יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משכיחה עוגא
הזקן החסיד, צדיק תמים, שפל ברך, בעל מדות טובות הצדיק ר׳ מכלוף הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, דוד, עווישא.
הנבבד, נהנה מיגיע כפיו, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: שמואל. (הנק׳ די מו).
המרוחם, ישר ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ דוד הבהן הנז׳ הוליד: אהרן, לוויהא, מאחא.
הנכבד היקר, מתפרנס מיגיע כפיו, נודה נדבות, גומל חסדים, ר׳ אברהם הכהן רי עוגא הנז׳ הוליד: שלמה, משה, יצחק, יוסף, עווישא.
האחים ראובן ומשה.
המנוח, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ ראובן הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, יוסף, מרימא, עווישא, קמירא, סתירא.
אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן הנז'
משפחת לוגזאל
הזקן הכשר, מנא דכשר, מתהלך בתומו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: אהרן, יוסף, יעקב, מבלוף, מאחא, עישא.
המרוחם הישר, טוב לשמים וטוב לבריות, ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: סעדיה, מאחא.
המנוח ר׳ סעדיה הכהן הנד נפטר בלא זרע ב״מ.
הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: רחמים, מסעוד, אליהו, מרימא.
גברא רבא ויקירא, זריז לדבר מצוה, שייף עייל שייף נפיק, עוסק בחסדים טובים, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז' הוליד: יוסף, משה, יעקב, אברהם, עווישא, סתירא, מאחא.
החכם השלם, בישראל להלל, שנה ושימש תלמידי חכמים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, זבח שלמים, שוחט ובודק, הרב הצדיק ר׳ יוסף הכהן דלגוזאל מחבר ספר אור יוסף (חידושים על התורה, דרשות לנפטרים) הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.
משה, יעקב, אברהם (אחים של הרב יוסף הנז) הולידו בנים ובנות בפ״י הי״ו.
הנכבד, איש צדיק, שפל ברך, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: יוסף, אהרן, יעקב, משה, עווישא, מאחא, סאעודא, פנינה.
המנוח, בעל צדקות, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הנז הוליד: מכלוף, מסעוד, יוסף, שלמה, ג׳ולייט.
הנכבד, תם וישר, מאושר בכל עניניו, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנז הוליד: משה, פריחא, עווישא, סעידא.
הזקן החסיד, איש צדיק, דחיל חטאין ועביד טבין, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן הנז הוליד: יהודה, עווישא, סתירא, מאחא, סאעודא.
גברא רבא ויקירא, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: אברהם, אליהו, משה, אהרן, מרימא.
המרוחם, נוח לה׳ ונוח לבריות, תם וישר, הצדיק ר׳ מכלוף הנז' הוליד: עווישא.
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן..תגובה של שלמה בן לולו למאמר
יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן
תגובה של שלמה בן לולו למאמר של פרופסור בשן
מה גדול שכרך על מעשיך זה, להאיר עיני יהודים מדרך האמונות הטפלות המשבשות דעתו של אדם.
לפני שאתפנה לקרוא את כל החומר החשוב שהבאת – יישר כח גדול! הנה מאמר של הרב יוסף משאש זצוק"ל שהובא כאן בעבר ב"חכמי מרוקו".
ותודה לחנה סרור לעזיזה על שהביאה לידיעתי את דבר קיום הנושא.
דברי הרב יוסף משאש זצוק"ל
(בספרו: "נחלת אבות")
על הרמב"ם
…ועוד הרבה משיגים, רדוף רדפוהו על זה. (=רדפו את הרמב"ם על שהשמיט בספריו את כל העניינים הקשורים לעין הרע, שדים, קמיעים וכו' מ.א.) כידוע, ולדעתי המעט שיש להשיב עליו תשובה ניצחת כי בזמנו הייתה האמונה הזאת תקועה בלב כל ישראל, והיו תולים כל חולי וכל מכה וכל צרה ויגון גם בהפסד ממון ושכול בנים וכל מין צער, הכל בא מן השדים. והאמונה הזאת נתפשטה אצלם מימי חכמי הגמרא עד שאמרו: "האי דוחקא דהוי בשבת כלה מנייהו הוי", האי ברכי דשלהי מנייהו, הני מאני דרבנן דבלו מחופייא דידהו, הני כרעיד מנפקן מנייהו" (ברכות ו'-ע"א) (=הדוחק בשבת כלה-מהמזיקים, הברכיים העייפות-מהמזיקים, בגדי התלמידי חכמים שבלים במהרה-מחיכוך המזיקים הרגליים הנפצעות מהנפילות על העצים ואבנים, מדחיקה ודחיפת המזיקים מאחור. מ.א.) והיו חייהם חיי צער ופחד ואימת מוות מהשדים, וכמה רמאים מצאו כר נרחב למלא את אמתחותיהם כסף בכתיבת קמיעים על קלפים ועשבים ומיני פירות, שקדים ואגוזים. והיו עושים כמה מיני מאכלים ומטעמים לשדים בבתי קברות ובחרבות העיר וחוצה לה ועל חופי הנהרות ועוד ועוד…
וכל זה הוא כפירות גדולה בהשגחת המקום ברוך הוא שהכל בא מאיתו, ואין שום תרופה רק ע"י רפואות טבעיות עם כניעה ותפילה להבורא ברוך הוא, להציל מטעות הרופא ולהועיל לו לטבע הרפואה. ובכן, עיני קודשו של הרמב"ם ז"ל ראו כי האמונה בשדים ובקמיעים וכו', היא נוגעת נגיעה גסה באמונת הקדוש ברוך הוא. ונשא דעו למרחוק כי יסוד מוסד לעבודה זרה היה האמונה בשדים והיראה והפחד מהם, וכמו שאמר הכתוב: "יזבחו לשדים וכו'…" ועוד הרבה כתובים.
לכן עקר הרמב"ם ז"ל הדבר מיסודו לומר שאין שדים ואין שעירים, רק דמיון הדיוטי קדמון. ודבריו עשו רושם גדול בישראל מאז ועד עתה. ובימינו, כל מי שידע מדבריו והכחשתו בשדים, מצא קורת רוח בחייו הוא והנלווים אליו והשומעים את דבריו, ושמו רק באל מבטחם, ואשר היו משוקעים באמונת השדים חיו חיי צער, הם ונשיהם ובניהם וכל המתחבר עימהם. ובעת צרתם עשו גם הם מטעמים לשדים ונתעסקו בקמיעים ובכל מיני כשפים להקל השדים ידם מעליהם.
ומה גם, בהיותי משרת בקודש בתלמסא"ן יע"א, מצאתי אצלם מנהגים גרועים באמונת השדים והם:
א. כל מי שנכנס לדור באיזה בית או לסחור באיזה חנות, לילה קודם בואו נותן בד' פינות הבית או החנות אסטיס (אלחננ"א בערבית) בכל פינה ומעמיד בתוך האסטיס שעווה דלוקה ומבקשים משכניהם התחתונים שהם השדים, שלא להזיקם ורק להצליחם בגופם ובממונם וכו'…
למחר מביאים תרנגול שחור ושוחטים אותו בתוך הבית או החנות וזורקים את דמו בד' פינות ומבקשים עוד כמש"ל.
ועוד הרבה הבלים, ובשמעי, עמדתי משמים על עם חכם ונבון איך נשתקע בהבלים הללו שיש בהם שמץ עבודה זרה חס ושלום. ובכן דרשתי ודרשתי על זה במקהלות והודעתים חומר(ת) איסור דברים אלו, ולא יכולתי להסיר מליבם מחלה זו עד שדרשתי בפומבי דעת הרמב"ם הקדוש בעיני כל ישראל, שאין שדים ואין שעירים רק דמיון כוזב ושיחת נשים זקנות שקבלו מנשים זקנות ערביות, ואז דברינו עשו רושם גדול בעם. זהו טעמו של הרמב"ם זיע"א ואמנם גם הוא ודאי ידע אמיתות מציאותם והילל בחוכמתו הנוראה, האלוהית. היה בקי בהן ובשמותיהן ובשיחתן ורמיזתן וקריצתן.
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
שמואל בן עדיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שמואל בן עדיה (בערבית : السموأل بن عادياء),משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חיג'אז שבערב הסעודית ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.
תפקידו כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית . השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה.
בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.
דמותו של שמואל בספרות הערבית בימי הביניים
בימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר.
אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים.
אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל).
דמותו של שמואל בעת החדשה
היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת נשארו שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.
שמו מונצח ברחוב ראשי בין מוזיאון רוקפלר להר הצופים בירושלים.
עמדתם המדינית של יהודי צפון ערב הייתה יציבה. ואולם אחוזותיהם הפוריות גירו את תאבונם של הבדווים, שבאו ממרחקים. גם כאן קרה מה שיקרה לרוב באזורי הגבול בין המדבר וארץ נושבת. הבדווים מציפים את הנאות ומשטלתים עליהן לאט – לאט, בדרכי שלום ולפעמים בחרב, כשהתיישבו במדינה שני השבטים הדרום ערביים, בני אַוס ובני חַ'ז'רַג', נשתנה יחס הכוחות באזור הזה לרעת היהודים. אף על פי שעמדתם במרכז הנאה לא נפגעה, הפסידו היהודים כמה עמדות חשובות בקצהו הדרומי של האזור, ובעיקר בקצהו הצפוני.
פעל גם גורם אחר, שהחליש את מעמד היהודים, אלא שעד כה לא הוקדשה לו תשומת הלב הראויה. מן המקורות אפשר להסיק, שהממלכות הערביות שבצפון חפצו גם הן להרחיב את שטחי מדינותיהן. בייחוד עוררו טירות היהודים את תאוותן. אגדה, שיש בה אולי קורטוב של אמת, מספרת,ף כי זַבָא, היא זֶנוביָה, מלכת תדמור, חפצה לכבוש את אַבְלַק, טירת תימא, שכעבור שלוש מאות שנה ישב בה שמואל בן עדיה ואת דומת אל ג'נדַל, אבל לא יכלה להן.
עובדה היא שבמאה השישית סבלו יהודי חיג'אז מהתנפלויות גדודי ממלכת הבדווים בעבר הירדן מזרחה ובחַורַאן ( העַ'סאנים ).
עם הבווים שכניהם ידעו היהודים לחיות בשלום, כי היו ביניהם אבירים גאים, אשר לט פחדו מפני אויב וידעו להשיב מלחמה שערה. כדי להתגונן מפני שוד פתאום, הקימו טירות. ברצון היו מקבלים מתיישבים שקטים חדשים, כי במידה שגדל הישוב פחתה הסכנה. הם ידעו גם להתפשרעם9 הבדווים. על תושבי עמק הכפרים מסופר, שכרתו ברית עם שכניהם הנודדים ושילמו להם מס בעד הגנתם על הישובים מפני הע'סאנים ובדווים אחרים.
אמצעי זה היה רגיל ומקובל במשך אלפי שנים, ואף ממלכות אדירות השתמשו בו. כך נהגו הביזנטים והפרסים. התורכים לא נמנעו מלהשתמש בשיטה זו, כדי להבטיח את שלומן של אורחות עולי החג', וכן נוהגים יורשיהם של התורכים.
לציון מיוחד ראויים היחסים בין אבירי השירה הערבית והמשוררים היהודים, אשר היו בערב. אִמרו אלקַיס גדול משוררי ערב, התארח בבית המשורר שמואל בן עדיה. כשהלך אל ריסר ביזנטיה, השאיר בבית שמואל את בתו ופקדון, שהשמירה עליו עלתה לשמואל ביוקר. המשורר היהודי נתן לשודד ע'סאני, אשר בא לקחת את הפקדון, להרוג את בנו, ולא מסר את השריונים שהופקדו אצלו.
אַעְשַא מימוּן, משורר בדווי גדול, פנה בשעת מצוקתו אל בנו של שמואל וביקש ממנו לפדותו מידי שוביו, בהזכירו את אביו הנאמן והגדול במעשיו. עם משורר אחר מהראשונים במעלה, עם נַאבִּע'ה הד'וביאני, התחרה בחריזת חרוזים אחד המשוררים היהודיים במדינה, והערבי הודה בעליונות המשורר היהודי. גם משוררת יהודית, שרה מבני קורַיטַ'ה, זכתה לפרסום.
ואולם לא רק השירה החילונית פרחה במושבות היהודים. נשארו גם שרידים מועטים של שירה דתית לאומית, אשר התפתחה בקריותיהם. עד כמה שאפשר להסיק מהחרוזים המועטים שהגיעו לידינו במקרה, הרבתה שירה זאת לשאוב מאוצר האגדה, ואין להתפלא על כך.
האגדה הייתה הספרות היפה של הימים ההם. בה ביטאו המשוררים והסופרים את רגשותיהם, בה התגבשה המחשבה הדתית מסורתית והפילוסופית, בה סוּפרו קורות העם בעבר ובהווה. בני ישראל בערב חביבות היו עליהם האגדות המושכות את לב השומעים, ואף הערבים, אומה מחוננת ברגש ודמיון, אהבו ואוהבים עד היום את האגדה.
שרידים רבים של אגדותינו נשמרות בדברי מוחמד, וגם מתוך יצירותיהם של משוררי ערב שבתקופה ההיא יעלו אלינו הדיהן הרחוקים. הרבה מלומדים ערבים, ממוצא הודי, תימני וחיג'אזי, בני הדור הראשון אחרי מוחמד, ממבארי הקוראן ומפרשיו, יפליאונו בידיעתם העמוקה והיסודות באגדת התלמוד.
דבריהם שימשו יסוד לשני קבצי מדרשים מוסלמים בערבית – " סיפורי הנביאים ", המהווים, מבחינת התוכן, השיטה ודרכי הדרש, כעין מהדורה ערבית של מדרשי האגדה. כדאי שגם החומר הזה יכונס בספר מיוחד, כי מפיץ הוא אור על פרשיות מסויימות של חיי היהודים בערב ומעיד על הקשר האמיץ, שהיה קיים ביניהם ובין המרכזים בארץ ישראל ובבבל. המעוניינים בהבנה נכונה יותר של ראשית צמיחת האסלאם והתפתחותו יפיקו ממנו תועלת רבה.
חשיבות מיוחדת נודעה לשלהי התקופה הזאת מנקודת ראות תולדות האמונות והדעות של העולם התרבותי. כשאנו עוסקים בימים ההם, אנו עוקבים אחרי רשמי השפעתה של היהדות על התהוות האסלאם ומוצאים את הדרכים הגלויות ואת הצינורות החבויים מן העין של ההשפעה הזאת. הקוראן, ספר הברית המוסלמי, הוא לכאורה תופעה מפתיעה.
בשירת ערב הקדומה אין כל זכר ורמז לבעיות דתיות, שכן כולן גשמיות. כן היו סוחרי מכה ורוכליה חסרים כל זיקה דתית. ה " כַּעבָּה הייתה חשובה בשבילם, משום שהייתה מושכת למכּה מדי שנה מספר גדול של " עולי חד ", ומאפשרת להם לעסוק במנוחה במסחרם, כי במשך חודשי העלייה שבתו כל המריבות והתגרות בין שבטי הבדווים.
ואולם אם נכיר יפה את חיי היהודים בערב בתקופה זו, נבין את הופעת האסלאם, ניווכח לדעת שהתקופה הייתה הרת רעיונות חדשים, ונכיר שכבות שלמות של ערבים ( שלא נמנו עם מעמד הבדווים, בני המדבר ), שהוכשרו לקבל את הדת ואת התרבות החדשה עקב השפעתם הבלתי פוסקת של היהודים והיהדות.
נראה אז, שהופעת האסלאם אינה מקרה ואינה בחינת התפרצות פתאומית, אלא פרי השפעה אטית, שנמשכה מאות שנים, מימי ראשית התיישבות היהודים בחצי האי ערב, ומי יודע מה היו תוצאות המהפכה הרוחנית הזאת, היהודים וגם הנוצרים שחוללוה, אלה בשטחי חיג'אז ואלה באזורים מסויימים, לולא הופיע מוחמד.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה-החינוך בכי"ח והשפעתו על חיי האשה היהודייה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
כאשר לגילויים במישור הציבורי:
בהשפעת כי״ה הקימו הנשים – בוגרות כי״ח – מפעלים ציבוריים של נשים למען נשים: ובקהילות שונות הוקמו ארגוני נשים, ובין הבולטים יש לציין את :
La Societe de Secours des dames Israelites de Marrakech , Fez ,Rabat. L'Aide Maternelle ,L' Union des Dames Israelites Marocaines
(הוקם בשנת 1927). בראש הארגונים עמדו, כאמור, בוגרות כי״ח והן ניהלו אותם על פי מודלים מודרניים בכל הנוגע לחלוקת תפקידים ולגיוס כספים ותרומות. בראש כל ארגון עמדה נשיאה שנעזרה בסגנית, מזכירה וגזברית. לגיוס כספים קוימו מפגשים חברתיים וערבי ריקודים (the dansant , soiree dansante) נאספו חפצי נוי שנמכרו במכירה פומבית וכיו״ב.
ההתארגנות על בסיס נשי פיתחה במידה רבה את כישוריהן הניהוליים והכלכליים של הפעילות – כישורים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה המסורתית והיא גם העניקה להן עצמאות בקביעת המטרות ובבחירת האמצעים להשגתן.
כי״ח גם הכשירה את הקרקע לכניסתן של הנשים לפעילות ציבורית למען כלל הקהילה ונשים החלו להשתתף, מאמצע שנות העשרים של המאה כ' ואילך, ביחד עם הגברים, בארגונים פילנתרופיים וחברתיים: כמו: l'Aide Scolaire (סייע לתלמידים בתחום ההזנה ואספקת ביגוד; הארגון L'Ouvroir de l'Aide Scolaire (טיפל בהקמת סדנאות להכשרה מקצועית של בנים ובנות); הארגון Association Des Anciens Eleves (דאג לפעילות חברתית ותרבותית של בוגרי כי״ח לדורותיהם). ומאוחר בפעילות של אוזה והגיוינט. הנשים לקחו חלק פעיל כחברות בוועדות, ובהנהלה המרכזית הוקצה מקום לאישה , על פי רוב בתפקיד של סגן נשיא.
כניסתן של נשים לפעילות ציבורית מהווה פריצת דרך של ממש בחייהן והיא מבטאת את השינויים שחלו במעמדה של האישה בהשפעת החינוך שקיבלה בכי״ח כי:
א. לפני הקמת בתי הספר וחשיפתן למודרניזציה היו הנשים ספונות בתוך ביתן וכל עיסוקן היה בענייני הבית והילדים. השתתפותן בארגונים החברתיים הוציאה את הנשים מהבית והכניסה אותן לפעילות במישור הציבורי שהיה שמור עד אז לגברים בלבד.
ב. עד שנות השלושים נשמרה , בקהילות רבות, ההפרדה החברתית בין המינים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה. השתתפותן של נשים נשואות ופנויות בוועדות של הארגונים לצד גברים זרים (שאינם מבני משפחתן) והשתתפותן בנשפי ריקודים המוניים, ביטאה את היעלמותה של ההפרדה החברתית בין המינים.
ג בחברה המסורתית דעתן של הנשים "בין טובה ובין רעה" כמעט שלא נשמעה. לעומת זאת, בוועדות ובכינוסים של הארגונים החברתיים השמיעו הנשים את דעתן כשוות בין שווים
ד בוועדות השונות האירו הנשים זוויות ראייה בנושאים, שהגברים אולי לא נתנו עליהם עד אז את הדעת.
לפיכך, יש לראות בפעילות המשותפת של גברים ונשים בארגונים השונים מעין מכשיר חינוכי לשני המינים: הגבר החל להתייחס אל האישה כשותפה שיש להתחשב בדעתה ואילו האישה למדה להכיר ביכולת ההשפעה שלה בתחומים שעד אז היו חסומים בפניה.
החינוך בכי״ח השפיע על האישה היהודייה ותרם להשתחררותה מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, והוא גרם לה להתמקד בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור, שממנו ניתן להסיק שהאישה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האישה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח או ארגונים יהודיים חדשים הקימו למען הקהילה. האישה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים, שפעלו בקהילה (הייחברות") או במאבקים הפוליטיים על בחירת וועד הקהילה (לפחות לא לפני מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים אנחנו כבר מוצאים מעורבות של נשים גם בפוליטיקה הפנימית של הקהילות).
למעשה, האישה ביקשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאמה ומסבתה ושקדה על הפנמת הערכים שמורותיה בכי״ח הנחילו לה, ובפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, היא השכילה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו.
סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האישה ובמצבה כבר החלו לנשוב בקהילות לפני הקמת בתי הספר של כי״ח, אבל אין ספק שהחינוך והערכים שרכשה האישה בכי״ח האיצו את תהליכי השינוי והיענותן של הנערות ושל הנשים לאתגרים שהציבו בפניהן מורי כי״ח ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן למעמד אחר, ומבחינה זו הן אכן חוללו את השינוי שלהן.
סיום מאמרה של ד"ר אלישבע שטרית
החינוך בכי"ח והשפעתו על חיי האשה היהודייה
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו אליעזר בשן
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו
אליעזר בשן
עוד יצירת מופת, פרי עטו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו
פרופסור אליעזר בשן חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה
וכחוקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצותץ המזרח ובצפון אפריקה,
שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר איךן.
עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ועשרים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית,
ושני עשר ספרים.
הספר יצא לאור בהוצאת " אורות יהדות המגרב "
בניהולו של פרופסור הרב משה עמאר הי"ו
שנת תש"ע – לוד.
כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.
הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.
פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.
במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.
עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.
פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.
המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.
חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.
הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "
תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.
לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.
הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.
במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.
או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.
אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.
הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.
הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.
המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :
" ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).
בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.
הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.
הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.
הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.
מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא.