הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים סודו של הסייד

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סודו של הסייד

הוא לא צריך סולם כדי להגיע לתקרה, עובד מהר וגומר מהר ואנשים מפנים את הדירה מרהיטים וכלים ומקבלים אותה בחזרה בו ביום, עם שחר, בעוד הכוכבים בשמים, עליה אטווילה הפקירה בידיו את החדר הקטן שלה ויצאה לכבס את הצמר בנהר, זה ייקח לה יום שלם ובינתיים הוא יכול לעשות בדירה הקטנה שלה מה שהוא רוצה, הדליים שלו בכל פינה, הקירות ערומים והוא שם לבדו, עובר עליהם הלוך ושוב, מעלה ומטה, מפעם לפעם מערבב את הצבעים בדלי וחוזר עם המברשת, מחליף את הקיר הצהוב בכחול ואת הורוד בלבן, ברגע שקיבל לידיו את הדירה הפשיט אותה לגמרי ופשט עליה בקדחת של צבעים, איש לא מתווכח איתו ולא מתמקח, הוא השליט והוא המחליט באיזה צבע לכסות את הקירות, ואיזה ציורים לצייר עליהם, פרחים, כוכבים או תות ודובדבן, כשמשה עולייל היה ילד לא היו צבעים, במללאח הכל אפור, אין עצים, אין פרחים, אין דשא, אין צמחיה, רק סמטאות אפלות, ואפילו שמים כחולים בקושי אפשר לראות, חיפש ירוק כדי לשים קצת דשא ועצים, אבל לא מצא, אצל מוכר הצבעים הצטברו רק זנבות עפרונות של אדום, צהוב, כחול וסגול, שנזרקו על ידי אלה שלא יכלו עוד להחזיק בהם, אך ירוק לא נמצא ביניהם, כשהמורה נתן יום אחד לצייר גינה עם פרחים, הוא צייר הכל בכחול: גבעולים עלים וענפים – הכל כחול.

המורה שאל: למה כחול? למה לא? הוא ענה, השמים כחולים, העיניים כחולות, אבל העצים? מה פתאום כחול? אמר המורה ושלח אותו לחצר להביא ענף מעץ הזית, איזה צבע אתה רואה? שאל המורה, כשהוא מצליף על ידיו בענף הזית, כחול, הוא ענה ובכה, הצליף בו המורה בידיו וברגליו עד שהפסיק לצעוק, מאז חדל לדבר, הפסיק ללכת לבית הספר והתחיל ללוות את אביו הסייד עם דליי הסיד ביד, עד שהאב מת והוא בא במקומו, משה עולייל מכיר את כל בתי העיירה מבפנים ומבחוץ, הוא סייד גם את ביתו של טובלי העשיר של ספרו, אשתו, עישה יהודה, כבר זקנה ובלי ילדים, אבל הוא לקח אישה שניה, רבקה סיסו, צעירה ונאה, בת חמש עשרה, זנח לגמרי את הזקנה שהפכה לאמו ואוהב רק את הצעירה, לבן ארבבי החייט דוקא יש ילדים מאשתו, מרים וידאלה, אבל עינו צדה נערה יותר צעירה, ימנה עולייל, ונשא אותה לאישה, לה דוקא אין ילדים, אבל עוזרת לאשתו לגדל את ילדיה והן חיות יחד באהבה גדולה, הרוכל, חכם ממן, תמיד במסעות, אשתו שמחה שניאור, נתנה לחברה הטובה ביותר שלה לכתוב לה מכתבים בשבילו, ממכתב למכתב היתה מוסיפה משפט או שנים משלה, כל כך יפה היא כתבה, שהתחיל להתאהב בה ולכתוב לה במקום לאשתו, היה שולח לה כדי שמן, דבש וחמאה, שאשתו היתה מכירה ככדים שלו וכשחזר התגרש מאשתו ונשא את החברה לאישה, אצל כולן הוא סייד, לא בחל באף אחת, אלמנות, גרושות, עגונות ונטושות, אף אחת לא התווכחה איתו על הצבע, את הבית של עליה אטווילה הוא מסייד כחול, זה הצבע שמגיע לו, בעלה, פתחיה,כמו כל יתר הגברים, לא נמצא בעיר, הוא ספר, אבל מאחר שבעיירה קטנה אין צורך ביותר מספר אחד הוא נאלץ לצאת לעבוד בכפרים רחוקים, על הכחול הוא מצייר עלים ירוקים וזיתים, בקיר אחר הוא צייר צבעי שמים ועננים, בקיר שלישי את הזרם הצלול של הנהר וחלוקי האבנים מתחתיו ובקיר האחרון כוכבים נוצצים, על הקיר הזה, המזרחי, הוא מצייר לבסוף את הכותל המערבי – מסגרת סגלגלה ובתוכה קיר אבנים דו ממדי ועליו שלושה ברושים, מתחתיו – ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, בקיר ממול, ממש באותו גובה, הוא משאיר ריבוע קטן לא מסויד זכר לחורבן, כך בכל דירה, זאת טביעת האצבע שלו והחן שלו, בהיותו אילם ולא מדבר חיבבו אותו הנשים שהיו בטוחות ששום רכילות עליהן לא תצא מפיו ושום סוד מסודות הבית לא יתגלה על ידו, עכשיו כשסיים לעבוד הוא נושם לרווחה וחופר מתחת לכותל גומה קטנה, תוחב לתוכה חבילת שטרות, חסכונותיו מעבודתו, עובר עליה בגבם וצובע, כך הוא עושה בכל בית, חסכונותיו טמונים בכל בית בקיר המזרח ליד הכותל, ואיש לא יודע על כך חוץ ממנו והכותל, לא מספר לאף אחד, כי לא מאמין לאף אחד ביחוד לא לאשתו, מרים וואזנה, שלא הביאה לו ילדים, אבל מתלבשת על ארנקו ומבזבזת הכל, וגם לא לאחיו, רפאל, שמסית אותו כל הזמן נגד אשתו שגונבת את כספו, אפילו סוויסו הספר לא יודע. סוויסו יודע את כל סודות העיר ומספר הכל לכולם כשהם יושבים תחת התער שלו, אבל את סודו של הסייד – לא. הוא לא יודע שאפילו בביתו ובמספרה שלו טמונים חסכונותיו של הסייד, בכל פעם שהוא צריך קצת כסף הוא פשוט דופק במברשת תחת הכותל בבית שבו הוא עובד, חופר קצת בפטיש, מוציא את החבילה, מכסה מיד בגבס ועובר בסיד, הכותל זה מקום בטוח, גם אם קיר אחד נופל והבית נהרס עדיין העיר עומדת, ספרו חייתה אלף שנים ותחיה עוד אלף, ומה אם הוא ימות? לא מתים כל כך מהר וגם הגוף מזהיר קודם, הוא משוחח איתך, נכון שהפה לא מדבר, אבל כל יתר האברים כן, והוא הכי חזק מכולם והכי גבוה, יש נשים שרואות בו אישאלוהים, כי כשהוא שומע על מישהי נזקקת, הוא מסוגל לכתוב לה קמיע עם ציור של כותל, לידו את מקום האוצר ותמיד, מעשה פלא, הוא לא טועה, הן חופרות ומוצאות, מה קרה? פתאום עליה אטווילה חוזרת, היא רק יצאה לנהר עם הכביסה, הרי היא צריכה להבעיר את העצים על שפת הנהר, לשים את הדוד הגדול לרתוח עם הצמר של המזרונים והכריות, לכבס, לפזר לייבוש על הגדה ואחר כך לנפץ על הסלעים, להצליף עליו במקל, לנפנף אותו באוויר כדי לנפח אותו מחדש לפני שייכנס חזרה למזרונים, זה עבודה ליום שלם, ועכשיו רק צהריים מה היא עושה כאן? אבל היא, גבוהה וגמישה, צבע יין וחלב, מחייכת אליו ומדברת ומדברת, הנשים הרי יכולות לדבר אתך כל היום על הכביסה שלהן, על החינה, על הקניות, על החתונה, הלידה והגירושין שלהן ושל השכנות, עליה אטווילה פותחת את הסיר הקטן והריחני שהביאה עמה ומראה לו טגיין של זיתים ועטינים, הריח מכה בנחיריו, הוא לא יכול להתנגד, והוא מניח למברשת, מתישב ואוכל יחד איתה מתוך הסיר, תאווה לחיך, לעיניים ולנחיריים, התבשיל של עליה אטווילה משכר, מתוק ומרגיע, היא בטח שמה בו איזה כישוף, כי לפתע הוא מרגיש את ראשו בעננים וידו מושטת אליה והוא חש איך לאט לאט הוא מסייד אותה הלוך ושוב, הלוך ושוב ולבסוף חופר איזה גומה ומטמין בתוכה את אוצרו, הגברים של ספרו הרי מסתובבים בכפרים רחוקים ולא שבים אלא בערב פסח, לכן הנשים מסיירות לפחות פעמיים בשנה, פסח וסוכות, החזקות שבהן לא מתביישות לסייד גם בשבועות, משה עולייל, הסייד האילם לא יכול להסגיר את סודן אפילו היה רוצה, בפסח כשהגברים חוזרים, מוצאים את העיר מצוחצחת, הנשים מרוצות וכשכולם יושבים בליל הסדר מסביב לשולחן ומספרים ביציאת מצרים אף אחד לא יודע כמה צאצאים של משה עולייל יושבים ביניהם, אכן, ספרו כולה שלו, הצבעים שלה כולם שלו, הכסף בקירותיה שלו והילדים שלה – שלו, בלי שירש מלוכה הוא הפך לאבי השבט ואבי העיר, העיר עמדה אלף שנים ואין סיבה שלא תמשיך כך עוד אלף שנים, מי יכול היהלנחש שהיא תתחיל פתאום ללכת, כי באותו פסח, ביום המימונה, בא המשיח וכמו במטה קסם קמו כל האנשים, סגרו את הבתים נטלו את המזוודות והתחילו לזוז, נועלים את הבית והולכים. הסייד עומד ובוהה, לא מבין מה קורה, הכסף שלו שם בתוך הקירות והם נועלים והולכים, הוא עובר ביניהם מגמגם וצווח, כשהוא מסמן באצבעו לכיוון הכותל, אבל אף אחד לא מבין מה הוא רוצה, חושבים שהשתגע, או שהוא קורא להם למהר לכיוון הכותל האמיתי בירושלים, שהוא מסמן להם את הכתובת למסע, הוא מנסה לעכב, שם רגל בין דלת למשקוף, עומד בפתח הבית בגופו הרחב וחוסם את היציאה, אחר כך רץ לשער העיר, מותח את ידיו ורגליו לצדדים סוגר את הדרך, לא מבינים מה קורה לו, הם ממהרים עם המזוודות, נוזפים בו וקוראים לו שיפנה את הדרך, אך הוא רק מוציא קולות מגרונו, למה אתה מפריע? מה אתה רוצה? הנשים מתנכרות לו לגמרי, הולכות אחרי הבעלים וגוררות את הילדים אחריהן, הוא רוצה לצעוק ולא יכול: הי, רגע אחד! מה פשעתי? למי לא סיידתי? מי מתלוננת? רואה את מרים וידאלה מחזיקה ביד בעלה ומתחנן בלי מלים: את לא חיכית אצלי בתור אף פעם, משמחה שניאור שדוחפת את הילדים קדימה הוא מבקש: אתן לך ירוק כמה שאת רוצה, את תבחרי את הצבע י למרים אטווילה הוא מזכיר את הטנזיה שאכלו יחד לפני פסח, אבל אף אחת לא שומעת, כולן עם שיגעון בעיניים, חבילה מתחת לבית השחי והילדים הקטנים בחיקן רצות קדימה אחרי מישהו שרק קולו נשמע והוא, כנראה, רץ קדימה לפני המחנה, הכפריים שבאים ביום חמישי לשוק לא מוצאים את העיר, הם קוראים לסייד, לספר, לסנדלר, לחייט ולפחח, לרב ולחזן ואיש לא עונה, העיר ריקה. כשנכנסים לבתים המתפוררים מבחוץ הם מתפלאים לראות את יופיים מבפנים, איך כל הנופים והצבעים שאין במללאח נמצאים על הקירות: הנהר והשדות, עצי הפרי והפרחים, השמש, הירח, הכוכבים, משתוממים למצוא על כל קיר את הכותל הקטן עם שלושת הברושים ולא מבינים איך עינו של הצייר המוכשר לא הבחינה בריבוע הקטן שנשכח ממול לאמסויד, יהודים מוזרים, עם הציורים והסודות המוזרים שלהם. אלה שמתישבים בבתים הנטושים חיים בין הסודות האלה דור אחרי דור. עם השנים גם הם מסיירים, שכבה אחרי שכבה, מוחקים את הסודות, רק סודו של הסייד נשאר, אותו הם לא יכולים למחוק ואיש לא יודע שבתוך כל קיר בכל בית בספרו טמון עד היום אוצרו של הסייד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר