ארכיון חודשי: אוגוסט 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך פרשת שופטים ◆ מספר 16  

לאור רבותינו חכמי המערב  ◆  המלקט: הרב אברהם אסולין

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק (טז, יח).

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו אדרת אליהו – הכתוב בא להגיד לנו התועלת היוצא ממינוי השוטרים, כי אם לא יהיו השוטרים יתקלקל הדין ולא יהיה לו קיום. כי בהעדרם איש את רעהו חיים בלעו, ועם הארץ לא מצייתים לדין, ועוד שהדיין יעשה משפט שאינו משפט צדק, אבל עתה כאשר  "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" יתוקן הכל.  ואזי "ושפטו את העם משפט צדק", רצה לומר, אותו משפט ודין שאומרים הדיינים לעם יהיה צדק בעיניהם, ויעשו מה שהדין נותן בסבר פנים יפות, כי אימת השוטרים עליהם, שרודים אותם במקל וקונסים אותם ממונם וכופים אותם עד שיפרעו לבעל חובם, וגם הם, טרם בואם לדיין יעשו משפט צדק לעצמם ולא יבאו לפני הדיין, וכל זה מאימת השוטר ומושל אשר להם.  

וידוע בשער בת רבים אשר במדינת מרוקו כאשר יש דין ודברים יש שתי ערכאות משפטיות , ולהבדיל בית דין על פי חוקי התורה, ואף אם התובע הוא גוי, הנתבע יכול לדרוש להתדיין בבית הדין. אגב פסיקת בתי הדין במרוקו – הפסיקה שונה בעשרות דברים לדיני התורה הנמצאים בארץ, ולכן רבנים רבים שעלו ממרוקו ארצה לא הסכימו להיות רבני עיר מפני שלא היה להם את "ושוטרים בכל שעריך"…

שופטים ושטרים תתן לך בכל שעריך…

כתב הגאון רבי מכלוף אבוחצירא זצ"ל מחבר שו"ת יפה שעה ועוד, ואב"ד מראכש, בספרו קהילות יעקב– אפשר לפרש, באומרו "שופטים ושוטרים" כיון

שהאדם דימהו שלמה המלך ע"ה לעיר קטנה ואנשים בה מעט (נדרים לב: קהלת ט, יד), עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האיברים, ואין עיר בלא שערים. זאת אומרת שצריך האדם שדומה לעיר, למנות בה "שופטים ושוטרים" מאיבריו ממש, שהם העין והלב, והוא לפי הכתוב (במדבר טו, לט), ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, והם השופטים והשוטרים שיתמנו על איבריו. וזהו "תתן לך בכל שעריך" שכל אבר ואבר שירצה לצאת מגדרו, על ידי דחיית מחשבות וסתימת העיניים מלראות ולהסתכל במקום שאסור לראות ולהסתכל, ממילא כשיהיו העיניים והלב ממונים על הצדק, אזי על ידי זה "ושפטו את העם", שהם האיברים בכלל "משפט צדק" , ע"כ.

ונראה לענ"ד שזוכים לשופטים ושוטרים על ידי לימוד מוסר וחשבון נפש כדרכם של רבותינו.

מי ראוי להיות דיין?

כתב הש"ע (חושן משפט סימן ז' ה"יא) –  "צריך שיהיה בכל אחד מהם ז' דברים, חכמה ענוה, יראה, שנאת ממון, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שפם טוב ע"כ.

כתב הש"ע (חושן משפט סימן חז' ה"ב),  צריכים הדיינים לישב באימה וביראה בעטיפה ובכובד ראש ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבר בטילה בב"ד , ויראה הדיין כאלו חרב מונחת לו על צווארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו ויודע את מי הוא דן ומי הוא עתיד להיפרע ממנו, אם נוטה מקו הדין וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה להסתלק מישראל, וכל דיין שנוטל ממון מזה ונתנו לזה שלא כדין – הקב"ה נוטל ממנו נפשות. וכל דיין שדן דין אמת לאמתו ,אפילו שעה אחת ,כאלו תיקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל. וכתב עוד בהלכה ג' דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו , ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה , ואעפ"כ לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם. וסיפר הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, שבעיר מכנאס היה חסר דיין . והפצירו בו רבות בזקנו הגאון רבי שלום משאש זצ"ל ומחמת היראה והאחריות בדין ברח, והתחבא בעליית ביתו…הפכו את כל מכנאס, עד שגילו שמסתתר בעליית הגג, הגיעו לשם חברי בית הדין ומצאוהו לומד לאור הנר, ומשם לקחוהו להיות דין…

האם מותר לפנות לבית משפט על פני בית הדין?

א. נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כ"ו סעיף א') – אסור לדון בפני דייני עכו"ם ובערכאות שלהם, אפילו בדין שדנים כדיני ישראל ואפילו נתרצו ב' בעלי דינים לדון בפניהם – אסור. וכל הבא לדון בפניהם הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבנו ע"ה. ומובא בגמרא מסכת גיטין (דף פח ע"ב), רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוריאות (כתב רש"י אסופות). של עובדי כוכבים אע"פ שדיניהם כדיני ישראל אי אתה רשאי להיזקק להם שנאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות…

ב. כאשר אדם נתבע לבוא לבית משפט, ובית דין הזמינם להתדיין ע"פ חוקי התורה, והלה מסרב לבוא – אז מותר ללכת לבית משפט אחר היתר בית הדין. ואם מדובר ביהודי שאינו שומר תורה ומצות ובוודאי שלא יבוא לבית הדין – יתייעץ עם מורה הוראה. ואני ראיתי מספר פעמים שאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות , שפנו לבית הדין, ושאלתי אותם מדוע אינם הולכים לבית משפט וענו שההליך שם ארוך ומפרך…

ג. ישנם מקרים שבית דין מוציא צו ביניים, ובמקרים מסוימים מתיר לבית משפט… הכל לפי מראות בית דין. לדוגמא – מישהו קובע עובדות בשטח וכדומה…

ד. לפנות למשטרה במקרים של עצירת אלימות או במקרה של גנב וכדומה אינו נכלל שמרים יד בתורת משה.

ה. בהרבה מקרים ,  באמצעות רב המגשר בין השכנים – עדיף. ואם היו מגיעים לבית משפט מי יודע אם היה ניתן לגשר לאחר מכן…

ה. בימינו יש בתי דין שכותבים נימוקים לפסק וכן ניתן לערער עד כשבועיים, כמו בבתי הדין בנשיאות הרב ציון בוארון שליט"א. וכן בית דין חושן משפט באלעד. וכיום יש בתי דין לממונות בכל רחבי הארץ.

ו. בימנו הקימו אנשי מס הכנסה, קו טלפון הנקרא מלשינון, בוודאי שצריך לשלם מס הכנסה וזהו דבר חשוב בחיי חברה – מדינה, אדם לא גר במדבר סהרה…אבל מכאן ועד שאדם צריך לדווח…הצדיק בבא סאלי זצ"ל אמר שבמרוקו היו שולחים גויים לנקום בחבר, זורקים אבנים…ובארץ גרוע ביותר זורקים פתקים… הלשנה למס הכנסה…

האם הרבנים יכולים לטעות? לא תסור

כתב החינוך משרשי המצוה לפי שדעות בני אדם חלוקים זה מזה, לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, וידע אדון הכל ברוך הוא ,שאלו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם, איש איש כפי שכלו יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו, וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה כמה תורות, וכמו שפרשתי בפרשת משפטים, על כן אלהינו שהוא אדון כל החכמות השלים תורתינו תורת אמת עם המצווה הזאת שצוונו להתנהג בה ע"פ הפירוש האמיתי המקבל לחכמינו  הקדמונים ע"ה, ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם, ושתו דבריהם, ושתו מים מספריהם, ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עמק מיליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכון אל דרך האמת בידיעת התורה וזולת זה, אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל. ועל דרך האמת, והשבח הגדול בזאת המצוה, אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי), לא תסור ממנו ימין ושמאל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל לא תסור ממצוותם, כלומר שאפילו יהיו טועים בדבר אחד אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב סבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם תמיד ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם, והפסד האומה לגמרי…  

כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (טז, יז).

שאל הגאון רבי ישועה שמעון חיים עובדיה זצ"ל רבה של צפרו, בספרו תורה וחיים, מדוע מדגישה התורה כי השוחד יעוור עיני חכמים? – וכי את עיני הטיפשים אין הוא מעוור?! היה ראוי לכתוב לכאורה כי השוחד יעוור עיניים בלבד…אלא שאם טיפש ישב בדין, בין אם יקבל שוחד ובין אם לא, הוא לא ירד לעומקו של הדין, מהטעם שהוא טיפש, אבל אם חכם ישב בדין, הרי אמור הוא לרדת לחקר האמת, בתנאי שלא יקח שוחד.

וזהו שהתורה אמרה: הטיפש עיוור הוא בכל תנאי כמו שכתוב בקהלת (ב, יד), "והכסיל בחושך הולך", אבל אם החכם הרי עיניו בראשו, אלא אם יקח שוחד שיעוור את עיניו.  

 

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך (טז, כא).

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל רב ק"ק וראש הישיבה  בתאפילאלת בספרו  מחשוף הלבן, אפשר לרמוז על המחשה בשעת התפלה, שהיא פוסלת התפילה, דעיקר התפילה תלויה במחשבה, כמו שנאמר (דברים יא, יג), ולעובדו בכל לבבכם. וצריך האדם להיזהר  מאד לפנות מחשבתו כי אם לתפילה דווקא, ולא מעורב בה שום מחשבה אחרת כלל. וכיון שעשה כן, נחשב עליו כאילו לבו ממש הוא ההוגה והמוציא דברי תפלה, ובזה אני מובטח שלא תחזור תפילתו ריקם ע"כ.

ומכאן קריאה שהאדם נכנס לבית הכנסת שיסגור את הנייד בכדי שלא יפריע לעצמו ולסובבים אותו, ולהבדיל – כל אדם יודע שבבית משפט, על צלצול נייד, נחשב לביזוי בית המשפט, ולהבדיל בתפלה אנו רוצים קירבה לבורא, ולבקש בקשתנו עבור עצמנו ובני ביתנו ועם ישראל, הכיצד נפעל זאת בנייד פתוח, דע לפני מי אתה עומד…

למה הצדיק בא בחלום?

לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל (יט יד).

אחד מגאוני מרוקו לפני כמאתיים וחמישים שנה הגאון רבי דוד בן חסין זצ"ל היה גם משורר ופייטן שיריו קובצו בספרתהילה לדוד ,ונהגו לשוררם בק"ק אשר במרוקו, גם בבית הכנסת של הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל שהיה דיין במכנאס לפני כמאה שנים, שוררו פיוטים אלו. הרב בירדוגו חיבר ספרים רבים בניהם קובץ שירים הנקרא קול יעקב . ביום טוב ראשון של פסח שוררו בבית מדרשו את הפיוט שחיבר, במקום את הפיוט המקובל כמידי שנה, והנה בלילה נגלה בחלום הגאון הרב בן חסין לרב יעקב בירדוגו, ואמר לו בהקפדה "בני וכי לא כך כתוב בתורה: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, בנחלתך אשר תנחל "… התעורר הגאון משנתו נרעש ונסער, ובבוקר סיפר את חלומו למתפללי בית המדרש, ושבו לומר אך ורק את פיוטי הגאון רבי דוד בן חסין זצ"ל, כנהוג מקדמת דנא, בליל אסרו חג בא אליו רבי דוד חסין בחלום שנית והפעם בירכו בברכה המשולשת על שהחזיר עטרה ליושנה…

קוראים יקרים כמה עלינו להיזהר בכבוד רבותינו ובמנהגי אבותינו, וכל הגורע ידו על התחתונה, ומוציא לעז על רבותינו, ובזכות קיום מסורת רבותינו נזכה להמשיך עלינו את ברכתם.

 שבת שלום,

הרב אברהם אסולין .

לתגובות:  a0527145147@gmail.com

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

ד"ר יגאל בן-נון: ראיון על טביעת ספינת אגוז בחופי מרוקו, איסר הראל וגולדה מאיר


יגאל בן נון

 

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-מסים אחרים בלתי סדירים (עואריד)

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

מסים אחרים בלתי סדירים (עואריד)

גם מסי־הסחר ומסי־התנועה ששילמו הד׳ימים היו גבוהים יותר ממה ששילמו מוסל­מים. מחוץ למסים נסחטו מן הד׳ימים לעדותיהם סכומים נכבדים ככל שאיוותה נפשו של השליט. אם לא יכלו הללו לעמוד בתשלומים אלה, היו נשים וילדים נלקחים לפעמים לעבדות. בממלכה העותימאנית היו ראשי־כנסיות ונכבדים מושלכים עוד במאה הי״ח למאסר ונדונים בעינויים עד ששולם כופר־נפש בעדם. מאמצע המאה הט״ז עד למאה הי״ח נהרסה הקהילה היהודית של פס ממעמדה מחמת דרישות מסוג זה.

סמוך ל־1790 גבה עלי בורגול בטריפולי תשלום־כופר מן הקהילה היהודית, תוך שהוא מאיים עליה בשחיטה כללית. בתימן, בפרס ובשאר ארצות היה הדיכוי הפיסקאלי מעיק תכופות על היהודים, וזאת עד לשלהי המאה הי״ט. בכמה חבלים שברחבי סוריה, ארץ־ישראל ועיראק אילץ לעתים אי־הבטחון את עדות הד׳ימים להתגונן משוד וטבח על־ידי תשלום דמי־חסות לאמידים, שיח׳ים וראשי־כנופיות. הנוהג לקנות בטחון בממון השתרש בכל מקום שבו עברה השליטה מדי השלטון המרכזי לידיהם של שבטי בדווים שוחרי־ביזה; הדבר המיט חורבן על יושבי־קבע חסרי־נשק(לרבות מוסלמים), שרסיסי־שבטים מתנצחים היו מאיימים עליהם ומנצלים אותם בלי הפוגות.

הכורח לשלם בעד בטחונם וקיומם נעשה ענין של קבע בחייהן של עדות בני־הד׳ימה. מנהג זה נתן הכשר חוקי למעשי־עושק וסחטנות, וסופו שהרס את קיבוצי העמים הטרום־ערביים ועשה כלה כמעט בשארית איכריהם.   

באמצע המאה הי״ח הטיל השיח׳ דאהר־אלעֻמַר ששפך ממשלתו על הגליל ועל שומרון, מם מקורי המוזכר באיגרת אחת מן הקונסול הצרפתי בצידון: ״צד אחד מופלא בחייו של אדם זה, שבן תשעים הוא כיום, שמדי־שנה הוא נושא לו, או לוקח לו, נערה בת 13 עד 14. נזירי ארץ־הקודש — כלומר: אנשי המסדר הפראנציסקאני — משלמים את הוצאות החתונה. הם השלימו עם השתרשותו של מנהג שלפיו הם משלמים לשיח׳ 1,000 כיכר בעד הלילה הראשון. עתיד הוא להתחתן בכל שנה עד שתצא נשמתו, ולו אך כדי לזכות בסכום זה״.

פרנסואה שארל־רו הגדיר את ה- avania     כ״סכום   -כסף הנסחט מן הלאום [העדה]

בכוח איום רדיפות״. דרכי הסחיטה יכלו לכלול הפקעה ועינויים. ב־1849 אמרו יהודי טבריה לגלות ממקומם בגלל מעשי האכזריות, העוול והעושק מצד השלטונות. בחברון משלמים היו היהודים בכל שנה, מחוץ למסים המוטלים עליהם, גם 5,000 פיאסטר לאחד השיח׳ים הערבים בעבור שיגן על חייהם ורכושם. אולם אותו שיח׳ תבע מהם תשלום־כופר נוסף ב־1852, אף איים להתנפל עליהם ולגרשם מן העיר אם לא ישלמו. במחצית השניה של המאה הי״ט שמו הלחצים של מעצמות אירופה קץ לתשלומי־הכופר האלה, שגזרו עוני ומחסור על קהילות שלמות.

הפקידות הציבורית

הרחקתו של הד׳ימי מן הפקידות הציבורית התבססה על פסוקים מרובים מן הקוראן (ג, 118,28: ה, 56) ועל מסורות מן החדית, שעל־פיהן לעולם אין כופר רשאי להטיל מרות על מוסלמי.( מחוץ לענין הטלת מרותו של הד'ימי על מוסלמים נקבע הכלל על פי חדית שיוחס לנביא שאסור להעזר בכופר " אבן קאיים אל-ג'אוזיה, " אחכאם אהל אד'ימה, ביירות 1981, כרך א', עמוד 209 ואילך.

ד'ימי

דִ'ימִי (ערביתذمي, תעתיק מדויק: דִ'מִ‏‏י, רבים: أهل الذمة, תעתיק מדויק: אַ‏הְל אלדִ'מָ‏‏ה), הוא הכינוי  לנתין לא מוסלמי של מדינה הנשלטת על פי חוקי האסלאם, (השריעה). המעמד של "דימי", או "בן-חסות", כפי שנהוג לתרגמו, ניתן לבני הדתות המונותאיסטיות (בעיקר "עמי הספר", נוצרים ויהודים וכן בני הדת הזורואסטרית).

המלה ذِمَّة בערבית פירושה –

חָסוּת, הֲגָנָה שֶמַעֲנִיק הָאִסְלַאם ל – أَهْل الذِّمَّةِ

  • הִתְחַיְבוּת, עֲרֵבוּת
  • אַחֲרָיוּת
  • מַצְפּוּן

 אל־על־פי־כן לעתים קרובות שימשו הד׳ימים במשרות ציבוריות: אף שנתעבים היו, ולעתים קרובות פוטרו ממשרותיהם, בכל־זאת אי־אפשר היה בלעדיהם. המסורת מספרת שעומר הראשון (644-634) אסר אמנם להעסיק ד'ימים כפקידים, אולם עומר השני (720-717) מצא הרבה ד׳ימים בשורות הפקידות וציווה לפטרם.עח עומר השני מסופר שבפקודה שהוציא למושלי המחוזות ובה הורה על פיטוריהם של הפקידים הד'ימים ציטט את הקוראן ט', 28 : הוי המאמינים, המשתפים ( מֻשרִיכוּן ) טמאים הם ". הוא הוסיף שאללאה קבע שהם בני " בריתו של השטן ".

 בימי־הביניים היה מינויו של ד׳ימי לתפקידים בכירים במימשל עלול להביא לידי מרידה (כך, למשל, בגראנאדה ב־1066, בפס ב־1275 ו־1465, בעיראק ב־1291 ולעתים קרובות במצרים בימי הממלוכים [1517-1250]). המון העם, המוסת על־ידי העולמא ( חכמי הדת ), היה תובע את סילוקם; לפעמים ניסו האמידים להגן עליהם על־ידי שנתנו להם את הברירה בין התפטרות להמרת־דת. היו שאכן המירו את דתם כדי לשמור על משרותיהם.

אי־שוויון לפני החוק: אין תוקף לשבועתו של הד׳ימי

כל דין־ודברים בין מוסלמי לד׳ימי היה מובא לערכאות על־פי המשפט הקוראני. אף ששוויון בין הצדדים מתחייב מעצם רעיון המשפט, מעולם לא היה ד׳ימי רשאי למסור עדות נגד מוסלמי. הואיל ושבועתו לא יכלה להתקבל בבית־דין דתי מוסלמי, ממילא לא קל היה להרשיע את בעל־דבבו המוסלמי. כדי להשיג לו הגנה משפטית היה הד׳ימי נאלץ לקנות עדים מוסלמים בכסף מלא. בבוסניה ציין סגן־קונסול בריטי בדין־וחשבון בשנת 1877 כדברים הבאים:

הקאדי (שופט מוסלמי) הנוכחי בטראבניק מסרב בכל תוקף לקבל עדות של נוצרי בבית־הדין, ואף שתמיד אפשר אמנם להשיג עדים מוסלמים בעבור בצע־כסף אין לצפות אלא לעיוות־דין במקום שמנהגים כגון אלה מקובלים בו.

ב־1895 מסר הסוכן הקונסולארי הבריטי ביפו כי ״עדי־שקר מוכנים תמיד להופיע כל־אימת שמוסלמי מאשים את הנוצרים והיהודים או תובע מהם ממון״. על־פי החדית' הסירוב לקבל את עדותו של ד׳ימי בבית־דין דתי מוסלמי מבוסם על הטיעון שהכופר מושחת ושקרן מטבע־בריאתו שהרי ביודעים הוא מתעקש לכפור בעליונותו של האסלאם.

 מאותו טעם מעולם אי־אפשר היה להוציא מוסלמי להורג, אפילו היה אשם, בעטיו של כופר. בקובץ של מוסלם (נפי 874) מובא חדית׳ המיוחס למוחמד האומר: ״לא ימות מוסלמי אלא אם כן ידון אללה יהודי או נוצרי לאש־תופת במקומו״. ב־1830 לערך ציין לֵיין כי במצרים ״נוהגים לעתים קרובות ביותר

להקריב יהודי במקום מוסלמי״.

 פסילת עדותו של ד׳ימי חמורה היתה במיוחד לפי שלעתים קרובות הואשמו יהודים ונוצרים בהטלת דופי בנביא, באסלאם או במלאכים — עוון שבעבורו אפשר היה לדון אדם למיתה. הד׳ימי לא היה יכול אז להזים בערכאות את עדותו של מאמין אמיתי ולא היתה לו ברירה אלא לקבל עליו את האסלאם כדי שיהיו לו חייו לשלל.

בכל־זאת היו שנהגו לפנים משורת הדין. בכמה מקרים נתקבלה עדותו של ד׳ימי אפילו בבית־הדין הדתי המוסלמי (השרעי). במאה הי״ט הנהיגו העות׳מאנים שיטות שיפוט חדשות (המג'לה של 1840), צרפתיות בעיקרן, שדנו בסוגיות אזרחיות ופליליות על־פי חוקים מתוקנים. השינוי שימש מסד למערכת־שיפוט חדשה שהכירה בעדותו של ד׳ימי. רוב השופטים המוסלמים הוסיפו להפלות נוצרים ויהודים לרעה, אך נוהל זה שוב לא היה חוקי ברחבי הממלכה — וכבר היה בכך משום שיפור רב־משמעות.

בחוק המוסלמי (קוראן ב, 175-173) יפה כוחו של דין עין תחת־עין, שאפשר לנקטו רק בין אנשים שווי־ערך, כלומר בין מוסלמים. מוסלמי שחטא היה יוצא ידי חובתו בעונש קל הרבה יותר אם היה הקרבן ד׳ימי. כנגד זה הרי לעתים קרובות, בפועל אם לא על־פי דין, היה ד׳ימי נדון למיתה אם העז להרים יד על מוסלמי, אפילו היו הדברים אמורים בהגנה־עצמית כשרה. על אנשים כגון אלה סיפרו נוסעים אירופים בפרס ובתימן עד סוף המאה ה־19 ובמגרב עד להתנחלות האירופית. לפעמים הוטלו ענשים קיבוציים. בפרס היתה העדה כולה נחשבת עד סוף המאה ה־19 אחראית לעוונו של אחד מבניה. כאשר ב־1866 פצע יהודי אחד בפס מוסלמי שקם עליו להרגו נפצעו מיד שלושים יהודים, ורק פעולתם הנמרצת של השלטונות מנעה טבח כללי. לדברי נחום סלושץ, שביקר ב־1908 בג׳בל ע׳ריאן (לוב), היתה רציחתו של מוסלמי בשוגג עלולה להביא לידי כך שהיהודים ככלל יידונו לגלות או למיתה.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881. – א. בשן

20 – הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית  1880 – 1881.

ברשותכם מורי ורבותי הגולשים.

מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של אבי מורי ורבי יהודה פילו שנפטר בטרם עת והוא בן 58 בלבד כאן בארץ ישראל, משאת נפשו של כל יהודי במרוקו. כיוון שאבי ז"ל היה כבר חולה במרוקו, זוכר אני את המלים הראשונות שלו על אדמת הארץ הקדושה, מלבד הטקס הידוע של נשיקת אדמת ארץ ישראל הקדושה, פונה הוא לאמי שתחיה ואומר כך :

דרומונד האי מדווח לשר החוץ על מהלכיו בנושא והמסקנות לגבי אופי המשטר

דרומונד האי יחס חשיבות למקרה זה וממנו הוא למד

אבי ז"ל

אבי ז"ל

על המשטר במרוקו, וכיצד על בריטניה ומדינות אחרות לנהוג כלפי מדינה זו. הדברים מתבטאים בשני מכתבים שכתב לשר החוץ ב-10 בנובמבר, בהם דיווח לו על צעדיו בנושא ומגעיו עם הווזירים של הסולטאן, וצירף העתקים של חלק מהעדויות הקשורות לעניין, חוץ מהעדויות שלש שלושת היהודים לטובת המושל, שהוצאו מהם בכוח.                                              

הוא משוכנע שהמושל הרג את דהאן כתוצאה ממלקות רבות במשך שעתיים וחצי. אישור להנחתו קיבל מפקיד גבוה שהגיע ממראכש לטנג'יר ואמר לו שכל אחד יודע שמושל אנתיפה הרג את היהודי, והאשמה כאילו נאף עם האישה אינה אלא אמתלה למושל על שהרגו.

" אמנם היהודי היה מאד לא דיסקרטי בכך שהרשה למוסלמית לשרת אותו בביתו ", אבל דוחה את האשמה שהוא בא במגע מיני אתה. דרומונד האי משוכנע שמוחמד ברגאש יודע שהמושל אשם, אלא שהוא ופקידים אחרים קיבלו שוחד כדי לסוכך עליו.

הוא חוזר על תביעתו שהמושל ייאסר וייענש אפילו אם מניחים שלא הוא הרג את היהודי, כי הדבר ישמש דוגמה טובה למושלים אחרים למנוע מעשים אכזריים בכל יום כלפי מוסלמים ויהודים חפים מפשע. אם המושל יצליח להתחמק יהיה זה אות לפונקציונרים אחרים לנהוג בשחיתות ללא פחד מתגובה.

להערכתו, אירוע זה אופייני למשטר במרוקו. הוא בטוח שהווזירים מסתירים מידע מהסולטאן על מצבם העלוב של אזרחיו, וההתמרמרות עלולה לגרום למרד. אמנם בכל הדורות לא היה במרוקו שלטון יציב וסדר חברתי ראוי לשמו, אבל בשנתיים האחרונות מאז שהחל בכהונתו ראש הווזירים הנוכחי חלה הידרדרות.

" ביטחון החיים והרכוש של יהודים ומוסלמים לא היה מעולם כה ירוד כמו עתה ". המושלים מתעלמים מפקודות של הסולטאן לדיכוי פושעים או לתשלום פיצויים לנפגעים. הם יודעים שעל ידי מתת שוחד לווזיר ולפקידים אחרים בחצר, יתעלמו ממעשיהם הנלוזים והסולטאן לא יפטר אותם.

כדוגמה לאי צדק גם כלפי המוסלמים הוא מספר על שני מוסלמים שנרצחו בסביבות טנג'יר, הרוצח נאסר אבל הפחה קיבל שוחד מקרוביו והוא שוחרר.

גם נציגים של מדינות אחרות שופו בפעילות הדיפלומטית בקשר לפרשה זו, וכך הגיע הנושא לידיעת כל הממשלות הזרות שהיו להן נציגים במרוקו. מסקנותיו של דרומונד האי לגבי הנושאים העומדים על הפרק ביחסי מרוקו עם מדינות אירופה.

הוא מגיב להחלטות של ועידת מדריד בצורה ביקורתית, וחוזר על דעתו שהמשך החסות למספר מוגבל של יהודים עשירים בערי הנמל, אינו פותר את בעייתם של המוני היהודים, ותולה תקווה רק בשינוי המשטר במרוקו.

להערכתו, הצהרה של הסולטאן בלחץ ממשלות זרות בדבר סובלנות דתית או רפורמות לטובת היהודים, לא תהיה בהן כל תועלת, אלא אם ייאלץ הסולטאן על ידי מעצמות לשנות את שיטת הממשל ולסלק את הפחות והשייחים ששולטים במדינה באכזריות ותוך סחטנות.

כצעד ראשון על הנציגים הדיפלומטיים לדרוש פיטוריו וענישתו של מושל אנתיפה, כדי שזה ישמש תקדים, ואם יהיו מקרים דומים של רצח או עוולות אחרות, יתבע זאת שוב מהשלטונות.

כפי שהתבטאו במכתביו ב-10 בנובמבר, ומאמציו לטפל במושל לפי מידת הצדק. הוא התבקש לתאם עם שאר הנציגים הדיפלומטיים בהגשת הנשא בפני הממשלה המאורית, כדי שיינקטו צעדים אפקטיביים לענישה ולמניעת מעשים אכזריים, כפי שמתוארים במכתביו.

חמישה ימים לפני כן העביר משרד החוץ לפי הוראת השר את המכתבים הנ"ל של דרומונד האי לעיונם של אנשי " אגודת אחים ", וועד שליחי הקהילות של יהודי אנגליה, בו הודיע דרומונד האי, לדברי הפקיד במשרד החוץ " על הצעדים שננקטו כדי להעניש את מושל אנתיפה על שגרם למותו שלך יעקב דהאן "

וב-24 בדצמבר הודה מר א. לוי המזכיר של האגודה הנ"ל בשם המועצה על שהעביר את המכתבים לעיונם, ולאחר הקריאה יוחזרו. 

Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון

אגוז קשה לפצוח

 44 עולים מצאו את מותם על סיפון הספינה אגוז. ההיסטוריון ד"ר יגאל בן-נון קובע : 

מדובר היה ב " תקלה " מתוכננת . ממחקר שערך עולה כי ראשי המדינה, שנזקקו לגל עלייה נוסף, הציגו מצג שווא של סכנה קיומית לרבבות היהודים שבמרוקו. 
במקביל תכננו המוסד ומשרד החוץ פרובוקציה שתגרום לעולם שתפעיל לחך על המלך כדי שישלח בני עמנו.שנה לאחר מכן התרסקה אוניית המעפילים הרעועה בלב ים. 
ידיעות אשדוד, אשקלון הדרום – 02/08/2013
 

גירוש ספרד-ח.ביינארט

גירוש ספרד-ח.ביינארט

 את היענות הכתר לפנייה זו יש לראות כהצהרה פומבית והכרה בעמדתה של קבוצה מיליטנטית בכמורה בכל הנוגע למצב הדת במדינה, ואישור ברור שהמביאים להתערערות האמונה הם האנוסים המתייהדים ומדריכיהם ויועציהם היהודים. אין לשער כלל שהכתר הופתע כששמע לראשונה באותו מעמד על מצב הדת במחוז ובעיר סביליה. אין לדעת מי ומי היו באותו מעמד, בין אם נמנו על פמליית הכתר או על חבורת הנזירים שהופיעה עם אלונסו די אוחידה. ללא דחיות נשלח שליח אל האפיפגירוש ספרדיור סיקסטוס הרביעי ברומא על מנת לקבל ממנו הרשאה למסד חקירת מינות לאומית בסביליה, בעלת סמכות על כל ספרד, כאשר מקום מושבה המרכזי תהיה עיר זו. הרשות ניתנה ב־1 בנובמבר 1478 וקסטיליה קיבלה מחדש את מרותה של האפיפיורות.

היה אפוא בפניית הכתר צעד מחושב מאוד ליצירת מוסד שעם התבססותו יהא חולש על ספרד כולה. קסטיליה הנמרצת גילתה את עצמה וכוונות המלוכה נראים אפוא בעין.

על־ידי ייסוד בית דין לחקירת מינות לפתרון שאלת אמונתם של האנוסים המתייהדים הניחו הכתר ועמו חוגי הכנסייה, יוזמת המעשה, שהנה יוכלו לפתור את שאלת ההשפעה היהודית על האנוסים, שמחמת אימת הדין ינתקו עצמם מאחיהם היהודים וימחקו את זכר עברם היהודי. במעשה זה חשב הכתר שהנה בידיו אמצעי שיעמוד לשירות הדת ולשירות המדינה כאחת. ואם כי בהקמתה של האינקוויזציה ראה השלטון שבידיו מכשיר לקיים את טהרת הדת בתחומי שלטונו, הנה כוחו וסמכותו של המוסד לא הוגבלו לתחום הדת בלבד. במדינה שלא נתקיימה בה אחדות פוליטית היתה הדת אמצעי שאמור היה לבטא את האחדות, במיוחד כאשר לא היה קיים כל קו מפריד בין הדת והמדינה. נהפוך הוא, השיתוף ההדדי בין הדת למדינה הוא שסייע ליצירת האחדות הזאת. טבעי אפוא שהתייהדותם של האנוסים ועמהם היהודים עצמם, הם שעמדו לשטן בדרך לאחדות זו. לכן יש לראות כצעד ראשון למימושה של גישה זו את מינוים ב־27 בספטמבר 1480 של שני האינקוויזיטורים לשמש בסביליה, חואן די סן מרטין ומיגל די מוריליו. בהם התחיל אפוא גיבושו של התהליך, ובידיהם הופקד ארגונו של בית דין האינקוויזיציה הלאומית בספרד. אלא שצריכים היו לעבור מיום מינוים ב־1480 עד לראשית פעולתם ב־1 בינואר 1481 חודשים רבים. ראשית זו גם התבטאה בהוראה שנשלחה אל האצולה לסור למרותם על־ידי איסור מתן מחסה לאנוסים־מתייהדים בורחים, שאם יסייעו להם יהיו נידונים כמגינים ומסייעים לכפירה.

במקביל לכך נקט הכתר צעד נוסף: הוראה להפריד במגורים בין יהודים לאחיהם האנוסים־הנוצרים. ב־27 בדצמבר 1477, בימי שהותם של פרנאנדו ואיסבל בסביליה, נצטוו הקורחידור וראשיה של סוריאה להוציא אל הפועל את העברת יהודי העיר מבתי מגוריהם שבין הנוצרים אל השכונה היהודית, וכדברי הצו: ׳שיעברו אל השכונה היהודית והמקום שנקבע להם ויש להם [למגורים]׳. ואם אין להם מקום למגורים בנפרד, נאמר שם, שייקבע להם מקום כזה, ולאחר שהצו יוצא אל הפועל אסור על העיר להסכים שיהודים יגורו בינות לנוצרים. בכך אמרו: ׳נעשה שירות לאל ותתעלה אמונתנו הקדושה׳. ברי שקיומו של צו זה היה תלוי בהיענותה של הראשות העירונית ללא כל דחיות וטענות. ורשאים אנו להניח שהיו לכתר ספקות בכך ועל כן נתמנה איש ביתו של הכתר, וילאסקו די קסטרוורדי, לצאת לסוריאה ולפקח על קיום הצו.

על מה שהתרחש בסוריאה אנו למדים בצו שניתן ב־15 במארס.1480 לאלקאידי של המבצר היה עניין להעביר את היהודים למבצר ולכך התנגדו הרחידורים וראשות העיר שדרשו להושיבם בשכונה נפרדת. לפי שטח המבצר יש לשער שהקהילה לא היתה גדולה במיוחד, אבל ברור שעד לאותו צו לא בוצעה ההעברה, והקהילה מכוח עצמה פנתה להכרעת הכתר מחשש שיוטלו עליה קנסות ועונשים על שלא עברה למקום מגורים חדש. תגובת הכתר היתה שיש לקיים את ההפרדה ללא כל דיחוי. הוראה זו עלתה בקנה אחד עם החלטת הקורטס של טולידו ב־28 במאי 1480.

נראים הדברים שהכתר לא הסתפק בהפרדה זו, שיש לראותה כסנונית ראשונה. ב־26 באוגוסט 1478 הורו פרנאנדו ואיסבל על ביצוע הפרדה במגורים גם בקאסיריס. הצו אמור בלשון בוטה. ׳בחוקי המלכות שלנו ולפי הקאנונים הקדושים נאסר על היהודים והמאורים לגור בין הנוצרים ושיהיו להם שכונות נפרדות ובתי תפילה נפרדים׳. הכתר הוסיף והורה שיש לאפשר ליהודים לקנות מגרשים ובתים במחירים מתקבלים על הדעת ולבנות בשכונתם החדשה בתי כנסת (כזו היתה ההוראה גם למוסלמים). היה זה מעניינו של הכתר שחילופי המגורים יקוימו מבלי לגרום לשערוריות. הסיבה לכך מובנת מאליה, שהרי זה מקרוב השתחרר השלטון מאי־הסדרים שפרצו כתוצאה מהתמרדות אצילים והמלחמה בתומכיה של חואנה לה בלטראניחה וצבא פורטוגל. הצו מדבר ב׳הפסקת אי־הנעימויות וחוסר הנוחיות שיש לנוצרים בגלל המגורים הללו׳. ברורה גם הכוונה להכביד על חיי היהודים שיצאו משכונות מגוריהם ויוקם החיץ במגע בין היהודים לאותם נוצרים (קרי אנוסים) שימשיכו לגור בשכונת המגורים הישנה של היהודים.

אף בסביליה עצמה ננקט צעד דומה לזה, ועליו אנו לומדים מצו הגנה יחסית שהמלכה איסבל נתנה ב־8 בדצמבר 1478 ובו פרסה את חסותה ונתנה הגנה ליהודים שעברו לגור למקום הקרוי.Corral de Xeres נמצאו באותם ימים אנשים שנטפלו אל היהודים וביניהם גם קבליירוס שביקשו להשתלט על בתי היהודים. מסתבר שזהו מקום המגורים שממנו גורשו יהודי סביליה כאשר נתפרסם צו הגירוש מאנדלוסיה ב – 1483.

ודומה שיש למצוא ביטוי לגל ההפרדה גם בניסיון לנשל את יהודי קסטיליה מבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הקברות שהיו ברשותם. נגד ניסיון זה, שנעשה בשנת 1479, טען המורשה מטעם הקהילות יעקב קאצ׳ופו, ב־10 בספטמבר 1484, למען קהילת סיגוביה שנושלה מבית הכנסת, בתי המדרש ובית הקברות שלה. הכתר הוציא את האיסור ב־9 במארס 1479, משום שראה בצעד זה שנקטה העיר פעילות עצמאית של הערים ואותה רצה למנוע עם התבססותו בשלטון, בצעדי הצנטרליזציה הראשונים שלו.

כשהגיעו ימי התכנסות הקורטס בטולידו במאי 1480 יכול היה הכתר להצביע על עוד צעד בהפרדה במגורים בעיר קורדובה. ב־19 במארס 1480 נצטוותה העיר להוציא את ההפרדה אל הפועל. אבל פרטי הפרדה אלה לא התחוורו לנו, ייתכן על שום סמיכות כינוס הקורטס בטולידו.

הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956חיים מלכה

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

זאב חקלאי הגיב על " הקלות , אלה בחמת זעם. במכתב למחלקת העלייה בירושלים, כתב חקלאי כי מצב הביטחון במרוקו החמיר מאוד בשבועות האחרונים. השלטונות הצרפתיים נתונים ללחץ גובר מצד האוכלוסייה הערבית להפסיק את העלייה לישראל, בעטנה כי העולים המרוקנים מתגייסים לצה"ל " ונלחמים נגד הערבים ".

חקלאי הזהיר כי אם לא תינקט פעולה מהירה להגברת העלייה, עלולה מדינת ישראל להחמיץ שעת כושר ולעמוד בפני מצב שבו שערי העלייה יהיו נעולים. כדי להדגיש את חומרת המצב, ביקש חקלאי היתר לבוא לירושלים כדי להסביר לראשי המדינה את המצב לאשורו וכדי לשכנע את הנהלת הסוכנות היהודית להכיר בעלייה ממרוקו כ " עליית מצוקה ".

יצחק רפאל דיווח ל " מוסד לתיאום " על תוכן מכתבו של שליח מחלקת העלייה בקזבלנקה. בתשובה לשאלת בן גוריון, אמר רפאל כי אכן נשקפת סכנה ממשית לחייהם של היהודים בצפון אפריקה. היהודים נראים על ידי המרוקנים כאלמנט פרו צרפתי, ולנוכח החששות מפני שינוי המשטר – קיימת עתה נטייה בקרב המשכילים היהודים להיטמע ולהתבולל באוכלוסייה המקומית.

תמיכתה של הליגה הערבית במאבקה של מרוקו לעצמאות גוברת, ודבר זה מחריף את מצבם של היהודים. מאחר שהעלייה המצומצמת מצפון אפריקה, מדביקה אך בקושי את הריבוי הטבעי של היהודים שם, המליץ רפאל לבטל מיד את חוקי הסלקציה ולהכיר בעלייה מארצות המגרב כ " עליית מצוקה ".

משה שרת חיזק את הערכתו זו של יצחק רפאל. שר החוץ אמר כי אם תוותר צרפת לתנועה הלאומית הערבית – יישחקו היהודים באבני הרחיים. אך יחד עם זאת, הסתייג שרת מן הרעיון לפתור את בעייתם של יהודי צפון אפריקה, בדרך שחוסלו בזמנו גלויות תימן ובבל.

הוא הדגיש כי מצבה הכלכלי של ישראל, הוא עתה חמור בהרבה, מכפי שהיה למחרת קום המדינה. גם אם שר החוץ לא מאר זאת במפורש, אזי מתוך דבריו השתמעה בבירור התנגדות להכיר בעלייה הצפון אפריקאנית כ" עליית מצוקה ".

שני שרי הציונים הכלליים – שר הפנים, ישראל רוקח ושר הבריאות, יוסף סרלין – צידדו אף הם בהמשך העלייה הסלקטיבית מצפון אפריקה. רוקח הציע אפילו להתרכז בעלייתן של 5.000 משפחות בעלות הון של 10 אלפים דולר כל אחת. הוא אמר כי עלייה שכזאת, תשחרר את המדינה מחובת הקליטה.

אולם באוגוסט 1953, אירעו במרוקו שורה של התפתחויות שחייבו את ממשלת ישראל לעקוב מקרוב אחר מצבה של היהדות הצפון אפריקאנית. לנוכח התגברות במאבק לעצמאות, הדיחה צרפת את הסולטאן סידי מוחמד בן יוסף ומינתה תחתיו את סידי מוחמד בן ערפה. גל של מהומת הציף את כל המדינה והקרקע החלה בוערת תחת רגליהם של יהודי מרוקו. 

באווירת חירום זו, יצא יצחק רפאל בספטמבר 1953, לסיור של תשעה ימים בריכוזים היהודיים החשובים במרוקו ובהרי האטלס. בלוויית זאב חקלאי, ביקר רפאל תחילה ברבאט, שבה התגוררו כ-16 אלף יהודים.

לאחר שיחה עם הרב שאול אבן דנאן, בן לשושלת רבנים נודעת, הם יצאו למכנאס שזכתה לכינוי " ירושלים של מרוקו ". קהילת מכנאס מנתה אז כ-15 אלף יהודים. בני הנוער דיברו עברית שטפת ואפילו הבנות דיברו עברית ולמדו בתלמוד תורה.

הרב המקומי היה רבי יוסף משאש. רפאל וחקלאי גילו לתדהמתם כי שמות הרחובות בגטו היהודי נשאו שמות עבריים כמו – ירושלים, ציון, תלמוד תורה, מגן דוד וגם את שמותיהם של רבני העיר וגדולי התורה במרוקו.

בעיר זו גדלה בזמנו גם חניתא אטיאס, כיום חניתא קידר, חברת קיבוץ מעגן מיכאל ומי שעסקה בראשית שנות המדינה בארגון עלייה ב' ובקליטת העלייה הצפון אפריקאנית בישראל.

יצחק רפאל יצא אחר כך לביקור בפאס, עירו של רבי יצחק אלפאסי ( הרי"ף ) שבה התגורר גם הרמב"ם. כאן הוא שמח לשמוע מפי השליח הישראלי המקומי, חיים מוייאל, כי הצליח לארגן בפאס כמה גרעינים להתיישבות במושבים דתיים בישראל.

מיד לאחר מן יצא רפאל לביקור במראכש  שבה הייתה קהילה של 20 אלף יהודים. מראה הרובע היהודי היה עני ביותר ותנאי הדיור בו – מדכאים. האוויר בתלמוד תורה המיושן היה דחוס ובמקום לא היו תנאים סניטריים מינימליים. לעומת זאת, תלמודי התורה של חסיד חב"ד ו " אוצר התורה " היו נקיים ומסודרים יותר. במראכש נפגש רפאל עם קבוצת " יורדים " מישראל והם ביקשו את עזרתו בהעלאתם מחדש ארצה. 

באותה תקופה, ביקר במרוקו גם ד"ר שיבא. לאחר סיור בהרי האטלס, חזר מנכ"ל משרד הבריאות לישראל כשהוא מלא חוויות: " קיימים שם כפרים יהודים שלמים, עם מסורת יהודית המגיעה למאה ה-2 לפני הספירה הנוצרית. אלה הם יהודים בעלי תווי פנים עזים, כמו השליחים ב " סעודה האחרונה ", על פי ציורו של ליאונרדו דה וינצ'י ".  

בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ב-28 בספטמבר 1953, מסרו רפאל ושיבא דוחות על מסעותיהם למרוקו. רפאל סיפר כי בהרי האטלס מצויים כ-15 אלף ילדים עד גיל 18, ואם הם לא יועלו ארצה במהירות – " הם ילכו לאיבוד ".

רפאל טען כי הג'וינט מוכן לטפל במקרי הסעד והציע להוציא את המשפחות היהודיות מהכפרים ולרכזן בערים הגדולות. כדי לערוך בדיקות רפואיות יעילות, יש הכרח במכשיר רנטגן נייד. אך השלטונות הצרפתי אוסרים טיפול ביהודים בלבד ותובעים בדיקתה של כלל האוכלוסייה.

רפאל דיווח גם על פגישתו עם היורדים במראכש ומשום השפל בעלייה והגידול בירידה מהארץף הוא הציע לדון מחדש בכללי הסלקציה. אולם כמצופה, ד"ר שיבא התנגד בתוקף לביטול הסלקציה. בישיבת הנהלת הסוכנות, טען מנכ"ל משרד הבריאות : " אני חושב שלמען בניין הארץ וקליטת עולים יהודים, רצוי יותר לעשות סלקציה וזכותנו לעשותה, עד שנהיה מסוגלים לספק לעולים מזון ותנאי מגורים מתקבלים על הדעת.

הג'וינט ניגש לטיפול רציני בחולי הגרענת ולריפוי מחול עור ומחלות מעיים של ילדים. כך שבעוד שנתיים שלוש שנים יהיה לנו מאגר גדול של צעירים יהודים מצפון אפריקה, שיהיו כשרים לעלייה ". 

וכך, למרות החרפת המצב הפנימי במרוקו, נמשכה הסלקציה כרגיל. ניכר היה כי דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על מרבית המתדיינים בנושא זה, ומשקל עמדתו היה שקול כנגד כל נימוק שהועלה לטובת ההכרה ביהדות צפון אפריקה כ " עליית מצוקה ".

אף על פי כן, החרפת המאבק לעצמאות מרוקו, כפתה על ממשלת ישראל לקיים מגעים רצופים עם ממשלת צרפת, כדי להבטיח שערביי מרוקו לא יפגעו לרעה ביהודים. היה ברור כי מעתה המאבק להצלתם של יהודי מרוקו, יהיה קשור וצמוד למלחמת העצמאות המרוקנית וכי מאבק זה, אינו יכול להתנהל במנותק ממשלת צרפת

סוף הפרק " בשבי הסלקציה " מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס

מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –

מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל

1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים

חיאלד אל־עזם, שהיה ראש־ממשלתה של סוריה אחרי מלחמת-1948, הביע צער על הטקטיקה הערבית ועל ניצול הפליטים שבא בעקבותיה, בזכרונות שפירסם ב־1972:

מאז 1948 דרשנו אנחנו את החזרת הפליטים… אף שבגללנו עזבו את ארצם… אנו הבאנו שואה על… הפליטים הערבים על־ידי שקראנו להם לבוא ולחצנו עליהם שייצאו… אנו עשינו אותם מנושלים… הרגלנו אותם לפשוט יד… לקחנו חלק בהורדת רמתם המוסרית והחברתית… ואחר־כך ניצלנו אותם בביצוע פשעי רצח, הצתה וזריקת פצצות על… גברים, נשים וטף – כל זה להשגת מטרות פוליטיות… התעמולה הצליחה להסיח את תשומת־הלב מניצולם של הפליטים הערבים על ידי מאז ומקדםהעולם הערבי, מצד אחד, ומן המעטים שכיום יש בידם אזרחות ערבית בארצות רבות, מן הצד השני. החריג היחיד הראוי לציון היא ירדן, שאליה עקרו רוב הפליטים הערבים, ואשר בה הם זכאים לאזרחות על־פי דין, ״אלא אם כן הם יהודים״.

הנצרכים והמספרים

לפי אומדנות שונים היה מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל ב־1948 בין 430,000 ל־650,000'. מחקר שמרבים להסתמך עליו, שהשתמש בתעודות רשמיות של חבר־הלאומים ובמספרי־מפקד של ערבים, קבע שבמאי 1948 היו 539,000 פליטים ערבים.

היה ויכוח לוהט על מספרם המדויק של הפליטים הערבים שעזבו את ישראל. באוקטובר 1948 היו כבר שלוש מערכות מספרים ״רשמיות״: לאו״ם היו שתי מערכות, שהגבוהה שבהן גרסה כי המספר ״יגדל בקרוב עד 500,000׳ המספרים הרשמיים של הליגה הערבית הביאו סיכום שכבר היה גדול ב־150,000 כמעט מן הגבוה שבמספרי האו״ם. מעולם אי־אפשר היה לאמת את המספרים המנופחים של הליגה הערבית משום שהערבים סירבו להרשות את השלמתם של מפקדים רשמיים בקרב הפליטים. משקיפים הסיקו מכך שמטרתם של הערבים היתה לזכות בתשומת־לב מוגברת מצד העולם על־ידי מספר מופרז של אוכלוסים ובכך להניע את האו"ם להכביד את הלחץ על ישראל, לכפות את ״השיבה למולדת״.

אבל השימוש התעמולתי בסטאטיסטיקה מוטעית, מנופחת, או מטוכססת במובנים אחרים של אוכלוסיה, לא היה תופעה של הזמן האחרון המיוחדת למחנות הפליטים הערבים בלבד. כמו שעולה מן הפרקים הבאים, הרי זה־כבר מילא נוהג זה תפקיד גורלי, שלא זכה להערכה נאותה, בגיבוש התפיסות והפתרון ־ או היעדר הפתרון – לגבי הסכסוך הערביי-שראלי.

דוגמה מאוחרת יותר לניפוחם המסורתי של מספרים תיאר דוד שיפלר, סופרו של הניו יורק טיימס, בזמן שהרסו הישראלים ב־1982 את התשתית של אש״ף בלבנון. ב־14 ביולי כתב שיפלר: ״כל מי שסייר בדרוםילבנון ברור לו… שהמספרים שעליהם מסרו תחילה… כתבים שהסתמכו על נציגים של הצלב־האדום בביירות בשבוע הראשון למלחמה, היו גחמות מופלגות״.

מי שהיה מנהל פעולות־השדה מטעם תכנית־הסעד של האו"ם לנפגעי-פורענות דיווח ביולי 1949 כי :

סבורים שכמה מקרי־סעד [ערביים] מקומיים כלולים במספרי הפליטים.

כאשר הוקמה סוכנות־הסעד־והתעסוקה של האו"ם (ססו״ת) כחטיבה מיוחדת לעצמה לטיפול בפליטים ערבים, הרי ראשית־דבר קיבלה עליה במאי 1950 לנסות לערוך מפקד־פליטים כדי להפריד בין הנואשים באמת לבין ״בעלי־התביעות המזויפים״. לאחר שיצאה שנה והוצא סכום של $300,000 דיווחה ססו״ת כי ״אין לנקוב עדיין מספר מוחלט באשר למניינם האמיתי של הפליטים כמשתמע מן ההגדרה המעשית של המלה״. לצורך אותו מפקד היתה ההגדרה של ״פליט״ ״אדם שישב ברגיל בארץ-ישראל וכתוצאה מפעולות־האיבה אבדו לו ביתו ופרנסתו והוא שרוי בדחקות״. טעם אחד שנתנה ססו״ת למספרים המזויפים היה זה שהפליטים ״זריזים למסור על לידות ו… נרתעים מלמסור על פטירות״.

באחד הדו״חות הרשמיים הראשונים שהטילו ספק בדיוקם של מספרי הפליטים נאמר כי לא ייתכנו ״מספרים אמיתיים לגבי אוכלוסיית הפליטים״ משום שמנהל הסוכנות אינו סבור כי יש טעם לבקש מן הסוכנויות הפועלות לכפות איזה מין בוחן כשירות ו… אין לו משקיפים משלו לצורך זה״. בדו״ח נאמר כי קשה להוציא ״בדווים שדרכם לנדוד ו… תושבים מקומיים מובטלים או עניים״ מכלל פליטים אמיתיים, וכן

אין כל ספק שבמקרים רבים אנשים שלא יוכלו להיחשב פליטים בתום-לב נמצאים למעשה ברשימות מקבלי הסעד. אחד מעובדי המחנות בלבנון, שנשאל על דיוק ספירתם של הפליטים, השיב: אנו משתדלים לספור אותם, אבל כל הזמן הם באים ויוצאים; או שאנו סופרים אותם בבגדים מערביים ואחר־כך הם חוזרים בעבאיה וכפייה ואנו חוזרים וסופרים שוב את אותם האנשים. 

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

 

ממזרח וממערב-כרך ה'- מאמרים שוניםממזרח וממערב כרך ה

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

דומה שלא היתה ייחודיות במקצועות ומשלחי־היד, ובכל פאס -שער הקסבהאומנות נמצאו מגורשים ותושבים. גם מבחינת הרמה הכלכלית לא היו רובד מיוחד, והיו ביניהם עשירים מכובדים וגם עניים. מאידך גיסא, היתה כנראה נטייה להתחתן בינם לבין עצמם, אם כי ודאי שהיו חריגים׳ שהלכו ונתרבו, וכך הלך וניטשטש במשך הזמן ייחודם בקהילת פאס.

הערת המחבר : אנו יודעים כמה מחכמי משפחת ן׳ דנאן שהתחתנו עם משפחות מהתושבים או בתוך המשפחה. ר׳ שמואל ן׳ דנאן הידוע (שב״ד) היה נשוי לאחותו של רבי יעקב ן׳ דנאן, כי ר׳ סעדיה בנו קורא לר׳ יעקב זה ״מסרפי״ (ילקוטי דינים׳ שבסוף ״אשר לשלמה״ (ן׳ דנאן, ירושלים, תרס״א), אות נון, ערך ׳נאמנותי, קמ ע״ב). רבי שאול ן׳ דנאן נשוי היה עם בת בנו של ר׳ שלמה הראשון (׳דברי הימים׳, שם, עמי 22). ר׳ שמואל בעל ״דברי הימים״ נשא את בת הגביר שאול ן׳ רמוך; ושאול זה נשא בתו של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן (שם, עמי 49). ר׳ יונה ן׳ תאן נשא את בת דודו ר׳ שאול (שם, עמי 48). אחיו רבי סעדיה נשא את לונא, בתו של ר׳ נחמיה הכהן שמקהל התושבים (פס״ד אהבת הקדמונים). יצחק ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ יהודה ן׳ תאן וילדה לו את סעדיה (ראה בפסק־דין המתפרסם כאן). יעקב ן׳ תאן נשא את בתו של ר׳ שאול בז יעקב וילדה לו את ר׳ סעדיה (ראה בפסק המתפרסם כאן וב״תקפו של יוסף״, א, סי׳ ג). ר׳ שלמה אבן דנאן האחרון נשא את בתו של ר׳ שאול ן׳ תאן, שלו הוא קורא ״מור חמי״(ילקוטי דינים׳, שם, אות מם, סי׳ ב, ערך ׳מצרן׳).

קשרים מיוחדים עם התושבים שביתר ערי מארוקו במכנאס, מראקש ואזור סגלמאסה נראה שלא היו להם. ר׳ יעקב אבו חצירה בביקוריו בפאס התארח דווקא אצל משפחת הצרפתי מהמגורשים ולא אצל אבן דנאן ״. ברור שבערים האחרות כגון מכנאס, צפרו וסאלי, שלא היתה בהם כל מסגרת לתושבים, נטמעו אלה מהר בין משפחות המגורשים ולא נודעו יותר. במראקש היו פני הדברים שונים. רוב הקהילה היו מהתושבים, והמגורשים, שהיה להם בית־כנסת מיוחד, ״ביהכ״ן דלעג״מא״, דאגו לשמור על מסגרת ייחודית. באזור תאפילאלת כמעט שלא היו מגורשים אלא תושבים בלבד, ולא היתה בעיה של טמיעה רק כאשר עברו לערים המרכזיות. גם מצד השכלתם לא היו שונים התושבים בפאס מאחיהם המגורשים. היו ביניהם במשך כל הדורות חכמים ואנשי מעשה. כבר דובר לעיל על ״ישיבת התושבים״. פה ושם

ידועים לנו שמותיהם של חכמים מן התושבים. הם שמרו, כאמור לעיל, על חלקם ב״שררה״ בבית־המטבחיים, ובמשרת סופרי בית־הדין וסופרי שטרות. במשרת הרבנות והדיינות הרי מנהיגי קהלם, ממשפחת אבן דנאן , היו בכל הדורות מה­בולטים שבין הדיינים.

כאן המקום להרחיב את הדיבור על בני משפחה זו, ששימשו דורות רבים רבני קהל התושבים ללא ערעור. אדרבה, הם היו מקור גאווה ותפארת לתושבים, בראותם את מנהיגי קהלם תופסים עמדה בכירה בין רבניה של פאס. החכמים מבני המשפחה שאבו כוח ועוצמה חברתיים וכלכליים מקהל התושבים, שהיו בוודאי בשבילם בסיס ציבורי איתן הנתון למרותם וסר למשמעתם. פעילות המשפחה, שמקורה מספרד וקרובה באופיר. למגורשים, עזרה בוודאי למתן את הניגודים ולהקהות את החי­לוקים שבין שני הקהלים

הערת המחבר : בזמנו של ר׳ שמואל ן׳ דנאן היה ר׳ חיים בן אמוזיג ה״טבח הגדול של התושבים״ (ראה: ״מלכי רבנן״, בערכו), מאותה משפחה ידוע רבי שם טוב ן׳ אמוזיג (חברו של ר׳ חיים ן׳ עטר) ; גם ר׳ דניאל ן׳ צולטאן, שהיה אף הוא ״טבח״ בפאס וחיבר ספר דרשות ״דברי חכמים״, היה מן התושבים, בין סופרי בית־הדין ידועים ר׳ מכלוף אסולין (׳ספר התקנות׳, סי׳ כה ועוד) ור׳ מוסא הסופר (שם, סי׳ פ״ה).

משנתמנה ר׳ שמואל בן מימון למשרת חכם־הקהל לא פסקה משרה זו מזרעו, רק תקופה קצרה, כשהיה חכם הקהל ר׳ נסים הכהן שמונה אחר פטירת כמוהר״ר סעדיה, קודם שגדל מהר״ש (בערך בשנים של״ח—ש״נ). ראה בפסק־דין ר׳ אליהו הצרפתי המתפרסם להלן.

ר׳ שמואל ן׳ דנאן (רשב״ד) הוא שאסף איסוף ראשון את תקנות חכמי המגורשים, אף־על־פי שהוא היה רבם של התושבים.

נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

רבי יוסף כאברך.חיים זאב הירשברג בביקורו אצל רבי יוסף בנאיים

בכסלו התרנ"ח – 1898 בהיותו פחות מבן שש עשרה, השיאו אביו אישה את מרת פריחה בת רבי יעקב אסולין, וגם לאחר נישואיו המשיך רבי יוסף בלימודיו. בקיץ של שנת תר" – 1900 פרצה מגיפת הקדחת בעיר שהפילה חללים רבים יהודים וגויים.

בפאס לבד מתו כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים. בחודש תשרי פגעה המגפה גם ברבי יוסף בחומרה רבה, ומעוצמת ההתקפה לא הרגיש אף בעיצומו של יום הכיפורים, אולם רבי יוסף ניצל והתאושש. בעקבות המגפה התפזרו התלמידים והרב יוסף הכהן חזר להורות תלמוד בבית הספר כל ישראל חברים.

כשהבריא רבי יוסף הלך ללמוד בישיבת הרב הגאון רבי חיים כהן, שהיה ידוע כחריף ובקי בש"ס ופוסקים, וכגודל חוכמתו כן גדלה יראתו, הנהגותיו ופרישותו מענייני העולם. שנעים אחדות לאחר כניסת רבי יוסף לישיבתו, חלה הרב חיים בעיניו עד כי אבד מאור עיניו.

ביוזמת ראשי הקהילה ועל חשבונם, נשלח רבי חיים לספרד – לרופאים מומחים – על מנת לטפל בעיניו. הטיפול נמשך כשישה חודשים ובינתיים התפזרו תלמידיו, חלקם הלכו ללמוד אצל רבנים אחרים וחלקם יצאו לעבודה.

רבי יוסף גילה יחס מיוחד של הוקרה והערכה לכל רבותיו הנזכרים, גם בגדולתו הוא מרבה להזכירם בהערצה רבה. לאחר שנתפזרו תלמידי רבי חיים כהן, המשיך רבי יוסף בלימודיו באופן עצמאי, בחברותא עם חבירו הרב חיים סירירו.

חלק ניכר מזמנו למד בספרייה הגדולה של משפחת סירירו. בתקופה זו החל רבי יוסף לנסות כוחו בכתיבה והחל בכתיבת חיבורו " הדרת פני זקן " אותו סיים בשנת תרס"ג – 1903.

בתקופה זו בא הרב אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו, וקבע את דירתו בפאס. הוא היה חכם מופלג והיה קובע עתים ללמוד עם רבי יוסף בש"ס ופוסקים. עד מהרה עמד רבי אברהם על טיבו ועל כשרונותיו של רבי יוסף, ונצטער על העובדה שרוב זמנו נאלץ רבי יוסף ללמוד יחידי, דבר שאינו טוב לא ללימוד ולא ללומד, כפי שהרבו להזהיר אותנו חז"ל, כגון : חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בד ובד ( כבודדים ) בתורה ולא עוד שמטפשין וכו….

 

לכן הציע לרבי יצחק אבי רבי יוסף עצה טובה, שיפתח לבנו ישיבה בה ילמד תלמוד לנערים. ותוך כדי כך יתרום לפיתוח כשרונותיו ולקידום לימודיו כמו שאמר רבי חנניא : " הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יורת מרבות ומתלמידי יותר מכון "

רבי יצחק שמע לעצת רבי אברהם ופתח לרבי יוסף ישיבה בה נקבצו בחורים מוכשרים, אשר שמעו לקח מפי רבי יוסף, בש"ס ופוסקים, מהבוקר עד הערב. שקידת רבי יוסף עם תלמידיו המתמידים הייתה לשם דבר בעיר. בתקופה זו פקדו זעזועים קשים את הארץ עקב המרידה במלכות, הוא המרד זילאלי בוחמארא זרהוני, אשר נלחם מלחמת חורמה במלך ובצבאו בשמך שבע שנים, בין השנים תרס"ב – תרס"ט – 1902 – 1909.

לזה נתלו התקוממויות נוספות שבעקבותיהן חלה הרעה גדולה בביטחונם של היהודים, ואירעו מעשי שוד ופרעות ביהודים בערים שונות. בכל זאת היו רבי יוסף ותלמידיו שקועים בתלמודם בדביקות, כאילו כל זה לא נגע להם.

הפרעות ביהודים הגיעו לשיאם בל' בניסן תרע"ב – 17.4.1912, באותה עת מרדו החיילים המוסלמים במפקדיהם הצרפתיים, אליהם הצטרפו המוני עם, אשר ערכו פרעות באזרחים נוצרים צרפתים. הפורעים פרצו את שערי המללאח ( שכונת היהודים ) וערכו פוגרום במתיישביו היהודים וברכושם.

הם שדדו חנויות ובתים ואחר כך הציתו בהם אש, הכו, פצעו והרגו כל יהודי שנקרא בדרכם, שרפו בתי כנסיות ובתי מדרשות. היהודים ברחו על נפשם ונפוצו לכל עבר, הפרעות נמשכו שלושה ימים באין מפריע, עד שהחריבו את המללאח כליל.

במהלך הפרעות הרגו הפורעים ארבעים וחמישה יהודים ופצעו קשה עשרים ושישה. בין הנפגעים היו אנשים, נשים, זקנים וצעירים. זמן רב חלף עד אשר הצליחו היהודים לשקם את הריסותיהם. הפרעות גרמו להתפזרות התלמידים ולביטול ישיבתו של רבי יוסף.

במהלך השוד נבזז גם ביתם של רבי יוסף ומשפחתו, השודדים ערכו פוגרום גם בספריית המשפחה, הפילו המדפים וזרקו הספרים לכל עבר, אך בנס לא שרפו את הספרים.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית

חלקה של יהודי מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבנין הארץ

מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנהמפת יישובים שהוקמו על ידי מרוקאים משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב

ההתיישבות בקיבוצים

ההתיישבות הקיבוצית הייתה אחת מצורות ההתיישבות החדשות והמהפכניות בתולדות יישוב ארץ ישראל בתקופה החדשה, שניצניה החלו בעלייה השנייה והיא הלכה והתפתחה מהעלייה השלישית ואילך.

מהמחצית השנייה של שנות ה 40 ואילך, בעקבות תהליך הדה קולוניזציה שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה, עברה התנועה הציונות במרוקו לשלב של הגשמה, קרי עלייה לארץ , כאשר אחת מפעולות ההגשמה הייתה ארגון גרעינים של צעירים וצעירות והכשרתם למען הצטרפותם למפעל ההתיישבותי בקיבוצים. בתהליך זה לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו, כגון: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני, התנועה הקיבוצית על פלגיה השונים: (איחוד, מאוחד, המזרחי, הפועל המזרחי); שליחים מבני הארץ, שבאו למרוקו, וצעירים שעלו ממרוקו ועברו בעצמם הכשרה בארץ או בצרפת וכעבור שנתיים- שלוש נשלחו חזרה למרוקו כשליחים כדי להכשיר צעירים אחרים לעלייה. ההכשרה לחיי השיתוף בקיבוץ, לעבודת החקלאות וכו׳ נעשתה על פי רוב בצרפת (חוות חקלאיות בטולוז), בקיבוצי הארץ, כמו: דורות, מצובה, בית השיטה וקיבוצים אחרים. לעתים הוחל בהכשרת הצעירים עוד במרוקו, במסגרת מחנות הקיץ שארגנו תנועות הנוער השונות. כך לדוגמא הועמדה לרשותם (בידי יהודי עשיר ) חווה חקלאית, נאדלאר, בסביבות קזבלנקה, שבה התנסו לראשונה בחיי שיתוף. חברי גרעינים שונים, ששמו פעמיהם להתיישבות חקלאית במושבים או בקיבוצים, נמנו עם בוגרי ביה״ס החקלאי של מראקש

.section agricole

ההכשרה של הצעירות והצעירים לא התמקדה רק בהתנסות בעבודה מעשית או בחוויה השיתופית, אלא היא כללה גם הכשרה בתחום האידיאולוגי. נכתבו מאמרים, בצרפתית (חלקם תורגמו מעברית לצרפתית) וברושורות ובכינוסים שונים התקיימו דיונים בין החברים על נושאים שעמדו על סדר היום . בין הצעירים שהתפזרו ברחבי הארץ או בינם לבין חבריהם שעדיין נותרו במרוקו, מחכים בתורם לעלות , התקיימה התכתבות אישית ענפה שבה נדונו נושאים רעיוניים ומעשיים. כאשר חל הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הוא לא פסח גם על הצעירים במרוקו. לדברי מר אריה אזולאי – משמש כיום חבר ההנהלה הציונית, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו׳׳ר הוועדה לעליה ולקליטה- הציל הגרעין שהגיע ממרוקו, במידה רבה את קיבוץ עין גב, משום שחברי הגרעין שהצטרפו אליו בעת המשבר נמנו עם תנועת הבונים דווקא, הקשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים בעוד שחבריהם מקבוצת דרור, שהשתייכו לקיבוץ המאוחד נאלצו לעזוב לגינסור.

כל גרעין מנה בין 30 ל 50 צעירים וצעירות בני 21-18 , משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו (פאס, מראקש, מקנאס, רבאט,טנג׳יר ועוד). משנת 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ, על כל זרמיה ופלגיה, עם מרוקו. היא שלחה שליחים (אמנון שמוש, ישראל אבידור), השקיעה משאבים, הכשירה צעירים והכול למען מטרה אחת: חינוך להגשמה ציונית בקיבוץ. התנועה הקיבוצית , מעיד אריה אזולאי, הצליחה לרתום אליה את מיטב הנוער העירוני הציוני של מרוקו. בבואם לארץ הם לא נרתעו מהקשיים שעמדו לפניהם, וכדומה לחלוצים בני העלייה השלישית, גילו דבקות במטרה, עקשנות ונחישות.

תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

הקדמה

לעומת הסדרות האחרות של המפעל, הסדרה הנוכחית אליה משתייך כרך זה של אוריינס יודאיקוס מצטיינת בשפע רב של מקורות המתעדים באופן מפורט ועדכני כל תחום, כל נושא וכמעט כל היבט מחיי היהודים בארצות האסלאם במאות התשע עשרה והעשרים.

בעקבות החדירה האירופית לתוך המזרח התיכון וצפון אפריקה נחשפו מרבית היישובים בהם התגוררו יהודים להתעניינותם של מוסדות יהודיים בעולם ולסקרנותם של נוסעים, רופאים מיסיונרים, קונסולים ונציגי שלטון אירופיים אחרים ששיגרו לממשלותיהם דוחות ותזכירים מפורטים על רודות מצב היהודים בארצות האסלאם. 

מכתב מספר 5

אל טייב בן אל ימאני מודיע לאברהם קורקוס על מינויו הקרוב יחד עם אחיו יעקב למשרת " סוחר המלך ".

8.12.1853

الحمد لله وحده

ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم

الطيب ابن اليماني

1 –  صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب

2 –  سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا

3 –  فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت

4 –  في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

الحمد لله وحده

השבח לאל לבדו

ولا حل ولا قوة الا بآلله العلي العظيم

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום

الطيب ابن اليماني

אל טייב בן אלימאני

1 –  صاحبا التاجر ابراهيم قرقوز اما بعد وصلنا وعرفنا ما فيه وها جواب

1 – אל חברנו הסוחר אברהם קורקוס. לעצם העניין : הגיענו מכתבך והבינונו את תוכנו ( 2 ) תשובת

2 – בדומה לאחיו, יעקב, ביקש אברהם קורקוס מהמלך את הרשות לרשת את אביו בתפקידו כסוחר המלך

2 –  سيدنا يوافيك ففيه الكفاية وقد سبقك اجوك يعقوب بالكتابة لسيدنا

2 – אדוננו בדרך אליך והיא תרצה ותספק אותך. אחיך יעקב הקדימך וכתב לאדוננו

3 –  فاجاجه اعزه الله بما يسر واعلم ان اباك صاحبنا ومتاعنا وبفي موت

3 – אשר ענה לו – יפארנו האל – תשובה משמחת. דע לך, כי אביך היה ידידנו ו " משלנו " וכי מותו

4 –  في خاطرنا غاية والتمام في 7 ربيع الاول عام 1270

4 – נחרט עמוקות בלבנו. 7 לרביע אל אוול שנת 1270

מארץ מבוא השמש – הירשברג-בערי הדרום ובאי ג'רבה.

                                   מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

בערי הדרום ובאי ג'רבה.

הדרום שומם. ערבה מלאה חולות, רק זעיר פה זעיר שם חורשות עצי זיתים, המגיעות למימדים גדולים באזור ספאקס, וזאת עקב פעולתם ללא לאות של הצרפתים. בשנת 1881 היוו בדרום קרוב ל-400.000 עצי זית שטח של 180.000 דונם, עתה יש למעלה מ-4.500.000 עצים על שטח של חיים זאב הירשברג בביקורו אצל רבי יוסף בנאיים300.000 דונאם.

עדיין גדול מספר הנוודים בארץ, המהווים מבחינה מדינית, מאחר שקל מאוד להסיתם ולדחפם למעשי אלימות. כל השנים נוהים היהודים מערי השדה שבדרום צפונה, עתה גבר הזרם פי כמה, מאחר שקרובה כאן הסכנה יותר מאשר בערים הגדולות. אמנם היהודים רק אחוז קטן של האוכלוסייה, לפעמים אפילו רק שבר אחוז, אבל דא עקא, הם מיעוט המזדקר לעין.

 יש כשלושת אלפים יהודים בסוסה וכמספר זה בספאקס, שתי הערים באזור החוף של הסירטה, הממזגות בתוכן משהו מהצפון ומהדרום גם יחד.

ראיתי בסוסה ילדי בית הספר כי"ח בשיעורי עברית ולימודי קודש. אין ספר, שחלה התקדמות רבה בהקניית ידיעות אלה, לעומת המצב מלפני כמה שנים. המורים והמורות של מדו בפאריס או ביקרו בשיעורי השתלמות, שהוקמו בתוניסיה, משתדלים ללמוד וללמד. ואכן הילדים יודעים משהו. שאלה אחרת, כמה ממטען זה יישאר כנכס קיים.

באחד מבתי כנסת ראיתי ספרי תורה שחיללום הנאצים בימי שלטונם. לא פחות מדכאות היו הידיעות על הקהילות השכנות, מונאסתיר, קירואן, ההולכות ומתחסלות. בקירואן, שרק יובל שנים עבר מזמן שנתחדש בה היישוב היהודי, יש עדיים מניין קבוע לשבתות. במונאסתיר צריכים לקחת בהשאלה יהודי אח או שניים, כדי לקיים מניין בבית הכנסת ביום הכיפורים.

לפני שניים שלושה דורות מפורסמים היו בתי הדפוס של תוניס וסוסה שהתמחו בסוג מיוחד של ספרות. כאן היו מדפיסים בלשון הערבית היהודית בפרי עם, סיפורים, מעשיות, תרגומים מתוקנים של רומאנים צרפתיים. נראה כי החיבה לספרות מורשת היא מימים עברו, מתקופתו של רבי נסים בן יעקב, בן דורם של רבי שרירא ורב האי, אחרוני הגאונים בפומבדיתא, שעמהם קיימו אביו והוא עצמו חליפת אגרות קבועה

רבי נסים גאון,כפי שהוא נקרא לפרקים, הוריש לנו קובץ נחמד של סיפורי אגדות בשם " חיבור יפה מהישועה " ובו נשתמרו הרבה אגדות, שאינן ידועות לנו ממקום אחר. בסך הכול נתפרסמו בתוניסיה קרוב לאלף ספרונים ומברות בלשון זו ונשתמר בהן חומר פולקלורי ולשוני מעניין למדי. כיום רק מעטים פונים לספרות זו ולכן חדלו להדפיסה.

מכספי הפיצויים והשילומים מגרמניה המערבית, עבור הנזקים שנגרמו ליהודי תוניסיה על ידי הנאצים, הוקם בשנים האחרונות בספאקס גוש בניינים, שבהם שוכן בית ספר של כי"ח, תלמוד תורה, מרפה של אוזה, בית כנסת יפה ומרווח, שאולמיו מיועדים לשמש גם להרצאות ולמסיבות.

זה אחד הבניינים הציבוריים היפים שראיתי בתוניסיה. בסיירי בו הרהרתי בלבי, למה הוקם דווקא בעיר זו, ומי ידוע כמה שנים יוכלו היהודים להשתמש בו.

שעת הצהריים מאוחרת הייתה. הבניין התחיל הומה צעירים וצעירות, מבוגרים ומבוגרות. אלה מתכנסים בכיתות לעברית ולתנ"ך, שמארגנת אותם מחלקת החינוך ולתרבות תורנית בגולה של הסוכנות היהודית. היה זה מראה מעודד ומרהיב לראות בעלי שיבה ובני תשחורת יושבים על ספסל אחד ולומדים תורה.

הלומדים הזקנים השתדלו להיזכר בגרסת ינקותם, ובני הנוער היו כתינוקות שנשבו, כאן בספאקס, גם בנות ויצו הצעירות לומדות בשקידה. וכשראיתי זאת חזרתי בי ואמרתי : אילו הוקם הבניין רק כדי לאפשר לאלה ללמוד בו תורה דיינו !.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

בערי הדרום ובאי ג'רבה.

דרומה מספאקס נכנסים לעולם תרבותי וחברתי אחר. בקאבס, גם היא עיר ידועה על חוף הים, שבה הייתה עדה יהודית עוד לפני אלף שנה, עדיין אפשר למצוא דוברי צרפתית בקרב היהודים. אולם רובם דוברי ערבית הם. הקהילה כאן מתחסלת בצעדים מהירים. לפי המיפקד של שנת 1946, היו כאן עדיין 2600 נפש, ולפי המיפקד האחרון – מארס 1956 – לא נותרו בה ובסביבתה אלא כ-2300 יהודים.

וזאת למרות הזרימה המתמדת מהדרום, המשווה לאוכלוסייה היהודית כאן אופי כפרי, הבולט במלבושי הנשים. הסרט השחור שבשיפולי המכנסיים הקצרים של הגברים, כמעין בירית שחורה, סימן היכר הוא ליהודים. מקאבס ואילך דרומה פוסקים דוברי צרפתית בקרב היהודים, בשני היישובים היהודים שבאי ג'רבה : " חארה כבירה " ו " חארה צג"ירה ", בערים גרג'יס ( זרזיס ), מדנין, בן גרדאן ובנאה קפצה שבפנים הערבה לא היה מעולם בית ספר של כי"ח, והשפה הצרפתית לא חדרה הנה

הבנים לומדים כולם בחדרים ומדברים ערבית יהודית. בכל המקומות האלה אפשר לדבר עברית עם הגברים.

ג'רבה פרשה בפני עצמה. כשביקר הרמב"ם, לפני שמונה מאות שנה בקירוב באזור זה, מצא, כי היישוב היהודי מורכב כולו בורים ועמי ארצות הנוהים המה אחרי אמונות טפלות.

בדורות האחרונים הייתה ג'רבה לאחד ממרכזי התורה החשובים בתוניסיה. היהודים ייחדו להם שני כפרים, שהיו מיושבים רק על ידי היהודים, חארה כבירה , וחארה צג'ירה ", אלה מנו לפני עשר שנים 4500 נפש בקירוב. כיום נותרו בהם רק 2600. התושבים בשני היישובים כמעט כולם כוהנים. לווים אין כאן בכלל, ומסורת היא שלוי המנסה להתיישב בג'רבה אינו מוצא את שנתו ומת.

עדיין פורחות כאן הישיבות, וקול התורה אינו פוסק מבתי המדרשות, שבהם יושבים צעירים רבים ומתעמקים  בתלמודם.

נראה שהאווירה של הסביבה גרמה, כי בדור הזה נעשתה חארה כבירה מרכז הדפוס של תוניסיה, בשטח ספרות הקודש. וירשה את מקומה של ליוורנו, ווהראו, סוסה, אפילו חכמי אלג'יריה ומרוקו מדפיסים כאן את השאלות ותשובות שלהם. הדפסת ספרים והמסחר בהם נעשו מקור פרנסה חשוב לתלמידי חכמים הרבים כאן, שהתמחו בהוצאת ספרי רומ"ל : שאלות ותשובות, סידורים, ספרי מנהגים ודינים וכיו"ב.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יול   ספט »
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר