תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
" המשוגע " ממטע
נשלחתי להיות מדריך במושב מטע, כשהגעתי למקום ניגש אליי איש אחד הושיט את ידו ואמר ״שמי מדאלסי ואני ממראקש״. והנה אני שומע מישהו קורא מרחוק בקול ״משוגע, משוגע״. אחרי שהתפזרו ל
הם בני המושב פניתי אל האיש ושאלתי אותו לפשר הכינוי ״משוגע״ שבו כינו אותו. בתשובה הזמין אותי מדאלסי לבוא אליו בערב הביתה ושם הבטיח, יגולל לפניי את סיפורו. הייתי מלא סקרנות, ולעת ערב שמתי פעמיי אל בית משפחת האיש ושם על כוס תה עם נענע פתח את פיו וסיפר את סיפורו:״ אני מגיע באוניה מצרפת, אחרי שלושה ימים יורדים בחיפה לשער עלייה, שם פגשתי כל מיני אנשים וכל אחד מתלבט מה יעלה בגורלו. באו אליי ומסרו לי שאיזה יהודי ממרוקו רוצה לדבר איתנו ולהציע לנו ללכת למושב. אני הולך לאסיפה ושם עמד אברהם זריהן מהסוכנות ומציע לנו לבוא למושב. ׳מה זה מושבו׳ שואלים המתכנסים, ׳מושב׳ עונה להם זריהן ׳זה עבודת אדמה, זו חקלאות׳. השומעים משכו בכתפם כאומרים מה לנו ולזה ואיש איש עזבו את המקום. בא זריהן שם ידו על כתפי ואומר לי:׳ אני לוקח אותן למקום שהוא מרוחק שתי אצבעות מירושלים. יש שם שבעה מעיינות מים חיים, איך שאתה נכנס לבית ופותח חלון אחד אתה קוטף קרמוס (תאנים), אתה פותח חלון שני, מושיט יד וקוטף אפרסק, הולך לחדר ילדים, מוציא יד מהחלון וקוטף בננה ". זה מזל, אמרתי ביני לבין עצמי, ומזל כזה לא דוחים אלא לוקחים.
אני ועוד שתי משפחות עלינו על משאית בדרכנו למושב., נוסעים, נוסעים ולא מגיעים לשום מקום. בערב אנחנו דופקים לאברהם על הקבינה ׳אברהם , אברהם׳ אנחנו שואלים ׳מתי מגיעים למושב?׳ והוא עונה ׳תספרו עוד שלושה הרים׳. הגענו בחושך, פזרו כל משפחה במקום אחר והמשאית נסעה לה. נכנסו לבית בן שני חדרים בכל חדר מיטות סוכנות. שולחן, שרפרפים. על השולחן היו מעט ביסקוויטים, לחם, סרדינים, אין לנו מושג לאן באנו. הילדים והאישה נשכבו עם הבגדים על המיטות ומיד נרדמו. אני נזכרתי בדברי המדריך ונגשתי לחלון. על החלונות היו תריסים מאוד כבדים (כשמירה מפני מסתננים) אני מתאמץ פותח חלון מושיט יד ולא נתקל בשום דבר, עובר לחלון השני פותח אותו מושיט יד ולא מוצא שום דבר. נכנס לחדר איפה שאשתי ישנה , היא מתעוררת מרעש החלון ואני מבקש אותה להחזיק לי את הרגליים כדי שלא אפול והוצאתי את רבע גופי העליון מושיט יד , שום דבר. נשכבתי על המיטה נרדמתי ועם אור ראשון, בחמש בבוקר, קמתי יצאתי בריצה החוצה ומה אני רואה? הרים, סלעים, קוץ ודרדר. אני משפשף את העיניים חזק, סוגר ופותח אותם, ושוב סוגר את העיניים ופותח אותם, מסתכל מערבה ומזרחה צפונה ודרומה והנוף לא משתנה׳ ירדתי לפגוש ותיקים ושאלתי אותם: ׳איפה קרמוס? איפה אפרסק? איפה בננה? תראו לי איפה אני מוצא אותם?. הם הסתכלו זה על זה והפטירו ביניהם ׳האם לא מספיק לנו, שהביאו לנו עוד משוגעים?… ומאז דבק בי הכינוי ׳משוגע׳ ״.
אין ספק, ללא תום לב כזה וללא אהבת מולדת אמתית קשה היה ליישב או לשרוד את הקשיים שעמדו בדרך הארוכה אל ההגשמה הציונית
כתיבת תגובה