רבי ישראל נג'ארה
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
רבי ישראל נג'ארה 1550 – 1652, מגדולי המשוררים שקמו לשירה העברית לאחר גירוש ספרד, היה גם הוגה דעות, דרשן ופרשן. חוקרי השירה העברית במאה השנים האחרונות עסקו בשירתו הרבה, אך מעט מאוד ידוע על תולדותיו ועל הגותו.
צד זה שבאישיותו נסתר, וכתביו בתחום הדרוש והפירוש כמעט לא זכו לפרסום. מן היחידים בספריו שיצאו לאור הוא " כלי מחזיק ברכה " על ברכת המזון, וכן ידוע על פירוש שחיבר לספר איוב, " פצעי אוהב " שמו, אשר נדפס ואבד.
דפים אחדים מן הספר נמצאו בכריכות של ספרים אחרים. ואחדים נמצאו בכתבי יד, ושרידים אלה הוצאתי לאור בשנת תש"ן. ידוע על שני ספרי דרוש אחרים שכתב, האחד, \" מערכות ישראל ", פירוש על התורה שאבד, והאחר, " מקוה ישראל " , המכיל ארבעים דרושים, היה מצוי עד כה בכתב יד והוא מובא בספר שלפנינו.
בכך אני מקווה לגאול את דרשותיו של רבי ישראל נג'ארה מתהום הנשייה. הדרשות מובאות בהוצאה מדעית עם מבוא מקיף על כתביו, פעילותו הדרשנית, עיקרי הגותו ומקורותיו.
כתב היד של " מקוה ישראל " נמצא בבית המדרש לרבנים בבודפשט, ולאחרונה הגיע צילומו למכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הוא מכיל כמעט את כל הרבעים הדרושים וההקדמה, וכנראה כתוב בכתיבת ידו של רבי שיראל נג'ארכה עצמו ( לפי השערת פרוסור בניהו ).
מקצתם של הדרושים דרש רבי ישראל נג'ארה במשמרות ערב ראש חודש שהיה עורך, ואחרים נועדו לאירועים מיוחדים, כגון ברית מילה והספדים. יש לציין כי חלקי דרשות נמצאים בכתב יד הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק. בשנת תר"ן נדפסו ממנו ההקדמה וארבעת דרושים ראשונים והם יקרי המציאות.
תולדותיו וכתביו.
תולדותיו.
כמידת פרסומו של רבי ישראל נג'ארה בתחום השירה, כך מיעוט הידיעות עליו כתלמיד חכם, דרשן ופרשן. רוב החוקרים עסקו רק בפן האחד של יצירתו היא השירה. לא מעט דברי פולמוס נכתבו עליו ועל שירתו כבר בתקופתו ובסמוך לה, והאשימוהו שהוא ינק את שירתו משירי העגבים בבתי המרזח של הגויים.
הביקורת נסבה לא על שימוש בלחנים, אלא על השימוש במלים עבריות שצלילן דומה לזה של המלים הלועזיות של השיר. וכך מסביר זאת רבי מנחם די לונזאנו :
וראיתי קצת חכמים מתאוננים רע על המחברים שירים ושבחות לשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה ואין הדין עמהם כי אין בכך כלום. אבל מה שראוי למאוס הוא קצת שירים שמתחילין במלות דומות ללשון הלעז…ואולם ראיתי לבעל זמירות ישראל ( רבי ישראל נג'ארה ) שאינו חושש כלל ונתפשט בענין זה יותר מדי והתיר לעצמו לומר לש"י מצד כנסת ישראל או לכ"י מצד הש"י כל מה שהנואפים אומרים זה לזה.
משוררים עברים בתקופה זו לא כתבו לחנים לשיריהם, והשתמשו בלחנים של שירים נוכריים שהיו מושרים. נהגו לציין בדרך כלל בראש השיר לפי איזה לחן הוא צריך להיות מושר.
הם הוסיפו את המלים שהיו ברובן שירי קודש, ובכך נתנו תוכן של קדושה ללחן שמקום אחר הוא מצורף לתוכן של חולין ואולי אף לשירי עגבים. גם משוררים שהיו ממבקריו של נג'ארה השתמשו באותה טכניקה, והם אף הצמידו את שיריהם ללחנים שהיו רווחים בסביבתם בשירי הנוכרים.
אחד ממבקריו של רבי ישראל נג'ארה היה רבי מנחם די לונזאנו, אשר כנג'ארה כתב גם הוא שירים, אך פרסומו כמשורר לא השתווה לזה של נג'ארה. למרות ביקורתו גם הוא כנג'ארה השתמש בלחנים נכריים לשיריו.
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
ואל אלוהים יודע וישראל הוא ידע כי לא חיברתי פזמונים לנועם שמירות הישמעאלים כדי דיתעללו בם תעלולים ואנשי לצון בתוף וחליל ויין משתיהם בנגינות שותי שכר אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשכר ונדכה.
ואמרתי אולי בם יכנע לבבי הערל ואז ארצה את עוני ועתה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו… ולזט הסבה יש הרבה מהם שאין לומר בשבתות וביום טוב, ודלא כבעל זמירות ישראל שאינו ממבדיל בין שבת לט' באב.
בספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, ההתייחסות העיקרית לנג'ארה היא לשירתו ולא לדברי התורה שלו. רבי חיים ויטאל רצה לפסול את שירתו בגלל הטומאה שבה, וכך אומרת הרוח לרבי יעקב אבולעפיא כפי שמביא את הדברים רבי חיים ויטאל בספר החזיונות.
והנה רבי ישראל נג'ארה אמת היא שהפזמונים שחיבר הם בעצמם טובים. אבל אסור מי שידבר עמו ומי שמוציא מפיו הפזמונים שחיבר כי תמיד פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור. והנה ביום פלוני שהיה בין המצרים, קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין גם נשתכר, ואך מכריז משמרות בגובאר ודרוש להם תשובה.
לעומתו האר"י ז"ל מציין את ההתרוממות שהשירה שלו משרה גם בקרב המלאכים. הביקורת המושמעת על שירתו באותו מראה חזיוני היא על היותו יושב לשולחן בסעודת השבת ללא כיסוי ראש ובזרועות מגולות, לא על טיב שירתו ומקוריותה.
בספר חמדת ימים, כאשר הרוח מחפשת אנשים חשובים כדי שיעשו תיקון למען הסיר את המגפה העתידה לבוא על דמשק, מציעה הרוח בין היתר לקרוא לרבי ישראל נג'ארה. ועל כן עונה לה רבי חיים ויטאל :
" לא תקראוהו כי יש דבר מגונה בו שאף על פי שהשירים המה משמחים אלהים ואנשים והם מקובלים לפני ה' עם כל זאת יש לו גנות בהיותו אוכל על שולחנו מזבח אשר לפני ה' בראש מגולה ועקרא אדומה עליה לבד וזרועותיו מגולים כי על כל אלה לא תקראוהו.