ארכיון יומי: 27 ביולי 2013


الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים גהאד ושנאת היהודיםשל גברים עם נשים בציבור. באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית. נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

על ״אמנות המוות״

מוטיב הג׳יהאד מרכזי, למשל, בסמל האחים. מופיעות בו שתי המילים הראשונות של פסוק בקוראן המשבח את הג׳יהאד, מוקפות בשתי חרבות. במגילת היסוד של האחים, המוקראת בכל הזדמנות, מובלט הרעיון הזה: ״אללה הוא מטרתנו, הנביא הוא המופת שלנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג׳יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא הנעלה שבשאיפותינו״.

חסן אל־בנא פרסם בשנת 1937 מסה שהייתה עתידה לזכות לתפוצה רבה, וכותרתה ״תעשיית המוות״. אל־בנא הסביר בה לקהל הרחב את רעיון הג׳יהאד. המונח ״תעשיית המוות״ מציין שם, בהקשר זה, לא זוועה אלא אידאל. ״לאומה המשכללת את תעשיית המוות, והיודעת כיצד למות מוות אצילי״, כתב, ״מעניק אללה חיי גאווה בעולם הזה וחסד נצחי בעולם הבא״.

לפי אל־בנא, הקוראן מצווה על המאמינים לאהוב את המוות יותר מאת החיים, אך למרבה הצער המוסלמים משועבדים ל״אהבת החיים״. זוהי, הוא כותב, ״האשליה שגרמה להשפלתנו: אהבת חיי העולם הזה ושנאת המוות״. כל עוד לא ימירו המוסלמים את אהבת החיים באהבת המוות, כפי שדורש הקוראן, לא תהיה להם תקווה. רק אלו הרוכשים מיומנות ב״אמנות המוות״ יוכלו לנצח. ״לפיכך, הכינו עצמכם למעשה גדול. שישו אלי מוות, ויוענקו לכם חיים. כוונו עצמכם למוות אצילי, ותזכו באושר המושלם״, הוא כותב באותה מסה, שנדפסה שנית בשנת 1946, הפעם בכותרת ״אמנות המוות״.

הרעיונות הללו הרעידו מיתר סמוי, לפחות אצל ״פלוגות אללה״, כפי שהאחים אהבו לכנות את עצמם. בצעדם בקבוצות צפופות ברחובות קהיר, צלצלו קולותיהם תמיד באותו שיר: ״לא נירא את המוות, אלא נשתוקק לו […]

מה נפלא הוא המוות […] מי ייתן ונמות למען גאולת המוסלמים״, והפזמון החוזר: ״הג׳יהאד הוא דרך הפעולה שלנו […] והמוות למען אללה הוא היקרה שבמשאלותינו״.

ירבו ככל שירבו המחזרים אחר הסבר רציונלי לתשוקת ההתאבדות, עדיין ייאוש אישי בשל נסיבות חיים קשות אינו יכול, לא אז ולא היום, להסביר את ה״יקרה שבמשאלות״ מסוג זה. האחים התנגדו במפורש לג׳יהאד שמטרותיו ״חומריות או אנוכיות״, בהיותו מנוגד לקוראן. לפיכך, הג׳יהאדיזם שלהם לא נועד מעולם לשפר את מצבם החומרי של המכינים עצמם למות קדושים: היעד היה מאבק באויב שתויג כרע באופן מוחלט. מי היה אותו אויב מוחלט? הוא לא היה – ועובדה זו מדהימה לחלוטין – הבריטים שהתערבו בחייה של מצרים, אלא היהודים שהיגרו לארץ־ישראל, וזאת למרות העובדה שליהודי מצרים היה שם טוב למדי בארצם.

מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?

כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של מוחמד בוארימיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמתאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.

אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.

קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.

גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.

אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.

א ־ פסוקי הקוראן;

ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה;

ג – האמת במסורת החדית׳ים.

אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד

לשאלות אלו ניתן להתייחס אך ורק על פי ניתוח מעמיק וסקירה נרחבת של תולדות חייו ומעשיו של מוחמד, למרות שכל אשר יאמר אודותיו או ייכתב על אורח חייו הם בגדר השערות וניחושים חסרי בסיס אותנטי ובר-סמכא, כפי שציינו חוקרי תולדות האיסלאם במחקריהם.

על כן, יש לשלול את כל הנתונים חסרי התיעוד ההיסטורי באיסלאם המסיחים את הדעת ומאפשרים כביכול הנחיית נתיבים לחקר האמת, האמת הנתונה בערפל כבד כבר מאות שנים והמסתירה את האור ממסתרי האיסלאם.

בהסתמך על מסקנות החוקרים שחקרו את תולדות האיסלאם ואת תולדות מוחמד, מייסד האיסלאם, עדיין קיים קושי רב לתאר במדויק את אורחות חייו ולשפוט את מעשיו מאחר וכל המחקרים אשר התבססו על מחקרים קודמים אודות חייו, פסולים הם, כי התבססו על חדית׳ים חסרי תוקף ותיעוד אותנטי.

תורת האיסלאם ותולדות חייו של מוחמד, מייסד האיסלאם, מבוססות אך ורק על סיפורים ומעשיות שעברו מפה לפה כמנהג וכמסורת תושבי חצי האי ערב באותם הימים.

מוחמד הוא המנהיג היחיד בהיסטוריה האנושית שאודותיו ואודות מעשיו בחייו אין שום מסמך אותנטי וכאן היסוד להתעוררות החשדות בכל הנוגע לאמיתות הסיפורים בעל פה ששמם – חדית׳

ההיסטוריה האנושית שופכת אור לאורך אלפי שנים אם בכתובים על פני האבנים, ׳כתיבות׳, או בכתובים על פני עור ׳קלף׳ כפי שנכתבו אודות נביאים ומלכים רבים בתנ״ך או בספרי היסטוריה קדומים אודות הפרעונים ממצרים, אודות מלכות אשור, אודות יון, פרס ורומא עוד לפני תקופתו של מוחמד.

הערת המחבר : היו מנהיגים שהנציחו את ניצחונותיהם במלחמה או פרסמו חוקים חדשים שחקקו על פני לוח אבן למזכרת, כדוגמת עשרת הדיברות שנחקקו על שני לוחוץאו תיאור ניצחונו של רעמסס הרביעי על פלשתים " יורדי הים " בשפך הנילוס שבמצרים. עד כאן.

מוחמד החל בפעילותו הרוחנית בשנת 610 לספירה ונפטר בשנת 632 לספירה. חייו היו רוויי הרפתקאות, בעיקר בתחום המדיני אשר השפיעו רבות על שינוי פני חצי האי ערב.

השאלה הקרדינאלית הנשאלת בתמיהות היא, איך יתכן שבמשך 22 שנות מאבקים ומלחמות אשר שינו מהותית את מפת האזור בתחום השליטה על ה׳כעבה׳, ביטול משטר האמונה באלילי השבטים ב׳כעבה׳, נצחנות וכיבושים, לא מצא אף היסטוריון עילה מוצדקת להעלות על הכתב את ההשתלשלויות המרחיקות לכת בחיי תושבי האזור בהתייחס לקורות חייו של מחולל מהפכה כמוחמד ?

תולדות האמונה המוסלמית מבוססות על סיפורים ומעשיות בעל פה המכונים חדית׳ או בשפה הפרסית ׳הדיס׳ שפירושו סיפור או השערות המיוחסות למוחמד, אם על פי דבריו או בהסכמתו.

הערת המחבר : " כעבה " הוא מבנה שבו שכנו כשלוש מאות פסלי אלילים, ה " כעבה " ניבנה על שטח ניטראלי על ידי אחד מאבות שבט קורייש בשם מנדב הקדוש ושימש את תושבי האזור סביב מכה כמקום תפילה על פי מסורת עובדי האלילים, ולחלופין, לקיום משא ומתן או למסחר בין סוחרי השבטים בתנאי שלום. עד כאן. 

פעמים 82 – חכמת נשים

פעמים 82 – חכמת נשים

כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה.  צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.

מסרים ערכיים ודתיים.נשים במרוקו

מהם המסרים הערכיים והדתיים שהעביר הרב משאש לשומעיו ולקוראיו באמצעות הדרשה שהבאנו לעיל ? מסר אחד, שהוזכר לעיל, הוא חוסר הקשר והתלות שבין מצוות תלמוד תורה לבין האידיאל של העיסוק בתורה לשמה. חובת תלמוד תורה היא מצווה, המעוגנת בפרשנות חז"ל לדברי המקרא והמקושרת למבנה חברתי ממוסד.

חובת תלמוד תורה יכולה להתקיים כאשר היא מוטלת על גברים בלבד, וכאשר נשים מקבלות עליהן לעסוק בשאר העניינים, על מנת לקדם את כינונו ותפקידו של עולם התורה הגברי. לעומת זאת, העיסוק בתורה לשמה אינה חובה או מצווה אלא ווקציה, ( יעוד, תפקיד, שליחות ) ולפיכך הוא מותנה במיקום הפרט במיבנה החברתי הקיים או במעמד החברתי שלתוכו נולד.

החידוש של הרב משאש הוא בהבהרה חד משמעית ורדיקלית של מסר זה, וכן בקביעתו, שבעניין זה אין כל הבדל בין נשים וגברים " כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ".

המסר השני הוא הבהרת ההשלכה בפיסקה הקודמת על מוסד הנישואין. הרב משאש אינו מעלה פקפוק ביחס חשיבות מוסד הנישואין וביחס לכך שהציפייה המקובלת שגברים ונשים יינשאו, יחיו כזוג ויקימו תא משפחתי, היא צפייה ראויה מבחינה יהודית.

אולם הוא אינו מסכים כלל שמימוש ציפייה זאת הוא הערך העליון שלפיו חייב כל אדם לעצב את חייו, ובמיוחד מי שחשקה נפשו בתורה יותר מאשר בבן זוג – פטור מלהינשא. ושוב, הרב משאש מבהיר שדברים אלו אמורים לא רק ביחס לגברים.

למעשה, הוא אומר יותר מכך, משמעות ה " קל וחומר מבן עזאי " שבונה גיבורת הסיפור הראשון הוא שהזכות לוותר על נישואין לטובת עיסוק בתורה מובנת מאליה הרבה יותר ביחס לנשים, מאשר הגברים.

מסר שלישי העולה מדרשתו של הרב משאש, הוא הדגם הראוי של יחסים בין גברים במעמד של סמכות – אם אבות, אם רבנים – לבין הנשים המבקשות לבחור אורח חיים לא מקובל. שלושת הגברים המתוארים בסיפורים שלפנינו – אביה של הצעירה מאלג'יר, הרב עייאש, ואביה של הצעירה מתלמסאן – אינם מעלים על דעתם לאלץ את הגיבורות להינשא בעל כורחן.

דבר זה אמור גם ביחס לאביה העני והנזקק של הצעירה מתלמסאן, אף שגורלו תלוי בהחלטה של בתו. הם מתייחסים בכבוד רב למאווייהן, לעמדותיהן ולדעותיהן של הנשים, גם בטרם הבינו אותן לעומק. הבדלי הגישות וחילוקי העמדות שבין הגברים הללו לבין הגיבורות מתלבנים בשיח רווי כבוד הדדי.

ולבסוף. מקבלים הגברים את עמדת הגיבורות, תוך ויתור על התפיסות שבהן הם החזיקו עד כה, אין ספק שגברים אלו אינם שותפים להיגד הידוע " נשים דעתן קלה ". 

הפרק האחרון בפרקי אבות מכונה " פרק קנין תורה ", מפני שהוא עוסק במעלותיו ובשבחיו של לימוד התורה ושל העיסוק בה. המשנה הראשונה בפרק זה נמסרה מפיו של רבי מאיר, ותוכנה אופייני לצביון הפרק הבא :

רבי מאיר אומר : כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו. נקרא רֵעַ, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבאיות, ומלבשתו ענוה ויראה. 

הערת המחבר.

מסר רביעי, העולה מן הסיפור הראשון, קשור לזיקה שבין תורה, יהודים ונכרים. עיסוקה של גיבורת הסיפור ב " תורה לשמה " מציל לא רק את יהודי אלג'יר, אלא את כל בני העיר. התורה אינה ברכה רק ליהודים אלא לכל באי עולם, וזאת בלא קשר להכרתם במעלות התורה ובקדושתה.

תפיסת הרב משאש ביחס לערך שיש בעיני האל לחייהם ולרווחתם של לא יהודים וביחס להשפעות החיוביות של התורה גם על נוכרים השרויים בסביבתה, עולה בקנה אחד עם דברים שהוא כותב בהקשרים אחרים על אודות היחס הראוי של יהודים כלפי מוכרים.

בכך מגלה הרב רגישות והזדהות לפן אוניברסלי של המסורת התרבותית הדתית היהודית, פן שלא תמיד נמצא לו ביטוי ביצרתם של רבנים אחרים. בשיר השירים רבה, " בזכות התורה ולומדיה ינצל העולם "

סיום המאמר.

דברי הרב מבליטים את המתח שבין תפקידה החברתי המקובל של האשה לבין מאוויה האינטלקטואליים הרוחניים. הבחירה שעמדה בפני כל אחת מגיבורות הדרשה הייה בין ייעודה החברתי המשפחתי לבין חישקה לעסוק בתורה.

כל אחת מאפשריות אלו הינה בעלת משיכה ארוטית : מחד חיי אישות ומשפחה, ומאידך חיי הגות ורוח. אך הגיבורות יכולות לזכות רק באחת מהן. שתי הגיבורות בחרו בחיים של תורה, והרב משאש העניק לבחירה זאת צידוק מלא, מבחינת המסורת היהודית.

מדברי הרב משאש עולה שאלת מפתח : האם קיימת ביהדות אפשרות של תמורה, של מבנים חברתיים המאפשרים גם לנשים שומרות מסורת לשלב ולאזן בין חיי משפחה ובין חישקן בתורה ? שכן, מי יודע כמה נשים הדחיקו את חישקן בתורה לטובת חישקן בזוגיות ובמשפחה ?

מי יודע כמה נשים מעולם לא העזו להעלות על דעתן את עצם קיומה של הברירה, מפני שתהליכי החיברות הביאו אותן להרגיש שפתוחה בפניהן דרך אחת בלבד ? מאופן הצגת הגיבורות וסביבתן בדרשת הרב משאש עולה במרומז כי התמורה תלויה ביכולתן של נשים לעמוד בגבורה על שאיפתן לשילוב של חיי משפחה ועיסוק בתורה, וכן במידת הכבוד והתמיכה שנשים אלו תזכינה להם מצד הדמויות הגבריות שבחייהן.

סוף הפרק.

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים סודו של הסייד

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחדהולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סודו של הסייד

הוא לא צריך סולם כדי להגיע לתקרה, עובד מהר וגומר מהר ואנשים מפנים את הדירה מרהיטים וכלים ומקבלים אותה בחזרה בו ביום, עם שחר, בעוד הכוכבים בשמים, עליה אטווילה הפקירה בידיו את החדר הקטן שלה ויצאה לכבס את הצמר בנהר, זה ייקח לה יום שלם ובינתיים הוא יכול לעשות בדירה הקטנה שלה מה שהוא רוצה, הדליים שלו בכל פינה, הקירות ערומים והוא שם לבדו, עובר עליהם הלוך ושוב, מעלה ומטה, מפעם לפעם מערבב את הצבעים בדלי וחוזר עם המברשת, מחליף את הקיר הצהוב בכחול ואת הורוד בלבן, ברגע שקיבל לידיו את הדירה הפשיט אותה לגמרי ופשט עליה בקדחת של צבעים, איש לא מתווכח איתו ולא מתמקח, הוא השליט והוא המחליט באיזה צבע לכסות את הקירות, ואיזה ציורים לצייר עליהם, פרחים, כוכבים או תות ודובדבן, כשמשה עולייל היה ילד לא היו צבעים, במללאח הכל אפור, אין עצים, אין פרחים, אין דשא, אין צמחיה, רק סמטאות אפלות, ואפילו שמים כחולים בקושי אפשר לראות, חיפש ירוק כדי לשים קצת דשא ועצים, אבל לא מצא, אצל מוכר הצבעים הצטברו רק זנבות עפרונות של אדום, צהוב, כחול וסגול, שנזרקו על ידי אלה שלא יכלו עוד להחזיק בהם, אך ירוק לא נמצא ביניהם, כשהמורה נתן יום אחד לצייר גינה עם פרחים, הוא צייר הכל בכחול: גבעולים עלים וענפים – הכל כחול.

המורה שאל: למה כחול? למה לא? הוא ענה, השמים כחולים, העיניים כחולות, אבל העצים? מה פתאום כחול? אמר המורה ושלח אותו לחצר להביא ענף מעץ הזית, איזה צבע אתה רואה? שאל המורה, כשהוא מצליף על ידיו בענף הזית, כחול, הוא ענה ובכה, הצליף בו המורה בידיו וברגליו עד שהפסיק לצעוק, מאז חדל לדבר, הפסיק ללכת לבית הספר והתחיל ללוות את אביו הסייד עם דליי הסיד ביד, עד שהאב מת והוא בא במקומו, משה עולייל מכיר את כל בתי העיירה מבפנים ומבחוץ, הוא סייד גם את ביתו של טובלי העשיר של ספרו, אשתו, עישה יהודה, כבר זקנה ובלי ילדים, אבל הוא לקח אישה שניה, רבקה סיסו, צעירה ונאה, בת חמש עשרה, זנח לגמרי את הזקנה שהפכה לאמו ואוהב רק את הצעירה, לבן ארבבי החייט דוקא יש ילדים מאשתו, מרים וידאלה, אבל עינו צדה נערה יותר צעירה, ימנה עולייל, ונשא אותה לאישה, לה דוקא אין ילדים, אבל עוזרת לאשתו לגדל את ילדיה והן חיות יחד באהבה גדולה, הרוכל, חכם ממן, תמיד במסעות, אשתו שמחה שניאור, נתנה לחברה הטובה ביותר שלה לכתוב לה מכתבים בשבילו, ממכתב למכתב היתה מוסיפה משפט או שנים משלה, כל כך יפה היא כתבה, שהתחיל להתאהב בה ולכתוב לה במקום לאשתו, היה שולח לה כדי שמן, דבש וחמאה, שאשתו היתה מכירה ככדים שלו וכשחזר התגרש מאשתו ונשא את החברה לאישה, אצל כולן הוא סייד, לא בחל באף אחת, אלמנות, גרושות, עגונות ונטושות, אף אחת לא התווכחה איתו על הצבע, את הבית של עליה אטווילה הוא מסייד כחול, זה הצבע שמגיע לו, בעלה, פתחיה,כמו כל יתר הגברים, לא נמצא בעיר, הוא ספר, אבל מאחר שבעיירה קטנה אין צורך ביותר מספר אחד הוא נאלץ לצאת לעבוד בכפרים רחוקים, על הכחול הוא מצייר עלים ירוקים וזיתים, בקיר אחר הוא צייר צבעי שמים ועננים, בקיר שלישי את הזרם הצלול של הנהר וחלוקי האבנים מתחתיו ובקיר האחרון כוכבים נוצצים, על הקיר הזה, המזרחי, הוא מצייר לבסוף את הכותל המערבי – מסגרת סגלגלה ובתוכה קיר אבנים דו ממדי ועליו שלושה ברושים, מתחתיו – ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, בקיר ממול, ממש באותו גובה, הוא משאיר ריבוע קטן לא מסויד זכר לחורבן, כך בכל דירה, זאת טביעת האצבע שלו והחן שלו, בהיותו אילם ולא מדבר חיבבו אותו הנשים שהיו בטוחות ששום רכילות עליהן לא תצא מפיו ושום סוד מסודות הבית לא יתגלה על ידו, עכשיו כשסיים לעבוד הוא נושם לרווחה וחופר מתחת לכותל גומה קטנה, תוחב לתוכה חבילת שטרות, חסכונותיו מעבודתו, עובר עליה בגבם וצובע, כך הוא עושה בכל בית, חסכונותיו טמונים בכל בית בקיר המזרח ליד הכותל, ואיש לא יודע על כך חוץ ממנו והכותל, לא מספר לאף אחד, כי לא מאמין לאף אחד ביחוד לא לאשתו, מרים וואזנה, שלא הביאה לו ילדים, אבל מתלבשת על ארנקו ומבזבזת הכל, וגם לא לאחיו, רפאל, שמסית אותו כל הזמן נגד אשתו שגונבת את כספו, אפילו סוויסו הספר לא יודע. סוויסו יודע את כל סודות העיר ומספר הכל לכולם כשהם יושבים תחת התער שלו, אבל את סודו של הסייד – לא. הוא לא יודע שאפילו בביתו ובמספרה שלו טמונים חסכונותיו של הסייד, בכל פעם שהוא צריך קצת כסף הוא פשוט דופק במברשת תחת הכותל בבית שבו הוא עובד, חופר קצת בפטיש, מוציא את החבילה, מכסה מיד בגבס ועובר בסיד, הכותל זה מקום בטוח, גם אם קיר אחד נופל והבית נהרס עדיין העיר עומדת, ספרו חייתה אלף שנים ותחיה עוד אלף, ומה אם הוא ימות? לא מתים כל כך מהר וגם הגוף מזהיר קודם, הוא משוחח איתך, נכון שהפה לא מדבר, אבל כל יתר האברים כן, והוא הכי חזק מכולם והכי גבוה, יש נשים שרואות בו אישאלוהים, כי כשהוא שומע על מישהי נזקקת, הוא מסוגל לכתוב לה קמיע עם ציור של כותל, לידו את מקום האוצר ותמיד, מעשה פלא, הוא לא טועה, הן חופרות ומוצאות, מה קרה? פתאום עליה אטווילה חוזרת, היא רק יצאה לנהר עם הכביסה, הרי היא צריכה להבעיר את העצים על שפת הנהר, לשים את הדוד הגדול לרתוח עם הצמר של המזרונים והכריות, לכבס, לפזר לייבוש על הגדה ואחר כך לנפץ על הסלעים, להצליף עליו במקל, לנפנף אותו באוויר כדי לנפח אותו מחדש לפני שייכנס חזרה למזרונים, זה עבודה ליום שלם, ועכשיו רק צהריים מה היא עושה כאן? אבל היא, גבוהה וגמישה, צבע יין וחלב, מחייכת אליו ומדברת ומדברת, הנשים הרי יכולות לדבר אתך כל היום על הכביסה שלהן, על החינה, על הקניות, על החתונה, הלידה והגירושין שלהן ושל השכנות, עליה אטווילה פותחת את הסיר הקטן והריחני שהביאה עמה ומראה לו טגיין של זיתים ועטינים, הריח מכה בנחיריו, הוא לא יכול להתנגד, והוא מניח למברשת, מתישב ואוכל יחד איתה מתוך הסיר, תאווה לחיך, לעיניים ולנחיריים, התבשיל של עליה אטווילה משכר, מתוק ומרגיע, היא בטח שמה בו איזה כישוף, כי לפתע הוא מרגיש את ראשו בעננים וידו מושטת אליה והוא חש איך לאט לאט הוא מסייד אותה הלוך ושוב, הלוך ושוב ולבסוף חופר איזה גומה ומטמין בתוכה את אוצרו, הגברים של ספרו הרי מסתובבים בכפרים רחוקים ולא שבים אלא בערב פסח, לכן הנשים מסיירות לפחות פעמיים בשנה, פסח וסוכות, החזקות שבהן לא מתביישות לסייד גם בשבועות, משה עולייל, הסייד האילם לא יכול להסגיר את סודן אפילו היה רוצה, בפסח כשהגברים חוזרים, מוצאים את העיר מצוחצחת, הנשים מרוצות וכשכולם יושבים בליל הסדר מסביב לשולחן ומספרים ביציאת מצרים אף אחד לא יודע כמה צאצאים של משה עולייל יושבים ביניהם, אכן, ספרו כולה שלו, הצבעים שלה כולם שלו, הכסף בקירותיה שלו והילדים שלה – שלו, בלי שירש מלוכה הוא הפך לאבי השבט ואבי העיר, העיר עמדה אלף שנים ואין סיבה שלא תמשיך כך עוד אלף שנים, מי יכול היהלנחש שהיא תתחיל פתאום ללכת, כי באותו פסח, ביום המימונה, בא המשיח וכמו במטה קסם קמו כל האנשים, סגרו את הבתים נטלו את המזוודות והתחילו לזוז, נועלים את הבית והולכים. הסייד עומד ובוהה, לא מבין מה קורה, הכסף שלו שם בתוך הקירות והם נועלים והולכים, הוא עובר ביניהם מגמגם וצווח, כשהוא מסמן באצבעו לכיוון הכותל, אבל אף אחד לא מבין מה הוא רוצה, חושבים שהשתגע, או שהוא קורא להם למהר לכיוון הכותל האמיתי בירושלים, שהוא מסמן להם את הכתובת למסע, הוא מנסה לעכב, שם רגל בין דלת למשקוף, עומד בפתח הבית בגופו הרחב וחוסם את היציאה, אחר כך רץ לשער העיר, מותח את ידיו ורגליו לצדדים סוגר את הדרך, לא מבינים מה קורה לו, הם ממהרים עם המזוודות, נוזפים בו וקוראים לו שיפנה את הדרך, אך הוא רק מוציא קולות מגרונו, למה אתה מפריע? מה אתה רוצה? הנשים מתנכרות לו לגמרי, הולכות אחרי הבעלים וגוררות את הילדים אחריהן, הוא רוצה לצעוק ולא יכול: הי, רגע אחד! מה פשעתי? למי לא סיידתי? מי מתלוננת? רואה את מרים וידאלה מחזיקה ביד בעלה ומתחנן בלי מלים: את לא חיכית אצלי בתור אף פעם, משמחה שניאור שדוחפת את הילדים קדימה הוא מבקש: אתן לך ירוק כמה שאת רוצה, את תבחרי את הצבע י למרים אטווילה הוא מזכיר את הטנזיה שאכלו יחד לפני פסח, אבל אף אחת לא שומעת, כולן עם שיגעון בעיניים, חבילה מתחת לבית השחי והילדים הקטנים בחיקן רצות קדימה אחרי מישהו שרק קולו נשמע והוא, כנראה, רץ קדימה לפני המחנה, הכפריים שבאים ביום חמישי לשוק לא מוצאים את העיר, הם קוראים לסייד, לספר, לסנדלר, לחייט ולפחח, לרב ולחזן ואיש לא עונה, העיר ריקה. כשנכנסים לבתים המתפוררים מבחוץ הם מתפלאים לראות את יופיים מבפנים, איך כל הנופים והצבעים שאין במללאח נמצאים על הקירות: הנהר והשדות, עצי הפרי והפרחים, השמש, הירח, הכוכבים, משתוממים למצוא על כל קיר את הכותל הקטן עם שלושת הברושים ולא מבינים איך עינו של הצייר המוכשר לא הבחינה בריבוע הקטן שנשכח ממול לאמסויד, יהודים מוזרים, עם הציורים והסודות המוזרים שלהם. אלה שמתישבים בבתים הנטושים חיים בין הסודות האלה דור אחרי דור. עם השנים גם הם מסיירים, שכבה אחרי שכבה, מוחקים את הסודות, רק סודו של הסייד נשאר, אותו הם לא יכולים למחוק ואיש לא יודע שבתוך כל קיר בכל בית בספרו טמון עד היום אוצרו של הסייד.

מראכש העיר

באדיבותו והסכמתו של אשר בן חיים הי"ו

עקדת פלורי 

בנו יחידו של הפאשה של העיר מראכש חלה במחלה קשה . מיטב רופאי העיר לא מצאו מזור למחלתו .

באין תרופה למחלת בנו אהובו פנהLe Chateau de Cambous הפאשה לרבי פנחס הכהן המלומד בניסים מהעיר מראכש . הוא קרה אליו את הרבי אל ארמונו . הרבי הגיע למיטת חוליו של הבן התפלל להחלמתו

וכך היה 

הבן שב לאיתנו כאילו זה היה חלום רע . 

כאשר טייל בן הפאשה בגני המנארה בעיר מראכש נפלו עיניו על נערה יפיפיה . הבן שאל אודות הנערה ונאמר לו כי הנערה היא מבנות היהודים ומתגוררת היא במלאח היהודי במראכש . 

הבן הגיד לאביו כי בעת שטייל עם חבריו אחר הצהריים בגני המנארה שבעיר מראכש . ראו עיניו נערה יפת מראה מבנות שרה . והוא מבקש מאיתו כי ילכו יחדיו לבית אבי הנערה בכדי לבקש את ידה . האב ניסה לדבר על לב בנו כי יקח לו אישה מבנות עמו אך הבן מיאן להיענות לבקשת אביו בלב כבד נעתר הפאשה לבקשת בנו יחידו. 

הבן ואביו הפאשה של מראכש יצאו אל בית אביה של הנערה במלאח של מראכש .הבית שכן ברחוב דרב עטייה בבניין דירות בו התגורר גם רבי כליפא ויזמאן . 

הבן והפאשה הגיעו לבית כאשר ידי משרתם מלאו תשורות ומתנות לנערה ולהוריה . הפאשה ביקש את ידי הנערה מהוריה . ההורים שפחדו לסרב לפאשה . אמרו לו בנימוס כי לכבוד להם לתת לו את ביתם אך כעת צעירה היא. ובעוד שנה כאשר תתבגר ותסיים את בית סיפרה . יהי להם לכבוד להשיא את ביתם לבנו לאישה . 

הבן והפאשה נפרדו בברכות מההורים המפוחדים .הבן הבטיח להגיע מידי פעם לבית ההורים בכדי לבקר את אהובתו פלורי .

כאשר יצאו הפאשה והבן את הבית התיישבו ההורים לטכס עצה כיצד לצאת מן הרעה אשר נפלה עליהם .

הימים ימי העלייה לארץ ישראל הם . בראש מעייני השליחים היו בני הנוער במראכש . הנערים בני מראכש נשלחו על ידי השליחים בהמוניהם לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער מרדכי ניגש בחשאי לפעילי העלייה וביקש מהם לשלוח מיד את ביתו לארץ ישראל .

בקשת האב אושרה. ובתוך ימים אחדים עזבה פלורי בבהילות את מראכש בדרכה לארץ ישראל .

לאחר כחודש ימים . ניצב בנו של הפאשה בבית הוריה של פלורי . כפי שהבטיח הוא כאשר ביקר בביתם יחד עם אביו .הוא הגיע בכדי לראות השלום לאהובתו פלורי . 

הבן הקיש בדלת שהיתה פתוחה אך איש לא השיב לו . באין איש שיזמין אותו להיכנס פנימה . הזמין את עצמו ונכנס אל תוך הבית כאשר הוא מחפס את בני הבית לשווא . לא יתכן הדבר אמר לעצמו בן הפאשה הלוא הדלת פתוחה . חיפס בחדרים ולא מצא איש . התיישב בחדר האורחים והנה רואות עיניו בפינת הבית את האם יושבת לה בוכיה . ניגש אל האם ושאל מה לך כי תבכי היכן פלורי ? . 

האם בקול בוכים ובפחד גדול אמרה לבן הפאשה כי פלורי .
נסעה להינפש בצרפת. אצל דודתה מישל. האם המשיכה ואמרה כי גם בני המשפחה מתגעגעים . וממתינים בקוצר רוח לבואה של פלורי בימים הקרובים בעזרת השם . לשמע הדברים האלו טרק בן הפשא את הדלת אחריו בחמת זעם . ובדרכו החוצה סינן מפיו קללות ואיומים . 

מרדכי אבי הנערה ידע שנקלע הוא למצב ביש בלא מוצא . עם ערב יצא כדרכו אל בית הכנסת של מסעוד ויזמאן כמנהגו יום ביומו להתפלל בציבור מנחה וערבית . ישב הוא מהורהר ומדוכדך ללא זיע . גם שהקהל קם להתפלל תפילת שמונה עשרה . נשאר מרדכי דבוק אל כסאו . ראה הרב כליפא ויזמאן ממקום מושבו את מרדכי ופניו אינם כתמול שלשום . ניגש הרב אל מרדכי שם את ידו על כתפו ושאלו ? . מה לך מרדכי ? 

מה אספר ומה אומר לך רבי כליפא ויזמאן . ענה מרדכי . מכה קשה פקדה אותי ואת משפחתי איני מוצא מזור לצרתי . סיפר מרדכי את קורות אהבת בנו של הפאשה לבת שלו פלורי . על הברחת ביתו לישראל על ידי פעילי העלייה. .רבי כליפא ויזמאן . בירך את מרדכי והיגיד לו כי ימתין בסבלנות לתשועת השם . 

שב מרדכי אל הבית מצא את אשתו בוכייה ותפילה בפיה לבורא עולם שיצילה מצרה צרורה זו . 

מרדכי עלה על יצועו בלא שאכל פת ערבית . . בחצות הליל מספר מכוניות הגיעו לרחוב השקט . ומתוכם יצאו מספר אנשים עלו חיש מהר ודפקו בפראות על דלת ביתו של מרדכי . השכנים ניעורו גם מרדכי ואשתו קמו בבהלה לשמע הדפיקות בדלת . האנשים הזרים לא המתינו עד אשר יפתחו להם את הדלת ופרצו את הדלת בחמת זעם . לקחו את מרדכי עימם במכונית שהמתינה להם במעלה הרחוב ונסעו בפראות .

השמועה על דבר מעצרו של מרדכי הכתה בהלם את יהודי העיר . הם לא ידעו מה הסיבה למעצרו של מרדכי איך יתכן הדבר . למה ומדוע ? שאלו יהודי העיר איש את רעהו . מקצת מהיהודים אמרו שחייב כספים הוא לממשלה וזו סיבת מעצרו . מקצתם אמרו שפעיל ציוני הוא ולכן נעצר על פעילות זו .

אך רק הרב כליפא ויזמאן ידע את סיבת מאסרו . עם שחר כינס הרב את נכבדי הקהילה ופתר להם את תעלומת מעצרו של מרדכי . 

מרדכי הושם בבית האסורים ללא אוכל ושתיה ואיש לא הורשה לבקרו . אף איש לא בקש לדבר עמו או לחקור אותו . לאחר מספר ימים הופיע הפאשה בכבודו ובעצמו ונגש אל מרדכי ירק עליו . דרך עליו בנעלו וזעק בחמת זעם 

מה לך יהודי שפל רוח . כי תשפילני .

הן אל מעונך באתי ודברתי עמך ובקשתי את יד ביתך . ואתה בגדת בי והברחת את ביתך לארץ ישראל . רע ומר תהי אחריתך ואחרית קהילתך . 

שליחי העלייה בעיר נעצרו על ידי המשטרה . העלייה לארץ ישראל פסקה . חנויות היהודים נסגרו באין קונים . יהודי העיר סבלו מפגיעות בגופם ורכושם הפך הפקר לאספסוף . 

אנשי הקהילה באו אל רבני העיר מראכש בדרישה להתערב ולמצוא פיתרון לבעייה סבוכה זו . באין פיתרון . שערי ארץ ישראל יינעלו . והנותרים בעיר במראכש חייהם יהיו בסכנה . 

ראשי היישוב היהודי במראכש פנו אל רבי כליפא ויזמאן ובקשו מרבי כליפא להיפגש עם מרדכי בבית האסורים . בכדי לדבר על ליבו למען ישיב את ביתו לעיר מראכש .

הפאשה נתן את הסכמתו לראשי הקהילה . לכך שרבי כליפא ויזמאן יבקר את מרדכי בבית האסורים . 

וכך היה רבי כליפא ויזמאן ביקר את מרדכי . בבית המעצר . הביא לו אוכל כשר. הרב החל לדבר בנועם על ליבו של מרדכי. הוא הסביר לו את חומרת המצב אליו נקלעה הקהילה. ושעליו להקריב את פלורי על מזבח העלייה לארץ ישראל . הזכיר לו את מרדכי היהודי ואת אסתר המלכה 

הרב בתחינה ובקול בוכים המשיך ואמר ` אתה הוא מרדכי ובתך היא אסתר " " הנך כאברהם העוקד את בנו בהר המוריה. אלפי שנים אנו נושאים את ירושלים על ראש שמחתנו בכל יום ובכל שעה אנו בוכים על חורבן דבירנו. ועל הגולה הדוויה בה אנו יושבים. יום יום בחצות הליל אנו מניחים עפר על ראשנו . ובוכים על מר גורלנו. וכעת ששערי ארץ ישראל פתוחים לפני היהודים . אתה ובתך מעכבים את הגאולה . הרב 

בלב כבד ובעיניים בוכיות חתם מרדכי על מכתב המבקש משליחי העלייה בצרפת להשיב בדחיפות את פלורי . אל בית הוריה במראכש . מפני שאחיה חולה מאוד וימיו ספורים . 

המברק הגיע לאחראים במחלקת העלייה של הסוכנות בצרפת .שליחים מבוהלים יצאו למרכז ההכשרה – "Le Chateau de Cambous ל השיב את הנערה לבית הוריה במראכש . 
כאשר פלורי התיישבה במכוניתם של פעילי הסוכנות בדרכה חזרה לבית הוריה בעיר מראכש ידעה היא . שגם ארץ ישראל לא תושיע אותה מגורלה .

כך נגזר משמיים היא פלורי בת מרדכי . תושיע את עמה בעיר מראכש ותפתח להם את שערי ארץ ישראל 

בתמונה טירת קומבוס…להלן: "Le Chateau de Cambous".

הטירה נבנתה בדרום צרפת, וכיום היא משמשת כמלון מפואר, היא ממוקמת כ – 25 דקות נסיעה צפונית לעיר מונטפליה, ובמישור שבין ההר Le Pic-Saint-Loup לבין העיירה Viols-le-Fort.

הטירה נשכרה ע"י הסוכנות היהודית ועליית הנוער בשנות ה – 50 של המאה הקודמת.

הטירה היפהפיה שימשה כתחנת מעבר לילדי עליית הנוער מכול מדינות צפון אפריקה בדרכם ארצה.

ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים

 

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכתאפרים חזן

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

עד לפני שניים שלושה דורות היו שראו במסורת הלשון של עדות ישראל לשון תת תקנית. כמין קוריוז או שיבוש שיש לתקנו על פי העברית ה " נכונה ", לאמור על פי כללי הדקדוק המקראי.

והנה משהוכח מעל לכל ספק, כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה, מדוברת הייתה בפיהם של בני ארץ ישראל, ומשנתברר כי לא הייתה מסורת לשון אחידה ומחייבת, נתבקש מאליו לברר ולימוד על טיבה של לשון חז"ל המקורית ועל שאר מסורות הלשון הבלתי מוכרת.

אחד המקורות החשובים ביותר לעניין זה הוא : מסורת הלשון שבפי עדות ישראל – ומכאן ואילך מתלווה יחס של כבוד אל כל מסורת מהימנה, וחוקי הלשון העברית מבקשים ללמוד ולהכיר את המסורות ולא, חלילה, לתקנן.

וכבר למדנו הרבה ממסורת האלה. צא וראה את עיוניו של רבי חיים ילון במסורות העדות ואת עיוני תלמידו יצחק שבטיאל במסורות התימנים ואת ספריו ומאמריו של פרופסור ש' מורג ואת פירות מפעל מסורות הלשון – מכל זה נלמד על הדרך הרבה שנעשתה מאז ימי ה " מתקנים " ועד הנה.

העבודה המאומצת שהושקעה בעיון ובמחקר של מסורות העדות הוקדשה, מדרך הטבע, לקריאתם והגייתם של בני העדות במקרא, במשנה, בתפילה ובשאר מקורות ספרותנו הקדומה, כשהטקסט נתון לפנינו. לשונם הפעילה של בני העדות, לאמרו כתיבתם שלהם בעברית, כתיבה של מקור או כתיבה של תרגום, לשון זו כמעט שלא הגיעה אל שולחן עבודתו של חוקר הלשון.

 וידיעותינו על לשונם העברית של בני המזרח ובני צפון אפריקה בכתיבתם השוטפת בדורות האחרונים, ידיעות אלה קלושות חן ביותר, לפי שמטבע הדברים הוסבה הדעת אל צמיחתה של הספרות העברית החדשה באירופה ובשילובה של זו במפעל תחיית הלשון ובחלקה במפעל זה.

חידושי לשון לא מעטים, שצמחו בספרות העברית הכתובה, עברו אל הלשון המדוברת ״, שזה עתה החלה את צעדיה הראשונים. ובין כה וכה הוסחה הדעת מפרק מרכזי וחשוב ביצירה .העברית, פרק של כתיבה עברית בכל תחומי החיים החל בספרי הלכה ודרוש ועד לכתיבת מדעים ודברי־הימים ועד לכתיבה שבאומנות, כתיבת דברי שיר וסיפור — מטען תרבותי שראוי להתכבד בו.

משעלו נושאיו של מטען זה ארצה, כללה תודעתם הלשונית — מי פחות ומי יותר — משקעים שונים מאותה עברית שוטפת שבכתב. ואלה בוודאי השפיעו ונטלו חלק, ברב או במעט, בעיצובה של העברית החדשה. נמצא כי המחקר והעיון בלשון זו הם בבחינת חובה כפולה: הן מצד עצמם, כפרק ביצירה העברית ההיסטורית, והן מצד המשכם, כמשפיעים אפשריים על הלשון העברית החדשה בכלל. ואם לא נכין תשתית איתנה לתיאורה המלא ולעיון ביצירה העברית של בני עדות המזרח בדורות האחרונים נימצא מפסידים הפסד כפול.

מכל השפע העצום של יצירה זו מבקשים אנו לבדוק במאמר זה את רובדי הלשון בשירתו של רבי דוד בן אהרן חסין שחי במארוקו במאה השמונה־עשרה, ומתוך עניין רובדי הלשון נעיין בשימוש בארמית בשירתו של רבי דוד.

רבי דוד בן אהרן חסין איש מקנאס הוא פייטנה היותר מובהק של יהדות מארוקו, ואין לך קובץ של שירה ופיוט ממארוקו או אף מצפון אפריקה כולה ששירת רדב״א חסין לא תהא מיוצגת בה, ואין לך הזדמנות או מאורע של שמחה או של עצב, של ציבור או של פרט שלא יעוטרו בשירי רבי דוד, וכמה שיישמעו דברינו מפליגים אין הם אלא לשון של המעטה.

שניים משיריו אף נעשו נחלתם של כלל יהודי המזרח, והם: שירו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ י המספר בשבחה של טבריה, ושירו ׳אערוך מהלל ניבי׳  המספר בשבחו של אליהו הנביא והמושר במוצאי שבתות ובטקסי ברית־מילה. כמת משיריו אף נתגלגלו אל הגניזה הקאהירית. שיריו של רדבא״ח נפוצו בין יהודי מארוקו עוד בימי חייו ונתקבלו שם בהתלהבות רבה בכל מקום .. בסוף ימיו כינס רבי דוד את שיריו והכינם לדפוס. הספר ראה אור בשנת תקס״ז, לאמור כמה שנים לאחר מות המחבר. 

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר