ארכיון חודשי: מרץ 2019


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה

מאוד היינו מעוניינים לדעת, לאילו ארצות התכוונו השואלים בשאלתם על שוקי עבודה זרה! של הנוצרים, הפאגאגים, או ייתכן אפילו שנתכוונו לשוקי המוסלמים, שהיו מתקיימים בשעת עלייתם לקברות קדושים וכד׳. לכאורה ההש­ערה הקרובה ביותר היא, כי מדובר בירידים לכבוד קדושים נוצריים, כפי שהיו נוהגים באירופה כבר בימי־הביניים, ושבהם השתתפו גם יהודים. אולם נראה, כי השאלות לא באו מארצות אלה, ולכן לא מן הנמנע כי השואלים היו סוחרים שנזדמנו למונאסתיר ולאג׳דאביה, דרך־משל, או ראד׳אנים שעברו בארצות של פאגאנים, או תגרים שהיו הולכים לאזורים ברבריים, שבהם היתה שמירת דיני האיסלאם רופפת ביותר.

בראשונה היה הביטחון בדרכים יציב למדי. לזאת דאגו כבר הנציבים של בית אומיה, וגם האמידים שבאו אחריהם נהגו ביד רמה כלפי שודדי דרכים. אולם בסוף התקופה נתערער מצב זה בשטחים שבהם גברה יד הבדווים. כך אנו מוצאים בני תלמסאן ששואלים בדין אחריות לנזקים של שותף שהלך בסחורה למקום רחוק ועמדו עליו ליסטים ולכן לא עסק במסחר כפי שהוסכם. יהודי מערבי שהלך עם סחורה למצרים מספר לשותפו, שבהגיעו לאג׳דאביה (במפרץ הסורת, דרומה לברקד.) שלח מכאן את כל המשואות(!) שהיו עמו ואת כל הזהב ביד גוי מפני סכנת הדרך. אבל גם דבר זה לא הציל אותו מהליסטים, שתפשו את השיירה כולה ופשטו מה שהיה על אותו יהודי וביקשו להורגו. דומה היה המצב בטריפוליטאניה. לסוחר שנזדמן לטראבלם וביקש להגיע למהדיר, מייעצים ללכת בים לסיביליה שבספרד(!) בספינות ההולכות לקנות חיטה, ולצאת משם למהדיר,. ואותה עצה משיאים לו, אם רצונו להגיע למצרים, מאחר שדרכי היבשה משו­בשות וליסטים אורבים לנוסעים, לשודדם ולקחתם בשבי.

אבל גם הדרך בים לא היתה בטוחה כלל ועיקר. כי בקטע זה רוגש הים וסערות וסופות היו מטביעות את הספינות. בסופו של דבר החליט הנוסע שלנו ללכת ביבשה, מאחר שהצטרף לרופא שהוזמן אל שליט קאבּס והשיירה קיבלה משמר־לוויה חזק. ואמנם שמע לאחרמכן, כי הספינה אשר בה התכוון להפליג טבעה בים, ורק מעטים ניצלו בסירה קטנה. אבל הסכנה העיקרית היתה מצד שודדי-הים. שוד־ימים היה באותם הזמנים מקצוע חוקי בהחלט, וכל ספינות־המלחמה ואניות־הסוחר של מדינות חשובות עסקו כלאחר־יד בציד על כלי־שיט זרים. במיוחד להוטים היו לקחת בשבי יהודים, כי ידועה היתה ידן הנדיבה של הקהילות היהודיות, שלא חסכו ממון ומאמצים כדי לפדות את אחיהן. אולם פרשה זו שייכת ברובה לפרק על חיי החברה היהודית, ושם טיפלנו בה.

פיזורם הגיאו־כלכלי של היהודים

במה שקדם כבר נוכחנו לדעת, כי בכל אותם המרכזים המינהליים ובירות האמי­דים של השושלות הרבות, שצצו אז, ישבו גם יהודים. והוא הדבר בערי־המסחר, בתחנות האורחות ובנמלים, החדשים והישנים כאחת. נהייה זו לריכוזים חשובים אינה מפתיעה אותנו כלל; היא היתה תוצאה של השפעת־גומלין טבעית בהחלט. היהודים שישבו בקירבת־מקום נטלו חלק פעיל בהתפתחותם הכלכלית של היישובים החדשים. דבר זה עצמו משך אוכלוסים אחרים, שהגיעה אליהם השמו­עה על האפשרויות הפתוחות לפניהם במקום ההוא.

דלות החומר אינה מאפשרת לנו להשיב על השאלה: מניין באו אותם יהודים שנהו אל הערים החדשות, מקרוב או מרחוק, מאותה סביבה גופה או מארצות שכנות. אין גם נתונים כדי להשיב על השאלה היכן הסתתר חלק מן היהודים בימי רדיפות המייחדים. הרי לא כולם התאסלמו אז ולא כל החכמים עזבו את הארץ. מסתבר, שרבים עברו אז לכפרים המבודדים בהרים ובערבה, ששם לא היתה עין השלטונות פקוחה עליהם, והאוכלוסיה לא היתה מעוניינת להסגירם, מאחר שמילאו תפקיד חשוב בכלכלת הכפר, כבעלי־מלאכה ורוכלים.

החקלאות

גם בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית־דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט. נתחיל במועט שבמועט, בידיעות החקלאיות העלולות לשמש הוכחה או רמז לעיסוקם של היהו­דים בעבודת האדמה ובגידול צאן ובקר. בין השאלות ששאלו חכמי קאבם את רב האי גאון יש אחדות שבהן מדובר על שדה לבן המושקה באמצעות אמת־מים, העוברת בשדה של בעלים אחרים. על רקע זה מתעוררים סכסוכים בין בעלי הקרקעות בנוגע לזכויות על המים והנטיעות הגדלות בצירי האמה. בשאלות אחרות מדובר בקרקעות — ומן הסתם גם אלה אדמות חקלאיות — של יתומים, בדבר חלוקתן בין היורשים או הצורך למכרם כדי להחזיר הלוואה לגוי. גם השאלה ששאלו מקאבס בדבר זריעת ערוגה (משנה שבת ט, ב) אינה נראית כשאלה עיונית גרידא.

ומעשה ביהודי, שהיה דר בכפר המרוחק עשרה מילין מקירואן ושיגר העירה גבינה עם גוי, ובכל חריץ וחריץ חתום בכתב עברי ׳ברכה׳. נסתפקו אנשי העיר אם מותר לאכול גבינה זו, ופנו בשאלה אל רב האי גאון. לכאורה יש להסיק מכאן, כי אותו יהודי היה מייצר את גבינתו בקנה־מידה מסחרי, וכי רבים עשו כמותו. כי אם לא כן, ומקרה בודד הוא, מה ראו אנשי קירואן להטריח בשאלתם את הגאון בפומבדיתא ולחכות חודשים עד שתגיע תשובתו אליהם ? אלא ודאי פרט הוא הבא ללמד על מקרים רבים. אכן הובא לפני שנים לא רבות ממצרים חותם של עץ־אשכרוע מהתקופה הפאטמית ובו חקוקה המלה ׳ברכה׳.

אם היה גידול צאן לתוצרת חלב וצמר ובשר מקצוע־פרנסתם העיקרי של חלק מתושבי הכפרים והפרברים, אין אנו יודעים, אבל ברור, כי מתואר כאן מצב שונה מזה שהיה קיים במצרים, שבה — כפי שאנו למדים מאחת התשובות של הרמב״ם — היו מוסרים את הצאן ללא־יהודים לשם גידולו לבשר בלבד. גם מתוך אחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב ב׳חיבור יפה מהישועה׳ יש להסיק, כי בזמנו ובארצו היו היהודים מגדלים בקר. כן הוא מספר מעשה בבן־טובים שנת­רושש וירד מנכסיו, ומביאים לו רעי אביו כל אחד פרה מעוברת. דוק : לא כסף ולא סחורה, אלא פרה שתמליט כעבור זמן־מה עגל וגם חלב תתן. בסיפור מעשיו המופלאים של אליהו (השווה קוראן סורה יח, סו—פ) משנה ר׳ נסים אחד מהם ויוצא, שאליהו הרג את הפרה שהיתה בביתו של עני חסר־כול. כלומר אפילו עני שבעניים — פרה יש לו!

על עיסוק בעבודת־האדמה ייתכן להסיק מתוך שאלה שנשלחה מקירואן, לפי ההשערה לישיבתו של רב האי גאון. השאלה נסבה על המנהג שפשט בקירואן בעניין הלוואת מעות על קרקעות, שהמלווה אוכל פירותיהם עד לפרעון החוב, ויש בכך אבק ריבית. אנשי העיר נמנעו מלנהוג כך לאחר שהוזהרו על־ידי הישי­בה, וחזרו לעשות זאת בדרך מכירה, היינו, השדה נמכר כביכול למלווה, והוא מתנה על עצמו שלכשיחזיר לו המוכר את המעות לזמן מסוים, ישוב אליו השדה. היה בכך משום הערמה, כדי שיהיה מותר ללוקח לדור ולאכול פירות, ללא חשש ריבית, לפי שהוא מקנתו (׳תקנתו׳ טעות דפוס!). ׳המוכרים׳ היו נותנים את בתיהם ושדותיהם בפחות משוויים, כי היו בטוחים, שנכסיהם יחזרו אליהם עם החזרת דמיהם למועד הקצוב.

הנראה שפירות הקרקע, האמורים כאן, אין משמעם רווחי עסקות מסחריות במגרשים עירוניים שעושה בהם הקונה׳ המלווה, אלא פירות ממש, והזכרת השדות בהמשך השאלה תוכיח. ואכן, ידוע כי לאוכלוסי קירואן המוסלמים היו בעיבורה של העיר ובפרבריה שדות תבואה, כרי מרעה לצאנם ובוסתנים עם עצי־פרי, שהיו מעבדים אותם על־ידי אריסים או עבדים. כך היו ערים ועיירות רבות במגרב ובמיוחד במארוקו, אשר בה היו שכיחות ביותר ערי־פרזות מוקפות גנים, שדות ושטחי מרעה, נכסיהם של תושבי הערים. טבעית לחלוטין ואף הכ­רחית היתה מזיגה זו של גידול תמרים, מלאכה, רוכלות ומסחר בנאות־המדבר שבדרום. ייתכן שגם הקרקע בתלמסאן של האחים שגלו לאשיר אינה חצרות ומג­רשים, אלא אדמה חקלאית. שאלה אחרת מתלמסאן עוסקת בגידול גפנים .

נוף כפרי או כפרי־למחצה הוא גם הרקע לאחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב בחיבור יפה מהישועה, שאין למצוא להם מקור במדרש או בתלמוד, אף־על־ פי שמתוארים בהם מאורעות שכאילו קרו בארץ־ישראל. ברור שר׳ נסים השתמש בסממנים של ארץ־ישראל לצורך אמנותי בלבד. הנה יוסף הגנן, אדם פשוט ועובד־אדמה חרוץ, שאביו היה מגדולי העיר ומנכבדיה, וכשמת אביו התנדף כל הונו ולא נותר לו אלא מעט ממנו. משנודע הדבר לאנשי העיר גירשוהו, והוא נמ­לט לחלקת־אדמה זו שנותרה לו ועובד אותה והיא מפרנסת אותו. ההמשך התמוה של הסיפור על מכירת אשתו של יוסף מעיד, כי אין זה סיפור ארצישראלי. במקום אחר מספר ר׳ נסים את סיפורה של יתומה אחת, שאביה הניח לה חצר שבה התגוררה, קרקעות׳ גינות ושדות שהיו נותנים יבול רב. וכן הניח לה מאה דינרי זהב .

עבודת־האדמה הולידה בדרך הטבע גם בעיות שבהלכה. כן נשאל רב האי גאון: ׳אנו יש לנו גנות ופרדסין ובהם שדה לבן ושדה אילן ומהן שיכולין בעליהן להשקותן כל זמן שירצו ומהן אין להם חוק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי הקדמונים ויש לנו אריסין גוים שלוקחין חומש מן הפירות והם משקין ועושין כל מה שרוצים והיהודי בעליהם לא ידע מאומה׳. ועוד שאלוהו! ׳יש במקומינו עושין תולעת המשי ונהגו קדמונינו שמאכילין את התולעת ביום טוב ואין מאכילים אותם בשבת׳ .

נסים בן יעקב מקירואן – תלמודי ופרשן, חי באפריקה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי"א. למד אצל אביו ר' יעקב בן רבנו נסים שהיה ראש ישיבת קירואן. בבוא ר' חושיאל בן אלחנן לקירואן, למד רבנו נסים בן יעקב אצלו. אחרי מות ר' חושיאל מלא מקומו בתור ריש מתיבתא. 

אין אנו יודעים מניין באו שתי השאלות. אולם מאחר ששאלות בדבר השקאה נשאלו מקאבס וגם ידוע לנו כי בקאבס ובסביבותיה היו מגדלים משי, מותר לייחס אותן לאיזור זה.

ייתכן ששמירת השבת והקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החק­לאות. אין להתעלם גם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה — ולא בעלות על אחוזות גדולות הנעבדות בידי אחרים — לא היתה במדינות האיסלאם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר. ואין צריך לומר שפועל באחוזות היה נחות־דרגה בחברה של אותם הימים. אנו נוטים להסיח דעתנו מחיי האיכרים בארצות הנוצריות בימי־הביניים ובאזורים מסוימים עד המאה התשע־עשרה והעשרים, שהיו ברובם המכריע עבדים־למחצה, הצמודים לקרקע, והיו נמכרים אתה כאילו היו מיטלטלים השייכים לה. גם פה וגם פה היה המעמד המכובד של בעלי אחוזות־אבות ואחוזות־אבירים  משתמש לעיבוד הקרקעות בעבדים, צמיתים ואריסים. וכבר ראינו כי יהודים שהיו להם שטחי־קרקע נרחבים גם הם נהגו לעבדם בדרך זו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה-עמ'199-195

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988

ליל הסדר

התמונה מתארת את עריכת ה״סדר״. במרכז התמונה — שולחן ה״סדר״ ומסביב המסובין; הבן הגדול הזמין את ארוסתו והוריה, הסבא מספר ביציאת מצרים; האבא מעביר את קערת הסדר מעל ראשי המסובין; קריאת ״בבהילו יצאנו ממצרים״ תוך יללת השמחה על־ידי הנשים; על השולחן כוסו של אליהו הנביא. מימין — הכשרת הכלים. למטה — הכנת המצות. משמאל — ליל המימונה.

ב. חגים וימים מיוחדים

ליל הסדר

 חג הפסח מתקדש בערב, ברדת יום הארבעה־עשר בניסן. כל בני המשפחה ואורחיהם מסבים ליד שולחן ערוך ומקיימים את  ה"סדר", הנקרא כך על שם הסדרים שקבעה המסורת בטקסי הסעודה. לפנים אכלו בתחילת הייסדר״ מצות ומרורים ואת הפסח, ולאחי מכן שאל הבן את ארבע הקושיות וסיפרו ביציאת מצרים.

במשך הדורות נוצרו מנהגים שונים אצל כל עדה. בעדות ספרד ניכרת יותר המסורת של פסח מצרים: אוכלים בעמידה ובחיפזון כשהמותניים חגורים והמקל ביד, וקוראים "בבהילו יצאנו ממצרים״.

בליל הסדר נוהגים דרך חירות ויושבים ב״הסיבה״, היינו נשענים על כסאות וכרים מקיימים את הסדר כהלכתו עם ארבע כוסות, לזכר ארבע הלשונות של הגאולה שנאמרו ביציאת מצרים. יש נוהגים למזוג כוס חמישית, כוסו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה השלימה.

הכשרת הכלים. ניקוי הבית והכשרת הכלים לפסח היה מבצע מיוחד בקרב נשי קהילת יהודי מרוקו. כבר למחרת פורים היו מכשירים חדר אחד(המשפחות האמידות): נהגו להוציא את כל הרהיטים והכלים החוצה, לצחצחם ולהכשירם לפסח. בכל בית היו כלים מיוחדים לפסח, אותם שמרו כל השנה בעליית הגג. עקרת הבית דאגה לצחצוח ולהברקה של המגשים. הפמוטים והמדוכות העשויים נחושת והכל היה חייב להבריק בליל הסדר. היו מסיידים את הבית ומחדשים את המזרונים. זאת היתה תקופה טובה לבעלי המלאכה למיניהם.

אפיית המצות. לפנים אפתה כל משפחה את מצותיה לעצמה במאפייה השכונתית או בתנור שבחצרה, בטקס מיוחד ובשיתוף כל בני הבית. ראש המשפחה היה משגיח על הכשרות והאפייה נעשתה בזריזות רבה. כשה״פרינה״, התנור, היה כבר לוהט החלו לצקת מים לתוך הקמח וללוש, ולא הניחו את העיסה מידיהם אף רגע.

לא הוסיפו לעיסה אף תבלין או מלח כדי שהמצה לא תתפח. סמוך להכנסתה לתנור היו מחררים את המצה בגלגל מסומר. המצות היו עגולות ככתוב ״עוגות מצות״. המהדרין היו אופים את המצות מקמח שעורין, ״לחם עוני״.

כוסו של אליהו — כוס מפוארת מלאה יין העומדת על שולחן ה״סדר״ בליל פסח. לפני אמירת ״שפוך חמתך״, כשפותח אחד המסובים את הדלת, קם בעל הבית ואומר בקול רם ״ברוך הבא״, כלומר: מקבלים בכבוד גדול ובכוס יין את פני אליהו הנביא, הבא בליל הסדר לכל בית יהודי לבשר את הגאולה.

קיימת דעה כי כוסו של אליהו מסמלת כוס חמישית של ליל הסדר, כי נחלקו חכמים אם מסתפקים בארבע כוסות או צריכים עוד כוס כדי לגמור את ההלל הגדול.

כוס זו אינה חובה כמו ארבע הכוסות, וקוראים לה ״כוסו של אליהו״, כלומר לכשיבוא אליהו ויתבררו כל הספקות יבורר לנו גם ספק זה.

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו-משה גבאי-1988

LA NUIT DU SEDER-SEDER NIGHT-MOCHE GABBAY

LE SEDER DE PESSAH

Le tableau représente le déroulement de la nuit du Séder de Pessah. Au centre la table du séder et autour toute la famille. Le fils aîné a invité sa fiancée et ses parents, le grand-père raconte la sortie d’Egypte, le chef de famille fait tourner le plateau de séder au-dessus des têtes en récitant “Bibhilou”. “C’est dans la précipitation que nous sommes sortis d’Egypte” alors que les femmes poussent des cris de joie. Sur la table le verre de vin réservé au prophète Elie. A droite la cachérisation des ustensiles. En bas la préparation des galettes. A gauche — la nuit de la Mimouna. 

SEDER NIGHT

The painting depicts the "Seder". In the center — the seder table with the whole family reclining around it — "mesubim". The eldest son has invited his fiance and her parents; the grandfather is reciting the Exodus saga; the father is passing the seder plate over the heads of the company, who are chanting, "With haste did we depart from Egypt״; on the table is the Prophet Elijah's cup. On the right — the kashering of utensils. On the bottom — preparing the matzot. On the left — the Maimouna evening celebration. 

LA NUIT DU SEDER. Pessah commence la nuit du 14 Nissan. Tous les membres de la famille et les hôtes participent à la cérémonie du séder, appelée ainsi en raison des règles d'ordre (séder) que la tradition a fixé pour le repas de la nuit de Pessah. Dans les temps reculés on commençait le séder en mageant des galettes et des herbes amères et ensuite un des enfants posait les quatre questions et ensuite on racontait la sortie d'Egypte.

Avec le temps chaque communauté a développé ses propres coutumes. Dans a tradition sépharade l'accent est mis sur la sortie précipitée d'Egypte d'où la lecture ce Bibhilou, on mangeait debout avec un bâton à la main pour symboliser qu'on était prêt au départ.

Au Maroc la tradition est de s'asseoir le plus confortablement sur le canapé ou en rembourant les sièges d'oreillers. On accompagne le seder de la boisson de quâtre verres de vin en souvenir des quatre formes de délivrance d'Egypte. Certains . ajoutaient un cinquième verre, celui du Prophète Elie annonciateur de la délivrance espérée proche.

LA CACHERISATION DES USTENSILES. Les préparatifs de Pessah sont avant tout du ressort des femmes et commencent dès après la fête de Pourim. Toute la maison était  nettoyée de fond en comble, la vaisselle spéciale de Pessah sortie de la cave ou du grenier, les autres ustensiles étant cachérisés à l'eau chaude selon les crescriptions de la Halakha. Les plateaux, bougeoirs de cuivre ou de bronze sont frotés pour être reluisants pour la nuit du Séder. Les murs extérieurs sont chaulés, les murs intérieurs repeints, la laine des matelas changée. C'était une période propice pour tous les artisans.

LA FABRICATION DES MATSOT. Dans l'ancien temps chaque famille fabriquait son propre pain azyme et le faisait cuire soit dans le four public soit dans la cour de la maison au cours d'une cérémonie à laquelle étaient conviés tous les membres de la famille, le père de famille veillant sur l'opération afin qu'il n'y ait aucun risque de voit la pâte lever. Lorsque le "ferran", le four, était bien chaud on versait l'eau sur la farine spéciale de Pessah et on remuait pour pétrir très rapidement et déposer la galette dans le four incandescent.

On se gardait d'ajouter tout épice, sel ou tout autre ingrédient afin d'éviter un debut de fermentation. Avant d'introduire la galette dans le four on y faisait des trous avec un petit rouleau. Les galettes étaient rondes conformément à la tradition. Les plus pieux utilisaient la farine d'orge, moins raffinée car il est écrit que les Hébreux ont consomme en Egypte “le pain de pauvreté".

LE VERRE DU PROPHETE ELIE un grand verre somptueux rempli de vin à ras-bord etait dispose au milieu de la table avant la récitation de la seconde partie de la Hagada commence par le mot "Shéfokh". Un des membres de la famille ouvre la porte et le chef de famille dit “soyez les bienvenus" au prophète Elle qui selon la tradition vient  dans chaque foyer juif la nuit du Séder annoncer l'arrivée du Messie.

Selon certaines sources le verre d'Elie vient d'une controverse entre les rabbins s'il faut se contenter de quatre verres ou en ajouter un cinquième pour terminer la recitation du Halel. Ce cinquième verre n'était pas obligatoire et on l'appelait verre d'Elie parce qu'on attendait sa venue pour nous éclairer sur cette controverse.

SEDER NIGHT— Passover (Pesach) falls on the evening of the 14th of Nissan. The family and their guests recline at the table which has been specially set, and they conduct the “Seder״, the set order established by tradition for the ceremonial meal and liturgical readings. Originally, the matzot and bitter herbs were eaten first, followed by the Paschal roast. The son would then ask the "Four Questions״, prompting the Exodus saga in reply. In some Sephardic communities, the meal is taken In haste, standing up, and the call is heard, "Bebehila, in haste did we leave Egypt." In others, it is customary to behave like free men and the reclining position Is adopted, leaning on cushions. Four cups of wine are drunk to symbolize the four expressions of Redemption used in the Exodus narrative, and a fifth cup is for Elija, who will proclaim the final, true redemption.

KASHERING THE UTENSILS Cleaning the house and kashering the utensils for Passover is a special job for the Jewish women of Morocco. Already, as early as the day following Purim, one room would be kashered (in the well-off families): It was customary to remove all the furniture and utensils outside the house, to polish and ready them for Passover. In every home there were special utensils for Passover, which were kept in an attic all during the year. The housewife saw to the polishing of the trays, the candlesticks and the pestles made of copper and everything had to shine on the night of the seder. The walls of the house were whitewashed and the matresses renewed. This was a good time of year for the various craftsmen.

BAKING OF THE MATZOT At one time, each family would bake their own matzot in the neighborhood bakery or in an oven in their own yard, in a special ceremony and in cooperation with all the members of the family. The head of the family was the overseer, the Mashgiach of the kashrut, and the baking was performed with great haste. When the "Prina", the oven, was very hot, the water would be mixed with the flour and it would be kneaded, and they would not permit the dough to delay in their hands even for a moment.

No condiment or spice or salt was added so that the matzoh would not leaven. Prior to putting the matzoh into the oven, the matzoh was serrated with a special knife. These matzot were round, as It is written, "matzoh cakes״. Those who are mehadrin, in other words very strict and demand a very high degree of kashrut, would bake the matzot from se'orim, barley flour, "poor man's bread".

LA NUIT DU SEDER-SEDER NIGHT-MOCHE GABBAY

שושביני הקדושים-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

אף שפולחני הקדושים בישראל הם רחבי היקף ומגוונים מכדי שיהיו נחלתה הבלעדית של קבוצת מוצא אתנית זו או אחרת, דומה שחותמם של יוצאי מרוקו ניכר יותר מכל עדה אחרת בתחייתן של ההילולות ובביטויי ההערצה הפולחניים לצדיקים. עובדה זו אינה מפתיעה לנוכח מקומם המרכזי של הצדיקים במרחב החיים של רבים מיהודי מרוקו לפני עלייתם לישראל. קודם שאציג בפירוט תמונות דיוקן של ארבעה סוכני קדושים ושל האתרים שהציבו על מפת המקומות הקדושים, אתאר מפה זו בכללותה. משורטטים כאן שישה נתיבים, שבאמצעותם ביטאו יוצאי מרוקו בישראל את הערצתם לצדיקים.

המסלול הראשון כולל אימוץ של קברי קדושים מקומיים, מוכרים היטב, הנסמכים על מסורות ארוכות ימים של עלייה לרגל. בין המקומות הקדושים המנקדים את פני הארץ מימים ימימה, בולט מקומם של קברים המיוחסים לדמויות כריזמטיות היסטוריות ומטא־היסטוריות מגיבורי המקרא, תנאים ואמוראים, דרך מורי הלכה נערצים ומקובלים אפופי סוד מימי הביניים ותחילת העת החדשה, וכלה ברבנים חסידיים בני המאות האחרונות (אילן תשנ״ז; וילנאי תשכ״ג; ריינר תשמ״ח). עם האתרים המרכזיים במפה הקדושה שבתחומי הקו הירוק נמנים קברו של רבי שמעון בר־יוחאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס ליד חמי טבריה, קבר רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה שליד צפת, ומערת אליהו הנביא בכניסה הדרומית לחיפה. הילולותיהם של רבי שמעון ורבי מאיר הן העליות לרגל החשובות ביותר בין המסורות הוותיקות בפולחן הקדושים בישראל.

ההילה המיסטית האגדית האופפת את רבי שמעון בר־יוחאי כמחברו של ספר הזוהר הפכה את ההילולה שלו, הנחגגת בל״ג בעומר, לחגיגה צבעונית המושכת המונים מכל רחבי ישראל. המסורת המזהה את קברו של רבי שמעון במירון, הנמשכת לפחות מימי הביניים, זכתה לחיזוק משמעותי במאה השש־עשרה, משהפכה צפת הסמוכה למירון למרכז של הגות ופעילות מיסטית בהנהגת מקובלים יוצאי ספרד, ובראשם האר״י וגוריו־תלמידיו. הכתרים המיתיים שקשרו האר״י ותלמידיו לדמותו של רבי שמעון כגדול המקובלים, הקנו ערך מוסף מיסטי לחגיגה העממית, שנהגו לערוך במקום היהודים תושבי הארץ (המוסתערבים) מימים ימימה (בניהו תשכ״ב; ברסלבי תשט״ז; יערי תשכ״ב; ריינר תשמ״ח).

רבי מאיר, אף הוא תנא כריזמטי בן המאה השנייה, הפך במסורת העממית למתווך חשוב בין המאמינים לבין האל בזכות כוחות הריפוי המיוחסים לו. המסורת המזהה את קברו בפאתי טבריה היא עתיקת ימים, אך יום ההילולה שלו ב׳פסח שני׳ (י״ד באייר) נקבע רק במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. הסמיכות לל״ג בעומר (י״ח באייר), מועד הילולת רשב״י, נבעה מרצונם של פרנסי טבריה להסיט אליהם חלק מעולי הרגל הרבים, שעשו דרכם למירון מרחבי ארץ ישראל ומהאזורים השכנים, וליהנות מטובם (פרידהבר תשנ״א).

נוכחותם של יוצאי מרוקו בהילולות רשב״י ורבי מאיר ניכרה כבר בשנות השישים של המאה העשרים, ודומה שהתגברה והלכה בעשורים הבאים (בן־עמי תשמ״ד; שוקד תשנ״ט; Bilu 1988). כוח המשיכה המיוחד של צדיקים אלה בקרב העולים נבע מהמקום המרכזי שתפסו עוד בפנתיאון הקדושים במרוקו. עתה היה אפשר לממש את ההערצה העצומה כלפיהם על ידי ביקור בקבריהם, שנעשו קרובים ונגישים. עשרות אלפי החוגגים בהילולות רשב״י ורבי מאיר, מזרחים ואשכנזים, מייצגים את כל עדות ישראל, אך יוצאי מרוקו וצאצאיהם בולטים ביניהם במיוחד, והם מוסיפים לחגיגות צביון מגרבי מובהק. דפוסי החגיגה של יוצאי מרוקו ושל מזרחים רבים אחרים מנוגדים באופן בולט לאלה של החסידים האשכנזים, אף ששתי הקבוצות מאוחדות בהערצתן למקובל האלוהי. יוצאי מרוקו מעדיפים להגיע למקום במסגרות משפחתיות גדולות, ורבים מהם מתמקמים לשהות של ימים אחדים בעיר האוהלים הצומחת בחורשות סביב האתר. כאן, בחיק הטבע, הם יבלו את זמנם בצוותא, יאכלו וישתו, יזמרו ויספרו בשבחי הצדיק, יפגשו מכרים ותיקים, ויבדקו את תכולת הדוכנים ביריד הססגוני הצומח בדרך לאתר. ומכאן יגיחו לפקוד את קבריהם של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו בבקשות לעזרה ובהוריות נרגשות על משאלות שהתמלאו. את הכרת התודה ילוו בחלוקת מגשים עמוסי תקרובת לחוגגים מזדמנים.

כוחו הפלאי של רבי מאיר הניב תפילה מיוחדת: ׳אלהא דמאיר ענני׳ (תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, ע״ב).

החסידים האשכנזים במירון בולטים מאוד בתלבושתם האחידה ובנוכחותם במרכזים הטקסיים של ההילולה, אך שהותם באתר קצרה יותר, ובדרך כלל אינה כורכת לינה במקום. הם שמים פעמיהם ישירות אל מבנה הקבר, חוצים במהירות את אתרי הבילויים ההמוניים, המוקצים בעיניהם בגלל גילויי נהנתנות של חולין והעדר הפרדה בין גברים לנשים. הם גודשים את האולם המרכזי שבו נמצא צמד הקברים ואת בית הכנסת הצמוד לו, את המרפסות והגגות של האתר ואת החצר הפנימית שלו, ההופכת לזירה המרכזית של שירה וריקודים אקסטטיים לכבוד הצדיק. לכאן גם מובאים רבים מבני השלוש, נישאים על כתפי אבותיהם המרקדים עמם ומוקפים במעגלי רוקדים של חסידים ותלמידי ישיבה, לביצוע טקס החלקה, התספורת הראשונה (בילו תש״ס). הנשים שופכות את לבן באזור הנשי שבאולם הקבר ומתבוננות בריקודי הגברים ובטקס החלקה מהאזורים המוקצים להן.

נוכחותם הבולטת ופעילותם הנמרצת של החסידים האשכנזים בהילולת רשב״י הניעו את קנת בראון, אנתרופולוג מאנגליה שביקר במירון בראשית שנות השמונים, לראות את המתרחש במקום כביטוי סמלי ליחסים בין אשכנזים למזרחים בחברה הישראלית הרחבה: ׳חגיגת העלייה לרגל למירון הפגישה בין יהודים מזרחיים לאירופים, אך לא שילבה ביניהם. ההפרדה ביניהם נשמרה כאן כמו גם בסקטורים אחרים של החיים בישראל. העדר השוויון וחוסר האיזון ראויים לציון: החרדים ממוצא אירופי, במיעוט ואף על פי כן במרכז, שלטו בפעילות הטקסית של העלייה לרגל. המזרחים, אף שהם הרוב, נותרו בשוליים׳(1982,44 Brown & Mohr). קריאה סמלית זו של ההילולה, אף שאינה משוללת יסוד, מוגזמת בעיני. החרדים, למרות כוחם הפוליטי הגובר בישראל, אינם נראים כמייצגים המובהקים של האליטות הישראליות; והתפרסותם של המזרחים, ויוצאי מרוקו ביניהם, בחורשות הסובבות את האתר, נראית יותר כמשקפת את דפוסי הבילוי המסורתיים על קברי הצדיקים מאשר את שליטתם הנוקשה של החוגגים האשכנזים בהילולת מירון. כמשקל נגד לפרשנותו של בראון ניתן להביא מדבריו של יוסף הגלילי, מנאמניו הוותיקים של האתר, המבכה מרה את השתלטות המזרחים: ׳היכן הם הרקדנים של אז? איפה השמחה של אז, וההתלהבות והתרוממות הרוח של אז איה הן? במקום כל זאת נוצר מין גולם שקשה להגדירו, מין פיקניק המוני לא מאורגן, לפי מושגי המערב הפרוע, או כמין פנטאסיה מזרחית. כמין ״זיארה״ של נבי־רובין שבחולות יבנה העתיקה, או כפנטאזיאת נבי מוסה להבדיל בשנות העשרים למאה. למירון עולים כמאה אלף איש כ״י [כן ירבו], רובם מקרב העלייה החדשה. והם לא זכו להתבשם מהאווירה עטופת הזוהר של אז, שהייתה מנת חלקם של זקני היישוב. עולים אלה חוגגים לפי מושגיהם, וכדרך שראו אצל שכניהם בארצות גלותם׳(הגלילי תשמ״ח, 94-93).

הערת המחבר" הגלילי משווה כאן בין הילולת רשב״י במירון לעליות לרגל הפופולריות של פלשתינים מוסלמים לפני 1948. העמדה האתנוצנטרית של המחבר עולה מן ההשוואה שהוא עושה בין שמחת ההילולה מתחילת המאה ל׳שמחה משפחתית גדולה, דוגמת החתונות הגדולות המפוארות שבחצרות האדמו״רים שבמזרח־אירופה׳(שם, 93).

אכן במירון, כמו גם בהילולות הגדולות האחרות, ותיקות כחדשות, התבלט והלך בקרב דפוסי ההילולה הנבדלים של המזרחים סגנון החגיגה המיוחד של יוצאי מרוקו. הוא ניכר בשימוש הרווח בניב היהודי של ערבית מגרבית, בצלילי המוזיקה המרוקאית הנישאים באוויר, בהתנאותם של חוגגים רבים בפריטי לבוש ממרוקו, כמו הגלימה הלבנה (ז׳לבה) והתרבוש האדום (פזי), בניחוח המאכלים המרוקאיים המסורתיים ואדי המחיה (עראק בערבית מרוקאית) בסעודות, ואפילו באוהלי אירוח אופייניים למרוקו שאחדים מהם קושטו, בצד תמונות של מנהיגי המדינה ונסי צה״ל, בדיוקני מלך מרוקו.

הילולת ל״ג בעומר במירון, בהיותה מסורת ותיקה ומבוססת, היא מחוץ לתחום הדיון שלנו בפרקים הבאים, אך שמו של רבי שמעון בר־יוחאי ישוב ויעלה בפרק החמישי, כצדיק הפטרון של אסתר סוויסה, אחת משתי סוכנות הקדושים המוצגות כאן.

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בסְפר העירוני בישראל-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל עמ'52-49

פרשת שמיני.להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

פרשת שמיני.

להאיר באור החיים – לפרשת שמיני.

"ויהי ביום השמיני,

        קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל" (ויקרא ט, א).

"היום השמיני למילואים א' בניסן – נטל עשר עטרות…".

      בראשן – השראת השכינה בעם ישראל (שבת פז ע"ב).

פרשת "שמיני" היא הפרשה היחידה בתורה, הנקראת על שם מספר – שמונה.

המספר שמונה, מסמל את הספירה השמינית שהיא הבינה, והיא הראשונה שמעל לשבע הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

מבחינה קבלית, היא רומזת להתרחשויות הנסיות שהתרחשו בפרשה, כאשר בשיאן, הקב"ה השרה את שכינתו על עמ"י ביום השמיני למילואים, לאחר שבמשך שבעה ימים, משה רבנו שימש במשכן בחלוק לבן ככהן גדול.

באותם שבעה ימים, משה טיהר והלביש את אהרן ובניו, משח את המשכן ואת אהרן בשמן המשחה. שחט, הניף והקטיר, וכן זרק את הדם על המזבח.

תפקידם של אהרן ובניו באותם ימים היה בעיקר אכילת בשר קדשים, סמיכה על ראש הפר והאיל, וכמובן ללמוד את עבודת הקרבנות.

גדולתו של משה רבנו בהשוואה לאהרן, שהוא שימש בחלוק לבן כל שבעת הימים, כאשר אהרן היה משמש בלבן רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

השל"ה הק' אומר שזה היה משהו עליון לו זכה משה רבנו. לכן, לא יכלו לראות את השראת השכינה באותם שבעת הימים (תצוה, תורה אור א).

"ותצא אש מלפני יהוה ותאכל על המזבח את העולה…

וירא כל העם – וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט, כד).

ביום השמיני, ירדה לראשונה אש מן השמים, ואכלה את הקרבנות אותם הקריבו אהרן ובניו.

ביום השמיני, אהרן הוכתר לשמש ככהן גדול, וכל זאת במעמד זקני ישראל, "בשביל לגדלו בפני הזקנים… שלא יהיו ישראל אומרים מעצמו נעשה…" (מדרש תנחומא ישן סימן ה'. עיין גם רש"י).

ביום השמיני, קוימה הלכה למעשה הבטחת הקב"ה לעם ישראל בראשית תהליך הקמת המשכן בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות יח ח).

היום השמיני, נטל עשר עטרות כדברי הגמרא (שבת פז ע"ב): "ת"ש. ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן. תנא: אותו יום נטל עשר עטרות…", ואלו הן:

ראשון למעשה בראשית, שאחד בשבת היה.

ראשון להקרבת הנשיאים לחנוכת הבית.

ראשון לכהונה, היות ועד אז הקריבו הבכורות.

ראשון לסדרי עבודת קרבנות ציבור, כמו קרבן התמיד וכו'.

ראשון לברכת כהנים. ראשון לירידת האש מן השמים. ראשון לאכילת קדשים בתוך המחיצה.

ראשון לאיסור הבמות. ראשון לחודשים, שהיה א' בניסן.

 מאז אותו מעמד, השכינה ממשיכה ללוות את עם ישראל דרך המשכן במדבר, למשכן שלה, נוב, גבעון, ולבסוף לבית המקדש אותו בנה שלמה המלך, וכמובן גם למקדש שיבנה בקרוב על ידינו כדעת הרמב"ם, ואולי אף ירד מוכן מאש מן השמים כדברי רש"י לכתוב: "באש הצתה – ובאש אתה עתיד לבנותה".

גדולתו של משה רבנו,

המפרגן לאהרן אחיו, עם הכתרתו לכהן גדול.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמשה רבנו הכתיר את אהרן אחיו ככהן גדול כציווי ה', בצורה מושלמת. הוא קיים את דבר ה', למרות שחשב שהוא צריך לקבל את הכהונה. רבנו אומר שהביטוי "ויהי" שזה לשון צער, חוזר על משה רבנו שהצטער על שלא הוכתר ככהן גדול. למרות זאת, הוא עשה את ההכתרה בשלמות:

מתוך זריזות – לכן נאמר "ביום השמיני" –  "פירוש, בהיות הבוקר טהור לב לא עיכב, אלא תיכף קרא לאהרן לתת לו את הכהונה ולא נתעצל" כדברי קדשו.

"עשה הדבר מתוך בחינת צירוף ההדרגות – שנתן הכהונה לאהרן ולבניו יחד. הגם שבזה יגדל העיצבון, שיראה גדולה מושכת לאהרן ולבניו" כדברי קדשו.

"עשה הדבר בפומבי בפני רבים ונכבדים – לעיני זקני העם, דכתיב "ולזקני ישראל", כדברי קדשו.

כל זה משקף את גדולת משה רבנו הרואה את עצמו כעבד ה' המקיים את דבריו ללא עוררין,

בבחינת – "ישמח משה במתנת חלקו – כי עבד נאמן קראת לו" (מתוך תפילת שבת).

"ויאמר משה: זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו –

וירא אליכם כבוד יהוה (ויקרא ט, ו).

"שהכינו עצמם {להשראת השכינה} בערך השלמות והמושכל {הדבקות בה'} לפני ה'.

 פירוש: שתהיו תמיד… עומדים לפני ה' בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד.

{התוצאה} וירא אליכם כבוד יהוה" (רבנו-אוה"ח-הק').

בשביל לזכות ב- "כבוד ה'",

צריך להדבק במידותיו של הקב"ה, ולבטוח בו. 

"זה הדבר אשר צוה יהוה תעשו". מהו הדבר? לאור סדר הכתובים, נראה שהכוונה להקרבת קרבנות, ככתוב בהמשך: "קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם…" (ויקרא ט, ז).

רש"י אומר שאכן, הכוונה להקרבת הקרבנות ע"י אהרון. וכדברי קדשו לפס' ד': "כי היום ה' נראה אליכם להשרות שכינתו אליכם, לכך – קרבנות הללו באים חובה ליום זה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס': "זה הדבר אשר ציוה ה'", חוזר על הפס' הקודם: "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה", היות ואם הייתה הכוונה להקרבת קרבנות כדברי רש"י, היה מסיים את הפס' בביטוי "לפני אהל מועד" שם מקריבים קרבנות, ולא "לפני ה'" כנאמר בפסוק.

רבנו-אוה"ח-הק' מלמד אותנו מוסר השכל: "אלא ירצה לומר, שהכינו עצמם בערך השלמות והמושכל = {דבקות בה'}, והערכת עמידתם שהיא לפני ה'. ובחינה זו היא השגת תכלית השלמות כמאמר דוד 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח), כי בזה לא ימוט מימינו {בבחינת המשך הפסוק 'כי מימיני בל אמוט'} שהיא התורה. כי אין ישיבת האדם ותנועותיו וכו' כישיבתו וכו' לפני מלך, ומכל שכן לפני מלך מלכי המלכים", כדברי קדשו.

לקראת מעמד השראת השכינה בעם ישראל ע"י ירידת האש מן השמים וכו', משה רבנו מלמד את עמ"י לעשות הכנות רוחניות הקשורות בעבודת ה', כדי לזכות בהתקרבות לה' בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה".

וכדברי קדשו: "וכשהשכיל משה במעשה זה, אמר להם: זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו. פירוש, ציוה ה' שתעשו אותו – שתהיו תמיד מעריכים בדעתכם כי אתם עומדים לפני ה', {התוצאה תהיה} – וירא אליכם כבוד יהוה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "עוד יכוון בכלל אומרו 'לפני ה' – שלא היה מסך מבדיל בינם לבין ה', כדכתיב: "עונותיכם היו מבדילים וכו' (ישעיה נט ב), וזה יגיד שהיו שלמים עם ה'. וכפי זה ידוייק על נכון אומרו 'זה' – על מעשה האמור בסמוך" {בפס' הקודם 'ויעמדו לפני ה'}.

רבנו מביא הוכחה לפירושו ע"פ המדרש (במ' רבה יב ח): "וכן הוא אומר 'ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט ו). מהו 'זה הדבר'? על המילה, כמו הציווי של יהושע: 'וזה הדבר אשר מל יהושע אשר צוה ה' לעשות לאברהם" (יהושע ה, ד).

 רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את המדרש הנ"ל, על עורלת הלב, היות והרי במעמד הנ"ל ביום השמיני, יהושע לא ציוה על המילה, וזה אכן משתלב יפה עם פירושו הקודם של רבנו-אוה"ח-הק' שהם עמדו לפני ה' מתוך דבקות הלב.

וכדברי סיכום קדשו: "ותהיה עבודתכם מיוחדת לפניו, דכתיב 'ומלתם את עורלת לבבכם וכו'. ואם עשיתם זה – 'וירא אליכם כבוד ה'. עד כאן. והם דברינו עצמם".

המסר של משה רבנו לאור פירוש רבנו-אוה"ח-הק':

בכדי לזכות בהתגלות ה', בבחינת "וירא אליכם כבוד יהוה", מחובתנו להתקרב ולהדבק  בקב"ה, בבחינת: "ויקרבו כל העדה, ויעמדו לפני יהוה". כ"כ, להרגיש את נוכחותו יתברך יומם וליל בכל מעשינו, בבחינת: "שיויתי יהוה – לנגדי תמיד. {התוצאה} – כי מימיני בל אמוט, לכן שמח ליבי ויגל כבודי" (תהלים טז ח-ט).

האלשיך הק' אומר: משה רבנו אמר להם: "לא כך הדבר! 'זה הדבר אשר ציוה יהוה תעשו – וירא אליכם כבוד יהוה (ט, ו). אם אתם רוצים השראת שכינה: אש מן השמים, עזרה מלמעלה – אתם צריכים להקריב קודם  את הקרבן כדברי רש"י. קודם כל 'תעשו' – ואז יראה אליכם הקב"ה".

 כלומר, חינוך לאמונה בה'. תחילה, יש לעשות את המעשה אשר ציוה ה'.

להלן מספר דוגמאות:

אליהו הנביא נענה בהר הכרמל, רק לאחר שהקריב קרבן, והיה בטוח שה' יעשה את הנס ותרד אש מן השמים. אחרת, היה נגרם חילול ה' מול ארבע מאות נביאי הבעל, המלך אחאב הרשע וצמרת שלטונו.

דוד המלך ניצח את הפלישתים – רק לאחר שנלחם לאור הוראות ה'.  בספר שמואל (ב', ה פס' יז – כה) מסופר על מלחמת דוד בפלישתים לאחר ששמעו "כי משחו את דוד למלך על ישראל". דוד שאל בה', "האעלה אל פלישתים, התתנם בידי?" הקב"ה נענה בחיוב. אכן, דוד היכה את הפלישתים "בבעל פרצים".

במערכה השניה לאחר שהפלישתים התייצבו שוב למלחמה בעמק רפאים, דוד שואל שנית באורים ותומים.

הפעם, התשובה הייתה מורכבת: "ויאמר, לא תעלה. הסב אל אחריהם, ובאת להם ממול בכאים.. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ – כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלישתים. ויעש דוד כן כאשר ציוהו ה', ויך את הפלישתים מגבע עד בואך גזר".

הקב"ה אמר לדוד: צא למלחמה, אך אל תבוא אליהם מהחזית, אלא מהעורף. אך, רק כאשר תשמע קול רעש מהאילנות – תתקוף. זהו האות שאני עמך במלחמה, והאות לניצחונך.

המדרש (פסיקתא רבתי ח') מספר שדוד ערך את הצבא, וארב לפלישתים. האויב הרגיש במארב, והתקרב לכיוון חיילי דוד למרחק שני מטרים עם חרבות שלופות. דוד נתן פקודה שלא להילחם, כל עוד לא נשמעו רעשים בצמרות העצים, בהתאם להוראות ה'. כאשר נשמעו, דוד נתן הוראה להסתער, וניצחו את הפלישתים.

המדרש מציין שכל זה נעשה כדי לנסותם, האם הם איתנים באמונה בה'.

זהו שנאמר "… ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני יהוה" (ויקרא ט, ה).

 "ויקרבו כל העדה" – קודם, הם התקרבו איש לרעהו כעדה אחת,

 בבחינת: "ואהבת לרעך כמוך", ורק אח"כ זכו לעמוד "לפני ה'".

בזכות האחדות בתוך בני ישראל,

נזכה לעמוד באמת ובתמים "לפני ה"'.

רבנו האר"י הק' כותב בשער הכוונות (חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה):

 "קודם שהאדם יסדר תפילתו בביכנ"ס מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצות "ואהבת לרעך כמוך", ויכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל, ותוכל לעלות למעלה, ולעשות פרי, ובפרט אהבת החברים העוסקים בתורה ביחד.

צריך כל אחד ואחד לכלול עצמו כאילו הוא איבר אחד מן החברים שלו, ובפרט אם יש לאדם ידיעה והשגה לדעת ולהכיר לחברים בבחינת הנשמה. ואם חבר בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו, או מחמת חולי, ויתפללו עליו. וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו, ישתף את חברו עמו. ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים".

בדברי האר"י הק' הנ"ל, רגילים אנו לפתוח את תפילת השחר מתוך הרגל,

נשתדל להפנים וליישם את דבריו הקדושים.

     "ואהבת את יהוה אלהיך" (דברים ו, ה).

האוהב את האב – אוהב גם את בניו.

אהבת אבינו שבשמים – עוברת דרך אהבת בניו,

 בבחינת הכתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (דברים יד, א).

"ואהבת את יהוה אלהיך בכל לבבך, בכל נפשך, ובכל מאודך".

הפס' הנ"ל, פותח את הפרשה הראשונה של "קריאת שמע", אחרי שני הפס' המרכזיים הראשונים: "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

התורה מצווה אותנו לאהוב את ה' בכל מצב:

"בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום ברוך הוא. שתהיה עם הקב"ה בכל לבבך. בשני יצריך.

"בכל נפשך" –  גם אם זה כרוך במסירת נפשנו לצורך כך. הגמרא (ברכות סא ע"ב) מספרת על רבי עקיבא שכאשר הוצא להורג ע"י הרומאים, הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, וקרא "קריאת שמע", עד שנפשו יצאה ב"אחד".

"בכל מאודך" – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וכן בכל ממונך (רש"י). מבחינה אמונית, זוהי המידה הכי קשה, היות ופה האדם נמדד בכל רגע ורגע בחייו, בניגוד ל-"בכל נפשך", שזה רגע קשה, אבל חד פעמי.

לאור זאת נבין, מדוע בתורה נאמר תחילה "בכל נפשך", ורק אח"כ "בכל מאודך", לפי סדר עולה בקושי.

מדד נוסף לאהבת ה': האם אנחנו אוהבים גם את בניו של הקב"ה, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם".

הרי לא יתכן שאדם יאהב את חברו ולא את בן חברו. ברגע שנפנה עורף לבן, אביו יפנה לנו עורף בחזרה. כך אצל הקב"ה, ברגע שלא נאהב את בניו מסיבות שונות ומשונות, גם הוא יפנה לנו עורף חלילה.

פועל יוצא מהאמור לעיל: עלינו לאהוב את כלל ישראל מכל החוגים וללא קטלוגים, כדברי הרמח"ל במסילת ישרים:

אין הקב"ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב"ה מגדיל עליו.

את תורתם של 24,000 תלמידי רבי עקיבא לא זכינו לקבל, בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה, למרות שאת הקב"ה בוודאי כיבדו ואהבו, ובקריאת שמע שחרית וערבית כיוונו, ובפרט בפס' "ואהבת את יהוה אלהיך".

 אלה היו "שנים עשר אלף זוגין" כדברי הגמרא. כלומר, לא נהגו במידת הזוגיות המתחייבת איש כלפי רעהו, אלא כל אחד חשב שהוא הבין טוב יותר מחברו את תורת רבו, במקום להקשיב לחברו, אולי בכל זאת גם הוא צודק.

את תורתם לעומת זאת של חמשת תלמידיו האחרונים: רבי מאיר בעל הנס, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אלעאי, רבי יוסי בר חלפתא, ורבי אלעזר בן עזריה, כן קבלנו.

דבריהם אף מהווים את הבסיס למשנה אליבא דרבי עקיבא. כל זאת, בגלל שהפנימו את המסר הגדול של רבם: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", דבר שבא לידי ביטוי בתורתם. להלן כמה דוגמאות:

רבי מאיר בעל הנס, קבע שאנו בנים לה' בכל מצב, ולא עבדים, ככתוב: "בנים אתם ליהוה אלהיכם" (קידושין לו, ע"א). זה אף נפסק להלכה ע"י הרשב"א.

רבי שמעון בר יוחאי אמר לרבי אלעזר בנו לאחר היציאה השניה מהמערה: "אנן בחביבותא – תליא מילתא" (זהר). רבי יהודה בר אלעאי, היה מעורב עם הבריות, והיה נוטל בד של הדס ורוקד בפני הכלה (כתובות י"ז).

"יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר,

         והוי דן את – כל האדם – לכף זכות" (פרקי אבות, א, ו)

מסכת אבות המופיעה בסוף מסכת נזיקין, והנאמרת בימי ספירת העומר לקראת קבלת התורה בשבועות, מלמדת אותנו מוסר השכל בהליכות בין אדם לחברו ותיקון המידות, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", ועל כך נאמר בגמרא: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות" (בבא קמא ל, א). הרוצה להתחסד עם קונו, מן הראוי שילמד לקיים את האמרות הטהורות שנאמרו במסכת "אבות" על ידי הלל ושמאי, ריב"ז וחמשת תלמידיו, רבי ישמעאל ורבי עקיבא וכו' שנקראו אבות העולם, ובפרט בששת השבועות עד לחג השבועות בהם אמורים לעלות ולהתעלות בעבודת ה', לקראת קבלת תורתנו הקדושה.

חג מתן תורה, הוא יום הדין לקבלת התורה. היום בו דנים את האדם כמה תורה הוא יקבל. לכן, מן הראוי שנהיה זכים וזכאים לקבל את חלקנו הטהור, בתורת אלוקים חיים.

"והוי דן את כל האדם – לכף זכות": הסיפא של דברי רבי יהושע בן פרחיה הנ"ל המופיעים במסכת אבות, מלמדים אותנו פרק חשוב בצורך לראות את הצדדים החיוביים אצל הזולת.

ככלל, הביטוי הנ"ל משלים את דברי רבי עקיבא ורבנו האר"י הק' לפסוק "ואהבת לרעך כמוך".

הבה נתמקד בביטוי "ואהבת לרעך כמוך", אותו רבים מרבים לצטט, וננסה ללמוד איך לקיימו.

כמו כן, מהביטוי: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט טו) לומדים: מצות עשה לדון את חברו לכף זכות (ספרא לפסוק).

רבנו הרמב"ם פוסק בספר המצוות (מצוה קעז) "ויש בו עוד, שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד". כנ"ל הרמב"ם מסביר בפרקי אבות את הביטוי: "הוי דן את האדם לכך זכות".

"תנו רבנן: הדן חברו לכף זכות – דנים אותו לזכות". הגמרא מדגימה ע"י כמה סיפורים. אחד מאלה הוא סיפור מאלף אודות רבי עקיבא שהועסק על ידי רבי אליעזר בן {אביו של} הורקנוס במשך שלש שנים. {במקור בגמרא, אין שמות. בשאילתות של רב אחאי גאון נאמר, שאלו היו רבי עקיבא ורבי אליעזר}.

 בהגיע ערב כיפור, ביקש רבי עקיבא את שכרו. רבי אליעזר ענה לו שאין לו כסף. הוא ביקש: תשלם לי בפירות, אין לי, הייתה התשובה. וכן הלאה. "הפשיל כליו לאחוריו והלך לביתו בפחי נפש".

לאחר החג, רבי אליעזר הגיע אליו עם שכרו, ושלושה חמורים שנשאו מכל טוב. שאלתו הראשונה הייתה,: מה חשבת על כך שאמרתי לך שאין לי כסף, פירות וכו'. תשובתו של רבי עקיבא הייתה: האמנתי, ודנתי אותך לכף זכות.

אכן, התברר שרבי אליעזר הדיר את כל נכסיו מבנו הורקנוס שלא עסק בתורה. אח"כ, חכמי הדרום שהיו גדולי הדור, התירו לו את הנדר (שבת קכז ע"ב).  

החיד"א: "מצוה רבה לדון לכף זכות. דע, כפי הנהגתך עם בני אדם – כך יתנהגו עמך בשמים" (צפורן שמיר).

רבי ישראל בעל שם טוב אומר: בשמים פוסקים את אותו דין, לאדם אותו דנת לכף זכות.

ה"שפת אמת" אומר שכאשר אתה בא לדון אדם, קח את כל האדם, בחן אותו כולו ואז תגלה שיש בו צדדים חיוביים, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון",  כך יהיה לך קל לדון אותו לכף זכות.

חנה אמו של שמואל הנביא, נפגעה מאוד מדברי עלי הכהן שחשב אותה לשיכורה במקום כשרה, היות וראה אותה מתפללת מתוך בכי והתרגשות "וקולה לא ישמע". כאשר הוא שאל באורים ותומים, יצאו לו ארבע אותיות מהן היה צריך להרכיב את התשובה. הוא הרכיב את המילה "שכרה" למרות שיכל להרכיב את המילה "כשרה".

הגמרא אומרת שחנה תבעה אותו, ואף אמרה לו: "אין לך רוח הקודש שדנת אותי לכף חובה, צריך הייתה לדון אותי לכף זכות" (ברכות לא).

"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב ד).

"אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב" (תהלים קטז יא).

חפזי – מלשון חיפזון, והחיפזון הוא מן השטן.

עלינו לדון את חברנו לכף זכות, היות ולעולם לא נוכל להיות במקומו כאשר הוא עשה מעשה שאינו מוצא חן בעינינו. כאשר כל אחד מאתנו מחליט לעשות דבר מה, יש לו שיקולים משלו הנובעים מאישיותו, ממצבו הרפואי, הכלכלי וכו'. לכן אל תשפוט אותו מתוך חיפזון, בבחינת הכתוב: 'אני אמרתי בחפזי – כל אדם כוזב".

הגמרא אומרת: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות יט ע"ב).

רבנו יונה מגירונדי מגדולי הראשונים, כתב בספרו "שערי תשובה":

"והנה, כי תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לשפוט דברו ומעשהו לצד חובה או לצד זכות.

אם האיש ההוא ירא אלוקים – נתחייבת לדון אותו לכף זכות… ואם הוא מהבינונים אשר יזהרו מן החטא, ופעמים יכשלו בו – עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קכז ע"ב): "הדן את חברו לכף זכות – המקום ידונו לכף זכות, והיא מצות עשה מן התורה: "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו). ואם הדבר נוטה לכף חובה, יהיה הדבר אצלך כמו ספק, ואל תכריעהו לכף חובה.

ואם האיש ההוא רוב מעשיו לרע, או בחנת אותו כי אין יראת אלוקים בלבבו, תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת יוסף ואחיו: "אני יוסף אחיכם" – פירוש, מתנהל עמכם באחווה, וכאילו לא היה הדבר ההוא {של המכירה}. גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר שאפילו בזמן המכירה – לא כהתה עין האחוה ממני" (בר' מה, ד). כלומר, יוסף דן את אחיו לכף זכות.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך בפס' ח': "ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים –  אמר להם יוסף: הן אמת כי בשעת מעשה אשר מכרוהו, היו הדברים זרים בעיניו, איך יהיה כל האכזריות בלב אחים על אחיהם… אכן עתה אחרי ראייתו כל הנמשך מירידתו מצרים, ידע כי המעשה היה מאת ה'".

רבנו-אוה"ח-הק' מביא דבר דומה אצל משה רבנו שבירך את עם ישראל: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, את בני ישראל", למרות שבפס' הקודם נאמר לו: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל" (דב' לב, נב). וכל זאת, בגלל בנ"י. וכלשון קדשו: "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו. הנה בפרשה הקודמת לזה, סמוך למאמר 'וזאת הברכה' מלפניה, אמר הכתוב הגזירה על משה למות… אשר היה לה סיבה עם בני ישראל, אחר שרץ אחריהם כסוס, גרמה לו מיתה בחו"ל, ומנעוהו מעבור הארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו… לזה בא דבר בתורתו והעיד על הצדיק ואמר: כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מלבו – עוד לו, 'זאת הברכה וגו'. ולזה אמר וזאת בתוספת ואו"ו".

מסר אמוני: מן הראוי שכולנו – נתנהג הלכה למעשה לאור דברי בעלי המוסר שאמרו:

"כשאתה מסתכל על בן אדם, אל תסתכל על הדבר הרע שאתה רואה בו, אלא על כולו,

אז תראה גם את הדברים הטובים שבו, ותהיה מתון".

"טוב עין – הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב ט).

 אל תקרי "יבורך", אלא "יברך" (סוטה לח ע"ב).

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפס': "אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות" (משלי ג כז): "הטוב שיש בידך – העני הוא הבעלים שלו. ולפי זה יבוא הפס' על נכון. בהיות וכו'. פירוש, ומי יאמר לי שהוא בעליו, לזה אמר בהיות וכו'. פירוש – כשתראה שיש לך ביותר ממה שאתה צריך, ויש לאל ידך להיטיב, אם כן למה נתן לך ה' המותר, וזו ראיה שאינו שלך הטוב ההוא, אלא השואל הצריך – הוא הבעלים שלו".

דברי קדשו משתלבים יפה עם פירושו לפס' "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך…" (שמות כב, כד) שם הוא אומר: "פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלווהו לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך, אלא חלק אחרים שהוא העני עמך".

איך מקיימים צדקה?  שלמה המלך מלמד אותנו בפס' "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).  לתת מתוך "עין טובה", ולא מתוך צרות עין. הנותן לעני מתוך "עין טובה" ולא מתוך "צרות עין", זוכה להתברך ע"י העני. לכן חכמים אמרו: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יברך'. כלומר, העני יברך את מטיבו (סוטה לח ע"ב).

איך העני צריך להתייחס למתת מתוך "צרות עין"?

על כך נאמר במשלי: "אל תלחם את לחם רע עין – ואל תתאיו למטעמותיו" (משלי כג ו).

בפס' השני, מתבררת הסיבה: "כי כמו שער בנפשו, כן הוא: אכול ושתה יאמר לך – ולבו בל עמך" (פס' ז).

העין של "צר העין", דומה לשער דרכו ניתן לראות איך פיו ולבו אינם שווים. הוא מזמין אותך לאכול, אבל בליבו חושב ההיפך, והוא עושה זאת רק מסיבות חיצוניות כמו כבוד, או מה יגידו וכו'.

 רבי חייא אומר בזהר על הפס' הנ"ל: לא לאכול מלחם של איש צר עין, ומביא דוגמא ממצרים שם אכלו לחם עוני, ככתוב בהגדה של פסח: "הא לחמיא עניא די אכלו אבהתנא – בארעא דמצרים, בגלל שהמצרים היו צרי עין בבני ישראל. ואילו לא היו אוכלים מלחמם, מיד היו נגאלים.  

רבי שמעון בר יוחאי אומר: צר העין, מקרין רוע על מתנתו, ועין המשחית שורה עליו (זוהר ח"ב, ג, ע"א).

רבי יהושע בן לוי לומד מאותו פס': "כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו, שנאמר: "אל תלחם את לחם צר עין".

לאור הנאמר לעיל, יכולים אנו להבין מדוע רבי אליעזר בן הורקנוס

 בחר במידת "עין טובה" כמידה הכי טובה, כאשר נשאל ע"י רבו רבן יוחנן בן זכאי,

 וכן בחירת רבי אלעזר בן ערך במידת "לב טוב" (אבות ב, ט).

כל זה, בא לבטא את חשיבות פנימיות האדם בכל אשר הוא עושה, כגון מתן צדקה בשמחה.

"ויבא משה ואהרן אל אהל מועד,

ויצאו ויברכו את העם –

וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

"וישא אהרן את ידיו אל העם – ויברכם" (ויקרא ט כב). בסיום הקרבת הקרבנות, אהרן מברך את העם בברכת כהנים, אבל האש שהייתה אמורה לרדת מן השמים, לא ירדה.

רש"י ע"פ המדרש מסביר, שרק לאחר שמשה ואהרן בירכו את ישראל בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", השכינה אכן ירדה.

רש"י הק' מסביר שהיה צורך בברכה נוספת, היות ובמשך שבעת ימי המילואים בהם משה תרגל את הקרבת הקרבנות, לא ירדה אש מן השמים. גם כאשר סיים אהרון להקריב את הקרבנות ובירך את העם בברכת כהנים, גם כן לא ירדה אש מן השמים, דבר שגרם להשפלת אהרן בעיני עם ישראל שציפה לירידת האש.

אחד ההסברים שיכול להסביר את התופעה הנ"ל הוא: המסר האלוקי לכל אחד מאתנו.

בכל בעיה, עלינו לפנות רק לעזרתו של הקב"ה, ולא להסתמך על ברכת בשר ודם, ואפילו ברכה חשובה כמו ברכת כהנים בה ברך אהרון הכהן את העם, אלא יש צורך בתפילה לברכת הקב"ה, דבר שמשתקף בברכה השנייה כדברי רש"י: "ויהי נעם ה' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ יז). "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י ט, כג).

בחלק הראשון של הברכה, מבקשים אנו את "נעם ה'" = מתיקות רוחנית שתלווה את מעשינו בבחינת "לחזות בנעם ה'" (תהילים כז, ד), כך שמעשינו יכוננו ויצליחו = "ומעשה ידינו כוננה עלינו", כשהם מלווים בנעם.

אם מעשינו הראשונים לא הצליחו, אל ייאוש. נתפלל שוב לקב"ה שמעשינו יצליחו, אם לא עכשיו, אז בעתיד, בבחינת סוף הפסוק: "ומעשה ידינו כוננהו" – בעתיד.

דוגמאות: נבואת הנביאים ישעיה, זכריה וכו' על תקומת עמ"י מפני אלפי שנים, קורמת עור וגידים רק בימינו.

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע היה צורך בברכת "ויהי נעם…" בהשתתפות משה ואהרון, ולא הסתפקו בברכת כהנים ע"י אהרון בלבד? תשובתו לכך היא: "אולי כי כן נצטוו בנבואה. או ברכה זו במקום תפילה הייתה, כדי שתשרה שכינה, והגם שכבר ברכם אהרן, טובים השניים. לצד הסכמת ב' מדרגות הרמוזות בב' בחינות האחים כהונה ולויה, שהם חסד וגבורה" (רבנו-אוה"ח-הק' ט כג). כלומר, שגם הגבורה תסכים לחסד הברכה.

כדוגמא, ניתן לציין את ברכת יצחק אבינו ליעקב אבינו: "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (בר' כז, כח). שגם מידת הגבורה הרמוזה בשם אלוקים, תסכים למידת החסד בברכה ליעקב.

"ויהי ביום השמיני – קרא משה".

המספר שמונה והאות חי"ת –

בעולם שמעל הטבע, ותורת הספירות.

האות חי"ת שהיא השמינית בסדר הא"ב, מסמלת את הדברים שמעל הטבע כדברי רבנו בחיי: "מצאנו שרוב ענייני המשכן והמקדש  סובבים על חשבון שמונה, כגון ירידת האש מן השמים ביום השמיני, שמונה בגדים לכהן הגדול, הקרבנות הוכשרו רק לאחר שמונה ימים (ויקרא ט, א).

 לבד מעבודות המקדש, המספר שמונה מופיע במצוות כמו ברית מילה, שמונה פתילים שבציצית, נס חנוכה –  שמונה ימים, שמיני עצרת.

 לפי מרן השו"ע, האות חי"ת הנכתבת בספר תורה, מורכבת משני זיני"ן דמויי חרבות הניצבים זה מול זה, דבר המבטא מלחמה בין יצר הטוב ליצר הרע.

 לשיטת האר"י הק', האות חי"ת מורכבת מאות ו' המסמלת את עולם החומר = כמו בית הבנוי מארבע קירות + קרקע + גג. ואות זי"ן דבר המסמל את עולם הרוח שבחומר, בדומה לשבעת ימי השבוע המורכבים מששת ימי המעשה והשבת הקדושה {השביעית}. השבת דומה לקטר רכבת המושך את קרונות ימי השבוע, בבחינת "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".

שם האדם המאופיין מבחינה נומרולוגית קבלית במספר 8, כמו מאיר, שקד, נעמי וכו', יהיה נשלט ע"י ספירת הבינה שכאמור היא מעל הטבע, ואמורה להתחבר לספירה השביעית = החסד, העומדת בראש שבע הספירות התחתונות בעולם הטבע, כחיבור אש ומים…

 מסימבול ה-8 הדומה לשתי קוביות נעולות היושבות אחת על השנייה, אדם כזה יהיה מתמיד, רכושני, קר. ומצד שני יהיה מסוגל לקשר בין החומרי לרוחני. הכול תלוי בו…

"ויהי ביום השמיני": אמר רבי לוי: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער" – מות נדב ואביהו. (מגילה י').

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 "אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק' ורבנו החיד"א.

 "אמר רבא: כל המעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו" (ר"ה יז ע"א).

רבנו החיד"א שהיה תלמידו של רבנו-אור-החיים-הק' מספר: בזמנו של רבו, היה יהודי עשיר שפגע קשות בכבודו של תלמיד חכם. רבנו-אוה"ח-הק' ששמע על כך, הלך לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו למחול לעשיר. אותו חכם ענה לו שכבר בתום האירוע הוא מחל לו מיד, היות ונאמר בזהר הקד' שהשכינה מצטערת על חטאי בני אדם, וכדי שהשכינה לא תצטער וימנע חילול ה', מיד מחל לו.

החיד"א מספר שרבנו-אור-החיים-הק' מאוד שמח לשמוע את תשובת החכם, ואף הוסיף על כך:

"ואפשר שזהו טעם סגולת "המעביר על מידותיו – שמעבירים לו על כל פשעיו", כי בזה כביכול שמעביר העוון שלא יהיה צער לשכינה וגורם לה נחת רוח על פי מידותיו, מעבירים לו כל פשעיו שלא יהיה צער לשכינה מסיבת עוונותיו, וזוהי "מידה כנגד מידה" (החיד"א, בספרו "דבש לפי").

החיד"א – רבנו חיים יוסף דוד אזולאי זיע"א,

שיום פטירתו חל – יא' אדר תקס"ו {1806}.

החיד"א – גאון הגאונים, חיבר עשרות ספרים. ספריו הרבים עסקו בכל מקצועות התורה: נ"ך, הלכה, מוסר, דרש, קבלה, פלפול תלמודי על הבבלי והירושלמי, רמב"ם, שו"ע, ראשונים ואחרונים, תפילות וכו'.

להלן מספר דוגמאות: שם הגדולים, אהבת דוד, אהל יוסף, ברית מנוחה, ברית עולם, ברכי יוסף, גאולת עולם, דבש לפי, הלכה פסוקה, הדר זקנים, זכות אבות, טבור הארץ, טוב עין, יוסף תהילות, כיכר לאדן וכו'.

את ספרו הראשון 'שער ראשון', כתב בהיותו בן שבע עשרה בלבד, ועליו קיבל הסכמות מחכמי ירושלים.

ספריו ופסיקותיו התקבלו בתפוצות ישראל, ועליו נאמר: "מיוסף {מרן רבי יוסף קארו} ועד יוסף – לא קם כיוסף".

רבי עובדיה סומך מבגדד, כתב בספרו "זבחי צדק": "כל מנהגי בבל והוראתם, מיוסדים ע"פ  מרן הרב חיד"א, שכך שמענו מפי מו"ר הגאון רבי משה חיים זצ"ל, זקנו של ה"בן איש חי". וכן בשאר התפוצות.

הרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה שעיגן את פסיקת ההלכה ע"פ ה"בן איש חי", זכה להיטמן בסמוך לחיד"א.

הוא גם האיש שהיה מופקד על העלאת עצמות החיד"א מליוורנו שבאיטליה לארץ ישראל.

אביו של החיד"א הוא הרה"ג המקובל רבי רפאל יצחק זרחיה אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לירושלים. החיד"א הוא נינו של בעל 'חסד לאברהם', המקובל הרה"ג רבי אברהם אזולאי ע"ה, שגם הוא עלה מפאס לחברון.

החיד"א למד תורה אצל רבנו יונה נבון ע"ה בו הוא ראה כרבו המובהק, הוא למד אצל הרש"ש – ראש ישיבת בית אל. החיד"א למד תורה גם אצל רבנו-אור-החיים-הק' בהיותו בן שמונה עשרה, ועליו הוא כותב:

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא, ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר…" ('שם הגדולים' בערך 'אור החיים').

בספריו, החיד"א מצטט שמועות רבות מפי רבו רבנואוה"ח-הק'. כדוגמא, נציין את דברי קדשו על רבנו-אוה"ח-הק' שנהג לצום  בתענית אסתר ג' ימים, כמסופר במגילת אסתר. וכן, "ואני ראיתי לרב המופלא, חסידא קדישא כמה"ר חיים בן עטר זלה"ה שהתענה ג' ימים רצופים קודם הפורים, לילה ויום" ('ככר לאדן' דף קכ"ב, ו'כסא רחמים' דף נ"ו).

רבנו החיד"א זכה לקבל ברכה מרבנו-אור-החיים-הק' – שיהיה לו כוח קדושה כשל כהן.

כשהיה בליוורנו, באו לפניו זוג לדין תורה, כאשר הבעל ביקש לגרש את אשתו בטענה שהיא נסתרה עם אדם אחר. האישה לעומת זאת, טענה שלא היו דברים מעולם. לאחר בירור הדברים, החיד"א הגיע למסקנה שהבעל צודק, ופסק שיש לגרשה. חברי בית הדין התפלאו איך הרב מגיע למסקנה ללא עדים וללא התראה.

החיד"א נזכר בברכת רבו רבנו-אור-החיים-הק', שיהיה לו כוח קדושה כמו כהן, וביקש להוציא ספר תורה בו קרא בפרשת סוטה בטעמים כמו כהן.

בתום קריאת פרשת סוטה, האישה פנתה ללכת,

ואז החלה לזעוק מתוך כאבים ככתוב בפרשת סוטה.

מאז, כולם האמינו בצדקותו וקדושתו של החיד"א,

 והפכו את בית מדרשו לאתר מקודש, אליו הגיעו רבים לתפילות.

 

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-1960

כאשר יצא מוסא בן נציר מספרד כבר נכבשה כמעט כל המדינה והפכה פרו­בינציה של המלכות המוסלמית הגדולה. המושלים המוסלמיים שבאו אחריו הצטרכו איפוא לכונן שלטון יציב, לארגן את האדמיניסטראציה ולהחזיר את התושבים לחיים תקינים של ימי שלום. אולם כשם שהמוסלמים הראו תבונה רבה בימי הפלישה וידעו להבנות מן הניגודים בין היסודות השונים שבקרב תושבי הארץ, כך נכשלו במשימתם השנייה, באירגון של ממשל יעיל. במלחמת הכיבוש עמדה לערביים נטייתם למעשים נועזים שנתחזקה עקב ההתפשטות של האסלאם במחצית העולם, אך בימי שלום הרפתקנות אינה מעלה. הערביים שבאו מן המזרח ומאפריקה הצפונית אל הפרובינציה הרחוקה על חוף האוקיאנוס היו תאבים לשלטון ורודפים בצע ואף תכונות אלה היו להם לרועץ. המושלים שנקראו ״ואלי״ נתמנו על ידי המושלים הכלליים של אפריקה הצפונית או על ידי הכ׳ליף עצמו ועל פי רוב כיהנו במשרתם זמן קצר. לא היה להם סיפק ולא כשרון לפתור את הבעיות של הקמת משטר יציב, שהיו ממילא קשות. יתר על כן, לא היה להם קו ברור, ואם אחד בחר במדיניות זו, יורשו הלך בדרך הפוכה. המושלים האלה הסתבכו בנסיונות להמשיך במלחמת הכיבוש ולחדור לגאליה. דחפו אותם לנסיונות אלה הרצון לערוך מלחמת קודש עם הנוצרים, הנטייה להרפתקנות המיוחדת לדורם וגם התקוה לזכות שם באוצרות. אולם באותו הזמן נתכונן בספרד עצמה, בהרי קנטבריה שבצפון, מרכז של קנאים נוצריים שהחלו להתנגד לפולשים המוסלמים בכוח הזרוע והמושלים הצטרכו לפתוח בפעולות צבאיות נגדם. הריבוי של מסעות מלחמה גרם לכך שהמושלים הכבידו את עול המסים על שכם האוכלוסין. אמנם לכך נטו גם בלאו הכי. להתעשר ובמהרה — זאת היתה משאת נפשם הראשונה של מרבית הערביים שיצאו אל הפרובינציות המרובות של הכ׳ליפות. לספרד יצא שם של מדינה עשירה, עתירת נכסים והמושלים ועוזריהם למיניהם השתדלו לסחוט מן האוכלוסין מה שניתן להוציא מהם. כך הביאו המושלים על ספרד אנדרלמוסיה ממושכת שארכה יותר מארבעים שנה. סבל ופורענות היו מנת הלקם של כל שכבות האוכלוסין ובפרט הלא־מוסלמים.

לפגי צאתו אל המזרח מסר מוסא בן נציר את הגה השלטון לידי בנו ע ב ד א ל ־ ע ז י ז שנהיה הראשון משורת המושלים׳ ה״ואלים״. עבדאלעזיז הלך בעקבות אביו בכל דבר. בראש וראשונה ראה כתפקידו להשלים את מלאכת הכיבוש ועל כן ערך מסע אל אזור אחד בחצי האי האיברי שעוד נשאר חפשי. הוא כבש את שפלת החוף האטלנטי, ששם לכד את הערים אֶבוֹרה, סַנטֵרֶס וקוֹימְבָרה. כמו שעשו טארק ומוסא, כן קרב גם עבדאלעזיז אותן הקבוצות מקרב תושבי הארץ, שהיו מוכנות לשתף פעולה עם הכובשים. תומכי בית ויטיצה לשעבר, שעזרו למוסלמים בכיבוש הארץ, נשארו, בדלית ברירה, בני בריתם גם לאחר שנתבדו תקוותיהם וספרד נהיתה פרובינציה מוסלמית. מצד המושל המוסלמי היתה זאת מדיניות נבונה, כי היא היתה עשויה לאחות את הקרע ביניהם ובין תושבי הארץ מאז ולהביא לספרד שקט ויציבות המשטר. אולם הקשרים בין עבדאלעזיז ובין הנוצרים ילידי הארץ והיחס הידידותי שהראה להם עוררו את זעמם של ערביים גאים וקנאים. ההתמרמרות בקרב הערביים גדלה כאשר ראו שעבדאלעזיז נוהג מלכות ולא עברו שנתיים עד שמקורביו רצחו אותו נפש (בש׳ 716). תחתיו נשלח לספרד אל־חֻור בן עבדאר־רחמאן את׳־ת׳קפי שמילא שנתיים ושמונה חדשים את התפקיד של מושל (מסוף 716 עד תחילת 719). אף הוא ערך מסע מלחמה אל אזור מספרד שטרם נכבש. אל־חר יצא אל קטלוניה וכבש את הערים החשובות שלחוף הים, ברצלונה וטרגונה. גם במה שנוגע לאדמיניסטראציה של ספרד פעל המושל אל־חר רבות. הוא העביר את מושב הממשלה מסביליה, שבה ישב עבדאלעזיז, אל קורדובה שהיתה מאז בירת ספרד המוסלמית.

אל־חר הביא אתו ארבע מאות ערביים נכבדים מאפריקה הצפונית, שהיו לו ליועצים ולעוזרים, ושלא כמוסא וכבנו התחיל להבליט את הצד המוסלמי־דתי של השלטון. אמנם נסיונותיו לקבוע דפוסים לאדמיניסטראציה הממשלתית ולהשתית אותה על בסים מוצק לא עלו יפה ומשהגיעו לחצר הכ׳ליפות ידיעות על אי־סדר בפרובינציה הרחוקה במערב, נשלח לשם מושל חדש עם הוראות מדויקות מן הכ׳ליף. זה היה א ס ־ סַ מְ ח בן מאלך אל־כ׳ולאני שבא לספרד באביב 719. הכ׳ליף עמר II, שהעריך את ישרו בעניני כספים, הטיל עליו שיפריש מן האדמות והנכסים דלא־ניידי את ה,,חומש״ לטובת האוצר ושישאיר את השאר לאנשי הצבא. פקודת הכ׳ליף היתה מוצדקת כי מקודם עשו אנשי הצבא בגלילות ספרד שנכבשו בידיהם כבשלהם והממשלה קופחה. אס־סמח עשה כמיטב יכלתו להוציא את הפקודה לפועל, אבל הערביים שתפסו את האדמות בשעת הכיבוש הפריעו בעד ביצועה ואותם שבאו אחר כך תבעו אף המה נתח לעצמם והממשלה נאלצה להכנע ולתת גם להם אדמות מן ה,,חומש״. השלטון המקומי היה כה רעוע והאנדרלמוסיה כה גדולה וגרמה לממשלה הכ׳ליפית טרדות מרובות עד כדי כך שהכ׳ליף רצה לפנות את ספרד כלה. אולם הערביים בספרד עצמה חשבו באותו הזמן על כיבושים נוספים. בימים ההם הלכה והתפוררה מלכות המרובינגים בגאליה והארץ הגדולה ההיא היתה שרויה באנרכיה גמורה. הערביים בספרד אמרו לנצל הזדמנות זו ופלשו בשנת 721 אל המדינה שמצפון לפירנאים. הפרובינציה, שמצפון־מזרח הפירנאים נקראה בימים ההם ספטימאניה והיתה חלק של המלכות הויזיגוטית. גם בעת הפלישה של הערביים אל חבל ארץ זה עמדו היהודים לימין הערביים ועזרו להם במלאכת הכיבוש. לפי מקור נוצרי התקשרו יהודי ספטימאניה עם הערביים לאחר שכבשו ספרד והמריצו אותם לפלוש לפרובינציה זו ולכן חסו עליהם בשעת כיבוש העיר נרבון, בעוד שערכו טבח בקרב התושבים הנוצריים. העיר נרבון נכבשה בשנת 720  וממנה התקדמו הערביים צפונה והגיעו עד העיר טולוז, אך שם נוצחו על־ידי אויד, נסיך אקויטאניה. אס־סמח עצמו היה בנופלים. המושל שבא אחריו, עַנְבֵסה בן סחים, האריך ימים במשרתו, הוא מילא את התפקיד ארבע שנים וחצי. אף הוא ערך פלישה לגאליה, לכד את הערים קרקסון ונים ועלה אחר כך בעמק הרון והסאון עד סן. אולם בימיו החל מפנה רציני בתולדות ההתפשטות של האסלאם במערב, אשר רישומו לא היה ניכר בזמן ההוא, אך היה בעל תוצאות כבדות משקל. עוד בשנת 718 החל אחד השרים הגוטיים ושמו פֵלאיוֹ בפעולות מרי ומרד בהרי קנטבריה. הוא קבע את מושבו בכפר קַנְגֵס דה אוניס לא הרחק מן החוף של מפרץ ביסקאיה. לאחר שנלוו אליו כמה מאות איש אמיצי לב ושואפי מלחמה התחיל להתקיף את המוסלמים, להתנפל על שיירותיהם ועל יישוביהם. היקף פעולותיו גדל עד שהממשלה בקורדובה החליטה לערוך נגד המורדים מסע עונשין והשמדה. הגדודים שנשלחו להרי קנטבריה הכו את אנשי פלאיו בזו אחר זו, אבל לבסוף גברו עליהם הנוצרים. הם הגיחו מן המקלט האחרון שלהם, המערה של קובאדונגה, והביסו אותם ועם הקרב המפורסם הזה, שהיה כנראה בשנת 722, מתחילה פרשה חדשה בתולדות ספרד. פלאיו כונן לו נסיכות קטנה בהרי אסטוריה שהלכה והתרחבה ברבות הימים ונהיתה ממלכה חזקה. אולם בימים ההם לא שיערו כמובן איזה עתיד צפוי לקבוצה קנאית זו של אנשי ההרים והערביים בערי אנדלוסיה המשיכו במריבותיהם. אחרי מות ענבסה בשנת 726 משלו בספרד משך ארבע שנים לא פחות מחמשה ואלים והתוצאות של חילופי המושלים לגבי פעולת האדמיניסט­ראציה היו הרסניות.

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קים מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 20-17

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז

שנותיו האחרונות של רבי דוד בן חסין.

 השמחה על כך שיצירתו עתידה לראות אור לא ארכה זמן רב. ימיו האחרונים של רבי דוד בן חסין היו קשים ומיוסרים מחמת הפרעות העקובות מדם שליוו את ממשלו של הסולטן יזיד, שעלה לשלטון בעקבות מותו של סידי מוחמד בן עבדאללאה ביום שני פסח תק"ן ( 31.3.1790 ). עם עלייתו לשלטון הסית יזיד את חייליו והתיר להם להשתלח ביהודי תיטואן. אנשים וטף נטבחו. נשים נאנסו והרכוש נבזז. יזיד ציווה לפגוע בכל הקהילות היהודיות הגדולות במרוקו. ב 28.4.1790 נבזז המללאח של מכנאס. הביזה ומעשה האלימות נמשכו חמישה עשר יום. היהודים ברחו אל השדות בעירום ובחוסר כל ושהו שם שלושה שבועות. בדרך נס הם ניצלו ממעשי הרצח והאונס שפקדו קהילות אחרות. בעשרה במאי הגיע יזיד עצמו למכנאס, והוציא להורג במיתה משונה את אנשי החצר היהודים ששירתו בנאמנות את אביו המנוח.

מרדכי שריקי הועלה על מוקד בעודו חי, מסעוד בן זכרי ופרנסים אחרים של הקהילה נתלו ברגליהם בשערי המללאח במשך 15 יום, כשהם משמשים מטרה לקריאות הבוז של האספסוף המוסת. ב 6 ביוני גירש יזיד את יהודי פאס מהרובע שלהם, בזז את רכושם והרס את בתי הכנסת ואת בית העלמין העתיק שבו היו קבורים המגורשים מקסטיליה. הוא ציווה לבנות מסגד במללאח ועינה את ראשי הקהילה כדי לסחוט מהם כופר. יהודי פאס נאלצו למצוא מקלט בבקתות קש באיזור שלא היה ראוי למגורים במשך עשרים ושניים חודשים. מעשי האכזריות האלה חזרו על עצמם בכל הקהילות המרכזיות.

רבי דוד בן חסין שפך את מרירות לבו בקינה קורעת לב, שבה הוא מתאר תמונה קשה על רדיפות אכזריות. " אל עוברי דרך אקרא " אותה הבאתי בדף הקודם, קינה באמת קורעת לב, אך המשורר, למרות כל תלאותיו, אינו, כופר חלילה בה', נהפוך הוא, הקינה מסתיימת בצורה אופטימית בתקווה לבואו של משיח צדקנו במהרה בימינו. הסיוט הזה הסתיים רק בסוף פברואר 1792, כאשר יזיד נפצע פצעים אנושים במהלך קרב ליד מראכש ותחתיו עלה לשלטון אחיו מולאי סלימן. יהודי מרוקו זכו לרגיעה יחסית.

את סיפור מעלליו של הרשע יזיד, הבאתי בשירשור, של העיר צפרו במלואו, כפי שנכתב בספר " נר המערב 

מותו של רבי דוד בן חסין.

בשנת תקנ"ב ( 1792 ) בגיל שישים וחמש היה רבי דוד בן חסין משורר בעל מוניטין ובעל מעמד נכבד במרוקו. פיוטיו זכו להערכה ברחבי המדינה כולה ואף מחוצה לה והוא חי בתקווה שיצירתו הפיוטית תראה את אור הדפוס ותפורסם. גדולי התורה בקהילות הגדולות הביעו את הערכתם בהסכמות רצופות תשבחות לו וליצירתו. אלה , הובאו, כאמור, בראש ספר שיריו.

שני פיוטים שנכתבו לכבודו בימי חייו הגיעו לידינו. הראשון שבהם, פרי עטו של אברהם אלנקאר מפאס, מכנה אותו משורר דגול, מורנו ורבנו רבי דוד בן חסין. השני שירו של דוד חיים סירירו, בהקדמה שלו למהדורת אמסטרדאם, נכתב כאות לידידות ולהערכה. המשורר זכה בכבוד הכל והפך לאחר החכמים בעלי מעמד במכנאס.

ביום א' י' בתמוז תקנ"ב – 30.6.1792 – נפטר רבי דוד בן חסין במכנאס בחיק משפחתו והוא בן 65 . הוא נטמן בבית העלמין הישן ששוקם במללאח של מכנאס. על פי עדותו של מגיה מהדורת קזבלנקה, לאחר שכתב את השיר " אעיר כנף רננים " שיר שבא לשמח חתן וכלה ומסתיים " צדיקים ירננו על משכבותם " נתבקש רבי דוד בן חסין לישיבה של מעלה.

כיום, לאחר 200 שנה, קברו המאורך אינו אלא גבעה קטנה על האדמה, מעוגלת ומצופה טיח לבן ואינה נושאת כתובת כלשהי. רק מעטים יודעים את מקום הקבר, שכן הוא דומה לאין ספור הקברים האלמוניים המקיפים אותו מכל עבר. יוסף בן נאיים מציין כי דוד בן חסין נקבר ליד הרבנים שמואל בן וואעיש ושמואל אבן צור. (מלכי רבנן, דף קכב ע"ב)

במהלך הקבורה נשא אהרון בן שמחון ממכנאס הספד בפרוזה מחורזת ובו הוא הילל את החכם, את הפייטן ואת הרב שאבד. הפייטן שלמה הלוי חלואה, ממשיך דרכו של רבי דוד בן חסין, חיבר במהלך האבל על מותו שלוש קינות לזכרו ובהן הוא קשר כתרים להשכלתו, לכשרונו כדרשן, למוניטין שיצאו לו כפייטן בקהילה ולענווה הגדולה שלו, וכן לאהבת הלימוד שפיעמה בו גם במצוקה ובעוני.

שירו האחרון שכתב רבי דוד בן חסין, דווקא לשמח חתן וכלה.

                         אעיר כנף רננים.

אעיר כנף רננים / על שושנים / מצהלות חתנים / מחופתם.

נטיעים מגודלים / כאהלים / על מים שתולים / ילכו יונקותם.

ישראל קהל עדה / יעטרום בכלי חמדה / ובנות צעדה / על שור לראותם.

 

דיצה רינה וגילה / וצהלה / קול חתן וקול כלה / במכון שבתם.

ושרות וגם שרים / משוררים / משבחים ואומרים / לעומתם.

דברי שירות ותשבחות / שרות וגם נוכחות / ושבע שמחות / למעניתם.

 

בקול עוגב ומינים / מנגנים / חברים שושבינים / סביבותם.

נרות דולקות מאירות / ומזהירות / כזוהר מאורות / במסילותם.

חליפות שמלות רבות / כסף וזהב לרבות / נזר אבנים טובות / במשכיותם.

 

סעודה של לויתן / וחברתן / בחצר גינת ביתן / מסיבתם.

יאכלו רוב משמנים / מעדנים / מינים ממינים שונים / כתאותם.

נאה להם כבוד עושים / שחוט הצאן אילים וכבשים / ברבורים אבוסים / בסעודתם.

 

חמרא חיוורא היא / לרויה / דיתב על דורדיא / להשקותם

זבח לבני משפחה / קחו מנחה / לששון ולשמחה / ארחותם.

קדוש השם עבים רכובו / ציוה להם פרו ורבו / מלאו הארץ שבו / ויברך אותם.

 

חסין יה שוכן סנה / אותם יבנה / בבני חיי ומזוני / יחש שלשתם.

זיוגם יעלה יפה / מכלל יופי / בלי פגם ודופי / ישר ותם.

קרית דוד עבדו ירים / כנשוא נס על ראש הרים / יקבץ פזורים / למשכנותם.

קול בן לוי על דוכנו / בן אהרון על קרבנו / צדיקים ירננו / על משכבותם.

תהלה לדוד –הוצ' אורות המגרב- לוד תשנ"ט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבז

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord- Benaroyo- Benattar

BENAROYO

Nom patronymque d’origine espagnole, ethnique de la bourgade de Arroyo del Puerco, habitée au Moyen Age uniquement par les Juifs. Le nom est attesté à Tolède à partir du Xllème siècle. Après l'expulsion, ce nom était particulièrement répandu dans les communautés sépharades de l'ancien empire turc et très peu au Maghreb. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels dans le pays à cette epoque, sans l'indice de filiation: Aroyo. Autres formes: Arroyo, Benaroya. Au XXème siècle, nom peu répandu porté au nord du Maroc, à Tétouan et par émigration en Algérie, à Oran.

BENATTAR

Nom patronymique d’origine arabe, indicatif d'un métier, parfumeur et par la suite marchand d'épices, porté aussi bien par les Juifs que les Musulmans du Maghreb. Ce patronyme est attesté en Espagne dès le XIIIème siècle. Après l'expulsion d'Espagne de 1492, les membres de cette illustre famille se sont dispersés en Europe occidentale (Portugal et de là en Hollande), dans l'Empire Ottoman (Grèce, Turquie, Balkans) et en Afrique du Nord. Le nom s'est particulièrement illustré dans la rabanout au Maroc depuis le XVIème siecle. Autres formes, sans l'indice de filiation: Attar, Atthar. Au XXème siècle, nom moyennement répandu, porté au Maroc (Fès, Salé, Meknès, Marrakech, Mazagan, Azemour, Tanger, Rabat, Mogador, Casablanca); en Algérie (Oran, Alger. Aïn Temouchent) et en Tunisie (Tunis).

  1. YAACOB: Le premier rabbin connu de cette famille, mort en 1605 au cours de la terrible famine qui décima la communauté de Fès: "Si je voulais relater une partie des calamités qui ont déferlé sur nous, toutes les oreilles en tinteraient et quiconque les entendrait serait frappé de stupeur. Voilà que depuis trois ans et demi nous sommes en proie à la famine .. Les précieux enfants de Fès sont gonflés comme des outres, dépérissent d'inanition; ils sont devenus comme de vils tessons, ils étreignent les tas d'ordures pour y picorer comme des poules. Plus de 800 âmes ont péri et plus de six cents hommes, femmes, jeunes gens et jeunes filles ont apostasié. Quiconque reste dans la ville meurt de faim, quiconque sort, tombe victime du glaive, chacun avale vif son prochain. Israël s'est appauvri l'extrême, en raison de nos péchés .. nous en avons vu qui allèrent se noyer dans les puits, d'autres s'égorgèrent avec un couteau. Des pères rejetèrent leurs enfants, des mères tendres assomèrent leur rejetons .. Le premier jour du mois de Adar mourut le saint rabbin Yaacob Ibn Attar, lui aussi de faim.."(rabbi Shaul Serero: Chroniques de Fès).
  2. YAACOB: Petit-fils de rabbi Yaacob, né vers 1610. Ayant hérité de son grand-père la "serara" de l'abattage rituel, il consigna les régies de la Shéita à Fès et son carnet est resté longtemps comme le guide en la matière. Il fut ensuite rabbin à Taza où il mourut centennaire.
  3. HAYIM: Dit le Vieux, pour le distinguer de son illustre petit-fils, rabbi Hayim Benattar dit "Or Hayim". Un des plus grands négociants du port de Salé au XVIIème siècle, en association avec son son frère, Shemtob. Leurs affaires d'import-export s'étendaient à plusieurs pays d'Europe Occidentale. D'une grande piété et d'une vaste érudition, il consacra sa vie à l'enseignement fondant une grande yéchiba à Salé. Lorsqu'il fut contraint de quitter Salé avec son fils Moché, en raison du poids écrasant des impôts et des persécutions du gouverneur, en 1705, sa renommée était si grande que le grand notable de Meknès, Moché Dabela, qui l'accueillit, lui ouvrit une nouvelle yéchiba. A son retour à Salé, après plusieurs années d'exil, il reprit de la direction de la synagogue qui portait son nom et y mourut très vieux en 1721. Il assura la formation intellectuelle de son petit-fils qui dans ses écrits lui voue la plus grande admiration. Il témoigne ainsi qu'il se levait toutes les nuits pleurer la destruction du Temple "comme une femme qui pleure son mari".
  4. YEHOUDA (1655-1733): Surnommé Rbi Elkbir – le grand rabbin en raison de la dévotion dont il fut entouré déjà de son vivant, considéré comme l'une des figures rabbiniques les plus marquantes de l'histoire du Maroc. Disciple des deux grands maîtres de la génération, rabbi Vidal Sarfaty et rabbi Ménahem Serero, il accéda en 1698 à la présidence du tribunal rabbinique de Fès, alors l'instance suprême et incontestée dans tout le Maroc en matière de "Flalakha". Les exactions du gouverneur pressé par le sultan Moulay Ismael de collecter toujours plus d'impôts pour financer sa guerre contre les Turcs, le contraignirent comme de nombreux habitants de Fès à fuir la ville et à trouver refuge à Meknes où il fut reçu avec tous les honneurs dûs à son rang et invité à se joindre au tribunal. A son retour dans sa ville natale en 1706, il retrouva tout naturellement la présidence du tribunal et ses arrêts commencèrent à faire jurisprudence dans tout le Maroc. Il refusa toujours d'émarger à la caisse publique, vivant de son métier d'orfève où il était expert. Les Musulamns et les Juifs aisés de la ville conservaient pieusement jusqu'à nos jours quelques un des bijoux qu'il avait fabriqués. On raconte que dès qu'il gagnait assez d'argent pour la journée, il s’empressait de fermer boutique pour consacrer le reste de la journée à l'étude de la Torah. Sa réputation de science n'égalait que sa réputation de piété et de bonté. La charité véritable, aimait-il à dire, ne consiste pas seulement^ donner de son argent, mais également de soi, de son temps, de son corps. Et il en donnait l'exemple. On raconte qu'un jour qu'il se rendait à l'office, il vit un Juif quitter précipitamment son échoppe sans avoir pris soin de la fermer. Pour lui éviter tout vol, Il s'y posta en gardien. Comme le propriétaire tardait à revenir, il resta à son poste plusieurs heures, sautant même l'office de Minha dans sa synagogue où l'attendaient les fidèles. Quand l'étourdi propriétaire revint enfin, il s’empressa au lieu de le remercier, de vérifier s'il ne lui avait rien dérobé ! Quand il raconta sa mésaventure à son compagnon d'études, le célèbre rabbi Yaacob Abensour, ce dernier ne put manquer de s'en étonner et de lui demander comment il avait pu manquer l'office pour un homme aussi ingrat. Il lui répondit en souriant qu'il était heureux au contraire d'avoir eu l’occasion d'appliquer le commandement qui nous demande de porter assitance à un frère en danger, ajoutant: "Si je n'avais pas monté la garde, le magasin aurait pu être pillé et même si en revenant le propriétaire n'avait constaté aucun larcin, le doute ne l’aurait jamais quitté que peut-être quelque chsse avait été dérobé, je l'ai donc doublement sauvé: du vol et du souci !" Il consacra de grands efforts à l'enseignement de la Torah et forma des rabbins de grand renom qui ont beaucoup fait pour faire connaître sa science et ses miracles. L'un de ses miracles montre que sa réputation dépassait les frontières de la communauté juive et du Maroc. On raconte ainsi qu'un riche musulman de Tunis avait prêté des sommes considérables à un marchand juif, naturellement comme c'était la coutume à l'époque, sans lui faire signer aucune reconnaissance de dette. Au jour de l’échéance, le Juif nia toute dette et son créancier, pour le mettre au pied du mur lui demanda de jurer par rabbi Yéhouda Benattar de Fès. Content de s'en tirer à si bon compte, le débiteur s’empressa de prêter serment et pour célébrer la bonne affaire qu'il venait de faire, organisa un grand festin pour sa famille et ses amis. Mais en descendant dans la cave chercher du vin pour ses hôtes, il oublia en remontant d'éteindre la bougie. Le feu ne tarda pas à prendre et à s'étendre à toute la maison, la détruisant totalement avec ses occupants. Dès qu'il l'apprit, le musulman partit pour Fès remercier le rabbin pour ses prodiges, les mains chargées de cadeaux que rabbi Yéhouda n'accepta que pour les distribuer immédiatement aux pauvres. Ses décisions étaient reçues sans appel par tous et les fidèles de toutes les synagogues de la ville avaient coutume le jour du chabbat après l'office du matin, de venir chez lui lui embrasser la main. Ils étaient si nombreux que pour ne pas trop se fatiguer, il posait la main sur un oreiller et les fidèles la baisaient respectueusement sans qu'il ait à la bouger. Sa tombe – trois fois transférée sur ordre des autorités au cours des siècles ־ est devenue un lieu de pèlerinage où les habitants de Fès venaient solennellement prêter serment. Si sa réputation n'atteignit pas l'ensemble du monde juif, ce fut par manque d'imprimerie dans le pays. Il a laissé un grand nombre d'ouvrages qui n'ont commencé à être publiés que très tard, comme son traité des règles de l'abattage rituel, " Shir oumikhtam", imprimé pour la première fois à Varsovie en 1869. Son chef-d'oeuvre, le livre de Responsa. "Pisqué Téchouvot rabénou", était recopié à la main par les rabbins marocains de génération en génération et leur servait de guide de Halakha. Il n'a été imprimé pour la première qu'en 1989, grâce à l'initiative de l'Institut Or Hamaarav fondé à Lod par rabbi Moché Amar.
  5. HAYIM (1696-1743): Le rabbin marocain le plus illustre à travers tout le monde juif, plus connu d'ailleurs à nos jours par les Hassidim d'Europe Orientale que par les originaires du Maghreb. Fils de Moché, petit-fils de Hayim le Vieux. Né à Salé, il y passé ses premières années à la yéchiba de son grand-père, mais à l'âge de 9 ans il commençace sa vie d'errances. Sa famille fut en effet, comme nous l'avons vu, contrainte de quitter sa ville natale et de s'installer pour un temps dans la nouvelle capitale impériale, Meknès pour deux ans. Il devait y revenir quelques années plus tard, à 18 ans, pour y épouser sa cousine Pédouya, la fille de son oncle, le célèbre conseiller de Moulay Ismael, Moché Benattar. Ce riche mariage lui permit de se consacrer uniquement à l'étude et à l'enseignement, tous ses besoins financiers étant couverts par son très riche beau-père. En 1724, alors qu'il n'avait que 28 ans, la mort de son beau-père devait le laisser dans le dénuement, car du fabuleux héritage, il ne resta en pratique que des dettes plus ou moins imaginaires, mais exigées avec force par d'innombrables créanciers et par les autorités. Ce cauchemar devait durer sept ans, les créanciers venant aussi bien de sa famille que des grands du royaume. Parallèlement une autre controverse aussi amère devait l'opposer à l'autre grande famille de Salé, les Bibas. Les frères Bibas refusèrent en effet de lui rendre la synagogue qui avait été confiée à leur père au temps de l'opulence. Cette querelle devait profondément diviser la communauté de Salé, portant une grave atteinte au renom de la famille. Le sultan, à court d'argent lui réclama des droits de succession exorbitants. Incapable de payer, il fut jeté en prison. Moulay Isamel finit par le libérer à condition de quitter Meknès. De retour à Salé, il s'installa chez son père qui devait assurer désormais son entretien. Il put de nouveau s'adonner à l'étude et à l'écriture. Il publia son premier livre de commentaires talmudiques, "Hefetz adonaï" en 1732. De 1733 à 1738, il passa des années heureuses à Fès à enseigner dans la célèbre yéchiba de rabbi Shmouel Elbaz et c'est là qu'il rédigea son second ouvrage, "Pri toar", une critique du livre "Pri hadach" de rabbi Hizkia Da Silva et son immortel chef-d'oeuvre qui devait le faire connaître et vénérer parmi les Hassidim d'Europe Orientale: "Or hayim", commentaire mystique du Pentateuque. La terrible famine de 1738 le contraignit comme la majorité des habitants de Fès à fuir et à trouver refuge à Tétouan. C'est là qu'il prit la décision définitive qu'il mûrissait depuis des années, de quitter son pays natal pour revenir à celui de ses ancêtres. En 1739, il passa clandestinement la frontière algérienne et se rendit à Alger où les deux grands rabbins de l'époque, rabbi Yéhouda Ayache et rabbi Itshak Chouraqui le reçurent avec les plus grands égards et lui accordèrent des préfaces- recommandations à ses deux ouvrages encore manuscrits. A Livourne, qui ne devait servir que de courte escale, la communauté l'entoura des plus grands égards et les rabbins italiens se dépassèrent dans les hommages qu'ils lui rendirent, lui donnant le titre de "Soleil de l'Occident ". Il s'attarde deux ans dans la ville, à la fois pour imprimer ses livres et pour préparer sa Alya. Il voulait en effet lui donner un sens idéologique plus large, susciter un mouvement populaire de Alya, en écho aux messages messianiques de la reconstruction de Tibériade à la même époque par rabbi Hayim Aboulafia. Il obtint des mécènes italiens des fonds pour l'édification d'une Yéchiva à Jérusalem, et il retourna à Alger regrouper les futurs étudiants qui répondant à son appel, avaient quitté le Maroc pour se joindre à lui. En 1741. il débarqua enfin à Saint Jean d'Acre, mais en raison de l'épidémie qui sévissait à Jérusalem, il s'y attrada près d'un an. Quand l'épidémie fut enfin jugulée, il décida avant de de rejoindre la ville sainte, de pèleriner les tombes des

saints à Safed et à Tibériade. Rabbi Hayim Aboulafia qui avait relevé les ruines de la ville – d'où selon la tradition doit com­mencer la Guéoula – le pressa de se joindre à lui mais rabbi Hayim Benattar lui expliqua qu'il ne pouvait enfreindre l'engagement qu'il avait pris envers ses bienfaiteurs italiens de fonder sa Yéchiba à Jérusalem. Ce n'est donc qu'en 1742 qu'il arriva dans la ville sainte, et rapidement la nouvelle Yéchiva qu'il y fonda, "Knesset Israël", commença à devenir célèbre et à attirer des étudiants de tout le monde juif, mais l'entreprise fut stoppée par la disparition prématurée de son fondateur l'année suivante, en 1744, à l'âge de 47 ans à peine. Son dernier livre, écrit à Jérusalem, "Richon-le-sion", fut édité par ses disciples en 1750 à Constantinople. Ses livres et en particulier, le "Or Hayim", frirent accueillis avec enthousiasme par les hassidim d'Europe Orientale qui l'élèvèrent au rang de livre sacré. Ses idées, effectivement étaient très proches de celles du mouvement hassidique. Pour lui le Tsadik – le sage, le berger du troupeau – peut par sa conduite accélérer l'arrivée de la Guéoula, du Messie. Il dépend de chaque Juif, s'il se repent avec sincérité, que la Rédemption arrive plus vite et le Tsadik a une plus grande responsabilité encore. Il doit montrer le chemin et ce chemin mène à Jérusalem, car la Torah d'Israël, le peuple d’Israël et la terre d'Israël ne sont parfaits que quand ils ne forment qu'un. Des légendes se sont tissées autour de ses relations avec le fondateur du mouvement hassidique, le Baal Shemtov ־ bien qu'ils ne se soient jamais rencontrés. C'est ainsi que l'on raconte que quand il apprit que rabbi Hayim était monté à Jérusalem, le fondateur du mouvement hassidique voulut l'y rejoindre, mais du Ciel on l'en empêcha, dit la légende, car la rencontre de ces deux astres aurait signifié la venue du Messie – et l'heure n'était pas encore venue ! Paradoxalement, ses idées firent moins impression dans son pays natal, comme devait l'écrire le premier historien du judaïsme marocain, rabbi Yaacob Tolédano: " Ses démêlés financiers ne lui ont pas permis d'asseoir plus fermement son prestige et d'arriver au rang qui lui convient comme un des plus grands talmudistes.." Son intransigeance, sa trop grande conscience de sa valeur, son rejet de coutumes ancrées lui valurent une grande opposition dans les milieux rabbiniques de son époque au Maroc. C'est ainsi qu'il voulut par exemple revenir sur l'autorisation de "Néfiha" sur laquelle le conscensus s'était fait dès le XVIème siècle, et interdire la consommation de sauterelles, autorisée depuis toujours. Mais cette extrême sévérité était trop contraire à la tradition de tolérance des rabbins marocains pour prévaloir. Quoi qu'il en soit, nombreux et populaires sont les récits et légendes sur son intelligence, ses pou­voirs et ses miracles et la place manque pour n'en raconter ne serait-ce qu'un petit nombre. Le nom de son prestigieux ouvrage, "Or Hayim", a été donné à la grande Yéchiba de Jérusalem du rabbin Elbaz, destiné à accueillir les "hozrim betechouba", ceux qui reviennent à la pratique religieuse.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord Benaroyo Benattar

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord-Benattar

 

 

MOCHE: Fils de Shemtob, le Naguid des Juifs de Salé, le beau-père de rabbi Hayim Benattar, un des hommes les plus influents à la Cour de Moulay Ismael qui servit longtemps à la fois dans la pratique, mais s'en avoir le titre, de ministre des Finances et des Affaires Etrangères. Engagé dans le commerce international comme son père, il s'était attiré la confiance de la reine – la seule personne que craignait et respectait le plus cruel des souverains – en lui servant de banquier et elle le recommande auprès de Moulay Ismael qui l'appella à Meknés au

début du XVIIIème s. Il lut d’abord son fournisseur en bijoux, or et pierres préci­euses, mais son génie politique et financier était tel qu'il devint son conseiller le plus écouté, au point de menacer le statut du favori du roi, Abraham Maimran. On dit que ce dernier, inquiet de cette étoile montante, proposa une forte somme d'argent au sultan pour se débarasser de lui. Moulay Ismael dont la cupidité n'était pas le moindre des défauts, rapporta la proposition à Moché qui s’empressa d'en proposer le double pour éliminer son rival. Après avoir empoché des deux, le Sultan leur fît comprendre qu'il avait trop besoin de leurs deux talents et pour sceller leur réconciliation, demanda à Abraham de donner sa fille en mariage à Moché! Le commerce avec la Hollande et la France étant la chasse gardée des Maimrane et Tolédano, il développa les relations com­merciales avec Gibraltar et l'Angleterre. Son agent à Tétouan était son propre frère, Abraham Benattar, et il avait des corres­pondants à Cadix, Gibraltar et d'autres villes d'Europe. Champion de l'orientation pro-anglaise – alors que Maimran était favorable à l'alliance avec la France – il réussit à signer le premier accord de paix avec l'Angleterre en 1721, après que les négociations eurent traîné depuis le début du siècle, et à mener à bien les négociations pour la libération des prisonniers anglais – dont il accueillit douze dans sa demeure pendant les deux ans précédant leur libération. Malgré sa haute position à la Cour, il lui resta interdit – comme Dhimmi – de monter à cheval. Sa fortune colossale édifiée avec son associé Réuben Ben Kiki, finit par attirer la convoitise du souverain qui lui imposa à plusieurs reprises de fortes amendes, dont il réussit à se remettre chaque fois et il fut même nommé Naguid des Juifs du Meknès avec autorité sur tout le pays. D'une grande générosité – il édifia une synagogue, subventionna les écoles religieuses et les rabbins – il imposa sans partage son autorité sur la communauté. "Ils étaient craints de tous et nul n'aurait osé leur tenir tête car ils étaient considérés comme les chefs et les guides de la génération ", écrivit à son propos rabbi Yaacob Abensour qui se plaint également de leurs abus d'autorité En 1717, il tomba en disgrâce et fut condamné à une amende de 50.000 pièces d'argent, mais revient dans les faveurs du roi jusqu'à ce qu'en 1724 il soit condamné à mort. Déshabillé, il fut mené au four à chaux, mais à la dernière minute, le sultan le grâcia. H devait mourir de chagrin quelques mois plus tard.

  1. MORDEKHAY: Rabbin miraculeux, kabbaliste célébré qui vécut à Marrakech, sans doute au XVIIIème siècle. La tradi­tion orale rapporte qu'en son temps le fils du sultan fut assassiné et son corps jeté au cimetière juif. Le sultan accusa les Juifs de ce crime et leur donna trois jours pour prouver le contraire. Au troisième jour de jeûne et de lamentations, le rabbin annonça à la communauté au désespoir, qu'il irait lui-même voir le sultan. Il lui dit:" Nous ignorons qui a tué Votre fils et la seule solution est qu'il nous le dise lui-même, je vais lui demander de le révéler mais ne me demandez pas Majesté de lui rendre la vie, car je n'en ai pas pouvoir et ce que je fais, je le fais seulement dans le but de sauver mon troupeau." Il mit effectivement un grimoire sur la bouche du mort. Ses lèvres se mirent alors à murmuer les noms de ses assassins et les circonstances dans les­quelles il avait été tué, indiquant que la pierre sur laquelle il avait *été égorgé portait encore des traces de son sang. Le sultan envoya des hommes vérifier sur place et ils revinrent en confirmant ses dires. Les assassins furent démasqués et mis à mort au grand soulagement de la communauté qui fut ainsi confirmée dans la sainteté de son guide.
  2. RAPHAËL: Fils de Obed, rabbin à Fes et à Meknès au XVHIeme siècle, on lui dit notamment le récit " Sepher Zikaron lé- Bné Israël" , chronique des persécutions qui s'abattirent sur les communautés au temps du tyran Moulay Elyazid ( 1790-92 ) et des bienfaits du règne réparateur de son successeur, Moulay Slimane surnom­mé "le Hassid".

JACOB: Secrétaire et interprète du Sultan Sidi Mohamed Ben Abdallah qui s'entoura d'un grand nombre de conseillers juifs. Son fils et successeur, Moulay Elyazid, se vengea cruellement sur eux les accusant d'avoir monté son père contre lui. Jacob fut écartelé puis brûlé vif en 1790.

RAPHAËL DAVID: Fils de Obed, rabbin et dayan à Fes au début du XIXème siècle. On lui doit deux poèmes entrés dans la liturgie des synagogues marocaines, l'un à Hanouka "Shir mi kamokha " et l'autre le shabbat précédant la fête de Pourim, "Kol 'Azmotay".

  1. MOCHE: Rabbin à Marrakech, se­conde moitié du XVIIIème siècle. Auteur de l'une des préfaces-recommandations au recueil de poèmes du plus grand des poètes marocains de langue hébraïque, Rabbi David Hassine, "Téhila lé David".
  2. DAVID: Un des plus éminents rabbins de Tunisie au cours de la seconde moitié du XIXème siècle. Il entra au tribunal rabbinique en 1881 puis en devint le Président jusqu'à sa mort en 1885. Son nom figure parmi ceux des grands rabbins de rhistoire des Juifs de Tunisie dont la mémoire est bénie au cours de l'office du soir de Yom Kippour.
  3. MIMOUN (1866-1956): Grand rabbin d'Alexandrie dans les années 1920. Né à Meknès, il fut orphelin très jeune. Après des études talmudiques poussées, il décida à 20 ans de monter en Terre Sainte, avec sa mère. Il s’attarda en route quelques années à Tanger et à Gibraltar. Arrivé à .Alexandrie, dernière étape vers la Terre Sainte, la communauté lui offrit le poste de grand rabbin-juge qu'il accepta. Il y développa l'enseignement religieux, s'attirant l'estime et l'admiration générale pour son oeuvre. A la fin de ses jours, il réalisa son rêve et monta en Israël où il mourut à l'âge de 90 ans, en 1956. YAACOB (1886-1924): Notable de la communauté d'Azemour, né en 1896. Il raconte qu'une nuit le prophète Elie lui vint en rêve lui reprochant de se complaire dans le confort de l'exil, alors que Jérusalem gémissait et avait besoin de ses fils. Sans plus attendre, il prit toute sa famille et monta à Jérusalem. En 1912, il fut envoyé comme émissaire de la ville sainte au Maroc. Une de ses filles, Miriam, épousa un Navon et fut ainsi la mère du cinquième président de l'Etat d'Israël, Itshak Navon . HAYIM: Fils de Yaacob. Publiciste né à Azemour, il monta avec sa famille. Il fonda en 1909 le journal en ladino El Liberal. Mort à Jérusalem en 1939. JACOB: Imprimeur né à Meknès, sans doute parent de rabbi Mimoun dont nous avons déjà parlé. En route pour la Terre Sainte, il s'installa à Alexandrie où il fonda en 1907 une imprimerie hébraïque qui édita des dizaines de livres. Il monta ensui­te à Jérusalem où il s'occupa de l'organi­sation de la communauté maghrébine et où il mourut en 1924 .
  4. ABRAHAM: Rabbin à Mogador première moitié du XXème siècle.
  5. YOSSEF: Grand Rabbin de Mogador, il fut un des trois premiers membres du Haut Tribunal Rabbinique créé par le Pro­tectorat en 1918 sous la présidence de rabbi Raphaël Encaoua.
  6. HAYIM: Rabbin poète et paytan à Marrakech première moitié du XXème siècle. Déposiataire de la tradition musi­

cale des Juifs du Maroc, il fut le maître de rabbi David Bouzaglo. Il contribua à l'édition en 1921 du recueill des Bakachot "Shir Yédidout".

MOSES: Un des grands espoirs de la communauté de Casablanca dans les an­nées trente. Né dans une illustre famille de Tanger, il se distingua par son dévouement à la cause communautaire. Président de l’Association des Anciens Eleves de l'Alliance, sa mort brutale à la fleur de l’âge en 1939, quelque temps seulement après son mariage avec Maître Helène Cazes de Benattar, fut ressentie unanimement comme une perte irréparable et largement pleurée dans la presse juive locale.

CESAR: Ecrivain de la première géné­ration d'écrivains de langue française en Tunisie. En 1923, il publia un livre sur le folklore tunisien "Le bled en lumière", recueil des histoires de Djha, Joha, héros populaire revendiqué par les Juifs et les Musulmans et en 1927 "Le cinéma aux enfers", bilan apologétique de l'oeuvre civilisatrice de la France en Tunisie SALOMON: Notable de la communauté d'Azemour, président du comité de la Communauté au début des années cin­quante.

ALBERT: Fils de Moïse. Avocat à Paris né à Rabat en 1924 dans une famille origi­naire de Fès installée à Tanger. Bâtonnier de l'ordre des avocats près de la Cour d'Appel de Rabat de 1963 à 1965. En 1966, il fut l'un des défenseurs de l'un des accusés du procès de l'enlèvement de Ben Barka, le direceur-adjoint de la Sûreté marocaine, le colonel Dlimi qui fut ac­quitté. Après le procès il s'installa comme avocat à Paris. Sur le plan communautaire, il fut longtemps Président de la Fédération Sépharade de France, il lui donna une orientation sioniste axée sur la défense des intérêts des immigrants d'origine sépharade en Israël. Membre du Comité Central du FSJU et du Consistoire Central de France.

RALPH: Homme d'affaires (textile puis ordinateurs) né à Marrakech et installé à Montréal. Il fut en 1983-85 Président de la Fédération Sépharade du Canada.

SERGE: Editeur et rédacteur en chef de l’"Actualité juive" à Paris.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du NordBenattar

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול

  • – התחלת ברכות השחר בבית הכנסת היא מ׳אלהי נשמה׳.
  • – בקשות לפני התפילה: שירי בקשות בבית הכנסת לפני תפילה נאמרים רק על ידי יחידים, אבל לא היה מנהג קבוע לאמרם בציבור.
  • הבקשות הנאמרות מופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳. הבקשות הנפוצות שנאמרו בתאפילאלת: ׳שעריך בדפקי יה פתחה׳, ׳שחר אבקשך׳, ׳שחר להודות לך קמתי׳,׳כל ברואי מעלה׳,׳יה רבון עלם׳,׳ארץ הקדושה׳,׳אודה לאל לבב חוקר׳,׳יוצר בחכמה׳,׳אדון עולם׳.

11 . פתח אליהו: מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳פתח אליהו׳ לפני תפילה, אלא בשלושה מועדים: בכל מוצאי שבת, בלילות הסליחות של חודש אלול  ובברית מילה.

ב. סידורי תפילח ומחזורים

סידורי התפילה והמחזורים שבהם התפללו יהודי תאפילאלת בתקופה החדשה הם הסידורים והמחזורים שבהם התפללו בשאר קהילות מרוקו, ואלה הם:

  • סידור התפילה לימות החול והשבת הנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳; הקדשנו לו דיון רחב בכרך ב.
  • סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.
  • מחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה׳, ׳זכור לאברהם ליום כיפור׳ ו׳זכור לאברהם לשלש רגלים׳.

ג. ענייני מבטא

  • . מבחינים בין גּ(דגושה) לבין ג(רפויה).
  • מבחינים בין ת לבין ט.
  • הגיית האות ב רפויה(בלי דגש) בהגיית בּ דגושה.
  • הגיית האות ק בהגיית כּ דגושה.
  • אין הבחנה בין דּ דגושה לבין ד רפויה ובין תּ דגושה לבין ת רפויה.
  • הגיית האות ו כאות ו הערבית (W), ולא כמו ב רפויה (V).
  • התנועות פתח וקמץ מבטאן אחיד.
  • התנועות צירה, סגול וחיריק מבטאן אחיד(1).
  • התנועות חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ כולן מבטאן אחיד, קרוב לתנועה 0.

ד. התעטפות בטלית

  • – חסידים ואנשי מעשה הקפידו לומר ׳לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה׳ לפני ההתעטפות בטלית, בנוסח הכתוב ב׳תפילת החודש׳.
  • אחרי ההתעטפות אומרים את הפסוקים הבאים: ׳מַה-יָּקָר חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים:    וּבְנֵי אָדָם–בְּצֵל כְּנָפֶיךָ, יֶחֱסָיוּן.
    טיִרְוְיֻן, מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ;    וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.
    י  כִּי-עִמְּךָ, מְקוֹר חַיִּים;    בְּאוֹרְךָ, נִרְאֶה-אוֹר.
    יא  מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ, לְיֹדְעֶיךָ;    וְצִדְקָתְךָ, לְיִשְׁרֵי-לֵב.(תהלים לו, ח-יא), כרשום ב׳תפילת החודש׳.
  • שליחי ציבור ואנשי מעשה יוצאים מהבית לבית הכנסת מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין.
  • רוב המתפללים בודקים את הציציות לפני הברכה על הטלית.
  • שליחי ציבור ואנשי מעשה מכסים את ראשם בטלית במשך התפילה, אבל המון העם, ובעיקר צעירים, מקפלים את הטלית ומניחים אותה על הצוואר, כעין צעיף.
  • מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לחנך לטלית בגילאי שבע-עשר ועושים את חגיגת בר המצווה המוקדמת לטלית ביום שבת בליווי דרוש וסעודה בבית.
  • רק תלמידי חכמים ושליחי ציבור מקפידים על לבישת ציצית קטנה.
  • גם מי שלובשים ציצית קטנה אינם מוציאים את הציציות החוצה.
  • בעניין מספר הכריכות וסדרן נוהגים על פי שתי שיטות: א) אנשי מעשה, כמו חכמי אביחצירא וחזני בתי הכנסת, נוהגים בטלית גדול לעשות בכל כנף ט״ל כריכות בין חמשת הקשרים, לפי הסדר: שבע, שמונה, ואחת עשרה(=הוי״ה) ועוד שלוש עשרה (=אח״ד), וביחד: הוי״ה אחד,  ובטלית קטן וכן בטלית גדול לבעלי בתים נוהגים לעשות כ״ו כריכות לפי הסדר: עשר, חמש, שש וחמש (=הוי״ה).

ה. תנחת תפילין

  • 1. סדר הנחת תפילין:

א. מברכים ׳להניח תפילין׳ ומניחים תפילין של יד בישיבה.

ב. כורכים שבע כריכות.

ג. אחר כך מניחים תפילין של ראש בעמידה.

ד. אומרים את הקטע הרשום ב׳תפילת החודש׳: ׳ומחכמתך אל עליון תאציל עלי. ומבינתך תבינני. ובחסדך תגדיל עלי. ובגבורתך תצמית אויבי וקמי. ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה. להשפיע טובך לבךיותיף. פותח את ידף ומשביע לכל חי רצון׳.

ה. לבסוף כורכים שלוש כריכות באצבע בליווי הפסוקים הבאים: ׳וארשתיך לי לעולם׳ (בכריכה א׳ בפרק אמצעי של האצבע), ׳וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׳(בכריכה ב׳ בראש הפרק התחתון), ׳וארשתיך לי באמונה רועת את ה״ (בכריכה ג׳ בסוף הפרק התחתון).

סדר הנחת התפילין הנ׳׳ל על פי ר׳ מסעוד אביחצירא מייצג מעין חופה המתרחשת כל בוקר בין החתן/הקב״ה המיוצג על ידי תפילין של ראש ובין הכלה/השכינה המיוצגת על ידי תפילין של יד, בבחינת ייחוד קוב״ה ושכינתיה. וזה סדר הכלולות: הכלה יושבת על כיסא, מיוצגת על ידי תפילין של יד שמניחים בישיבה, אחריה מופיעות שבע נערותיה, הן שבע הכריכות על היד, אחר כך מופיע החתן העומד לכבוד הכלה ומיוצג על ידי תפילין של ראש שמניחים בעמידה, אחר כך הוא מקדש את הכלה בטבעת המיוצגת על ידי שלוש כריכות על האצבע בליווי נוסחת הקידושין ׳וארשתיך… וידעת את ה׳׳.

אנשי מעשה נהגו להאפיל בטלית על ידם השמאלית בעת הנחת התפילין.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 32-28

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית

מסמכי ההתכתבות של בית הדין עם המפקח על העניינים האזרחיים

ארבעת המסמכים מופיעים במחברות בכתיבת יד הכוללות את העתקי המכתבים ששלח בית הדין במוגאדור לנמענים, ובהם השלטונות במוגאדור ובעלי דין שפנו לקבלת שירות כלשהו מבית הדין.

  • מסמר ד – מכתב ראשון מאב בית הדין למפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

במכתב בית הדין מבקש מן הממונה על בתי המשפט במוגאדור לחייב את יצחק אלחראר להופיע אישית בעת הדיון בתביעת אשתו. הוא אינו רשאי למנות לו מיופה כוח שיופיע במקומו משום שמדובר בעניין שחובה על בית הדין לדון בו בנוכחות שני בני הזוג, היינו בגירושיהם. בית הדין פונה אל המפקח הצרפתי משום שהוא מייצג הלכה למעשה את ׳השררה׳, היינו המערכת השלטונית, שמתפקידה לאכוף את קיום החלטות בתי המשפט. הוא מסתמך בעניין זה על נוסח הט׳היר מ־22 במאי 1918.

[Avril 1932]

Conformément au Dahir du 22 mai 1918, art. 9, le sieur Isaac Elharrar a été convoqué pour la deuxième fois. Il dev[a]it se présenter au Tribunal Rabbinique hier à dix heures et demie. Or, il n’est pas venu.

Je vous demande de vouloir bien faire en sorte qu’Isaac Elharrar vienne au Tribunal Rabbinique le 17 mai à dix heures et demie pour entendre ce que la Loi aura décidé au sujet du procès que sa femme lui a intenté.

Conformément à la Loi israélite, le sieur Elharrar ne pourra donner sa procuration à qui que ce soit; il devra se présenter personnellement au Tribunal, car dans cette affaire, il est question de divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’ex[pression de mes] sentiments] dév[oués].

 Je vous prie instamment de faire en sorte qu’il vienne au Tribunal le 17 mai sans faute.

תרגום

[אפריל 1932]

בהתאם לט׳היר מיום 22 במאי 1918, סעיף 9, האדון יצחק אלחראר זומן בפעם השנייה. הוא היה אמור להופיע בבית הדין הרבני אתמול בשעה עשר וחצי. והנה הוא לא בא.

אני מבקש ממך לגרום ליצחק אלחראר לבוא לבית הדין הרבני ב־17 במאי בשעה עשר וחצי כדי לשמוע מה שיחליט המשפט בעניין התביעה שהגישה אשתו נגדו.

בהתאם למשפט היהודי, לא יוכל האדון אלחראר לתת ייפוי כוח לאף לא אחד; הוא חייב להופיע בבית הדין בעצמו, שכן בפרשה זו מדובר בגירושין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

אני מפציר בך לעשות כך שיבוא לבית הדין ב־17 במאי ויהיה נוכח בדיון.

  • מסמר ה – מכתב שני של בית הדין לממונה על השירותים העירוניים

המכתב צורף לסיכום פסק הדין בצרפתית שנשלח למפקח הצרפתי על השירותים האזרחיים, כפי שמחייב אותו הט׳היר הנ״ל. פסק הדין והסיכום שנשלחו לפקיד הצרפתי הושלמו בו ביום שהופיעו שני בני הזוג וטענו את טענותיהם. במחברת התכתובת לא נמצא הסיכום שנשלח למפקח על השירותים העירוניים.

Trib[unal] rab[binique] de Mog[ador] Mog[ador], le 17 mai 1932

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

j’ai l’honneur de v[ou]s envoyer ci-joint une copie du jugement qui a été rendu le 17 mai. Je vous prie de vouloir bien faire le nécessaire pour l’exécution du jugement.

Veuil[lez] agrjeer], Monsieur] le Contrôleur, l’ex[pression] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent] signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 17 במאי 1932

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להעביר לך ר״ב העתק של פסק הדין שניתן ביום 17 במאי. אני מבקש ממך לעשות מה שצריך כדי להוציא לפועל את פסק הדין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 427-425

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט

נסיעתו של מונטיפיורי לסלטאן מרוקו ושחרור האסירים מסאפי

ביומנו של מונטיפיורי כתוב ב־21 באוקטובר 1863 :

קודם שהתלבשתי הבוקר, קיבלתי חבילה, ועליה כתוב ׳פרטי׳ מאת א׳, ובתוכה כתוב: אדוני היקר, איני רוצה להביאך העירה כדי שתקרא העתק זה, לכן שלחתי את הניירות הרצופים מטנג׳יר לרמסגייט. אלה מוסרים על המאמצים של ממשלת הוד מלכותה לשחרר את שני היהודים האומללים, הנמצאים עתה במאסר בסאפי. מצבם כה חמור עד שהחלטתי לנסוע מיד ללונדון כדי להפעיל את ועד שלוחי הקהילות שינקוט צעדים למען שחרורם ממאסר. ההודעות האלה נוגעות למאורע העצוב בסאפי שבמרוקו, שיהודי גיברלטר וטנג׳יר כבר הודיעו עליו לך ולוועד שלוחי הקהילות. בהמשך המכתב מתוארת הפרשה על פרטיה, ובסיום נאמר שהנער הוצא להורג בסאפי. לפי סברתו של מונטיפיורי, ההוצאה להורג הפומבית ־ מטרתה להפגין את השפעתה של ספרד על החצר במרוקו ואת מעמדה של ספרד מולו. תשעה או עשרה יהודים בסאפי – צפוי להם גורל דומה לזה של שני הנערים.

בשל הדברים הללו שלח מונטיפיורי מיד מברק לנשיא ועד שלוחי הקהילות, וביקש לזמן ישיבה דחופה של הוועד בלונדון. מכתב בנידון נשלח גם למשרד החוץ. למחרת [22 באוקטובר], ביום שלישי, התכנסה ישיבה של הוועד. סר משה הוזמן לנסוע לסאפי, והוא קיבל את ההזמנה.

הדו׳׳ח ב־JC על פי מכתב מגיברלטר

להלן תיאור השתלשלות העניינים, כמו שפורסם בעיתון: ב־ 31 באוקטובר 1863 הגיעה למקום מגוריו של מונטיפיורי ברמסגייט חבילה שנשאה את החותמת של קהילת גיברלטר. מפאת יום השבת לא פתח אותה. לאחר מכן נודע לו מן האיגרת של אחד האישים מקהילת גיברלטר על מה שאירע בסאפי על כל פרטיו. המידע הרעידו, ולמחרת בבוקר יצא ללונדון. בצהריים התקשר לתת־שר החוץ של בריטניה,

מר לאיארד, מפני שהרוזן ראסל לא היה במשרדו. אף על פי שהיה יום ראשון, שוחח עמו. בזמן קצר הופעלה רשת מברקים, ונשלחו הוראות לג׳והן דרומונד האי שינסה להפעיל את כוח מעמדו כדי שיידחו ההוצאות להורג המתוכננות לנאשמים האחרים מסאפי.

נכונותו של מונטיפיורי לצאת למרוקו והאישור של ועד שלוחי הקהילות

בשבוע הזה מסר מונטיפיורי פרטים לוועד שלוחי הקהילות, והחלה התכתבות אינטנסיבית עם קהילת גיברלטר ועם קהילת טנג׳יר. ברור היה ששלטונות ספרד ומרוקו אינם נוטים לשחרר את הנאסרים אף על פי שידוע להם שהם חפים מפשע. הידיעות מיהודי מרוקו העידו על המצב החמור ששורר אצלם, ושהמדינה שרויה באנרכיה. מונטיפיורי הגיע למסקנה שייתכן שהמעשים שנעשו בסאפי, יישנו במדינה שהיהודים בה אינם מוגנים בחוק.

כמו שפורסם ב־6 בנובמבר, בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־3 בנובמבר הוקרא מכתב מ־2 בנובמבר (כ׳ בחשוון תרכ״ד), שכתב הרב הראשי של לונדון, הרב נתן אדלר מרכוס, על ידיעה ממרוקו, שנער בן 14, שהעלילו עליו שהרעיל פקיד ספרדי, הוצא להורג באכזריות, ושגם יהודי אחר כבר הומת. לא נערך לפקיד ניתוח שלאחר המוות, ואין הוכחה שהורעל. עוד שניים עדיין יושבים בכלא, ויש סכנה שגם הם יוצאו להורג. האם נוכל להישאר אדישים? שואל הרב. חובתם של יהודי בריטניה לבוא לקראתם בשם הדת, הצדק, האמת והציביליזציה, ולעשות כל מאמץ להציל את האסירים ממוות. הרב כתב שהוא בטוח שמשה מונטיפיורי ייאות לבקשה לצאת למרוקו לעזרת האומללים אפילו בגילו המופלג ולמרות קשיי הדרך, ויצליח לשחרר את האסירים.

אחרי שקראו את המכתב, נמסר שמאז נודע על העלילה, לא שקט מונטיפיורי והריץ מכתבים לממשלת בריטניה בנושא, והיא עשתה ככל יכולתה למען האומללים. ראש הוועד אמר שכבר דיבר עם מונטיפיורי, ורעה גדולה נשקפת ליהודי מרוקו בגלל הרדיפות. אחד המשתתפים אמר שרצוי להעלות את הנושא בפני שגריר ספרד בלונדון. מר פיצ׳יוטו אמר שרצוי לשלוח שליחים למדריד כדי להעלות את הנושא לפני ממשלת ספרד. הצעתו נדחתה, כי לפי המכתבים שכתב מונטיפיורי ולפי התשובות עליהם, אין תועלת בכך. הוועד פנה אפוא בבקשה למונטיפיורי לצאת למרוקו. מונטיפיורי הביע לפני הפורום הזה את נכונותו להיענות לבקשה, למרות גילו המתקדם, כי היה חשוב לו לנסות להוציא מן הסלטאן הצהרה בדבר מעמדם החוקי של אחיו היהודים. הצעתו התקבלה, ונקבעו מלוויו, ואלו הם: משה פיצ׳יוטו; לואיס לווה (אליעזר הלוי), מזרחן, מזכירו ואיש סודו; חיים גדליה, הבעל של בת אחיו, שאביו חי במרוקו וידוע בתור סוחר מצליח; שמואל סמפסון, משפטן ומזכיר ועד שלוחי הקהילות; הד״ר הודג׳קין, רופאו האישי וידידו, שליווה אותו בכל מסעותיו ושני משרתים: צ׳ארלס אוליף ואלברטין מילר, יליד האנובר. הופקד בידו של הד״ר הודג׳קין לא רק לדאוג לבריאותו של מונטיפיורי, אלא גם לנסות לקבוע האומנם הורעל הספרדי.

4 בנובמבר 1863 – בקשה לקבל המלצות למסעו של מונטיפיורי

ב־4 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות ללורד ראסל על ישיבה שהתקיימה ערב לפני כן, לאחר שהגיעו ידיעות מדאיגות שייתכן שישפיעו לרעה על מצבם של יהודי מרוקו. להלן תוכן המכתב: הכותב קיבל ייפוי כוח ממשה מונטיפיורי להודיע לנוכחים שהוא מוכן לצאת למרוקו. המוסד ייפה את כוחו של מונטיפיורי לבצע את השליחות המועילה הזאת. סביר שהוא יעבור דרך ספרד, ולכן חשוב שהשר יסייע לו וייתן לו מכתבי המלצה לשגריר בריטניה במדריד, לשלטונות הבריטיים בקאדיס, למושל גיברלטר, לקונסול בטנג׳יר, לקונסול בסאפי ולקונסול במוגדור ולאדמירלים הבריטים שבים התיכון. יכתוב נא השר עוד מכתבים, אם ימצא שיועילו להצלחת השליחות שנטל על עצמו סר משה מונטיפיורי תוך נטילת סיכון אישי. הוא מסיים את המכתב בתקווה שיתקבל הסיוע הדרוש (תעודה מס׳ 41).

ב־11 בנובמבר 1863 כתב משה מונטיפיורי מרמסגייט מכתב קצר למר האמונד ממשרד החוץ של בריטניה. לאחר שהוא מאשר שקיבל את מכתבו מ־10 בנובמבר, מודיע לו שהוא מתכונן לעזוב במהירות האפשרית למרוקו, והוא רק מחכה למכתבי ההמלצות שהובטחו(תעודה מס׳ 42). ב־12 בנובמבר 1863 עדיין היו שני יהודים מסאפי עצורים בבית הסוהר. כך דיווח דרומונד האי לשר החוץ ראסל (תעודה מס׳ 43).

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'61-59

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

מיסים להחזקת שירותי הקהל

המיסים שנגבו להחזקת שירותי הקהילה היו צריכים להיגבות, על פי קביעת חכמים, לפי גובה ההכנסה ולא לפי גולגולות, כלומר לפי עיקרון פרוגרסיבי. העשירים תבעו מידי פעם שהעול יוטל על כל הקהל לפי מספר הנפשות. כך מוסר למשל, ר׳ אברהם גאטינייו, חכם שפעל בשאלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-י״ט: ״גדולי פורעי המס תובעין שמילוי הצדקה דהיינו שכר החכם… ושלוחים וכדומה, דהיינו שומר הקצבים ובתי הקברות… רוצים להטיל על הציבור לפי נפשות ולא לפי ממון, באומרם שדברים אלו נצרכים לכל הציבור כעם ככהן״.

המשיב דוחה דרישתם, בהסתמך על ר׳ מנחם קרוכמאל (צמח צדק סי׳ ל״ד) הפוסק, דכל דבר של ציבור הנעשה בממון פורעין לפי ממון, אפילו לבנות ביכ״נ ולקנות ספרים ושכר החזן. האחרונים אומנם פסקו ששכר החזן נהגו לחלק חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות, אבל במקום שאין מנהג, חולקים הכל לפי ממון.

חיכוכים על רקע דומה היו באותה תקופה בקהל רודוס, כפי שכותב ר׳ מיכאל יעקב ישראל, שכיהן כרבה של קהילה זו בשנים תק״פ-תרי״א (1851-1820). וכן מצויים במקורותינו הדים להתעצמויות בין העשירים, הבינוניים והעניים בקשר לחלוקת נטל המיסים, במקומות שונים בקהילות המזרח ובמגרב, עד קרוב לזמננו. החכמים דגלו כאמור בדרך כלל במיסוי פרוגרסיבי, ומתחו ביקורת על העשירים הרוצים להכביד על העניים. שונה היתה עמדתם אם השלטונות קבעו אחרת: הכלל של ״דינא דמלכותא דינא״ דחה את השיקול ההלכתי המודרך על ידי מידת הצדק.

הערת המחבר: שלמה בן בנימין הלוי, לב שלמה, חו״ם, סי׳ סט; יוסף קובו, בן פורת יוסף, דף ז, ע״ב; יוסף פילוסוף, בית דוד, ח״ב, חו״ם, סי׳ נג; יש להעיר, כי באשר להוצאות הקשורות לשמירה ובטחון השכונה היהודית, היו חילוקי דעות בין חכמים. דניאל אישטרושה, בן המאה ה 17 בשאלוניקי כותב, בהסתמכו על ר׳ יוסף אבן עזרא, בעל משא מלך, שכל הדברים זולת הצרכים לשמירת העיר, יש לשלם לפי ממון: מגן גבורים, דף סג, ע״ב; לעומתו, ר׳ חיים טולידאנד־(ת״נ- תק״י 1750-1690) חכם שפעל במכנאס, פסק כי לבניית חומה סביב מגורי היהודים יש לגבות לפי ממון: חק ומשפט, סי׳ עא; השוה: שו״ע, חו״ם, סי׳ קסג.

מיסוי ריאלי לפי ההכנסות

בקהילות גדולות במזרח התיכון ובמארוקו היה נוהג שהעשירים לא שילמו מסים על כל הכנסותיהם אלא רק עד סכום מסוים; זאת כדי למנוע שגובה ההכנסה הריאלית יגיע לאוזני השלטונות, ויביאם לכלל קנאה, שטנה, סחטנות ושאר פורענויות. כמו כן טענו העשירים שחלק מהכסף, זה המוטמן באדמה, אינו נושא פירות, ואין זה מן הדין שישולמו עליו מיסים.

כפי שעולה מהמקורות, כך היה הנוהג בקהילות אלה: קושטא, איזמיר, רודוס, שאלוניקי, יאנינה וארטה שביוון, דמשק וצפת, וכן בקהילות מארוקו: סלא, פאס, צפרו, תיטואן ודבדו.

מצב זה עורר תרעומת אצל הבינוניים והעניים, ששילמו מס ריאלי לפי הכנסותיהם. הדברים הגיעו להתעצמות ולדרישה לשינוי, בייחוד בעיתות משבר, כאשר כשל כוח הסבל של חסרי היכולת לעמוד בנטל המיסים.

החכמים, שנזקקו לבעיה זו,נקרעו בין שתי גישות: בין הרצון לשמור על מנהג מקובל (״אל תטוש תורת אמך״, ״מנהג מבטל הלכה״) וכן על הסכמת קהל כמחייבת את כל הציבור, ובין הצד הסוציאלי, וביצוע שאיפתם לחלוקה צודקת יותר של העול ומניעת ניצול העניים.

תגובותיהם של החכמים מתחלקות לשלש קבוצות:

א-אלה שמצדדים בהשארת המצב הקיים.

ב-אלה שמציעים פשרה.

ג-אלה שבעד שינוי המצב ודרישה לתשלום מס ריאלי.

לקבוצה הראשונה שייך למשל ר׳ יצחק מאיו, דיין באיזמיר בסוף המאה ה-י״ח, אשר כותב בתגובה לערעור על המצב הקיים: ״ופסקתי להם שהמנהג שגור בפי כל אדם שהוא הסכמה קדומה מרב יוסף איסקאפה… זה ק״ק שנה…״. ר׳ יוסף איסקאפה יליד שאלוניקי בשנת ש״ל (1570), שכיהן בתור דיין באיזמיר ותיקן שורה של תקנות, ביניהן בענייני מיסים, שכונסו בספר ׳עבודת משא׳, שאלוניק תר״ו.

הערת המחבר: שפת הים, חו׳׳ט, סי׳ ז; ר׳ יאשיהו פינטו, דיין בדמשק בשליש הראשון של המאה ה-י״ז, פוסק כי בענייני מיסים הולכים אחר המנהג שנהגו באותה מדינה, ואם רוצים לשנות, ייתכן הדבר רק בהסכמת כולם ובהסכמת חבר העיר: נבחר מכסף, סי׳ קיא, קכב; גם ר׳ רפאל משה אלבאז(תקפ״ג- תרנ׳׳ו, 1896-1823), דיין בצפרו, קבע למרות שר׳ יעקב אבן צור וחכמי דורו ביטלו ״לפי שעה״ את המנהג של הגבלת הסכום למיסוי ״תקנה ראשונה לא זזה ממקומה״, וכי זהו מנהג שהתפשט בכל ערי המערב. כלומר, למרות שיש בזה עוול לעניים, יש לקיימו. זו תשובתו שניתנה בשנת תר׳׳כ (1860), הלכה למשה, חו׳׳מ סי׳ נ.

למצדדים בדרך של פשרה שייך ר׳ משה אלשיך ונדרש לפסוק בסכסוך בין רוב אנשי קהל מסוים לבין עשיריו. הראשונים רצו לשנות את הנוהג לפיו העשירים משלמים רק על חלק מכספם, בעוד העשירים טוענים נגד שינוי המנהג, גם בהסתמך על המקובל בצפת. ר׳ משה אלשיך מקבל עקרונית עמדת הקהל, כי לפי דין תורה על כל אדם לשלם לפי ממונו, והקהל רשאי להסכים ברוח זו, אלא שלמען השלום יש לסטות קצת מדין תורה. והוא מציע פשרה, כגון: מי שיש לו 15 אלף, שיפרע רק בעד 12 אלף. בשיטתו הולך גם דיין שאלוניקי, ר׳ יוסף שמואל מודיליאנו(ונס״ג-תקמ״א, 1781-1703). גם במקומות שלא היתה הסכמה לפי האינטרס של העשירים, תבעו אלה, שינהגו לפי הדגם של שאלוניקי וקושטא, והדבר הביא להתנגשות עם שאר העם. מעשה שאירע במאה ה-ט״ז בעיר אחת (בבלקן כנראה), בה היו כארבע מאות יהודים וביניהם שלושה עשירים מופלגים. אנשי העיר דרשו שהעשירים יפרעו מיסים לפי ממונם, כולל זה שנמצא בתנועה מסחרית וזה הטמון באדמה; ואילו השלושה טענו שמן הראוי להיגרר אחרי מנהג שאלוניקי וקושטא, שם קיים נוהג של קביעת סכום מירבי לתשלום.

תשובתו של ר׳ יצחק אדרבי, כי עפ״י הדין גובים לפי הממון ויש לנהוג לפי מנהג אותו מקום. הוא דוחה את הרצון להידמות לשאלוניקי. יחד עם זאת, הוא מגיע למסקנה שעל הכסף הטמון באדמה אין לשלם מיסיס, כי אין הוא נושא פירות. יש כאן איפוא, משום פשרה בין הקצוות השונים בחברה.

מספר חכמים הביעו התנגדות להסכמה כזו בטענה שיש בזה משום עוול כלפי העניים. ביניהם ר׳ שמואל בן חיים ויטאל, בן המחצית הראשונה של המאה ה-17, בהתייחסו לנוהג בדמשק; ר׳ אהרן בן שלמה אמאריליו, דיין בשאלוניקי(נפטר תקל״ב 1772) ובן דורו, שליח ירושלים, ר׳ יעקב אשכנזי. שני האחרונים הביעו עמדתם השלילית נוכח המקובל בעיר ארטה ביוון. במארוקו: ר׳ יעקב אבן צור, וכן ר׳ פתחיה בירדוגו בעל ׳נופת צופים׳. ביטוי חזק ביותר לעמדה זו נותן ר׳ שמואל בן חיים ויטאל בתשובתו שנכתבה בשנת ת״י(1650), על רקע מעשה דלקמן: בקהל הספרדים בדמשק היה מנהג לפיו הרכוש לצורך תשלום המס יוערך רק עד שלושת אלפים גרוש. בעקבות הרעת התנאים הכלכליים שונה הנוהג לרעת העשירים, שנתבעו לשלם גם מעל סכום זה. העשירים שמקרוב באו, טענו שבאו לעיר על סמך ההסכמה הקודמת. ר׳ שמואל ויטאל שלל את המנהג הקדום, באשר יש בו עוול כלפי הבינוניים והעניים. הוא מבחין בין מנהג נכון שיש לקבלו, לבין מנהג זה, ״שנעשה שלא כדין״:

שהוא מנהג לאבד ממונם של ישראל העניים והאומללים, היטב בעיני ד׳ שאיש בינוני שאין לו זולתי מאה גרושוש קרן ומהם הוא פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, גם כסותו וצדקתו ומסיו פורע מהם ויפרע על כל המאה בשלימות, והעשיר אשר חננו ה׳ בעשרה אלפים גרושוש ואוכל וחוגג ומוסיף קרן על קרן ומקבץ ומוסיף שלא יפרע זולתי על שלשה אלפים ועל השאר יהיה פטור, והעשיר רבה עושר ובתר עניא אזלא עניותא, אין זה כי אם מידת סדום ולא דינא ולאו דיינא יודו בכך זולתי אם כל הקהל כאחד איש לא נעדר מהפורעים מס יתרצו בכך כדי לבנות המדינה וכדי שיקפצו העשירים הדרים במקומות אחרים ויבואו וידורו במדינתם ומתוך כך יקל העול מעל גבי הבינוניים והעניים, אבל אם יש מפורעי המס מערערים בדבר אע״פ שהרוב מתרצים שלא יפרעו העשירים יותר מעל שלשה אלפים לאו כל כמיניהו, וחזר הדין לעיקרו שכל אחד יפרע על כל אשר לו כדין התורה.

ר׳ שמואל מתקומם איפוא נגד הנוהג לפיו העשירים החיים ברווחה נהנים מפטור מיסים על חלק מהכנסותיהם, ואילו הבינוניים והעניים משלמים מס ריאלי. הוא קורא לזה: ׳מידת סדום׳. יש לקבל נוהג זה רק בתנאי שכל הקהל מוכן לקבל זאת על עצמו במטרה לעודד בואם של אמידים לעיר, כדי שעול המיסים יתחלק על מספר גדול יותר של אנשים. אבל אם מערערים, אז יש לנהוג לפי דין תורה, וישלמו לפי ההכנסה הריאלית.

ההבדלים בעמדותיהם של החכמים נובעים בוודאי משורה של גורמים, ביניהם כאלה הקשורים בתנאי המקום. הראינו כי היו חכמים שגילו עמדה תקיפה בעד חלוקת צודקת יותר של נטל המיסים.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמ' 50-46

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר