דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב  ( המגרב )

משה בר –אשר

ערות פתיחה מבוא

• אין אני מתיימר ליטול את שרביט ההיסטוריון הבוחן בחינה קורת את המאורעות ואת הדעות ובא מן הפרטים אל הכללים כדי להציג פרשה היסטורית. מתכוון אני להעמיד דברים מן הזווית של האיש המשכיל, שגם הוא אינו פטור מלדווח לעצמו ומלבחון תופעות כמתרשם ממה שעיניו רואות וממה שאוזניו שומעות. דבר זה גדול שבעתיים אם העיסוק בעבר מכוון גם למה שיש בהווה: שכן הכינוס הזה, אף שפניו אל המחקר המדעי הקפדני, מכוון לראות מה יעלה ממנו גם אל השעה הזאת ממש, אל דורנו אנו – דור שבו אתה מדמה לשמוע מקהלה רבת קולות, ואוזניך קולטות המולת קולות צורמים שהגוונים הנעימים המלווים אותם הם מינוריים. הדבר ניכר בכל הסוגיות המעסיקות את הדור, בשאלות המאחדות ומפרידות גם יחד קהלים גדולים בחברה היהודית בת זמננו.

זו מוצאת עצמה מתחבטת, לפעמים חבוטה, בניגודים ובמחלוקות בין עשירים לעניים, בפערים גדלים והולכים בין משכילים יותר למשכילים פחות, בשיח בוטה בין ספרדים לאשכנזים, ובעיקר – בקרע בין דתיים לשאינם דתיים. ואינך יודע היכן מעמידים את עצמם יהודים מסורתיים בעיני עצמם ובעיני אחרים; אתה צופה ורואה דעתנים מנסחי דרכם בבהירות בסוגיות של חילון, בפרשיות של גיור, באורחות החינוך ובשאר שאלות נכבדות, ועמם אתה שומע ורואה אנשים שניזונים מעיתונות מוטה. אתה רואה משכילים בעלי חוש ביקורת, ועמם אנשים רבים המובלים בקסמן של אמונות תפלות או בליהוג של מדורי הרכיל במקומונים.

בתוך השיח הציבורי הזה על כל מעקשיו כבשו לעצמן המחלוקות בין דתיים לחילוניים מקום מרכזי, ברמה העקרונית ובמאבקים הפוליטיים. הזיהוי המעוות של הנהגה רוחנית עם הנהגה פוליטית משבש בעיני רבים, חילוניים ושלומי אמוני ישראל, את ההבחנה בין ראיית עולם דתית לראיית העולם של עסקנים ופוליטיקאים דתיים. בתרבות המרקע השולטת ברשות הרבים השיח נעשה קולני, בוטה, משסה. התקשורת, ששיקולים של מדרוג, רייטינג בלעז, מכוונים בראש ובראשונה את דרכי פעולתה, מלבה את השיח הזה. לעתים קרובות נדמה לך שהיא תרה אחרי המשתלחים והצעקנים שבמרבי הליהוג המפלג, וכמעט אמרתי שכאלה, נעשו לממלאי מקומם של ליצני החצר בדורות קודמים.

בתוך ההקשר הזה יש לראות את קיומו של הכינוס הזה. הוא מכוון, כאמור, להיות בראש ובראשונה כינוס מדעי, אבל מן הקולות שיהדהדו ממנו אפשר שיהיה, וצריך שיהיה, גם משוב אל החברה היהודית בת זמננו בארץ ובנכר.

ב. שבח גדול הוא לאוניברסיטת בר־אילן ולעומדים בראשה שכוננה בתוכה מרכז לזהות יהודית. מרכז הבא להעמיד על סדר יומו עיון קפדני, יסודי ורציני בשאלות הקיום של העם היהודי, ולכונן בו שיח מתמיד ועיון כבד ראש, שיעלו ממנו קווי פעולה שינחו את מי שצריכים לשקוד על הקיום היהודי בדורות הבאים.

דומה אני שכל עיון בשאלות השעה צריך לינוק ולשאוב מן העיון בדורות קודמים; דין הוא שעיון כזה יהיה מדעי ומוקפד בלי כל סטייה אפלקטיבית, אבל ממנו וממסקנותיו של עיון כזה יכול לגזור הגוזר את מסקנותיו לשעה ולדור. הוועדה המארגנת של הכינוס ראתה גם היא ללכת בדרך הזאת. היא גיבשה תכנית שביסודה עומד העיון המדעי הבסיסי, שבתוכו היא פתחה את התכנית גם לעיון בשאלות הנוגעות לענייני השעה, אבל גם כאן הכול מושתת על עיון מדעי, המייסד את עצמו על ראיות ועדויות ומסמכים וניתוחים מדוקדקים והכללות, ומהם עולות המסקנות שכל חוקר מעלה כדרכו. וביתר פירוט: הכינוס קבע לעצמו להתמקד ב״יצירה ובהנהגה ביהדות צפוךאפריקה וספרד – סובלנות, פתיחות וסגירות״.

חלקו הראשון של הנושא נשען כולו על עיון בעבר ובחינתו. הוא מתכוון לבחון פרקים ביצירה לענפיה, ולעיין בדרכי ההנהגה, כפי שהם עולים מתיעוד חדש שנחשף ונחקר, כדי להוסיף על מחקרים קודמים של מורינו ורבותינו בדור הזה ובדורות שלפניו. ראינו למקד את הכינוס ביהדות צפון־אפריקה בגיבושה החדש, כלומר למן שנת קנ״א(1391), בפרוע הפרעות בארגון ובקטלוניה וספיחיהן שהביאו לצפון־אפריקה את כמה מראשי המדברים בהנהגתה הרוחנית של יהדות אלג׳יריה – גדולי הפוסקים והמפרשים: הריב״ש והרשב״ץ מכאן, ואיש הפלאות רבי אפרים אנקאווה מכאן. אין ספק שתקופה זו בת שש־מאות השנים היא פרק חדש בתולדות יהדות ספרד ופרק מכריע בתולדות יהודי צפון־אפריקה.

חלקו השני של הנושא: ״סובלנות, פתיחות וסגירות״, מיוסד על ניסוחים סוציולוגיים שנתגבשו ונתקבעו במחקר החדש ובשיח הציבורי המודרני, וניכר בהם שהם מכוונים להשתמעויות לבני דורנו. ברקע ניסוחים אלו עומדים מן־בָּרוּר התבטאויות והתנסחויות והתנהגויות וגילויים ומעשים ואירועים של חוסר סובלנות ושל היעדר פתיחות ושידור של סגירות כלפי הסביבה המאפיינים את בני דורנו! כמו מתעלמים מרבים מן השינויים שהעולם – והעולם היהודי בכלל זה – עבר במאות השנים האחרונות. עדיין מהדהדים באוזנינו היגדים כאלה ואחרים שהשמיעו רועים רוחניים בשאלות השעה לסוגיהן, ומהם היגדים שנדמו בעיני שומעיהם כאילו התורה שניתנה בסיני ירדה לבושה במעטה זעם וזעף וקנטור וקטרוג, כאילו לא יצאה מפי מי שאמר במוצהר על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה: ״אשר יעשה אתם האדם וחי בהם״(ויקרא יח, ה).

לשמע דברים הנאמרים בראש חוצות על השכלה כללית, על לימוד לשונות זרות ועל הכרת הטוב שבתרבות העמים, אתה שואל האם הקולות הללו ממשיכים את מסורות קודמיהם או שמא חדשים מקרוב באו. כשאתה שומע דיבורים על מחללי שבת ועל אוכלי טרפות ונבלות לתיאבון, אתה תוהה אם כל מה שכתבה תורה הוא תוכחת פרשת ״כי תבוא״; והאם תוכחה זו מכוונת לימים אלו ולהקשר הזה ממש? ואין אני מתכוון חלילה לשיח קלטות, שאתה עשוי לשמוע בשווקים ובכיכרות או בנסיעה במונית ישראלית מצויה. אותן קלטות המשדרות מה שמכונה בפי מגישיהן: ״דברי תורה״ ו״דברי התעוררות״, שאינם לעתים אלא דברי קטרוג ודברי תפלות. לא לאלו אני מכוון, אלא לדברים שהיו לקוריקולום מרכזי במסלול חינוך וברשתות חינוך, והדברים ידועים ועתיקים.

ג. בדבַרי כאן אני מבקש לקרוע צוהר קטן לעולמם הרוחני של כמה מגדולי הרבנים בגולת המערב, כדי להראות במשהו כיצד השקיפו הם על העולם ועל שאלות השעה, כיצד בחנו מצבים משתנים ומה היה השימוש שעשו בחיבורי קודמיהם ובמקורות ההלכה וביתר ספרות ישראל לדורותיה. אבל לא אצמצם את עצמי רק להיבט ההלכתי ולשאלות של פסיקה, אלא ארחיב גם לדרכים בפרשנות המקרא ובפרשנותה של ספרות חז״ל ולבחינות אחרות של השקפת העולם הדתית, כגון היחס לאמונות תפלות ולגילויים שונים של החברה המסורתית.

אפשר שמקצת מן הדברים, ואולי יותר ממקצת מן הדברים, שאני בא להשמיע כאן לפניכם, ידועים הם לרבים מכם; ואם כן הריני עומד לפניכם כמי שמשמיע תרועת שופר בראש־השנה, ולרבים מן השומעים הקול מוכר ממוסף של ראש־השנה שעברה ושל שנים קודמות, ובכל זאת תמיד נשמע בו משהו ויותר ממשהו חדש: למשהו הזה אני מתכוון.

ד.  אני נוטל לדוגמה את קהילת מכנאס שבמרוקו. זו העמידה במאות השנים האחרונות חכמים, שהיו יוצרים גדולים בענפים רבים של היצירה היהודית לדורותיה: בפרשנות המקרא, בהלכה ובפרשנות התלמוד, בשירה ובפיוט, בדרשות לציבור הרחב ובעיקר בהנהגת הקהל מתוך חיבור מתמיד אל החיים, בראייה מפוכחת של צורכי השעה ובצפייה בלתי פוסקת בחיים המשתנים, בהבנתם של מצבים הדורשים תעוזה הנשענת על מסורת העבר בצורה איתנה ובלי שבירת כלים, אבל מתוך פתיחות מתמדת וראיית מצוקות היחיד והכלל, והבחנה בין מה שהוא עיקר ומה שטפלה הוא לו.

אתמקד בעיקר בשני חכמים: ברבי רפאל בירדוגו, אב בית הדין ורבה של מכנאס במפנה המאות הי״ח והי״ט, וברבי יוסף משאש, שהנהיג קהלים באלג׳יריה, במרוקו ובארץ במשך חמישים שנה, מאמצע שנות העשרים עד אמצע שנות השבעים של המאה העשרים, עד לפטירתו בשבט תשל״ד. ואומר משהו גם על רבי ידידיה טולידאנו, שפעל בין שתי מלחמות העולם. אמת, אין שיעור קומתם של שלושת החכמים דומה, אבל זה וזה וגם זה קשובים היו לקולות שלא תמיד הגיעו לאוזניהם של אחרים; שלושתם ידעו להגיב עליהם בתעוזה, באומץ ובחדשנות בתוך המסגרת והדפוסים שאפיינו את גדולי התורה שהיו מחוברים גם למקורות וגם לחיים במידה שווה. כמה יפה היה אילו יכולנו לפרט ולהציע יריעה רחבה ממה שעשה כל אחד משלושתם, אבל בשל צמצום הזמן נסתפק בהדגמה קצרה.

בן המלך הקרח

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

פעם היה מלך, ולו ממלכה גדולה ובן יחיד. באחד הימים קרא לבנו ואמר: ״בני, יחידי אתה ויורשי, אך לפני שתקבל את הממלכה, אני רוצה לנסות אותך, כדי לראות אם ראוי אתה לירושה שעומדת ליפול בחלקך. לפיכך, צא לעולם הגדול ועשה משהו שיהיה ראוי להערכתי.״

יצא הבן מלפני אביו וקנה עדר כבשים, וכדי שלא יכירו ביפי תארו, שחט כבשה ואת עורה שם על ראשו, כך שהוא נראה קירח. עשה ימים ולילות עם המרעה, עד שהגיע לעיר אחת, אך לפני הכנסו לעיר זו, הופיע לפניו שד ואמר לו: ״רוצה אני לעזור לך לקבל את המלוכה, קח שערות אלו ושרוף אותן בשעת הצורך.״ ונעלם. החביא בן המלך קווצת השערות שהשד נתן לו ונכנס העירה, ובעיר זו היה אופה ביש גדא, שאיש לא קנה לא את לחמו ולא את סופגניותיו. ניגש בן המלך אל האופה ואמר לו: ״אבי רוצה אני לעזור לך׳ ענה לו האופה: ״כיצד אקבל אותך ואין לי אפילו פת לחם לי ולבני ביתי.״ ענה לו: ״אבי, בטח באלוהים, אני אדור במאפיה, ולא אדרוש שכר.״ ומיום זה שנכנס בן המלך לעזור לאופה, נכנס המזל עמו ועסקיו של האופה פרחו, גדלו והתרחבו. בן המלך נהג להתרחץ בנהר. משירד לטבול בו, הסיר את העור, וגילה את מחלפות ראשו. ופניו האירו, ואף השמש עמדה מעט להביט ביופיו. באחד הימים השקיפה בת המלך הצעירה מחלונה על בן המלך, כשהוא קירח, ולאחר מכן בהסירו את העור מעל ראשו, התאהבה בו והחלטה לשאת אותו לבעל.

ולמלך שבע בנות, הגיע זמנן להינשא. הביאו למלך מתנה: שבעה אבטיחים בשלים הקרובים לריקבון, ואמרו לו: אבי כשם שאבטיחים אלה בשלים, אף אנחנו בשלות, והגיע זמננו להינשא. שמח המלך ואמר להן: ״כרצונכן בנותי, וכדי שתבחרנה בעלמים כלבבכם, אכריז שכל הצעירים במדינה, יעברו ליד הארמון. ואתן עימדו ליד חלונותיכם, והאיש שימצא חן בעינכן, זירקו עליו מטפחת ותפוח ויהיה לכן לבעל.״ עשו כמצוות אביהם. הבכורה זרקה את מטפחתה על נסיך ידוע, השניה על בנו של הוזיר, השלישית על בנו של שר, הרביעית על בנו של עשיר מופלג, החמישית על קצין, השישית על שר, ורק השביעית לא זרקה. עברו הבחורים גם ביום השני, אך בת המלך אינה משליכה על איש את תפוחה. צווה המלך להביא כל עלם, ואם לא נפקד מקומו של משהו. באו שליחיו ואמרו לו: ״כל הגברים במדינתך באו מלבד שולית אופה קירח שאין צורך להביאו.״ ״הביאו אף אותו״ ציווה המלך. משעבר הקירח תחת חלונה של בת המלך השלכה עליו את מטפחתה.

כל הנוכחים נדהמו, המלך התעלף וחלה, עוד באותו היום גרשו את האחות הצעירה עם בעלה מן הארמון. בא הרופא, בדק את המלך ואמר לו: ״התרופה היחידה שיכולה לרפא אותך היא תפוח החיים.״ ״מי יכול להביא לי את תפוח החיים י ״ – שאל המלך.

״לשם מה יש לך שישה חתנים ?״ – ענה הרופא. קרא המלך לששת חתניו ־ לקירח לא קרא כי הוציאו מהמשפחה. הוא אמר להם: ״רוצה אני שתביאו לי את תפוח החיים, ואם לא תשיגוהו אסיר ראשיכם מעל כתפיכם.״ הלכו החתנים עד לפרשת דרכים, ישבו שם ובכו – ובינתיים, הלך בן המלך הקרח אל אחד מהמקומות השוממים, שרף שערה מהשערות שנתן לו השד – וכהרף עין הופיע סוס אביר שחור כעורב, ועליו שריון קשקשים שחור כזפת וחרב שחורה. לבש הקרח את השריון, חגר את החרב, ובדהרה הגיע עדי החתנים הבוכים. עצר ושאל אותם: ״מה לכם כי תבכו, ספרו נא לי, אולי אוכל לעזור לכם.״

סיפרו לו החתנים על דרישת המלך. אמר להם: ״אשיג לכם את תפוח החיים, אך תנאי אחד עמי, קצצו נא את הזרת ותנו אותה לי.״

קבלו עליהם את הדין וקצצו את הזרת ונתנו לו. תחב את ששת הזרתות אל תוך ארנק ונעלם מעליהם.

על עץ החיים שמרה מפלצת, כשהיא ישנה היא פוקחת את עיניה אך כשהיא ערה עיניה עצומות. מזלו של בן המלך שהגיע בזמן שעיניה של המפלצת היו פקוחות, קטף תפוח מעץ החיים ודהר חזרה. מסר את התפוח לחתנים. לפני שהספיקו אלו להודות לו נעלם מעיניהם. הלך, פשט את השריון ולבש את בגדי השוליה, שם על ראשו את העור ושב אל המאפייה.

החתנים הביאו למלך את התפוח. כשנגס בו המלך הבריא מייד, וכל הממלכה צהלה ושמחה. בפי כל איש שבח והלל לששת החתנים, וקללות ובזיונות לחתן השביעי שבעטיו חלה המלך והוא לא נקף אצבע. אף בנות המלך הציקו לאחותן הצעירה, ששתקה וקבלה את סבלה בדומיה.

ובאחד הימים צווה המלך לבשל לו מטעמים כאשר אהב. הכינו הבנות מטעמים והביאום בצלחות חרסינה יקרות, ואילו הבת השביעית הכינה דייסה תפלה בצלחת חרסינה סדוקה. ומפאת הלכלוך שבביתה היתה אף הצלחת מלוכלכת, משראה המלך את אשר הגישה לו בתו הצעירה חרה אפו, ומרוב צער נפל למשכב, גדפו הבנות הבוגרות את אחותם על שהביאה אסון על המלך זה פעמיים. ורופא המלך בא ומשבדק את המלך אמר: ״אך תרופה אחת תצלח למצבך האנוש, והיא חלב לביאה, בעורו של אריה כששירת אריות מלווה את התרופה עד פתח הארמון. אמר המלך לחתניו: ״הקשבתם לדברי הרופא ? אם לא תשיגו זאת תומתו.״ שמעו זאת החתנים, הלכו עד פרשת הדרכים וישבו ופתחו בבכיה. הלך בן המלך הקירח עד למקום שומם, שרף שערה מהשעורת שנתן לו השד. וכהרף עין הופיע סוס לבן וצח כחלב, ועליו שריון כסף וחרב נוצצת עשויה כסף. הסיר את העור מעל לראשו ועדה את שריון הכסף. חגר את החרב ודהר עד לפרשת הדרכים. ״ מה לכם בוכים שוב – ספרו נא לי אולי אוכל לסייע בידכם ? ״ שאל אותם. ״ המלך חלה וצווה להביא לו חלב של לביאה, בעורו של ארי ושיירת אריות עד פתח ארמונו.״ ״ אם זה הכל, אוכל לעזור לכם. אך לפני כן הבו נא לי את תנוכי אזניכם.״

בלית ברירה קצצו את תנוכי אזניהם, הוציא ארנקו הקטן והנחם שם, ואחר נעלם מעיניהם. קנה בקר ושחטו, וכשהגיע ליער תלה את הבקר השחוט על העצים והסתתר.

יצאו האריות ממאורותיהם, התנפלו על הבקר זללו לשובע והותירו, משפנו ללכת עצרם אריה זקן וחכם, ואמר להם: ״כל יום מוצאים אתם, פרות תליות על העצים ? אותו איש שתלה פרות אלו, בא לבקש משהו, בואו נעזור לו.״ הכריזו האריות שבע פעמים שלא יפגעו לרעה באיש שהעניק להם ארוחה זו, נגלה להם ואמר להם מבוקשו. אמרו האריות: ״חלב לביאה נתן לך, נחלוב את אחת הלביאות, שיירת כפירים תהיה לך, אך מאיפה נביא עור של אריה, איש מאתנו לא רוצה למות?״

ניגש אריה זקן ואמר: ״זקנתי – קרוב יומי, לפי כך מבקר זה שנותר אוכל עד שבטני תתפוצץ. פשטו נא את עורי.״ אכל האריה הזקן ואכל עד שהתפוצץ. פשטו את עורו, חלבו לביאה ושמרו חלבה בתוך עור, ואחר שיירת כפירים הלכה אחריו עד פרשת הדרכים. נתן להם את החלב ואמר להם: ״קחו לכם מבוקשכם.״ ונעלם. הגיע לעיר, פשט את השריון, חבש את העור והיה לקירח כקודם. ובעיר צהלה ושמחה, כל התושבים חזו בשיירת הכפירים שהחתנים הביאו, וככל שהרבו לשבח את הששה קיללו את השביעי שהביא, אך אסונות וטמן ידו בצלחת, והאחות הצעירה סבלה מאחיותיה.

וכך עברו ימים, המלך החלים והכריז על מרוץ סוסים. וביום מרוץ הסוסים, באו לחזות כל תושבי העיר במרוץ והתפעלו מסוסי החתנים ומיפי דהרתם.

ובן המלך הקירח, הלך למקום שומם ושרף אחת מהשערות שהשד נתן לו, ולפניו הופיע סוס, שצבעו זהב ועליו שריון זהב וחרב זהב, הסיר את העור מעל שערותיו ולבש את השריון. חיש דהר למקום המרוץ. כל העיניים הופנו אליו, סוסו היה מהיר כחץ, חלף על פניהם של החתנים, חטף את כובעיהם והספיק להשיגם. כולם התפעלו, והמלך נאנח: ״אכן, חתן הראוי לבתי המסכנה.״ וביקש להביא לפניו את המנצח.

בא לפניו הפרש והמלך אמר לו: ״מי אתה, בני.״ ענה לו: ״אני האיש שהביא את תפוח החיים ותמורתו שילמו לי חתניך בזרתיהם, אני האיש שהביא את חלב הלביאה, בקש מהם שיראוך תנכי אוזניהם, ואני הוא חתנך השביעי. ובדברו הוציא מתוך ארנקו שבעה תנוכי אוזנים ושבע זרתות. ואחר לבש את עור הכבש. נדהמו כולם, ולבו של המלך רחב משמחה.

בקש המלך סליחה מבתו הצעירה, וערך לה חתונה שארכה ארבעים יום וארבעים לילה, ומשמתו שני המלכים, אביו של בן המלך וחמיו, היה למלך על שתי ממלכות.