ברית- בעריכת אשר כנפו.אמנון אלקבץ העיר תיטואן – ירושלים הקטנה.
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה – ברית מספר 29
טמודא – Tamouda
אמנו אלקבץ
אותנו מעניינת חלקה ההיסטורי של הקהילה היהודית בעיר שאכלסה אותה במשך דורות רבים, בהם תמיד שימשה כמרכז יהודי חשוב, בתולדות כלל הקהילות היהודיות במרוקו. בעבר הלא רחוק שלאחר הגירוש מספרד ופורטוגל, מנתה האוכלוסייה היהודית כ-10000 יהודים, מתוך אוכלוסייה כללית של כ-18000 תושבים. היהודים היוו בה אפוא, כ56%. יהודי העיר היו קורבן תמידי למאבקי הכוחות שהיו פורצים בין המוסלמים, הספרדים והצרפתים. ולא תמיד שפר חלקם של יהודיה עם שכניהם המוסלמים. לא אחת נגזרו עליהם גזרות שונות ומשונות של לבוש מיוחד, או איסור לצאת מתחומי המלאח עם נעליים וכד'.
אין זה המקום לפרט את תנאי החסות של היהודים כדהימי, וההבטחה להגן עליהם מן הבחינה הפיסית. היו מקרים לא מעטים של התנכלויות ואף מקרי-רצח של מוסלמים ביהודים. הגדיל לעשות זאת המלך יזיד, הנקרא ב״דברי-הימים של פאס", "המזיד". מלך זה שהיה חולה בנפשו, עלה לשלטון אחר מותו של המלך מולאי מוחמד בן-עבדאללה. את הדרך לכסא-המלך סלל באמצעות מלחמות נגד אחיו, מולאי זידאן ומולאי עבדאללה, בני מולאי אשיך. כל אחד מהשלושה טען לכתר, אלא שהשניים האחרונים לא הספיקו לרשתו, ונפלו בקרבות אלה. במהלך שתי-שנות שלטונו(1792-1790), שהיו עקובות מדם ובמעשי-אכזריות רבים כלפי הקהילות היהודיות, כמעט ונכחדה כל הקהילה היהודית בתיטואן. ראשית דבר, הוציא להורג את יעקב אטאל, חצרן המלך בתיטואן, אליו נטר את איבתו על כי לא בא לעזרתו בבורחו מפני אחיו להרי הריף. אחיו של יעקב נאלץ להתאסלם, ובכך ניצל ממוות. "דברי הימים של פאס" מספר:
"… ולא עברו ימים מועטים, עד שבאה שמועה שיצא (יזיד) מך ההר והלך לתיטואן. ויצאו קהל תיטואך (היהודים) ומנחה בידם, ביום שבת קודש. וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי, יתנו לו עשרה מתקאלים. ותפסום חיים לקהל הנזכר… והעיר ה' את רוח השופט (הקאדי המקומי)… ואמר לו זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם, והרי הם כמתים. ומיד יצתה הגזירה ושלח כל המשפחות שהיו עמו לתיטואך, ושללו אותם ביום שבת קודש… ״.
מקרים נוספים של אינוס להמרת דת או החרמת רכוש והגליה, היו לרוב, ואין זה המקום להרחיב. אחרי יזיד, עלה למלוך מולאי סולימאן, ובאה תקופת רגיעה יחסית, שאפשרה את המשך התפתחות הקהילה היהודית בתיטואן. תקופה זז לא האריכה ימים, ובשנת 1798, ערכו המוסלמים פוגרום ביהודי העיר, רבים נהרגו, ויתרם גורשו. רק בשנת 1808 הורשו לחזור אליה, בתנאי שירוכזו ויגורו בשכונה מיוחדת להם שנקראה בספרדית הי׳חודריה" (מושבת היהודים), היא המלאח.
המחשבה שעמדה מאחורי המעשה עלתה מתוך צרכיהם הפנימיים של מושלי העיר, אם מתוך רצון להגן עליהם מפני פורעים מוסלמים, אם מתוך כוונה לצופפם למקום צר ולהשפילם, ואם מתוך אינטרס שכך יהא קל לפקח עליהם לצורכי גביית מסים וכד'. למרות הצפיפות הרבה ששררה ב״חודריה", נבנו בה 16 בתי-כנסת, שלוש ישיבות לתלמוד תורה וכן בתי־ספר. הקהילה היהודית שבה לגדול ולשגשג והייתה לעזר-רב בבנין העיר ופיתוחה. היו אלה בעיקר סוחריה היהודים של תיטואן, ששמם נישא בכל רחבי הממלכה, שריכזו את רוב הסחר של הממלכה השריפית עם ארצות אירופה ועם האימפריה העותומאנית. מקרבם צצו סוהרים בינלאומיים ששלטו בספנות בין מרוקו לספרד, צרפת, אנגליה ופורטוגל, והרחיקו אף לליוורנו שבאיטליה או לאמסטרדם שבהולנד. יהודים אלה התעשרו ואגב כך, הביאו עושר רב למרוקו.
– משאש, ר' יוסף, אוצר המכתבים, א, דפוס המערב, ירושלים, תשכ״ח, (עי מ״ז, ס' קכ״ז). הרב משאש מעלהמספר השערות לגבי משמעות השם "מלאח". בין היתר הוא אומר שבערבית עתיקה, פירושו "מושלך-מוקצה, כלשון גנאי ליהודים שהושלכו אל מחוץ למסגרת החברתית. ויתכן כי זה נוטריקון בערבית יהודית, "אל-מא – לאח", כלומר, אותן גרוטאות שמי הים משליכים אל החופים, ושאין חפץ בהן. כמובן שיש עוד פרשנויות רבות לשם מלאח, נסתפק בזה.
כאשר השולטאן סידי מוהמד בן-עבדאללה (1790-1757) רצה להשתחרר מלפיתתם החזקה של אנשי הצבא וראשי השבטים בכלכלה המדינית, שהיתה תלויה בעיקר בחקלאות, החליט להרחיב את העיר מוגדור (אצאוירא) ולבנות בה את הנמל הגדול ביותר בכל מרוקו, במקביל לנמל שבטנגייר, בעזרת מהנדסים וארכיטקטים צרפתיים. מטרתו היתה לפתח את המסחר הבינלאומי בו תהיה לו שליטה על העושר הפנימי של המדינה, ואגב כך תחסם דרכם של הסוחרים הנוצרים מאירופה, בפני השווקים המרוקנים.
הוא עשה זאת ע״ י פנייה למספר מוגבל של יזמים יהודים מרחבי מרוקו, בחלקם היו גם מוסלמים ובעלי עסקים גדולים, כל אחד בתחומו, מתיטואן, טנגייר, לאראש ואף ממראכש, והציע להם לעבור לעיר החדשה-ישנה המתפתחת. השולטאן העניק להם זכויות יתר מפליגות ומונופול, כשותפים עם בני המלוכה והשרים, על הסחר-חוץ שיעבור דרך נמלה. זאת היתה הזדמנות כמעט בלתי מוגבלת להתעשרות. הוא העניק להם כתב הסמכה מיוחד, הוא "תגיאר אל-סולטאן" (סוחר המלך) העמיד לרשותם חנויות ומחסנים, עזרה בדיור מיוחד ופטר אותם מתשלומי מיסי הגיזיה.
מעתה הפכו "סוחרי המלך", למשענתו הכלכלית העיקרית של הארמון. כך קרה שמשפחות עתירות יוחסין מצאצאי מגורשי-ספרד ופורטוגל, כמו משפחות רוזיליו, לומברוזו, קורקוס, אפללו, אלמליאח ועוד, עברו למוגדור, והיו בין מייסדיה של אחת הקהילות החדשות, הידועות ומפוארות שביהדות מרוקו. בגלל שליטתן של משפחות אלה בשפות רבות, וידיעתם ברזי המדיניות הבינלאומית, היו ביניהם כאלה שמונו בקונסולים זרים, או שגרירים של הממלכה במדינות שונות באירופה.
בשנת 1724, מונה הנגיד יעקב רותי מפאס, לפעול בתיטואן בשליחות המלך מולאי אשיך, גם כגובה מסים מהקהילה. ב-1740, מונה אברהם בנידאר, סוחר יהודי עשיר, כקונסול כללי של מרוקו באנגליה. גם בנו יעקב, המשיך בדרכו של אביו והיה לסגן הקונסול שם. אחד אחר היה יעקב בנידאר, ששימש תחילה כקונסול הכללי של אנגליה במרוקו, ומשהודח מתפקידו, קראו אליו המלך מוחמד בן-עבדאללה, ושלחו בחזרה לאנגליה כשגריר בשליחות מיוחדת. אחר מותו של הנגיד היהודי הפאסי אברהם מאימראן, מונה במקומו משה בן-עטאר, ע״י המלך מולאי איסמאעיל. בן-עטאר העדיף את מקום מגוריו בתיטואן. נגיד זה זכה לשבחים מפי המלך, כאשר הצליח להביא לכריתת ברית שלום בינו ובין מלך אנגליה, גיורג־ הראשון. בשנת 1772, נשלח חיים טולידאנו ששימש כחצרן אצל הקאיד המחוזי של תיטואן, בשליחות מיוחדת ללונדון, ועוד רבים.
כאמור, תיטואן, העיר בעלת ההיסטוריה היהודית-ספרדית הארוכה, אוכלסה תחילה במתי- מעט יהודים "תושבים", לפני בוא "המגורשים" הראשונים מספרד בשנת קנ״א (1391). עם הגיע זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים בשנת רנ״ב (1492), יחד עם האנוסים שברחו לפורטוגל בשיא האינקוויזיציה, בשנת רנ״ז(1497), ושבו בה ליהדותם, שבה העיר לפרוח מחדש. המגורשים נתקבלו בסבר פנים יפות ע״י המלך מולאי מוחמד א-שיך (-1505 1472), "החסיד", שעזר בקליטתם המהירה בערי הצפון, ובמיוחד בתיטואן. מאז ניתנה תנופה לתחיית הקהילה היהודית ולעיר בכלל, כאשר המגורשים מהווים את הקבוצה הדומיננטית בקרב הקהילה שהיתה למופת.
כתיבת תגובה