ארכיון יומי: 2 ביולי 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

בין המצרים 

????

????

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעש

ינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-בין המצרים  הרב אברהם אסולין הי"ו

בין המצרים 

????

הרב אברהם אסולין הי"ו

הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל  התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.

א.     נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה), בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.

ב.      מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).

ג.       מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.  

ד.      בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.

ה.      מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב),  אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו),  ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח  הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).

ו.         מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.

ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.

 ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).

ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.

י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו  (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.

יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל  כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים  לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).

חכמי המערב בירושלים-ש.דיין

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

רבי משה מלכא

רבי משה מלכא

            ר׳ אברהם ב״ר יצחק חרוש. חתום עד בכתובה של רבי רפאל אהרן בן שמעון משנת תר׳׳ך. בתרכ״ב יצא לערי מרוקו לעורר נדיבי עם לטובת העדה המערבית. באיגרת השליחות נאמר: לה׳ הישועה: אנשי חסד ורחמים מבחר עצמים, המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם…

 הנה הנם מעלת הגבירים הרמים, נדיבי עמים, גבאים ופרנסים וממונים, אחינו בשרנו אשר בארץ מולדתנו… ועליהם כתר תורה הרבנים המובהקים… יהי שלום בחילם… אנחנו חכמי וראשי ומנהלי קהלתינו ק״ק המערביים יצ׳׳ו, המסתפחים בנחלת ה׳ פעה״ק ירושלם תובב׳׳א…

 תכון תפילתנו בעד אחינו בחצרות בית אלקינו… כתל המערבי מקום מקדשינו… ותפלת ה׳ יבשרו, הלא ידעתם… כי עמוד השלום תקע אהלו בינינו ובין אחינו הספרדים הי׳׳ו, וברצות ה׳ דרכנו שלחנו שלוחים לקראת אחינו על אודות החצר אשר קנינו ברבית אוכלת… ופינו מלא תהלות…

 על כל הטובה אשר עשו עמנו ועם שלוחינו, ובה׳ עשו והצליחו ושלחו לנו קומץ של ברכה… לשלם את נשיינו.. ובנינו כמה בנינים ותיקונים נאים ומפוארים בחצר הקודש הזה דהיינו בית המדרש ובית תלמוד תורה… והנה… אחרי ההוצאה על העבר, באנו לבקש על העתיד, הא ודאי שמיע לכון גודל ותוקף צרת הבת ירושלים…

 עיר שכולה רשי׳׳ם, ובפרט אנשי קהילתנו אשר רובם ככולם עניים מרודים… ואין להם שוס משען ומשענה ומקיימים את התורה מעוני.. ובפרט בשני רעבון הללו כי יוקר השערים עלה במעלה עקרבים בכל מילי, בכסף מלא, ובפרט שכירות הבתים אשר עלה ערכם בכפלי כפלים… ובכתב הכוללות גלינו טפח מכל הקורות אותנו…

כי כוללות עיה״ק ירושלס תו׳ קצור קצרה ידם מפדות כי הוא רבוץ תחת משא עול החרבות… ע״כ… חלינו פני מעלת הרב הכולל בישראל (להלל) כמוה״ר אברהם חרוש נר״ו בן לאותו צדיק… כמוהרי׳ר יצחק חרוש… למען ישית לדרך פעמיו בשליחות מצוה להרים כשופר קולו להודיע צערינו לאחינו…

לעמוד לימינו עמידה שיש בה סמיכה לעשות נדבה גדולה הגונה… להחיות בהם נפשות רבות… ויען כי עת צרה היא והשעה צריכה לכך למען ימהרו להושיענו, ע״כ באו דברינו על  מזבח הדפוס פעה״ק ירושלם ת״ו, כי כן נא חוסו… על אחיכם וקרוביכם לישועתה לנו, כי בצרה גדולה אנחנו, ועליכם המצוה מוטלת להעמיד ולקיים ולחזק ישובינו פעה״ק ירושלם ת״ו…

 להיות לנו קיום והעמדה לשבת על התורה ועל העבודה… וגם להשתדל לחזק ולקבוע קופות בני מערבא בכל מקומות אחב״י… ואנחנו אלה פה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעצם בלב ונפש… ונזכה יחד כולנו לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו… הכ״ד אחיכם… החותמים פעהי׳ק ירושלם תובב״א בח׳ אב הנחמות שנת תרכ׳׳ב…

ברב עז ושלום. (איגרת זו נמצאת בגנזי הרב יצחק נסים זצ״ל ראשון לציון והרב הראשי לישראל.— שמות החותמים על האיגרת לא נדפסו. אחדים מהם חתמו בכתב ידם: ואלה הם : הצב״י מעט דב״ש, משה מלכא, דוד וחיון, מאיר שושנה, יצחק בר מנחם בן וואליד, אברהם בן וואליד, אברהם ברוך ס״ט. ראה בסי ספרי ירושלים הראשונים. שושנה הלוי הוצאת מכון בן צבי ירושלים תשל״ו).

רבי יצחק ב״ר מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לא״י. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן בן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו: החכם השלם והכולל זר״ק כמהר״ר… ויש שאלה ממנו בסי פקודת אלעזר חייג סי, תס״ו. על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב״ש, נחרת :

״בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נזנח. הייה מעי החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר״ר יצחק בן וואליד ז״ל, נלב״ע יום ט׳ לתשרי ש׳ התרמ״ט תנצב״ה״, אשתו הצדקת מרת רחל, קבורה לצידו, נלב״ע ד׳ תשרי תרנ״ג.

מוסדות העדה המערבית בירושלים

מפעלים רבים לתורה לעבודה ולגמילות חסדים, ייסד, ביסס והחזיק הרב צוף דב״ש. הוא היה רב החובל המנווט, המנהיג, העושה והמעשה לקיומם. באחד התזכירים שהוכן במיוחד בשנת תרכ״ו (1866) לפי בקשתו של השר משה מונטיפיורי, שהתעניין במצבם של העדה המערבית בירושלים, נרשם דו״ח על בתי הכנסת ובתי מדרשות ובתי חינוך של העדה, ולגודל חשיבותו ההסטורי של מסמך זה. מובא כאן בצורתו.

בתי כנסיות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב״א.

בית הכנסת הגדול, הוא קרוב למקום הנקרא בלשון ערבית טבונא. אב״ד— הרב דוד בן שמעון ני׳י. דיינים: ר׳ יוסף חרוש ה״י, ר׳ מאיר עובדיה ה׳׳י, ר׳ אברהם חרוש ה״י. פרנס—הרב הנז׳ ה׳׳י. גבאים: מריה ר׳ יצחק בן וואליד ה״יי, ר׳ חיים שקרון, ה״י, ר׳ אברהם נהון, ה״י.

חזן קורא וסופר— הכותב לוי יפלח ה״י. שמשים: מסעוד חפץ ה״י, אברהם לחייאני ה״י.

ביהכ״נ הקטנה בחצר ביהכ״נ הנ״ל. חזן וקורא בתורה: ר׳ יהודה אלבו ה״י, שמש— דוד אדהאן.

מקואות: א) לנשים, ב) לגברים, והמה בחצר ביהכנ״ס. ההוצאות: פעם עולות לב' או לג' אלפים גרוש בשנה, וזהו הכלל, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה תמיד, וכשיחסר, אנו לווים כסף לכסוי הגרעון.

בתי מדרשות דק״ק המערבים בעה״ק ירושלים תובב׳׳א

א.  מקומו בתוך חצר ביהכני׳ס. ראש הישיבה, ר׳ יהודה בטיטו. הלומדים הבחורים ח׳ מרדכי לארידו, ח׳ יוסף ארוואץ, ח׳ יוסף עמוס, חי אליהו אלקאיים. בעלי בתים — ר׳ רפאל בטיטו, ר׳ מכלוף שרביט, ר׳ אברהם כהן, ר׳ יהודה אלבו, ר׳ מאיר עובדיה, ר׳ משה טבול, סג״ן, ר׳ אברהם ן׳ וואליד, ר׳ ראובן ן׳ קיקי, ר׳ יצחק ף וואליד, ר׳ שלמה עטיהא, ר׳ שלום מלכא, ר׳ משה מלכא, ר׳ נחמן בטיטו, ר׳ יעקב מלכא, ר׳ מכלוף עטיה.

סדר הלמוד: גמרא ותוספות ומפרשים. השעורים ביום: חמש שעות מהבוקר עד הצהרים. השעורים בלילה: בחורף שלש שעות, וליל ששי עד אור הבוקר. בקיץ שתי שעות בלבד.

ההכנסות: מו״ה המובהק דוד בן שמעון נר׳׳ו מקבץ על ידו, ומחלק לכל חכמי הישיבה הנז׳, עשרים גרוש בכל חודש.

ב.  מקומו בתוך החצר. ראש הישיבה ר׳ יוסף חרוש. שכרו בכלל החכמים. שמות הלומדים: ר׳ יחיא שושנה, ר׳ דוד כהן, ר׳ אברהם אדהאן, ר׳ דוד שושנה, ר׳ חנניה חרוש, ר׳ דוד מר יוסף, ר׳ יוסף חג׳יג׳א, ר׳ דוד אדאהן, ר׳ שמעון אוחיון.

ג.  מקומו בתוך החצר הנ״ל. ראש הישיבה ר׳ אברהם חרוש. שמות הלומדים: ר׳ מאיר שושנה, ר׳ חיים שקרון, ר׳ מרדכי מערבי, ר׳ אהרן אדרעי, ר׳ יעקב חג׳יג׳א, ר׳ שמואל טבול, ר׳ משה כהן.

בעמוד ב׳ בקצהו, נקבעה הערה האומרת: זה הכלל, כי מע׳ הרב צוף דב״ש נר״ו, עושה כל אשר ביכלתו לקבץ מאיזה נדיבי עם, על מנת להחזיק ביד חכמי שלש הישיבות דלעיל, ומדי שבת בשבתו עושה חילוק לת״ח דק״ק המערבים ה״י. מו״מ סך ארבע מאות גרוש, ואנו לוקחים בהלואה מאחדים על סמך עזרת אחינו שבגולה, והנה היום מוטל עלינו חוב גו׳יש סך מאה ועשרים ליב׳ראס(ליש״ט). עם כל זה הם יושבים בדוחק ובצער, כי לא לחכמים לחם. מה יועיל זה הדבר המועט לפני כמה נפשות מחכמי הק״ק הנז׳ שאין להם שום משען ומשענה, אין מחזיק בידם, וכלם עניים, צועקים ללחם ואין, וה׳ ירחם עלינו ועליהם ברחמים גדולים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר