המקובלים במרוקו

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".

בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.

שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?

אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.

ההוקרה וההערצה.

ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.

מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.

מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.

כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.

והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.

היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס. 

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין. 

אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.

כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.

כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )

עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.

מצווה להקביל פני רבו ברגל.

מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.

בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.

הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :

" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )

אלו הם חיבוריו.

1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.

2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.

3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.

4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס

5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.

פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.

ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות.