ארכיון יומי: 29 ביולי 2013


פאס העיר-א.בשן-מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

 

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

בין הגזירות של השליט הפאטמי – חאכם באמר אללה – 996 – 1021 – היתה הפקודה לבתי מרחץ נפרדים לד'מים, בהם יכנסו עם צלבים ובולי עץ, גזירותיו אמנם בוטלו לאחר עלות יורשו, אבל האיסור לרחצה משותפת של מוסלמים עם נוצרים ויהודים נשמר גם בדורות הבאים. לפי הנוסח של " תנאי עומאר " שנכתב בתקופה הממלוכית על ידי קלקשנדי, נזכר האיסור בהקשר לנשים בלבד.

על הד'מית הנכנסת לבית המרחץ, לענות טבעת מברזל, מעופרת, או מחומר אחר כדי להבדילה מהמוסלמיות. ובהמשך נאמר שאסור להן להכנס למרחצאות ביחד עם נשים מוסלמיות.

במזרח התיכון בימי הביניים ובתקופה העות'מאנית היה נהוג שהיהודים הרוחצים בבתי מרחץ ציבוריים חייבים לענוד סימן מיוחד כמו פעמון לצוארם, כדי להבדילם מהמוסלמים ולזהותם כד'מים.

בארצות המגרב לא הותרה כניסה ליהודים בבתי מרחץ של המוסלמים, וכך היה גם במרוקו עוד בתחילת המאה ה-20, ומי שהעז ונכנס דמו בראשו. במרוקו גם נאסר על היהודים לבנות בתי מרחץ לעצמם. והודי פאס פנו בשנת 1836 לסולטן עבד אלרחמאן השני, בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ היות ואינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית ותשובתם היתה כי איסור השימוש במרחץ מוסלמי הוא פועל יוצא מהחובה לבודדםץ אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שני טעמים.

        א. בית מרחץ הוא עניין שמותרות, שאין להעניק ליהודים.

       ב. אין המרחץ דרוש להם מבחינה דתית, הם אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית מרחץ דרוש להם לתענוג בלבד. למרות זאת היה חכם מוסלמי אחד בפאס שהמליץ לאשר להם לבנות מרחץ, דבר שעורר תרעומת אצל האחרים ותביעה להענישו. הסולטאן הגיע למסקנה כי אין להרשות להם בניית בית המרחץ. המחבר שפירסם תעודות על נושא זה, הוסיף שעוד בשנת 1898 בימי נסולטאן עבד אלעזיז הרביעי לא היה ליהודים בית מרחץ משלהם. על רקע זה יש להבין את האירוע דלהלן.

ביולי 1873, לקראת סוף שלטונו של הסולטאן מוחמד הרביעי ( מת בספטמבר אותה שנה ) התרחש בפאס האירוע הבא.

יהודי חולה שנזקק לרחצה בבית מרחץ חם, הצליח להכנס לבית מרחץ פרטי ברטבע המוסלמי, לאחר מתן שוחד. נוא נאסר יחד עם שני מלוויו. דיווח על המקרה הגיע לידיעת העיתונות, לכי"ח ול " אגודת חיים " בלונדון, ונדון בהתכתבויות בין גורמים שונים בבריטניה ובמרוקו. לסיפור שתי גרסאות, זו של היהודים וזו של המוסלמים.

  גרסת היהודים.

הנושא פורסם לראשונה ב 1 באוגוסט 1873 בג'ואיש כרוניקל, ופרטים נוספים בספטמבר ובאוקטובר, בדיווחים החודשיים של כי"ח וכן בדו"ח השנתי של " אגודת אחים " לשנת 1873/4, ב " החבצלת " יח באלול תרל"ד.

בכל אלה מופיעים הפרטים הבאים.

יהודי חולה ועני בפאס בשם יהודה אלקסלסי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

צווה על ידי רופאו לרחוץ גופו במים חמים. כיוון שאסור שיהיו ליהודים בתי מרחץ במללאח, ואסור להם להשתמש באלה המצויים ברובע המוסלמי, שכנע הנכה את הממונה על בית המרחץ לאפשר לו להיכנס בסתר.

שומר בית המרחץ התבקש כמובן תמורת שוחד, לא לגלות זאת לאחרים. הוא לווה על ידי מאיר בן סוסאן ואברהם מלול, שלושתם בני 35 -40. השומר לא שמר את הבטחתו וגילה זאת, וכשיצאו מבית המרחץ הוקפו שלושת היהודים על ידי המון נזעם שתקפם בגלל שטימא את בית המרחץ.

הם נקשרו בחבלים על ידי החיילים, הובלו ברחובות העיר בדרכם לבית המושל כשהם מוכים במקלות ובפטישים, נדקרים בסכינים, ונרגמים באבנים שהושלכו מן הגגות. הם נפצעו וזבים דם, אוזנו של אחד מהם נחתכה, אחד התעוור בעין אחת ולשלישי סדקים פתוחים בראש.

נוסף לכך ציווה המושל האכזר להלקותם 500 מלקות. המוסלמים מקווים שהסולטאן יורה לערוף את ראשיהם. לאחר מכם הושלכו לבית כלא, וכעבור זמן הועברו לבית כלא אחר בו תנאים עלובים יותר. הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב- 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של השגריר הצרפתי טיסו, הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב – 19 בדצמבר אותה שנה, הם היו כבר מחוך לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

הנרי דה וורמס נשיא " אגודת אחים " הריץ מכתב לשר החוץ הבריטי הלורד גרנוויל בוהפרטים על האירוע, וביקשו שיורה לשגרירו במרוקו שיפעיל השפעתו על הסולטאן לשחרור הנאסרים, ויציין כי מעשה זה מנוגד לד'אהיר שנתן למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

וכן מנוגד להבטחות שניתנו לאחרונה לשגריר בריטניה, כי צעדים קפדניים יינקטו כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. כתשובה לפנייה הדיעה הודעה ממשרד החוץ, כי השגריר בטנג'יר קיבל הוראה לחקור בנושא ולדווח על התוצאות.

ואם ייראה לו שהדבר דחוף, עליו להתערב למען הקורבנות. לאחר מכן הגיעה הידיעה כי מהיהודים המסכנים שוחררו.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו

דברי שלום ואמת מאת הרב שלמה טולידאנו . כרך אלף.

הקדמת המו"ל.באבא סאלי זצוקל

אנו מתכבדים להגיש לפני הציבור הרחב את הספר " דברי שלום ואמת " המיישב מנהגי מרוקו שיצא עליהם ערעור בדור האחרון.

זכות נפלה בחלקו של המחבר, הרב שלמה טולידאנו שליט"א, הוציא לפועל מה שהרבה חכמים כמתו רצו לעשות, לחבר ספר העונה על כל השאלות שצצו על מנהגינו שירשנו מאבותינו הקדושים.

עוד לפני גירוש ספרד, מרוקו התברכה במרכזים תורניים שלא פסקה מהם תורה וגדולה מאות בשנים . בספר " מלכי רבנן " של החוקר הרה"ג רבי יוסף בנאיים זצוק"ל מונים כ-1700 חכמים במרוקו שחיברו ספרים, או חתמו על פסקים או שהיו מוכרים כתלמידי חכמים רשומים.

ב. טלית קטן

לבישת טלית קטן אינה אלא מידת חסידות. ולבישתה ע״י מי שאינו חסיד, נחשבה ליוהרא. לכן רוב העם לא נהגו ללבוש טלית קטן, להוציא תלמידי חכמים מפורסמים15. בימינו נוהגים כולם ללבוש טלית קטן, ואין בזה עוד משום יוהרא, הואיל ונתפשטה התורה בשכבות העם, ורובם יודעים את חומרת האיסור בלבישה ציצית פסולה. והם זהירים בבדיקת הפתילים יום יום.

הערת המחבר – עובדה מעניינת זו הובאה ע״י מוהר״ר יוסף משאש זצ״ל באוצר המכתבים (ח״ג סימן אלף תשס״א). הוא מביא את הנימוקים שניתנו ע״י ר׳ סעדיה עמור שחי באלג׳יר בימי החיד״א ושאמר ללבוש טלית קטן, ואלו הם: א) מדובר בחסידות ולא בהלכה, כי מי שאין לו בגד של ארבע כנפות, אינו חייב בציצית. ב) יש זלזול במצוה כשנכנס לבית הכסא עם טלית קטן, כי מנהגנו לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש, ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך ? ג) פעמים רבות נפסלות הציציות ולא מרגישים בהן, ונמצא שלובשים בגד בעל ארבע כנפות בלי ציציות, ועוברים אז בחמישה עשין. ד) התורה אמרה ׳על כנפות כסותך אשר תכסה בה׳, והרי אין זה חשוב בגד, הואיל ואדם מתבייש לצאת בו החוצה.

וכתב מוהר״ר יוסף משאש(שם): ״וכן היה המנהג במרוקו בזמן הקודם, שלא היו נזהרים במצות טלית רק תלמידי חכמים מפורסמים דוקא, ושאר ההמון אין אף אחד שהרהיב עוז בנפשו ללבוש טלית אף בשבת ויום טוב. ורק בפאס התחילו איזה בעלי נכסים למדנים, ללבוש טלית בשבת, וקמה מהומה גדולה בין הרבנים והתלמידי חכמים. ועל זה ראיתי תשובה כ״י לגדול אחד שנשאל אם יש יוהרא בזה, ואם מוחין על זה. והשיב ככה, רז״ל אמרו במם׳ בתרא דף צ״ח ע״א, כל המגאה בטלית של ת״ח והוא אינו ת״ח, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, ואף שיש מפרשים טלית היינו סודר, אין זה אמת. שאף בכתובים אמרו אין מקרא יוצא מדי פשוטו, וכ״ש בדבריהם, שפירוש טלית, טלית כפשטיה, וא״כ יש בזה עונש גדול וראוי להוכיח. ועוד שיש בזה יוהרא גדולה בפני הגדולים וכו״.

ורק תלמידי חכמים עשו טלית קטן והיו סובלים ממנו צער גדול: א) צריך לכבס אותו בתדירות גבוהה יחסית לטלית גדול, ועקב כך הציציות מסתבכות ונקרעות, והיו צריכים כל הזמן למנותן ולהחליפן;2) בכל פעם שהיו צריכים ליכנס לבית הכסא לעשות קטנה או גדולה, היו צריכים להסירם. אמנם מרן פסק בשו״ע (סי׳ כ״א, ס״ג) שמותר להיכנס בציצית לבית הכסא. אך הם חששו לדעתו של מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה מרבני פאס הראשונים זיע״א שלא התירו להיכנס לבית הכסא אלא בבגד מצוייץ שלובשים אותו לצורך מלבוש, והתירו להיכנס בו לבית הכסא מפני כבוד הבריות: אבל טלית קטן שלנו שהוא מיוחד למצוה, ״חלילה להעלות על הדעת לזלזל בו, דלא לבד שהוא מיוחד רק למצוה וקדוש יאמר לו, עוד זאת שיש בו שתי הויות וכו׳ ועוד מנהג ישראל קדושים לעשות בכל כנף כ״ו כריכות כמספר השם הקדוש וכו׳ ואיך דבר קדוש כל כך, נזלזל בו כל כך? ובכן דבר פשוט שהמזלזל עונשו חמור עכ״ל״.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן.

מגירוש ספרד ועד המאה העשרים

הקאדי שלח שליחים להוריה והנערה נלקחה מהם בכוח לאחר שהוכו. היא הובאה בפני הקאדי, הוכתה ונאסרה. פעם אחת נענו השומרים לבקשתה לצאת לשאוף טוויר והנערה ניצלה זאת, קפצה ממקום גבוה וראשה נותץ. הסובבים כילו את חמתם בגופתה, נתחוה לנתחים והשליכום בראש חוצות. רק בלילךה הובאה לקבר ישראל.

ומעשה נוסף, הסולטאן העות'מאני עבדול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

עזיז, מלך משנת 1861 עד 1876, התאהב בת יהודייה יפה בשם יפתא מקושטא ורצה לשאתה לאישה. בעת ההכנות לחתונה התאבדה כדי לא להתכחש לדתה.

מוסלמים שנשאו בנות ישראל במרוקו.

נסיך התאהב כאמור בסוליכה  ורצה לשאתה לאישה. על פי דיני האסלאם מותר למוסלם לשאת ד'צית, כלומר נוצאייה או יהודייה, אך לא עובדת עבודה זרה. הנערה אינה חייבת להתאסלם אך בפועל תהיה מוסלמית ואף ילדיה יהיו  כאלה. לנביא היו שתי נשים יהודיות, והמסורת מספרת ששתיהן התאסלמו. בשנת 1873 התחתן השריף של ווזאן עם אנגליה בשם אמילי קין, שהגיעה למרוקו בשנת 1872 מלונדון.

במקורות עבריים וזרים יש עדויות אודות בנות ונשים יהודיות, שהיו קרבן לתאוותם של מוסלמים בני שכבות שונות. יעב"ץ תיאר שיח בין שני מוסלמים ויהודי " יששכר וסלימאן היו יושבים לפני השר ועמד גוי אחד ואמר לשר דרך צחוק אדוני תן לי בת יששכר לאישה. והשיבו השר היאך תישא יהודייה ? והשיבו מה בכך אשאר יהודית אך הבנים יהיו גויים.

על אעישה נשואה בכפר בקרבת אוג'דה, שברחה עם ערבי ועקבותיה לא נודעו, נודע מפנייתו של הרב יוסף משאש לרב רפאל הצרפתי.

חטיפת נערות ונשים יהודיות.

בשנת 1864 פורסמה בדמנאת, שמוסלם צעיר, קרובו של המושל, חטף יהודייה יפה. קהילת טנג'יר הביאה את הנושא בפני דיפלומטים בעיר ואלה פנו לסולטאן. הנערה הוחזרה, המוסלם נענש והסולטאן הורה לשמור על ביטחונם של יהודי העיר. תופעות מסוג זה חזרו על עצמן. במקרה זה הייתה הנערה בת מזל שכן גורמים מסוימים התערבו לטובה.

לעומת זאת בתאפילאלת של שבט על העיר תאזה בשנת 1898 נחטפו בנות ונשים יהודיות ונאלצו להתאסלם.

לעומת זאת בארצות המגרב האחרות נחטפו לעתים בנות יהודיות. החוטפים טענו בדרך כלל שהן התאסלמו ורק בנות המזל חזרו כתוצאה מהתערבות דיפלומטית ליהדות.

על פי ידיעות מסוף שנת 1874 נחטפו בתוניס שתי בנות בגילים 6 ו- 12 בהעדר האם והובאו למקום קדוש, שליהודים אסור היה להגיע אליו. סגן המושל תבע מהחוטף להחזירן לבתיהן, אך זה סירב והביא תעודה מאושרת על ידי שנו עדים, שהילדות התאסלמו. ההורים הורשו לראות את בנותיהם בנוכחות עדים. בעקבות לחץ שהופעל עליהן אמרו הבנות שברצונן להיות מוסלמיות. הווזיר הבטיח, שירשה להן לחזור ליהדות.

הקונסוליה של צרפת, אגודת כי"ח ו " אגודת חיים " התערבו בעניין והפעילו את הששפעתן במטרה להחזירן לבתיהן.

לחטיפת נשים יהודיות על ידי כפריים יש הד במנהגיהם. על פי תיאורו של וסטרמרק, שראה חגיגה עממית של כפריים במרוקו בשנת 1910, היה אחד האלמנטים בחגיגה : ערבי הלוקח את אשתו של יהודי. כאשר ניסה היהודי להחזירה, ירה בו הערבי ברובה שעשוע עשוי מקנה של במבוק ו " הרגו ".

בספר זכרונות העוסק בעיר צפרו במאה ה – 20 כתב המחבר, ששבטי המדבר נהגו להתעלל בנשים ובעלמות יהודיות. סבתו סיפרה, " שאת העלמות הצעירות היו נוהגים להסתיר בחביות ובעליות נסתרות. הנשים התקטרו בתבן כדי שתיראנה כעורות וחיוורות וגוון פניהן ייראה חולני כדי להפחיד את הברברים שלא יתעללו בהן.

מושלים, נסיכים וסולטאנים שהתאהבו ביהודיות.

בנות יהודיות היו לא פעם משא אהבתם של המוסלמים, מבני מרום עם הארץ, לדוגמה : האמיר יחייא בן מחמד האידריסי הוקסם באמצע המאה התשיעית מיופיה של נערה יהודייה בשם חנה, שלא נענתה לחיזוריו. הוא נכנס לביתה ואנסה במרחץ. בעקבות זאת נדון למוות.

הרב משה בירדוגו כתב על השר ששלט בטנג'יר, שבא על יהודייה בעל כורחה. הקפטן בריתויית, שביקר במרוקו בשנת 1728, כתב, שבסולטאן התאהב ביהודייה ושלח להביאה לארמון, אך בסופו של דבר שוחררה הנערה. השוודי אולוף אגרל 1755 – 1832, שפעל בקונסוליה של שוודיה בטנג'יר בשנות ה – 90 של המאה ה – 18.

 סיפר על הסולטאן יזיד ששלט בין השנים 1790 – 1792, שהתאהב בשתי נשים יהודיות נשואות ופקד לשרוף את שתיהן. בשנת 1839 לקח ראש השוטרים בכוח נערה יהודייה בת 127, בתו של יהודה אברבנאל, והוליכה לסולטאן. ארוסה היהודי, בנימין, התנפל על השוטר ולאחר מכן תקע חרב בלב בנערה והתאבד.

הגרמני גרהרד רוהלפס, שנקר במרוקו בשנות ה – 60 של המאה ה – 19, כתב, שהשריף יכול היה שלאת אישה יהודייה מבלי לאסלם אותה. על פי ידיעות משנת 1881 עונתה והודייה מסאפי על ידי אחד מקרובי מושל המחוז, שלא נענש על כך.

סיפור עממי ממרוקו מספר על חכם עני בעל משפחה, שבנה הציע למכור את אחותו היפה. האב לקחה לשוק, נסיך התאהב בה ואביו, המלך, שילם ליהודי תמורתה. סיפור אחר עוסק בסולטאן שחשק ביהודייה יפה, הביאה לארמונו בעל כורחה ולאחר מכן גירשה. סיפורים נוספים עוסקים ביהודייה יפה, רעייתו של פרנס יהודי, שנכבד מוסלמי חמד אותה, ובמושל מוסלמי, שדרש להביא לארמונו עשר נערות, מהיפות בבנות ישראל.

עלילות על נערות שהתאסלמו וחזרו ליהדות.

בשנת 1877 דווח אודות אישה במראכש, שלא הייתה מוכנה לעבוד בשביל הממשל, העלילו עליה שרצתה להתאסלם, ובאופן זה חסמו את שיבתה ליהדות. היה זה אמצעי בדוק לחייב את הנשים להישמע להוראות, למלא את רצון השלטונות ולעסוק בעבודה בכפייה.

נערה שהתאסלמה וחזרה בה.

לפי ידיעות מהעיר רבאט משנת 1897 הצהירה יהודייה, שדעתה שובשה, שהיא מוסלמית. בשלב מסוים הביעה רצון לחזור ליהדות, אך כל מאמצי הקהילה להחזירה למשפחתה ולדתה עלו בתוהו, שכן היא נשמרה על ידי נאמן מוסלמי לבל תברח.

השלטונות הודיעו לקהילה, ששיבה לדתה אינה אפשרית. הערת הכתב מן ה – 9 באוקטובר של אותה שנה, חופש מצפון לא קיים אצל המוסלמים, ואם אמרו על מישהו שהתאסלם, לא יתנו לו לחזור לדתו גם אם התאסלם בניגוד לרצונו.

סוליכה על פי גרסאות שונות

הסיפור פורסם לראשונה בספרדית בשנת  1837  על ידי רומרו, והינו התיאור הארוך והמפורט ביותר. לאחר מכן תורגם לאנגלית בשנת 1839. המחבר, שכינה אותה " הגיבורה היהודייה של המאה ה – 19" כתב את החיבור אחרי ה – 15 ביולי 1837, כלומר שנתיים ומחצה לאחר ההתרחשות. בהקדמתו כתב שפגש עֵד, שסיפר לו על המאורע.

התרגשותו נוכח סבלה גרמה למחבר לעבור מספרד למרוקו כדי לחזות במקום., שדמה נשפך בו. הוא דיבר עם עדי ראייה וראה את דמעות הוריה. בסיפורו טמון מסר, לנוער – שסוליכה תהיה להם לדוגמה של נאמנות לאמונה.

 לדברים הצטיינה סוליכה בגבורה בגיל של חולשה, ולכן הציע לכבד את קברה ואת זכרה בעתיד. גם המתרגם כתב, שהכיר את משפחת הגיבורה והעריך את עקשנותה לדבוק במסורת אבותיה. על פי אופי הסיפור המפורט ברור, שיש בו קטעים דמיוניים.

סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

רבי משה אבן צור השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא דודו של היעב״ץ. נלב״ע ב – ז׳ בשבט התפ״ו (״עת לכל חפץ״ צ״ב). ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר פז וחכמיה (כרך ב׳) מופיעה איגרת (ק״ן) המציינת את יום פטירתו של רבי משה ב-ז׳ בשבט התס״ו ושם נכתבה עליו קינה והוא דודו של היעב״ץ. –

רבי משה אנהורי ב״ר יהודה

 היה מחכמי סאלי רבאט.

באיגרת כת״י תיאר אותו היעב״ץ ״החה״ש (החכם השלם) מחדדן שמעתתיה״, סיני ועוקר הרים כמה״ר משה זלה״ה המכונה אנהורי״. רבי משה הוא חמיו של הרב נתן עמרם מחבר ״נועם המידות״.

בשנת התקע״ז עבר רבי משה דרך ארם צובא ונתמנה לרב העיר, עזב בשנת התקע״ט למצרים ונלב״ע ב-י״ח בניסן התקפ״ד. בזמן מלחמת העולם השניה ערכו תפילה יהודי מצרים על קברות הצדיקים וראו יד אחת יוצאת מאחד הקברים – היה זה מקברו של רבי משה אנהורי הדיין זצוק״ל.

רני משה בוזגלו השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא אביו של הרב שלם אבוזגלו, מחבר ״מקדש מלך״.

בהקדמה לספר זה מתאר המחבר את אביו רבי משה – ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד, אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו, כמהר״ר משה זלה״ה״.

רבי משה הוא בנו של רבי שלם בוזגלו שיוזכר לקמן.

רכי משה כן מוסא

בגו של רבי אברהם בן מוסא שהוזכר לעיל. רבי משה הינו יליד סאלי ונולד לערך בשנת הת״ס. למד אצל אביו שהגיע לסאלי מתיטואן. רבי משה כתב על אוהחה״ק: ״שקרוב לנו האיש מתושבי עיר האלוקים סאלי יע״א״. בפז למד קבלה אצל הרב המקובל רבי מרדכי בוסקילה וגלה עם אביו לתלמסאן שבאלג׳יר (העיר בה נטמן המלוב״ן רבי אפרים אלנקאוה זצוק״ל זתע״א).

רבי משה היה נודד בין קהילות בערי אלג׳יר, מרוקו ותוניס. הוא נשלח כשד״ר מארץ ישראל ונתיישב בסוף ימיו במצרים.

רבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק, אשרי חלקו.

רבי משה הוא בנו של רבי חיים בן עטר הקדמון. חי במאה החמישית למניינינו והוא חמיו של רבי שמואל דאבילא וסבו של רבי אליעזר דאבילא.

ראו יוצאי חלציו ותבינו גודל מעלתו ומעלת מו״ר אביו.

לקח את מקומו של דודו רבי שם טוב כנגיד והרחיב פעילותו מסאלי לכלל מרוקו. בשנת הת״ם הושם בכלא ונדרש לשלם סכום גדול לשלטונות.

היה בעל ב'כנ״ס בסאלי ״לולאד בן עטר״. (א) מובא הדבר במבוא לשו״ת דרבי יהודה בן עטר.

בהקשר זה מובא פסק דין של היעב״ץ ב״משפט וצדקה ביעקב״ (ח ״א פימן ד׳ י״ה ל״ב, ד׳).

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר