ארכיון יומי: 22 בינואר 2019


קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

החיים הדתיים 

פרק תשיעי

על מפת היהדות העולמית יכולה אולי היהדות המוגרבית להצטייר כמין טלאי לבן : ארץ לא נודעת, ואכן, המחקר המדעי בעברו הדתי והתרבותי של קיבוץ זה, שצביונו מיוחד כל כך, עודו שרוי בשלב עוּבּרי ביותר. רק בעשרות השנים האחרונים באו צוותים של חוקרים צרפתיים והניחו יסודות מדעיים להיסטוריה הכללית של צפון אפריקה, שעדיין לא נכתבה כשלעצמה.מלומדים אלה, רובם נוצרים, התעניינו רק באופן שטחי ביותר ביהדות. כאשר קם בהם משיהו וניסה להתבונן מקרוב יותר, כגון בנש וכגון פ'לאמאן, הרי למרות רצונם הטוב ויכולתם הממשית, מעולם לא חרגו מגדר גישה מבחוץ ולפעמים על דרך השטחיות. ובעצם מה עוד יכול היה לעשות משקיף שאינו יודע לא עברית ולא ערבית, שאינו מסוגל לעמוד על פשרו של ביטוי תלמודי המתורגם לערבית ומפורש על פי דרכה של מחשבה הנהירה לכל אדם שהתחנך בסביבה ערבית ? אי היכולת הזאת לראות ולהבין הביאה לפעמים להוצאת משפט נמהר, ואפילו שלילי, וכך היה המדע לקרבן. היו שראו ביהדות של צפון אפריקה "סתגלנות חברתית מודגשת מאוד", "ארגון חיצוני של מעשים ומחוות", "צייתנות ששמירת המצוות מכשילה בה את הדתיות, משמשת חיץ בין אלוהים למאמין". יותר מכל שמו משקיפים זרים אלה את לבם ל"אמירת התהלים אגב טלטולי-גו, החוטאים בנפש את הפסוקים הקדושים כלשונם". לא די שלא יכלו חוקרים אלה להבין את תמצית מהותה של היהדות  המוגרבית אלא מהעדר הכשרה יסודית ביותר אף שגו שגיאות גסות ביותר.

כאן עלינו לעמוד על אמיתות יסוד אלו, התרבות האמיתית של היהדות המוגרבית היא שמית טהורה, הלשון, שהיא כלי התרבות הזאת, אם איננה הערבית, הריהי לפחות היהודית הערבית או ניב ברברי זה או אחר. ההזדקקות למתורגמן דנה לעקרות את המאמץ של החוקרים שאין להם כל גישה ישירה את העולם, שאותו התיימרו לנתח, ולבסוף, הביטחון העצמי השאנן של החוקרים הפחות מוסמכים, ריפה תמיד את ידיהם של בעלי הרצון הטוב ביותר, שעה שמעיקרו של דבר לא נשמע קולם של הרבנים המוסמכים ביותר. שיכלו להיות לפה ליהדות צפון אפריקה, אלא באזני האנשים שהיו מוכנים ומזומנים לקבל את לקחיהם. כל בקשה לבוא בסודם של הדברים, שלא נעשתה לשם שמים, נתקלה בסירוב מנומס, אם נענתה בכלל. כמה וכמה פעמים היה כותב השורות האלו עד לכך, שנושאיה המהימנים ביותר של המסורת היהודית המוגרבית השיבו את פניהם של חוקרים ודורשים, שלפי דעתם לא הוכשרו למלאכתן כל צרכם.

אפילו נתעלם מכל השאלות של לשון, פסיכולוגיה, אינטואיציה, או פשוט של אהדה בין אדם לחברו, כל כמה שהן מהותיות, בכל זאת בעינה עומדת העובדה שבגלל השוני היוצא מגדר הרגיל של ההשפעות שעיצבו את היהדות המוגרבית ודאי תישאר אחד הקיבוצים היהודיים הקשים ביותר להבנה ולניתוח.

המצב הגיאוגרפי של קיבוצי היהודים במגרב כשהוא לעצמו די בו לתרץ את השוני, ולפעמים הסתירה, שבגורמים שקבעו את התפתחותם הפנימית. ואפשר למנות בהם חמישה גורמים שבצירופם העניקו ליהדות צפון אפריקה מקוריות שאין כדוגמתה לפי שנשתקעו בה השפעות מקראיות, פניקיות ומזרחיות, ברבריות וערביות, ספרדיות, מסטיות וקבליות, ולבסוף מערביות, בזכות פועלה של צרפת. מופלא הדבר, שרצף זה של משקעים היסטוריים יוצאים מגדר הרגיל לא די שהוא מורגש מקצה אל קצה בכל רחבי צפון אפריקה, ובה בלבד, אלא שגורם זה או אחר מבין אלה שהזכרנו שליט בחבל אחד או במשנהו, בלי להתחשב כלל בגבולות המדיניים החדשים החוצצים בין תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, לא כן מצויים ההבדלים האמיתיים. התייר שהיה נוסע מנאות המדבר שבדרום, ממטעי התמרים של מרוקו, מדרום למראכש, ואחרי כן היה פונה אל הסלעים האדומים והלוהטים של גרדאיה שבאלג'יריה ומשם היה נושא פעמיו אל גאבס, מָטמטה וג'רבה שבתוניסיה, פוגש היה על קו האש הזה, בשוליה של סהרה, הרבה מאוד קהילות יהודיות, שבכולן שלטו השפעות מקראיות מזרחיות, ותאומות היו למרות ההבדל במצבן הגיאוגרפי.

לאורך קו התיכון העובר את טיטואן, מכנאס, פאס במרוקו, טלמסאן, אוראן, אלג'יר שבאלג'יריה, תוניס, ספאקס, קירואן שבתוניסיה, עדיין אפשר היה לחוש בהשפעה הספרדית או האיטלקית, תוצאה מן ההגירות של המאות הארבע –עשרה והחמש-עשרה. על גבי סביבה מסורתית זו אפשר היה לקרוא שם כמו מן הספר הפתוח את אותות ההשפעה והאמונות העממיות הברברו-ערביות, ירושת מאות שנים של מגע עם הארץ ועם יושביה, ואילו בתוקף חומרתן והתעלותן הכריעו את הכף האמונות המיסטיות והקבליות, שהן בלי ספק סגולתה העמוקה, המתמדת והמקורית ביותר של יהדות המגרב.

על תמונה זו הטילה צרפת את כתם הצבע האחרון. כתם זה בולט היה וזהר ביותר במקום שהייתה ההשפעה הצרפתית המתמדת ומעמיקה ביותר, כלומר מצד אחד, באלג'יריה, ומצד שני, בערים הגדולות של תוניסיה ומרוקו, בפרק זה נשתדל ללמוד ברחיפות את ההשפעות המזרחיות הספרדיות, המיסטיות, הערביות-ברבריות והצרפתיות, שעיצבו את קלסתר פניה של יהדות צפון אפריקה, למען הנוחות נזדקק אגב כך לחלוקה המתבקשת בעת ובעונה אחת, הן מן ההיסטוריה והן מן הגיאוגרפיה, מובן מאיליו שקווי שיא שונים אלה נפגשו במציאות על מנת ללוש ולהכשירה להתחדשות.

השפעה המזרחית

הבה ניכנס בדמיוננו לאחת מאותן קהילות יהודיות, שנשארו אפריקאיות אמיתיות ביותר, באיזה כפר נידח שבמדבר, בדמנאת שבאטלס הגדול, במסעד שבסהרה האלג'ירית, או בג'רבה האידילית, שהים המקיף אותה מכל עבר גונן עליה מפני השפעות מבחוץ. מלכתחילה, בושם עז של מזרח בא עליך מכל עבר, אלו הסמטאות הצרות , אלה הבתים הנמוכים שאתה פוגש בהם בכל ארצות האסלאם, אלו החנויות שבהן חנווני או בעל המלאכה שפופים על הארץ, והטכניקה המשמשת בהן היא כמעט זאת של המזרח המקראי.

הרגשה זו גוברת בך כשאתה מתבונן במלבושי הגברים או הנשים. הגברים, שעדיין לא נכבשו להשפעות המערביות שעליהן נדבר עוד מעט, לבושים ג'לאבה שכמוה כמו זו של העירונים המוסלמים, תכופות שחורה, לזקנים ולנכבדים, אך בדרך כלל לבנה, מזמן שבּטל החוק המחייב ללבוש שחורים. הרבנים, אם גם אינם לובשים ג'לבה, הריהם לובשים גלימה המכונה זוֹהה, לבוש של אריג מיריעה אחת הגולש בהדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים בלי חֵפת בצוואר ושרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק.

בין מלבושי הגברים יש לציין את הזאבֱּדֱוֹר, התסמיר, בההדיה או חזיה מקושטת להלל בארבעים כפתורים, הסרוואל או מכנסים של משי אטלאס או אריג אפור או שחור, שהאופנה גוזרת שיהיו צרים או שופעים יותר, אך תמיד מהודקים היטב במותניים ובסובך. כיסוי הראש בוא הכיפה השחורה הקלאסית של היהודים מן המללאח המרוקאי, בצורות שונות, התרבוש או השאשייה, הנעלמת תחת צניף שחור עצום. הילדים לובשים בלוּזה, שבמרכזים שונים, בפרט בגאבס ובג'רבה, מוסיפים הם ללבוש תחתיה את החזיה החומה הקטנה המגינה עליהם מפני הקור. נראה בעליל שהנעלים אינן מקובלות, כל אחד נועל דרדסים או נעלים נמוכות של מוסלמים, או בלג'ה, מעין נעל בית מעור גדי שאדם מחזיקן בזהירות בידו בהתהלכו בשבילים מאוּבּקים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'104-102  

הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הראש-הוצ' מובן-2009

10

  • אבא, למה אתה לא עובד כאן?
  • אני עושה כל מיני סידורים, אני רוצה לפתוח מפעל,
  • מפעל של מה?
  • או של צבע או של אצות.
  • מה זה אצות?
  • זה צמחים שצומחים בים, בעיקר באילת, בים האדום, ומשתמשים בהם לתרופות או לתעשייה.
  • ולמה אתה לא פותח מפעל?
  • צריך כל מיני אישורים, כאן זה לא כמו במרוקו, כאן אני צריך להביא להם הרבה מסמכים, אבל קראתי על הכול ולמדתי את הכול ואני יודע מה צריך לעשות.
  • אבל אתה כבר הרבה זמן מביא להם אישורים, אתה בטוח שזו הדרך?
  • ככה זה פה, אני כבר לא בטוח שייתנו לי לפתוח את המפעל,

-למה?

  • הצבע, כי הם מגנים על איזה מונופול של מפעל לצבע, אז הם אומרים שזה מלכלך או משהו כזה, האצות אני לא יודע למה, כבר הבאתי להם עשרים מסמכים שהם ביקשו, ואין אישור
  • שם היינו יהודים, אבא, ופה אנחנו מרוקאים, מרוקאים- סכין, אולי זה בגלל שאתה מרוקאי,

–           לא, אני לא חושב, לא חושב, זה בגלל שהם אשכנזים.

  • אז למה הם כל הזמן אומרים לנו שאנחנו לא נראים כמו מרוקאים,
  • הם מתכוונים למרוקאים האחרים,
  • לא, אבא, אנחנו כאן האחרים, אנחנו המרוקאים האחרים.
  • בני, תפסיק עם זה, תלך ללמוד לבגרות, ותלך ללמוד באוניברסיטה ואחר-כך הכול יסתדר, הם לא יוכלו לומר לך כלום, כמו שהם אומרים לנו, זו המדינה שלנו וכאן אנחנו לא צריכים לפחד להילחם.

אל אִיתִיחַד מַרוֹק

חמש שנים אני יושב פה ואיני יודע איך לכתוב את סיפור חיי. חמש שנים אני מנסה למצוא הגיון לשמונים שנות חיי, אבל בחיי אדם אין הגיון. הכול היה יכול להיות אחרת, הייתי יכול למות בירושלים, להיות פוליטיקאי במדריד, או סוחר מצליח בוונצואלה. הייתי יכול להיות בפריז, נשוי עם אישה מאוראן, הייתי יכול להיות בארצות- הברית, מדבר אנגלית של מהגרים, הייתי יכול להיות בקנדה, בקֶבֶק, איש תטואן, מדבר צרפתית של פריזאים בין הצרפתים הקנדים, הייתי יכול להיות… ובכל זאת איני יודע אפילו מה כן הייתי, האפשרויות היו רבות כל-כך עד שהפתרון שנבחר היה רק הפתרון המאולץ.

פרקים מחיי, תמונות עוברות במוחי ללא שום הגיון, אמי היפה, עומדת כאן מול עיניי בבית שקניתי שוב לפני שבע שנים כמעט בהיסח הדעת, חזרתי לביקור בתטואן עשרים שנה אחרי שעזבתי, נכנסתי לבית הזה ברחוב קונסול מורְפִי 18, זה יהיה השם היחיד שאדע, יש לו שם אחר עכשיו, מַהָרַקָה אנואר, נכנסתי, הם קיבלו אותי יפה, זוג עשיר וזקן, אמרתי להם שאבי בנה את הבית הזה, אמרתי להם, ובכיתי, הם שאלו אם אני רוצה לקנות אותו, שאלה בלתי צפויה, בכלל לא ידעתי אם יתנו לי להיכנס לבית ופתאום אני יכול לקנות אותו, בחמש-עשרה אלף דולר, ואמרתי מיד כן, נסעתי לטנגייר, נכנסתי לאמריקן אקספרס, הוצאתי את הכסף והבית היה שוב שלי. הבית שבנה אבי, משה בן זמרה, בן מימון בן זמרה, שאת שמו אני נושא.

הייתי שוב הבעלים של ביתי. כמובן שלא ציפיתי ששנה מאוחר יותר אשתי, שהייתה צעירה ממני בעשרים שנה, תמות פתאום, היה כאילו ברור ומוסכם שאני אמות ראשון, מעין הסכם בין בעל מבוגר לאשתו הצעירה, וכשהיא מתה, היה לי פתאום ברור לגמרי שאבוא למות כאן, כמו אבי וכמו סבי, שאקבר במקום בו נולדתי, שאנשים ילכו יום אחד עליי במקום בו דרכתי, באתי לכאן והבאתי את זיכרונותיי, זיכרונות שאנשי תָּטוּאַן מנסים לשכוח, כל העולם מנסה לשכוח, את שמות הרחובות הישנים, החֶנֵרֵלִיסִימוֹ שהפך לרחוב חסן השני, רחוב מדריד שהפך לרחוב רבט, או לופה דה ווגה שהפך לרחוב אל איסתיקלל, אני שואל אותם שאלות בצרפתית או בספרדית, ולפעמים אפילו בערבית הקלוקלת שלי "מאן אל חנרליסימו", ומדי- פעם זקן אחד עונה לי בספרדית, כיודע את סודי, הוא יודע את סודי אך אני לא יודע אותו, למות כאן, לא כמו הסבא של סבי שהלך דווקא למות בירושלים, למות כאן כמו כל אבות אבותיי מאז גירוש ספרד, חמש- מאות שנה, שמונים דורות, הם נולדו ונקברו כאן, כשיבוא המשיח רק אז שייקח אותי לירושלים, לא מבין מה עשיתי שם עשרים שנה, כל-כך תמים חשבתי שיקבלו אותי בשמחה, אולי לא חשבתי אך אשתי דחפה, מכאן רק לישראל, מתטואן רק לירושלים, ומשפטים כאלה, לא לקנדה ולא למדריד, הגעתי לארץ מוכן בתמימותי להקים בית-חרושת לצבע אך הם ביקשו אלפי אישורים, כמובן כדי להגן על המונופול של חברת לִימַרְסוֹל, אבל כל זה הרי אינו חשוב עכשיו, כל זה הוא פסיק, אז כמובן כעסתי, כי על מה יש יותר לכעוס מאשר על מקום אותו חשבת לביתך, לארצך, למולדתך, שהם מקיאים אותך כאילו היית זר ואויב, ילדיי אומרים שאני משוגע, מי בא לגור במרוקו בגיל שבעים וחמש, עוזב את ירושלים, אבל הייתי חייב, הנה האסטמה שהייתה לי כמעט נעלמה לגמרי, אני משתמש עדיין בוונטולין אבל רק פעם בשבוע, בירושלים זה היה אחרי הרבה צומות, וטיפולים טבעיים וקורטיזון, זה היה יותר גרוע, הייתי חייב שוב לנשום את האוויר של המקום בו נולדתי, זה נראה כל-כך ברור עכשיו, אבל לפני כמה שנים לא יכולתי אפילו להעלות את הדבר על דעתי. לא יכולתי לחשוב על זה…

היום ראיתי אישה ספרדייה בת שישים בערך, גם היא אלמנה, שאלתי אותה למה היא לא נוסעת לילדיה במדריד או בוולנסיה, והיא אמרה לי שהיא נולדה כאן והיא תמות כאן, שמה סוּאַרֶס, שם של מַרַנַוֹס, ללא ספק, הם אומרים שאני משוגע ואני אומר להם שהם עוד יתגעגעו כמוני, אני לא יודע למה, אבל זה במיוחד נכון לגבי בני המשורר, הוא כותב בעברית בירושלים ואיש אינו מבין על מה הוא מדבר, ואני כותב כאן בספרדית לאנשים שכבר מתו, אני כותב את זיכרונותיי אולי לנכדי, אבל בעיקר אני כותב לסבי, מי יזכור את סבי שאת שמו אני נושא, מי יזכור אותו, הסבא מברזיל, אולי יש לי בני-דודים בברזיל, הוא היה נוסע לשנה שנתיים, חוזר לתטואן לכמה חודשים, מכניס את אשתו להריון ושוב נוסע, חוזר ואז הייתה לו ילדה בת שנתיים, או ילד, אני חושב שלאור הליבידו של המשפחה הזאת שגם הייתה לו אישה בברזיל, או אולי לא, לא ידוע לי על זה כלום, אך אולי יש לי בני-דודים שם, אולי בכל מקום כי תמיד היו יותר תטואנים מחוץ לתֶּטוּאן מאשר בתוכה, בשיא היו כאן עשרת אלפים יהודים, אך במאה הקודמת, היה עוני כבד, ואנשים הלכו לחפש את פרנסתם בכל מקום, הרבה הלכו לאוֹרַאן, גם אני הייתי שנה באוראן, אחרים נסעו למדריד, יהודים ראשונים אחרי ארבע-מאות שנה, בסוף המאה התשע-עשרה, חלק גם התנצרו, אפילו בתטואן היו כמה שהתנצרו, אבל על זה קראתי בספר, איש לא סיפר לי על כך, שום יהודי לא יספר על כישלון כזה,

           אבי: האיש העשיר, אבי שהיה הראשון לייבא לתטואן דרך הים היה גם מיליונר בגיל שבע-עשרה, במושגים של אז כמובן, אחר-כך הספרדים, פרנקו, הזיכיון הבלעדי לשווק קמח, סוכר ושמן, הסוכר שיהרוג אותו כל-כך צעיר, מונופול, אחר-כך אני עצמי אהיה קרבן למונופול, ואז הכסף הבלתי נגמר, הנכנס ללא סוף, שנת חמישים ושש עצמאות מרוקו, והזיכיון שנגמר, מותו בגיל שישים ושתיים, מלחמת האזרחים בספרד, שלושים ושש עד שלושים ותשע, ואז זה היה ספרד כאן, ללמוד ללכת על בהונות, ללכת באמצע הרחוב כדי שלא יקפוץ עליך מישהו מרחוב צדדי, לא להביע שום דעה בעד או נגד, אחרי השנה הזאת בגיל שבע-עשרה בה הקשבתי כל יום כמי ששומע את האורקל לרדיו רוסיה, קומוניסט משוכנע, בן לאבא מונופוליסט ומיליונר, אחר-כך צמחוני לפני שהמילה הזאת הומצאה, ואמי שפחדה כל־כך שאמות, כי אז אבי, כמנהג העשירים, נהג לאכול בשר פעמיים ביום, בארוחת-הצהריים אכל כמנה ראשונה ביצה, אחר-כך דג, ואחר-כך בשר, חלבונים בלי סוף, הייתה תקופה שהתזונאים האמינו רק בחלבונים,

ההצעה לנסוע למדריד, להיות יועץ של מפעל גדול לעץ, והסירוב כמובן, כי הרי הייתי בן יחיד, תמיד בן יחיד לאם שעשתה עשר הפלות אחרי לידתי, היום יודעים בקלות לרפא את זה, אם… אם היו יודעים אז, מדובר בזריקה קטנה שגורמת לאם לא לפתח נוגדנים נגד העובר, אולי היו לי כמה אחים היום, ואחיות, זה היה קשה להיות בן יחיד אז, לא כל-כך מקובל, ואמי מתה מסרטן, כנראה מכאב, סבלה הרבה, בבית הזה, בבניין הזה, אפשר להרגיש את זה, לקירות יש זיכרונות כל-כך ארוכים, כששוברים בניין, קיר, בית של מישהו אחר, שוברים את הזיכרונות שלו, את הזיכרונות של כל אלה שחיו בתוך הבית, אם אבן הייתה יכולה לכתוב ספר, כמה דפים היו בו? כבר אינני צעיר והכול מתבלבל לי, אבל אנסה לעשות קצת סדר בכל העניין הזה שנקרא חיי, למען מי שיקרא, כי לי נראה שאין שום סדר, בוודאי לא סדר כרונולוגי…

הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הראש-הוצ' מובן-2009 –עמ' 45-41

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר