פאס העיר-א.בשן-התרוששות ומכות בידי שמים.
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
אומנים. רוב היהודים בפאס התפרנסו מאומנויות, מהן האופייניות לעיר זו וליהודים חלק נכבד בהן דורות רבים. יש לשער שבעקבות היכרות עם האומנים היהודים דיווח כתב של עיתון בשנת 1881על יהודי פאס שהם אנשי עמל, בעלי מרץ, ועולים על אחיהם במקומות אחרים בברבריה.
רבי אבנר ישראל הצרפתי מבחין בין מקצועות הנשלטים על ידי יהודים, ובין כאלה שהם ומוסלמים כאחד עוסקים בהם. לדבריו, מעל 300 נפשות מתפרנסות ממלאכות הקשורות ברידודו חוטי כסף וזהב, צורפות לתכשיטים, רצועות למרום עם הארץ, יצרני מורג חרוץ להחלקת הצמר. המקצועות האחרונים נשלטים על ידי יהודים.
הוא מונה מלאכות נוספות שיהודים וישמעאלים עוסקים בהן כמו חייטים, אורגי גלימות, תופרי מנעלים, בנאים ונגרים. במקורות אחרים נזכרים בעלי מלאכה אלה " צורפים של חוטים וכלים מזהב ומכסף, מהם צמידים, טבעות, בהם ליהודים שליטה. נפחים, פחחים, נגרים, אורגים, רוקמים, חייטים, בנאים\ סנדלרים, יוצרי כלי חרס ויי"ש ( מאחייא ) עשוי מפירות בעיקר תמרים, וכן עובדי שירותים כמו סבלים.
אומנים אלה עשו מלאכתם בשיטות מסורתיות כפי שעשו אבותיהם דור אחרי דור, ולא ראו בעין יפה תחרות מבוססת על שיטות חדשות שאירופים הביאו לעיר.
התרוששות ומכות בידי שמים.
רבים מיהודי פאס היו עניים, והפער ביניהם לבין מיעוט העשירים עורר את תשומת לבם של הזרים. לנץ כותב, שמזלם של העניים שהם מסתפקים במועט, וכי שותפות הגורל, והשפלתם על ידי המוסלמים מחזקים את הערבות ביניהם ובין העשירים.
האמידים עוזרים לנצרכים ולא יתנו להם ליפול. הרופא המיסיונר קאר כותב שיהודים עניים גרים בבית הקברות מחוסר יכולת לשכול דירה.
אחד הגורמים להתרוששות היו שנות הבצורת, בעקבותיהן מחסור ועליית מחירי המזון. חוסר תנאים סניטריים, צפיפות במללאח, גרמו לתמותה גבוהה כשמגפות החולירע פקדו את פאס ויהודיה בשנים אלה. שנים קשות במיוחד הין בין 1878 ל-1884.
מצב דומה היה בעת הזאת גם בערים אחרות במרוקו. למזלם נשלוחו תורמות על ידי כל ישראל חברים, הברון הירש ומלונדון מ – Morocco Relief Fund. בשנת 1878נתרמו לפאס 1200 פרנק מתוך 10000 שנשלחו לעשר ערים אחרות במרוקו.
למרות מצבם תרמו יהודי פאס לנפגעי רעש בספרד. לפי ידיעה שפורסמה ב-12 ביוני 1885, שלח שגריר ספרד במרורו דיוסדאדו מכתב תודה למר ל. כהן מו"ל ועורך עיתון במרוקו Le Reveil du Maroc וביקש למסור את תודתה של ממשלת ספרד לחמר בן עוליל, מנהל בית הסר שאירגן את התרומה של יהודי פאס לנפגעי הרעש.
התרוששות ומכות בידי שמים.
יצויין שכבר שכבר בשנות ה-70 היו8 יחסים טובים בין יהודי פאס לנציגים הדיפלומטיים של ספרד, שתמכו ביהודים. קונסול ספרד דאג להרחבת השמירה במללאח לשם חיזוק ביטחונם של הדרים בו.
בשנת 1890תרמו ליהודי צפרו, הקהילה הסמוכה לפאס, שסבלו מהצפה של נהר, שגרמה להרס בתים ולטביעתם של 53 יהודים.
לפי ידיעה מ-14 במרס 1894, מבין 5000 יהודים בפאס 1400 רעבים ללחם. בקיץ 1889פרצה מכת אבעבועות בפאס. בשנת 1895 השתוללה בה מגפת קדחת. בין השנים 1893 – 1896 היו שנות בצורת ומגפות. ועליהן נוספו גם מכות ארבה שכילו את היבול הדל של השדות. העניים בסלו במיוחד והמחלות כילו בהם.
שריפה. בסוכות תרנ"ו – 1896, פרצה שריפה במללאח, כמאה צריפים שנבנו כשמונה שנים לפני כן מעץ ומקש בהם גרו העניים נשרפו מיד, וכ-500 יהודים ביניהם נשים וטף נשארו ללא קורת גג וללא רכוש. רבים ברחו לשדות, וחזרו למחרת.
רבים נכוו שוני יהודים ניספו. הפצועים טופלו חינם על ידי רופא זר. לפי גירסה אחרת פרצה השריפה בבית הקברות שם הקימו היהודים העניים צריפי עץ בגלל הצפיפות במללאח ודמי השכירות הגבוהים שאין העניים יכולים לעמוד בהם העדיפו לגור בסוכות עץ בבית הקברות.
כיוון שמחסן התחמושת של הסולטאן היה בקרבת מקום, עשה המושל הצעיר והנמרץ של פאס מאמצים למניעת ההתפשטות של האש על ידי הבאת מאות אנשים לכיבוי והאש כובתה. דודו של הסולטאן פקד על הריסת שאריות הצריפים. והורה שיש לבנות בתים רק מלבנים, אבל לא היו אמצעים לבנייה.
למזלם של הנפגעים, תבעו הרבנים שלמה אבן דנאן ורפאל אבן צור מבעלי הבתים שבתיהם ניצלו שהסובלים יוזמנו לבתיהם כדי לחוג אתם את החג. נתרמו בבתי הכנסת בפאס 4000 פזטות, יהודי צפרו שלחו 500 פזטות, וכל ישראל חברים 1500 פרנקים.
הברון רוטשילד מפרנקפורט שלח באמצעות שגריר גרמניה בטנג'יר אלף מרקים שנמסרו לרב הראשי בפאס. אותה שנה הייתה רעידת אדמה בפאס, מספר בתים נהרסו, אבל לא היו נפגעים. לפי ידיעה משנת 1898 באו פליטים יהודים מתאזה לפאס לאחר שהיהודים סבלו מהתנפלות, ועל הקהילה היה לתמוך בהם.
בקיץ 1900 פרצה מגפת טיפוס בפאס שנמשכה גם בשנים הבאות. נוסדה חברה שעיר ששמה לה למטרה לסייע לחולים ולמשפחותיהם והאכילה כל יום כ-700 נפש שהתרוששו כתוצאה מפטירת המפרנס במשפחה. קצרה ידם של הרופאים היהודים והזרים המועטים מלהועיל לחולים הרבים, וניספו בין 3000 ל – 3500 נפש.