דמות מיוחדת שתעמוד בראשות הישיבה אישיות מרוממת ומושכת, שתוכל להציב אתגר רוחני סוחף, שיתמודד בהצלחה מול המשיכה לצפונות תורת הרז. תלמיד חכם המסוגל לטפח בתלמידיו שאיפות וכמיהה להתמסרות מוחלטת ללימוד התורה, ולמקד סביבו את צמאונם לגדול ולצמוח. דמות חינוכית, שדיוקנה יהווה מגדלור זורח, המורה ומנחיל את הדרך הנכונה, בלימוד, במידות, בקדושה וטהרה.

לשם כך שם ר׳ יעקב את עינו על אחיו ר׳ אברהם. אישיותו הקורנת של ר׳ אברהם התאימה לתפקיד במלא המובן, שכן מלבד גאונותו העצומה, ניחון גם בכח הסבר יוצא מן הכלל, בשפה נעימה וברורה, במסירות לתלמידים, בצירוף נועם מידות. ענוה נדירה, קדושה ופרישות. ר׳ יעקב פנה לר׳ אברהם אחיו, וקרא לו לבא אליו למרקש, לעמוד בראשות הישיבה שהקים. ר׳ אברהם נענה לקריאת אחיו, קיבל על עצמו את העול, והיטה שכמו למטרה הנעלה, להחזיר את עטרת לימוד התלמוד למקומה הנכון.

ר׳ אברהם הצליח מאד בתפקידו. השמועה אודות הישיבה החדשה, ודרכה המיוחדת, התפרסמה במהירות רבה. כל צורב חפץ להצטרף לשורותיה, ולהימנות בין תלמידיו של ר׳ אברהם. לא רק בני העיר באו לחסות בצילה, אלא מכל ערי וכפרי דרום מרוקו נדדו בחורים צעירים, כשבליבם כמיהה עזה, ללמוד בישיבתו של ר׳ אברהם, ולחסות תחת כנפי חכמתו. את העול הכספי של ניהול הישיבה, נטל על כתפיו האח הבכור, ר׳ שלמה, שהיה בעל נכסים, ושמח להחזיק מהונו את ישיבתו של אחיו.

וכך, תקופה קצרה לאחר בואו של ר׳ אברהם למרקש, החל לימוד הנגלה לחזור ולפכות בעז בין בתי מדרשותיה, והוא המעיין הגדול, אשר הנחה את בני מרקש באורחות עיון התורה וההעמקה בה. כאשר אמרנו: ר׳ אברהם בבחינת הנהר השלישי – חידקל, בהיות מימי תורתו חדים וקלים, החודרים בלב שומעיהם. תלמידיו עלו והתעלו במעלות התורה, והוכרו בכל מקום כחריפים ביותר. בכך התקיים בו מאמר חז׳׳ל (ברכות נט:): ״האי דחריפי בני מחוזא, משום דשתו מיא דדגלת (- חידקל)״. היינו: חריפותם של בני העיר באה להם, מחמת ששתו ממימי תורתו של ר׳ אברהם.

נראה להם בחוש הראות

ברם, לא רק תורתו הברורה ושפתו הבהירה עמדו לו, אלא גם קדושתו המצורפת לענווה מופלגת, יחד עם מסירות אין קץ לתלמידיו, הם שיצרו את השילוב להצלחתו. שכן, מענוותנותו המופלאה נוצר מעין אגם ענק האוגר בתוכו את מימי התורה כי כך דרכה של תורה, כדרכם של מים הנקווים במקום נמוך, כמאמר ( תענית ז.): ״למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים ( ישעיהו, נח,א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה״. ומאגם שכזה, הרי כה קל ונח, לכל עורג לאפיקי מים, לבוא ללקק בנחת, ולרוות צמאונו מן המים הזכים.

עם מעלה זו השתתפה חסידותו ופרישותו, כי קדוש וטהור היה ר׳ אברהם, דומה למלאך ה׳ צבאות, וכבר אמרו חז״ל (מועד קטן יז.): ״אם דומה הרב למלאך ה׳ «יבקשו תורה מפיו״. פשוט וברור שזה וזה גרמו שהצליחה בידו מלאכת שמים, וישיבתו שגשגה מאד מאד.

אולם נראה שהציר היסודי להצלחתו היה: מסירותו לתלמידיו, ודאגתו הכנה להצלחתם הרוחנית. ר׳ אברהם דאג לטפח כל תלמיד ותלמיד, השקה אותו בנאמנות, ניכש בעדינות את מידותיו שאינם ראויות, עודד, דרש, והמריץ, לטפס במעלות הסולם העולה בית א-ל.

לפיכך, אין פלא שנקשר לתלמידיו בעבותות אהבה, עד שמסופר עליו, שגם לאחר שנסתלק לישיבה של מעלה, היה בא לישיבתו, ולומד עם תלמידיו, ובשנה אחת אף נראה להם בחוש הראות. (ראה שם הגדולים אות א׳ ערך ראב״ן (אות קצט), מה שכתב אודות רבינו יחיאל אבי הרא״ש בשם מהרח״ו.) ספר קורא הדורות כת״י, אוסף כתבי היד הרבניים בישיבה אוניברסיטה, כת׳׳י מס׳ 382.

תאריך פטירתו של ר׳ אברהם לא ידוע לנו, וגם על זרעו אין בידינו פרטים, אולם פועלו הגדול שפעל, שלא תשתכח תורה מישראל, הם העומדים לו, שלא ימוש זכרו לעולם.

אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

מעמדם ותפקידם ההיסטורי של הבדווים הערביים בצפון אפריקה כבר הוסבר לעיל. האלמנט הנווד והאלמנט של יושבי קבע נוצר באותה תקופה משטר של דו קיום, שהיה מבוסס על הצרכים ההדדיים של זני המחנות.אבן חלדון - פסל

" אנשי הכנופיות הערביים זקוקים לכסף, והסולטאנים של ערי המגרב זקוקים לחיילים " משהגיע אבן ח'לדון לביסכּרה בא אפוא מיד בדברים עם השליט של תלמסאן, וקיבל על עצמו את התפקיד " לגייס ערבים בדווים כל כמה שיוכל לגייס ".

הוא ישב בביסכרה בהפסקות קטנות כמעט שבע שנים, משנת 1366 עד 1372. אחרי שנתיים נוספות של ישיבה בפאס, הצטרף אבן ח'לדון אל אבו-חמו, שליטה של תלמסאן משושלת עבד אל-ואד, והתיישב העיירה קטנה בקרבת תלמסאן. בהיותו כאן נתבקש אבן ח'לדון על ידי אבו חמו לעמוד בראש משלחת אל שבטי הערבים הבדווים – תפקיד דומה לזה שכבר מילא בהצלחה במשך שנים אחדות.

משבא אבן ח'לדון אל שבט בני עריף, קיבל ברצון את הזמנתם לגור, עם כל משפחתו, בטירה מבודדת בהררי אלג'יריה, קלעה אבּן סלאמה. ( הטריה קורייה בימינו תאוּגזוּת, היא נמצאת שישה קילומטר דרומית מערבית לעיר פְ'רֶנְדָה במחוז אוראן ). בטירה זו התבודד אבן ח'לדון ארבע שנים וכתב – את החלקים הראשנים של ספאר ההיסטוריה הגדול שלו, ובראש וראשונה את ה " אקדמות להיסטוריה "

באבטוביוגרפיה שלו הוא מספר שישיבתו במקום זה, הרחק משאון הכרך ותככי המדיניות, השרתה עליו רוח, והזרימה למחשבתו גשמי עוז של מלים ורעיונות, עד כדי חובּצה חמאתם. בסיום ה " מוקדימה " הוא מציין שכתב והשלים ספר זה – אך לא ערכו סופית – בפרק זמן של חמישה חודשים, שנסתיים באמצע שנת 779 להיג'רה, כלומר בנובמבר 1377, הוא היה אז כבן 44 שנים.

אולם אבן ח'לדון לא היה אדם היכול לשבת בשלווה ובהתבודדות זמן רב. לשם כתיבת ספרי ההיסטוריה שלו היו נחוצים לו ספרי מקורות המצויות רק בספריות גדולות, ובסוף שנת1378 הוא עזב את טירת אבן סלאמה, וחזר לעיר מולדתו תוניס, שיצא אותה לפני 26 שנים בערך.

הוא נתקבל בכבוד על ידי שליטה של העיר אבו אל-עבאס משושלת החפציים, ונתמנה מרצה למשפט דתי. אבל גם כאן, כמו בהזדמנויות אחרות, לא עלה בידו להתגבר על התנגדותם של חוגי המלומדים והחצרנים, שהצליחו להחשידו אצל המלך ולמרר את חייו, עד כי החליט לעזוב את תוניס והפעם – למזרח, למצרים, מעוז התרבות בעולם האסלאם, אשר משעה הגיע אל ארצות המערב והלהיב את דמיונו של אבן ח'לדון מכבר. הוא נטש את תקוותיו הקודמות לעצב את דמות החברה על ידי פעילת מדינית, ולא ראה עוד טעם להמשיך במאמציו להגשים את המשטר המדיני שנכסף אליו באמצעות שליט נאור או על ידי תפיסת השלטון בידיו שלו. במקום זה החליט לחיות חיי חוקר, ולהרחיב את ידיעותיו ומושגיו על ידי הסתכלות מקרוב באותו חלק של עולם האסלאם שעדיין לא הכירוֹ.

אבן ח'לדון הגיע לקהיר בינואר 1383 לחפש לו משרה מתאימה. במצרים לא עמדו לו כמובן הקשרים המשפחתיים והמדיניים המרובים, שהיו לו בכל חלקי המגרבּ, אך הוא הצליח להתוודע אל הסולטאן הממלוכּי בּרקוקּ, שעלה לשלטון זה לא כבר.  ברקוק מינה אותו לפרופסור באוניברסיטה אל אזהר המפורסמת ובמוסדות הוראה אחרים, ובאמצע 1384 מינה אותו לזקן השופטים לפי האסכולה המשפטית המאליכּית. אסכולה זו היא השלטת בצפון אפריקה, אך במצרים יש לה רק חסידים מועטים : בתפקידו זה היה אפוא אבן ח'לדון מעין ראשם הרוחני של בני המגרב המתגוררים במצרים.  הוא שמר על קשריו עם המגרב וקיים את מנהגי החיים המיוחדים למגרב, למשל בלבושו, גוטייֶה רואה במעמדו של אבן ח'לדון " מעין סוכן קונסולרי של המגרב במצרים. נדמה לי שנכון יותר להגדיר את מעמדו שם, בלשון ימינו, כ " יועץ לענייני המגרב ".

בשנת 1387 יצא אבן ח'לדון לעלייה לרגל למכּה, ובהזדמנות זו פגש מלומדים מכל עולם האסלאם. בשנת 1400 הוא נלווה לסולטאן הצעיר של מצרים ( ברקוק מת בשנת 1399 ) במסע לדמשק, ובדרך חזרה ביקר בערי הקודש של האסלאם בארץ ישראל – ירושלים, בית לחם וחברון.

והימים ימי המסע של תימוּר, שכבש את כל קידמת אסיה והגיע לשערי דמשק. בסוף שנת 1400 יצא סולטאן מצרים הנער בראש צבאו לדמשק כדי להתייצב כנגד תימור ולעצור את התקדמותו, ועמו גם אבן ח'לדון.  הסולטאן ואנשיו חזרו למצרים כעבור זמן קצר מפני סיבוכים מדיניים בבית, אך אבן ח'לדון נשאר עם חכמי דמשק באחד ממסגדי העיר. תימור שם מצור על העיר, ובעצם ימי המצור דרש לראות את אבן ח'לדון.

פגישתם הראשונה של הכובש הגדול וההיסטוריון הגדול נערכה ב-10 בינואר 1401 : פגישות נוספות נערכו לסירוגין עד 25 בפברואר. אבן ח'לדון תיאר את פגישותיו אלה בפרוטרוט באבטאוביוגרפיה שלו. תימור עדיין קיווה כנראה, אותה שעה, להמשיך את מסע כיבושיו למצרים ולצפון אפריקה, שכן ביקש מאבן ח'לדון, אשר שמעוֹ כמומחה לענייני המגרבּ הגיע גם לאזניו, להכין בשבילו סקירה מפורטת של ענייני צפון אפריקה המערבית : הסקירה נכתבה ותורגמה למונגולית לשימושם של השליט ושריו, אך לא נשתמרה. בתום שיחותיהם התיר תימור לאבו ח'לדון לחזור למצרים, קודם שהביא חורבן גמור על דמשק.

שנותיו האחרונות של אבן ח'לדון במצרים אין בהן עניין מיוחד. התככים בצר הסולטאן הממלוכּי לא היו פחותים מאשר בכל חצר מלכות אחרת, וגם אבן ח'לדון מצדו נשאר זר במצרים וסירב להיטמע בסגנון החיים המצרי. סמוך לבואו למצרים הוא נתמנה לשופט דתי עליון, אך הודח ממשרתו כעבור זמן קצר.

כעבור 14 שנים, בשנת 1398, חזר ונתמנה – וחזר והודח פעמים אחדות. כל תקופות כהונתו במצרים מצטרפות רק לארבע שנים, וכ – 19 שנים ישב בלא משרה. פרנסתו הייתה מובטחת על ידי הקיצבה בתור מורה במוסדות ההוראה השונים. מינויו האחרון לשופט עליון נעשה בחודש מרס שנת 1406, ימים מעטים לפני שנפטר ביום 17.3.1406, בגל 74 שנים.

בחייו של אבן ח'לדון נתמזג מיזוג מופלא יצר המעשה והשאיפה להשפעה מדינית מזה, ויצר החקירה המדעית וההתבוננות ההיסטורית מזה. מהלך חייו ופעילותו המדינית הם שנתנו בידיו את הניסיון והחומר ההסתכלותי, בעליהם מבוססות תורותיו ההיסטוריות והחברתיות : וכשלונותיו במערכות המעשה המדיני הם שנתנו לו את ההפסקות הדרושות להתבוננות ולכתיבה.

" אילו הצליח אבן ח'לדון להיות לראש הממשלה של שושלת בני מרין או לאמיר של הבדווים בבּיסכּרה – לא היה כותב שורה אחת בחייו " אומר גוטייֶה.

אך אפשר להוסיף גם את המשפט ההפוך " אילו לא שאף אבן ח'לדון להיות ראש ממשלה, אילו לא חי חיי פעילות בחצרות הסולטאנים ובטירות הבדווים, אלא נשאר מורה באוניברסיטת פאס או שופט שלום בבג'איה – לא היה יכול לכתוב את ה " אקדמות להיסטוריה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר