ארכיון יומי: 3 ביולי 2013


הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

היחסים בין הקדוש וחסידיו

לנוצרי שהבטיח לבנות לו כיפה הופיע ואמר שאינו רוצה כיפה אלא טראסה שבה יוכלו המבקרים להתכנס. מסורות רבות נאס

קבר אור החיים הקדוש

קבר אור החיים הקדוש

פו על הוראותיו של ר׳ דוד ומשה לחסידיו: הוא מצווה ליהודי שפגע בחסידיו לבוא לבית־הכנסת שלו עם סכין בפיו ושיצעק מהפתח עד הקצה: הוא מופיע לפני חסידו ביום, מול השמש, נותן לו מכוש ביד ומבקש ממנו לבנות לו קבר. כשרצה לבנות לו את הקבר ביום חמישי ירד גשם חזק ורק למחרת, תחת שמש חזקה, הצליח לבנותו. ר׳ דוד ומשה מסביר לו בחלום שרצה את הקבורה ביום שישי מפני שנפטר ביום שישי. הוא נכנס לפרטי פרטים בקשר לחדרו ולהילולה שלו בצפת, ומצביע בדיוק על המקום בו יש לקיים את ההילולה שלו כל שנה: איפה לשים את הקופה ואיפה להדליק את הנרות, איך למסור על בואו ליהודי מרוקו בכתב, שלא ידליקו כוס עם שמן אלא רק נרות, שיעשו לו פרוכת לחדרו, מפרט את הכלים והבישול לסעודה וכו׳.הוא גם דואג לשלוח אשה לצפת שתעזור בהכנת הסעודה ומבקש מאנשים המכינים סעודה לכבודו בביתם שיקיימו אותה במקום מושבו בצפת.

יש והקדוש מוסר את הוראתו באמצעות התקפה של חולה כפיון ( אפילפסיה ) . כך מסר ר׳ דניאל השומר אשכנזי שבית־המטבחיים ליד מקום קבורתו נבנה באותו מקום בו קבורה אמו וביקש שהיהודים יסלקו אותו משם.

לקדוש, בעודו חי, היה בדרך כלל עוזר שהיה מלווה אותו בנסיעותיו, נושא את כליו ודואג לצרכיו. כשהמלווה היה מוסלמי, בדרך כלל נער מוסלמי, כינו אותו היהודים העבד של הקדוש. על ר׳ דוד ומשה, ר׳ חיים בן-דיוואן וחזן איזו, למשל, מסופר שהיה להם עבד. המלווה היהודי נקרא בדרך כלל שליח או שמש של הקדוש. לר׳ חיים פינטו הקטן היה שמש. שליחים היו לר׳ יוסף אביחצירא, ר' דוד אביחצירא, ר׳ דוד בן־ברוך (תארודאנת), ור׳ דוד בן־ברוך (אזרו נבאהאמו). גם המטפלים בקבריהם של קדושים נקראו שמשים או שליחים וזכו למעמד מיוחד בעיני החסידים.

מערכת יחסים מיוחדת נוצרת בין הקדוש לבין אדם שניצל מצרה גדולה על־ידיו או שמצפה לנס תוך הבטחת נדר. יהודי נדר לר׳ דוד הלוי דראע שיהיה לו לשליח עד שהקדוש ישלח אותו לירושלים אם בתו החולה תישאר בחיים.בעדויות חוזר המונח ״עבד״ שהוראתו היא בעיקר קבלה או כניעה מוחלטת לקדוש על־ידי המעריץ, בדומה ליחס של העבד כלפי אדונו. יהודי בצרה פנה לר׳ אהרון אסולין ואמר לו: ״אדוני, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות״. לאחר שניצל מידי השלטונות אמר לו ראש הקהילה: ״לי כא תעבד־עבדו״, דהיינו, ״למי שאתה קשור כמו עבד, המשך להיות עבדו״; סוחר יהודי שנהג להשתטח על קברו של ר׳ דוד ומשה נסע אליו פעם במשאית עמוסת תה, סחורה שהיה אסור לסחור בה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הלשינו עליו והוא היה צריך להופיע בפני המושל. בלילה הופיע ר׳ דוד ומשה בחלום ואמר לו שימסור שהסחורה שייכת לר׳ דוד ומשה והוא רק העבד של הצדיק, המשרת שלו. גם למושל הופיע הקדוש בחלום וביקשו לא להפריע למשרת שלו; שד״ר שהתארח אצל ר׳ דוד בן־ברוך בליל הסדר ומאוד התגעגע למשפחתו הכריז שהוא העבד של הקדוש כאות תודה על כך שהקדוש הראה לו את בני ביתו.

הביטוי ׳עבד הקדוש׳ נמצא בשימוש היהודים ממוצא מרוקאי גם לאחר עזיבתם את מרוקו: יהודי שעלה לקבר רשב״י כדי לבקש את עזרת הקדוש לשם ריפוי בנו החולה אנוש פנה לקדוש בזה הלשון: ״אני רגיל לבוא לכאן כל שנה להתפלל. אם הבן שלי יתרפא, אני העבד שלך, אם לא, אני אבוא ואשרוף לך את הקבר. ( זו בקשה בתוספת עאר..הבן ניצל ) צאצאיו של ר׳ חיים פינטו שביקרו אצל יהודי מרוקאי עשיר היושב בצרפת וביקשו ממנו תרומה, זכו לתשובה: ״כל מה שיש לי שלכם הוא כי אני העבד של הצדיק ר׳ חיים פינטו״.

מעניין לציין שהביטוי יעבד הקדוש׳ נמצא בשימוש לא רק לגבי זה שנעשה לו נס אלא גם לגבי אדם הידוע בקרבתו הגדולה לקדוש, בדרך כלל בעל תפקיד הקשור לקדוש, בארגון ההילולה שלו ובפעילות נמרצת למענו.

׳עבד הקדוש׳ הוא איפוא תואר שאדם נוטל לעצמו לאחר מעשה מיוחד שעשה לו הקדוש, או בגלל קשר מיוחד שיש לאדם כלפי הקדוש. המאפיין אותו הוא שהקדוש הזה נהפך לקדוש בלעדי או עיקרי לאותו עבד. מערכת היחסים שבין העבד לקדוש היא בבחינת ״ביני לבינו״ והיא במידה רבה לא גלויה.

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

הצדיק כבעל רוח הקודש

לא כל מי שהוא בעל מידות טובות הוא צדיק מסוגו של הרב יעקב אבוחצירא נוסף על התכונות שנמנו, ניחן הצדיק בסגולות שאינן מצויות אצל בני־תמותה רגילים, ואכן אין כלל מקום להשוותו לבני־אדם אחרים, ולו גם יהיו חכמים גדולים, הכוונות שמכוון איש הבקי מאוד בקבלה בשעת תפילתו מכוון אותן הצדיק בשעה שהוא מריח טבק (פ״ד). הצדיק בקי בנסתרות. הוא ״בעל רוח הקודש״ (קמ״ו), הוא מכיר בעופות המבושלים המוגשים לשולחן שלא נשחטו כדין, ובבעלי־חיים שמגולגלת בהם נשמת אדם (ע״ו־ע״ז, ע״א־ע״ב), לפי תמונתו של אדם מבחין הצדיק שהאיש רשע, ובשעת הגהת התפילין מרגיש הוא שבשם אחד משמות הקודש שכח הסופר לכוון(קל״ו, קט״ו).

 הוא בקי בדרכיה של עיר שלא ביקר בה מעולם (קס״ג הוא יודע מה עתיד לקרות, כגון שאניה מסוימת לא תצא לדרכה במועד, או שלאדם פלוני לא יהיו בנים, או שהוא בעצמו ימות בקרוב (ק״ג, ע״ה, ר״ס).הוא מש­וחח עם נשמות הנפטרים (ע״ב, קי״ב). בשעה שיושב לדון, מעוררת התנהגותו לעתים תמיהות ואף ספקות, כי הוא פוסק לפעמים ״כמעט שלא כפי הדין״; אולם לבסוף מתברר שצדק בדינו, כי ״מן השמים היו מראים לו האמת״ (מ״א).

דברים שאמר גדולים היו בערכם ובעוצמתם. כשמקלל רשע, הוא גורם בזה למותו כי הקדוש־ברוך־הוא מקיים את גזרות הצדיק (רל״ג־רל״ה). כשמודיע על מותו של אדם, הרי שימות בזמן ובצורה שאמר מראש (ק, ק״ט). כוחו גדול גם בברכה; אף יש לאל-ידו להבטיח לאדם שייכנס לגן-עדן (ק), וה׳ יעשה כבקשת הצדיק (קכ״ד).

חוקי הטבע, המגבילים את האדם הרגיל, אינם חלים על הצדיק. נהר שוטף, שמימיו עברו על גדותיו, מאפשר לרב לעבור בו בלי קושי, וכך גם לגבי חמורו של הצדיק; מערה, שהצדיק צריך לעבור בה, מתרחבת ומאפשרת לו לעבור בתוכה בנוחות (פ״ו־פ״ז, ע). בסיפורים רבים הצדיק הוא השולט בטבע, וגורם למעשים מופלאים שמחוץ לגדר חוקי הטבע המקובלים. אבנים שילדים ערבים זורקים לחלון ביתו של יהודי שהצדיק מתאכסן אצלו, שבים אל הילדים ופוצעים אותם (קל׳׳ט). כשתלמידו צריך לעבור בפקודתו דרך מסוכנת, שולח עמו הרב נחש שישמור עליו (קס״ד). כשהצדיק מבקש לאכול דגים לכבוד שבת, מתקבצים הדגים מעצמם ומחכים שיבחר לעצמו את השמנים ביותר (קפ״ח). פעם אחת לא רצה הצדיק לנסוע בעגלת עם אנשים מסוימים, והנה עמדו הסוסים במקומם ולא זזו, עד שירדו אותם אנשים מתוך שנואשו מהנסיעה, ואז נסע ר׳ יעקב בלעדיהם (מ״ב). גם הקדוש־ברוך־הוא משנה את חוקי הטבע לטובת הצדיק: פעם, כשהוא התעכב במדבר במקום מסוכן, שלח ה׳ אריה לשמור עליו ועל אנשי שיירתו (קל״א).

כאשר פוגע מישהו בצדיק, העונש הוא מידי: עגלון סירב להסיע את הרב יעקב, כי לא יוכל לדרוש ממנו תשלום; לא בא אליו אף נוסע אחר, וביקש סליחת הרב והסיעו. הרב עמד על כך שישלם לו את שכרו (ק״ד). אשה שהעליבה את הרב וקיללה אותו, נטרפה דעתה (קנ״ח). לאחר מותו נענשו אנשים שפגעו בקברו (קצ״א־קצ׳׳ב, ר״ד).

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

סגולת לשמירה אמירת קריאת שמע

????

????

על המיטה

איתא בגמרא ברכות (עמוד ד ע"ב), אמר רבי יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש ביהכנ"ס מצוה לקרותו על מטתו, אמר רבי מאי קרא, רגזו ואל תחטאו… על משכבתם ודומו סלה, ופרש"י על משכבתם שנאמר בשכבך ודומו בשינה. ובפרק הרואה (עמוד ס ע"ב), הנכנס לישון על מטתו אומר משמע ישראל עד והיה אם שמוע ואומר ברוך המפיל חבילי שינה על עיני ותנומה על עפעפי ומאיר לאישון בת עין, משמעות שיש לברכה בשם ומלכות. והתוספות במסכת ברכות (עמוד יא ע"ב), ד"ה שכבר, ואם תאמר מפני מה אין אנו מברכים לישון בסוכה, וי"ל דברכה דאכילה שמברכים לישב בסוכה פוטרתו, אי נמי משום שמא לא ישן והוי ברכה לבטלה, שהרי אין בידו לישון כל שעה שירצה.

וכן פסק פסק מרן הש"ע (סימן רלט סעיף א). וכן נוהגים להוסיף פסוקים שהם הגנה מפני המזיקין. וקריאת וידוי בכל לילה שאדם ישן, ואמרו רז"ל בברכות שינה אחת משישים לכן אומרים וידוי, וכן בשוכבו עד שיאחזנו שינה יעשה חשבון נפש, כמו שבכל חנות כידוע עושים מאזן יומי, וכך מובא בזוהר הקדוש

ואיתא במדרש תנחומא (פרשת קדושים אות ו'), אמר רבי מן: לא תהא אמירת ק"ש קלה בעיניך, מפני שיש בה מאתים וארבעים ושמונה תיבות כמנין אברים שבאדם, ומהם אמר הקב"ה אם שמרתה את שלי לקרות ק"ש כתיקונה, אני אשמור על שלך ע"כ. ועוד כתוב בגמרא (ברכות דף ה.), כל הקורא ק"ש שעל המיטה בכוונה, מזיקין בדילין ממנו.

תיקון ק"ש על המיטה

כתב בספר בן איש חי (פקודי אות יג), באמירת ק"ש על המיטה יכוון לתקן עוון קרי, שימותו הגופים הטמאים המלובשים לנשמות שעשקה אותם והסטרא אחרא מכח אותם טיפות של זרע שיצאו ממנו לבטלה, ויחזרו אל אותם הנשמות אל הקדושה. ומובא בזוהר שמזמן לילה הוא זמן השליטה למזיקין שהם ג' אמהות דטומאה שרוצים להחטיא.. לכן יש יצר הרע ביותר בלילות כידוע, לכן לא קרואים תנ"ך אלא עם ביאור, הוא אמירת תהלים בזמן מיוחד מלבד שבתות וימים טובים. ולכן יש מתעסקים בכוחות טומאה קבלת קהל אצלם הוא בלילה. ומסיבה זו תיקנו רבותינו באמירת ק"ש על המיטה.

א. מי שישן לבד בביתו או בסוף העיר מן הראוי שידליק מנורה קטנה בחדרו או בחדר הסמוך (כף החיים).

ב. חיוב אמירת ק"ש בין גברים בין הנשים וראוי להרגיל הקטנים באמירת ק"ש לפחות ק"ש ואהבת עד והיה אם שמוע והמלאך הגואל אותי"

ג. זמן קריאת שמע שעל המיטה, מצאת הכוכבים כל הלילה, {ולמקובלים אין אומרים ברכת המפיל אחר חצות},

ד. ברכת המפיל האם בשם ומלכות וכתב המאירי (ברכות ס ע"ב), וז"ל יש מי שאומר שלא נתקנו ברכות אלו אלא פעם אחת ביום, והוא בזמן שכיבה וקימה לרוב העולם, אבל אם ישן ביום אינו צריך לברכן, שלא על מעשה של עצמו נתקנו אלא על נוהג שבעולם שדרכן לשכב בלילה ולעמוד ביום. וכך נפסק בפוסקים.

ה. ברכת המפיל יש אחרונים שהקשו לדין ק"ש על המיטה שגם לא יברך ברכת המפיל שמא לא ירדם, וישבו על"פ הבית יוסף וכ"כ הרמ"א דוקא אחר קריאת שמע נהגו כל ישראל באיסור להפסיק בדיבור ובאכילה ושתיה כדי לישן מתוך קריאת שמע ודבר תורה, משום שנאמר בלבבכם על משכבכם ודומו סלה. אבל בין ברכת המפיל לקריאת שמע מותר להפסיק, והינו משום שברכת ההודאה והבקשה על קיום הגוף ע"י שינה כדברי הגמרא (שבועות כה), שאדם לא יכול לנדור שלא ישן ג' ימים, ולא ברכת הנהנין או ברכת המצות. נ"מ לשיטת הפוסקים, שאם דיבר אין ברכתו לבטלה. ולכן גם אם אדם ירצה לישון,

פסק מרן הש"ע שיברך בשם ומלכות וגם אם הוצרך לדבר ועדין רק בעת הצורך כגון תינוק בוכה שנאמר "על משכבם ודומו סלה" ואין נקרא הפסק שברכת המפיל הינה ברכת השבח שעל ידי השינה יש ניחא למוחין כדרך העולם. וכן כתב בספר בן איש חי (ש"א פרשת פקודי אות יב), וז"ל ברכת המפיל נתקנה בשם ומלכות, וכן צריך לומר כפי דברי האר"י ז"ל, אך יש נוהגים שאין מברכים אותה בשם ומלכות, וכן מנהגי ומנהג אדוני אבי ז"ל, והטעם מפני החשש שמא יהיה מוכרח להפסיק באיזה דברים שיהיה מוכרח לדבר בהם, וכתבתי לידידנו הרב הגאון מהר"א מני להודיעני מנהג החסידים בערי הקודש תוב"ב, וכתב לי שהרב אינם מברכים בשם ומלכות, עוד כתב שראה בכתב רבי אברהם אלזרקי ז"ל שכתב ראיתי גדולים בישראל שאינם מברכים ברכה זו, מטעם שמא יצטרכו להפסיק בדבור, ויש כמה פוסקים דסבירא להו שאם פסק הוי ברכה לבטלה, וציין שם לפתח הדביר (ח"ב סימן רלט), ומסיק דכל אחד יעשה כמנהגו, אכן גם המברכים יזהרו שלא להפסיק בדיבור, וגם החושש לברך בלי שו"מ, עכ"פ יהרהר שו"מ בלבו ע"כ. וכן כתב בסידור בית עובד (דף קמה), י"א לאומרה בלי שם ומלכות. וראיתי בספר דברי שלום ואמת (ח"ב עמוד 50), שהביא שכתב בספר דקדוקי סופרים כת"י פריז של התלמוד בבלי, ברכת המפיל מופיעה בלי שם ומלכות, וכן כתב בה"ג, ובספר ליבי ער (סימן י), כתב ששמע מפי הגר"ש משאש זצ"ל שהמנהג שלא לברך בשו"מ, וציין עוד שהורה לו הגאון הצדיק הרב אלעזר אביחצירא זצ"ל דאין לברך המפיל בשם ומלכות כלל, אפילו לישן קודם חצות. וכן מנהג יהודי מרוקו.

בברכה הרב אברהם אסולין

כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסוניםכתר קדושה

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

תוכחת מוסר שהביאה מטר

על מידת הערצה והערכה שרחשו לו בני עירו בפרט, ואנשי ארם צובא בכלל, ועל התמסרותו לטובת הצבור ולהחזקת ידי תלמידי חכמים, נוכל ללמוד מתוך מעשה שנשתייר במסורת בני משפחתו:

באחת משנות רבנותו ארעה עצירת גשמים בסוריה, במשך שלש שנים מנע הבורא את השמים מלהמטיר ברכה על הארץ. אנשי חאלב שהיו יראים ושלמים, פנו אל ר' יאשיהו שיבא אל עירם לשאת בה דברי התעוררות וחיזוק, אולי יעתר ה׳ ממרומים, ויפתח את ארובות השמים. ר׳ יאשיהו נענה לפנייתם, והודיע שיבוא לעירם.

בהגיעו לחאלב, גזר תענית ציבור למחרת, וציוה שיתאספו כל הקהל לבית הכנסת הגדול. שם יפשפשו במעשיהם ויחזרו בתשובה, יתפללו ויזעקו אל האלוקים, עד שישמע ה׳ ויחוס וירחם עליהם.

למחרת התאספו כל בני הקהילה מגדולם עד קטנם, אנשים נשים וסף, בבית הכנסת המרכזי. מתוך תענית ותקיעת שופרות, התפללו ואמרו פרקי תהילים בקול בכיה וזעקה, ותעל שוועתם אל האלקים.

לאחר מכן עלה ר׳ יאשיהו אל הבימה, ופתח בדברי כיבושים והתעוררות. כמובן, קודם לכן חקר על מעשי בני העיר, ולאחר שגילה כמה דברים שאינם ראויים, עמד עליהם בדרשתו, ודרש מבני העיר לתקן את דרכם, כי לא די בשקם ותעניתם, אלא עליהם לשוב מדרכם ומעשיהם הרעים, ולקרוע את ליבם לפני ה׳ כדי שיענה להם.

כדרכו בקודש, עיקר דרשתו נסובה על הצורך שיש להרבות בצדקה ולהחזיק ידי תלמידי חכמים, למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה בשקט ובלי טרדות פרנסה. בדרשתו הסביר, כי ככל הנראה משום אזלת ידם בדבר זה, התרגשה עליהם הצרה הזו, היות ותלמידי חכמים הם עמודי העולם, וכאשר פרנסתם רעועה ורופפת, ממילא מתרופפת פרנסת כל העולם.

אנשי העיר הקשיבו בקשב רב לדבריו, ובלבם הרהרו בתשובה, והיו גם שנשאו את קולם בבכי, תוך כדי הבעת חרטה על אוזלת ידם בעבודת ה׳.

אולם היו שני יהודים אשר בזמן דרשת הרב, ישבו ושוחחו ביניהם בקול רם, וכאילו דרשת הרב לא נגעה אליהם. הדבר הפריע לסובבים אותם, ולאחר שהעירו להם מספר פעמים, והם לא שתו ליבם לכך, חרה אפם של הגבאים, והוציאום מחוץ לבית הכנסת.

לאחר תום התפילה, נפתחו ארובות השמים, וגשם עז ניתך ארצה. ניכר היה בחוש כי תפילתם התקבלה ברצון לפני הקב״ה, וכי רצה בתשובתם ונעתר להם.

בני הקהילה רצו לנשק את ידי הרי׳׳ף, להודות לו על פעולתו למענם, ולשבחו על הנס הגדול שנעשה להם בזכותו. בין האנשים נדחפו גם אותם שני אנשים אשר הוצאו מבית הכנסת בבושת פנים, הציבור ניסה למנוע מהם לגשת אל הרב, בטוענם, כי הם פגעו בכבודו בכך שהפריעו באמצע דרשתו. אמנם ר׳ יאשיהו בלבו הרחום לא נתן לעשות כך, והוא קירבם ובירך גם אותם בברכת הצלחה וכל טוב.

ישראל בערב – ח.ז.הירשברג

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. 

סביבות נאה זו הייתה טירתו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, הנקרא " מלך תימא ". גם לאורך העמק, המתחיל בדדָן, היום אלעֻלא ונמשך בכיוון דרומי עד כמהלך יום מן מדינה, עברו, כרגיל בערב, האורחות אשר הלכו מתימן צפונה, קמה שורה של כפרים יהודיים, ולכן נקרא כל האזור " עמק הכפרים ". דדן, הנקודה הצפונית בעמק, ידועה גם היא מדברי ישעיהו " " משר בערב, ביער בערב תלינו ארחות דדנים "

ממזרח לה שכנה נאה יהודית אחרת, שנקראה פַדַךּ, אולם רוב הבניינים ומניינם של יהודי חיג'אז חי בשני האזורים של מדינה וח'יבר. האוכלוסייה היהודית שבנאות חַיבר עלתה אולי במספרה על זו של מדינה, אבל זו האחרונה הייתה חשובה יותר והשפעתה על מהלך העניינים הייתה מכרעת בכל.

הערה שלי, העיר " יתריב " לימים היא " מדינה " דהיום, יש לה פרק חשוב בהתנגדותה לדת האסלם למן היווסדו, ומוחמד הנביא, טבח בשני השבטים העיקריים שחיו בה, כל פעם באמתלה אחרת, אך זהו פרק חשוב, שאביא אותו, במסגרת מוחמד והיהודים.

באזורים האלה, אשר כל אחד מהם הכיל נאות, כפרים, חצרים, טירות וקריות, חיו בני ישראל חופשיים מכל עול. הם לא נשתעבדו לאיזה שלטון שהוא, ושמרו על עצמאותם המלאה במשך מאות בשנים. לשם הגנה מפני התנפלויות הנודדים, אשר שכנו מסביב להם, הקימו מגדלים, מצודות חזקות וטירות מבוצרות.

כשבאו היהודים אל נאות חיג'אז, מצָאון שוממות וריקות, רק פה ושם תחנות של האורחות שהוקמו כמובן ליד מעיינות מימם. העוברים והשבים היו משקים את בעירם בתחנות האלה, שהיו הופכות במרוצת הימים קיני קדחת בשל המים העומדים. ואולם היהודים זנחו את המקומות האלה, ועלו לָרָמות הבריאות. שם חפרו בארות, נטעו דקלים, גידלו ירקות וזרעו תבואות.

לרמות הפוריות יצאו מוניטין, ובדווים, שמאסו בחיי נדודים, התחילו באים לשם. המתיישבים החדשים נתקבלו ברצון על ידי היהודים, אדוני הארץ בראשונה היו הערבים גֵרים, החוסים בצל בעלי הטירות והאחוזות ומשלמים להם מס. במקרה אחד אף נדרש מהם מלכתחילה להתגייר.

היחסים בין התושבים הישנים והחדשים היו טובים, והיהודים מעשו מוריהם של הערבים בכל ענפי עבודת האדמה, בבניין טירות וכדומה. מפעם לפעם היו פורצות קטטות קלות בין היהודים והערבים. אבל היחסים הטובים לא הופרעו בשל כך. במרוצת הימים התבוללו רבים מבין התושבים החדשים, קיבלו את דת ישראל ונבלעו בתוך החברה היהודית. נשואי תערובת בין היהודים והגֵרים האלו היו תופעה לא נדירה.

מאידך גיסא השפיעו הערבים השפעה רבה על היהודים. היהודים קיבלו את שפת הערבים וכמה ממנהגיהם, גם את הערצת השירה, וניסו להידמות אליהם גם במשטרם החברתי, הארגון לפי השבטים ובתי אבות. גם יחוס נאה מצאו לעצמם, יחוס שהגדיל כבודם בעיני שכניהם. חלק מיהודי מדינה, למשל, בחר לו שלשלת יוחסין זאת.

הם קראו לעצמם כּאהִנאן – כהנים, וטענו שמוצאם מבית עמרם , מצד האב, ליתר תוקף הוסיפו עוד, כי הם מבני שֻעַיבי המִדיָני – הגֻ'ד'אמי, הוא יתרו, מצד אמם, הלא היא צפורה, בת יתרו, אשת משה. בני קַינוקאע, שגרו גם הם במדינה, סיפרו כי הם מזרע יוסף הצדיק, בנו של יעקב אבינו.

אולם ההתבוללות הזאת הייתה רק חיצונית. על משמרת היהדות עמדו חכמים ורבנים, מורי העם ומנהיגיו, אשר שקדו על כך שהציבור היהודי יתנהג לפי חוקי התורה והמסורת. הם עסקו בתורה שבכתב ובשבעל פה בבתי המדרשות, אשר הוקמו. יהודי ערב ידעו לא רק לשמור על הגחלת הלוחשת של האמונה היהודית, אלא גם להופכה ללהבה גדולה, כשניסה מוחמד לאסלמם.

שבט שלם,, הגברים מבני קורַיט'ה, מת על קידוש השם ולא הסכים להמיר את דתו. מוחומד לא הצליח לפתות את היהודים ולא עלה בידו להכניעם אף באיומים ובמעשים קשים ( הערה שלי. כדרכו של האסלאם, ראו נא שהפרעות של האסלאם ביהודים החלו כבר למן הנביא שלהם כביכול ).

רק בוגדים מעטים, אשר נער יספרם, המירו את דתם. עוד בסוף ימיו מוכן היה מוחמד להתפשר עם היהודים, והיטה חסד לבית אב אחד, בני עַ'ריץ, שאליו לא התייחס באיבה גלויה כמו לשאר היהודים. בני עַ'ריץ היו ענף אחד ממשפחת שמואל בן עדיה, המשורר המפורסם, ענף אחר ממשפחתו נלחם במוחמד.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו –מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20. היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

 

פרשת מטות – מסעי. מתורת רבני צפון אפריקה. מאת: הרב אברהם אסולין. מס' 11

????

????

לא יחל דברו (במדבר ל, ג).

פירש הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל מחכמי צפרו, שבשעה שהאדם מתעורר לדבר מצוה ונודר נדר, נברא מלאך קדוש המתועד להמליץ טוב בעדו ולעזרו.  ועד שהאדם לא ישלם את נדרו ולא יממש את  הבטחתו, הרי מלאך זה חסר אונים ותש כח, ואינו יכול לפעול את פעולתו לטובה. וזהו: "לא יחל דברו", מלשון חולי וחולשה. לא יחליש את המלאך שנברא מדיברו הטוב, אלא ישלים את נדרו, ובכך יאמץ את כח המלאך לעזרו.(חכמי וגאוני מרוקו דף 1173).

הבדל בין נדר לשבועה

איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה (במדבר ל, ג).

הגאון רבי אליהו בן הרוש זצ"ל מחכמי צפרו לפני כמאה וחמישים שנה.

דייק מדוע לגבי נדר נאמר שנודר לה',  ולא נאמר כן בשבועה?

ופירש הרב על פי הגמרא שהנדרים חלים על דבר מצוה, מה שאין כן השבועות. שהנודר שלא ליטול לולב חייב לנטלו. וסיבת החילוק, שהשבועה היא איסור גב, והנדרים איסור חפצא. שבנדר איסור הסוכה עליו, ו"אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו". אבל בשבועה אוסר עצמו מלעשות הדבר, וכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני לעשותו. וזהו: "איש כי ידור נדר לה", שנדרים חלים גם על חפצי שמים. "או השבע שבועה", וכאן לא הוזכר שם שמים, כי אינה חלה אלא על דבר הרשות.

"אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (ל, יז),

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש (בקרוב נוציא לאור את ספרו). נשים יש להם שכר כאנשים בתורה ובמצות ויום המיתה דין מאן דקרי ותני בששים רבוא דהמניעה לא באה מצדה כי אשר צוה ה' את משה- "ולמדתם אותם את בניכם" ולא בנותיכם ושמא תאמר מהו החילוק שיש לנשמה השתא מעיקרא הלואי תשוב למקומה כמו שאמר משה רבינו עליו השלים "שובי נפשי למנוחייכי" הראשון ומה הועילה לזה אמר החילוק הוא.בין איש לאשתו- עכשיו הנשמה יש לה בחינת אשה ונוטלת שכר שלה מן הדין אבל מעיקרא. בין אב לבתו בוגרת- דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועוד. בנעוריה- משהיתה נערה היתה צדקת ולזה זכתה לחזור לבית אביה- למקום שממנו חוצבה:

פרשת מסעי

אלה מסעי בני ישראל(במדבר לג, א).

כתב רבנו וידאל הצרפתי זצ"ל, מגדולי רבני פאס, בספרו צוף דבש.

בא הכתוב לומר שבחם של ישראל, שיצאו למסעות במדבר, בארץ לא זרועה, ויצאו ממצרים, אשר היתה פוריה כגן ה', ולאחר מפלת המצרים בעדר המכות ובקריעת ים סוף, יכולים היו לנחל את ארצם. והלכו "לצבאותם ביד משה ואהרן", ולא אחר מלכים עשירים בעלי נכסים ואחוזות, מכיון שלא קיניני העושר היו לנגד עיניהם, אלא אך ורק הרצון להסתופף בצל ה' ולקבל את תורתו.

והורשתם את הארץ וישבתם בה(לג, נג).

כתב הרמב"ן, שנצטונו לרשת את הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמר להם "והורשתם את הארץ וישבתם בה". כולכם, נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם"…

ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת ארץ ישראל ועד שאמרו  חז"ל כל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, הכל הוא מאותה מצוה עשה שנצטוינו לרשת הארץ לשבת בה, אם כן מצוה עשה היא לדורות ומתחייב כל אחד מאיתנו ואפילו בזמן הגלות עכ"ל.

וקראתי משם חכם אחד, שכאשר כל הארץ תתיישב, הרשעים יחזרו בתשובה, בדרגה, של אהבה… ולכן לא לחינם רואים שאומות העולם מקפצים על ישראל על בית שנבנה בארץ…

"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן" (לג, א).

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש. פירוש צדיקים שנוסעים מן העולם בשביל בני הדור שיחזרו בתשובה ויהיו בחי. בני ישראל- ועוד. אשר יצאו מארץ- זה שהיו מצירים להם על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ויש להם שכר מצות. לצבאתם- כי מן מצוה נברא מלאך טוב ועוד מכפר על הדור כי מיכאל מקריב נשמת הצדיקים וזה. ביד משה- מיכאל שר הגדול. ואהרון- מ"ט שר הפנים: 

מעשיות מחכמי המערב

אהבת ארץ ישראל

אשרי יהודי צפון אפריקה, בכום המדינה שנשלחו למעברות בדרום… אשר אמרו בהלצה, עיירת ירוחם' מלשון ירחם עליה ה', ודימונה, מלשון דמעות רבות זלגו עיניהם בקושי בלהתיישב בארץ.

כתב בספר מלאכת הקודש לכמוהר"ר משה טולידאנו זצ"ל  הביא דברי חז"ל (בכתובות קי ע"ב), כל הדר בארץ ישראל דומה שיש לו אלוה. וכתב הרב וז"ל מי שאינו עולה מחוצה  לארץ לדור בארץ ישראל כאלו לא קיבל עליו עול מלכות שמים אם יש ספק בידו לעלות ואינו עולה, ואין תרופה למכתו. ואל  אלהים הוא יודע שאלו היה ספק בידי לעלות אפילו לבדי, הייתי הולך יום לילה לא אשקוט ולא אנוח עד המנוחה והנחלה, השלם יה את מאויי בע"ה.

ישוב הארץ.

שסידנא בבא חאקי זצ"ל  עלה לארץ אנשי הסוכנות לא הכירו את הרב אבוחצירא, ורשמו את הרב לעבודת כפים בקטיף, למחרת בבוקר אחר תפלה הנץ, הרב הגיע לתחנה של הפועלים להצטרף עימהם לקטיף, ציבור העולים שראו את הרב הזדעזעו שהרב יעבוד, מיד פנו לאנשי הסוכנות ולתדמתם גילו את הרב, הרב בפשטות ענה להם זכות לנו לעסוק במצות ישוב הארץ.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר