ארכיון יומי: 16 ביולי 2013


קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו

בליל זה יבכיון נוסח מרוקו

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תשעה אב 

1.943 לחורבן בית מקדשנו

????

????

 הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש  ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס  הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש… אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו

לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה, ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן

ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.

ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.

 ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום.  שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.

ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.

ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.

ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.

= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.

= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.

ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של  תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.

ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות,  וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.

ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.

י.  אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').

י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות).

יא.  כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.

יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.

יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת  בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).

וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.

יד. במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים,  וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים,  ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.

טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.

טז. אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ.  נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל  כי במנחה ט"ב נולד המשיח  הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון.  וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא.   לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב.   בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי  מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד.  מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו.אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI 

L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que בית הכנסת על שם אולד בני זמירו - סאפיla ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.

L'approvisionnement dans les Doukkala epargna aux negociants portugais les difficultes des grandes distances qu'ils parcouraient en Europe a la recherche de cereales, et vers Tunis, Bougie, Oran et Tlemcen pour l'achat des tissus en laine.

 II resulta de ce benefice reciproque une forte perseverance des Portugais pour soumettre Safi a leur domination et pour la gouverner directement, encourages par la qualite et la quantite de ses productions et par la demande des Soudanais  un vieux cheval des Abda, par exemple, etait troque en Guinee contre 25 a 30 esclaves.

Ceci encouragea encore plus les occupants a poursuivre dans ce sens mais crea cependant des concurrences, des dissensions manifestes et des inimities dans la ville, entre, d'une part, les beneficiaires du commerce avec les Portugais et des avantages de leur protection, et d'autre part, ceux qui n'en beneficiaient pas.

 De plus, l'amplification du courant populaire appelant a les chasser, conduisait, de temps a autre, les gouvernants de Safi a renier leurs engagements et a moderer leur allegeance a la Couronne portugaise.

Afin de faire durer ces dissensions, les Portugais se mirent a susciter des intrigues entre les gouvernants de la ville et leurs rivaux et/ou ennemis, pour attiser les troubles et provoquer des renversements. Cela plongea Safi dans des luttes intestines qui durerent une dizaine d'annees, de l'an 1498 a l'an 1507.

L'arrivee de la famille des Ben Zmirro coincida avec le debut de cette sombre epoque de I'histoire de Safi, qui s'acheva plus tard par la colonisation de la ville. Nous ne savons pas comment le chef des Ben Zmirro, Abraham, s'etait investi totalement dans cette lutte, se reservant une place preponderate au point qu'il devint l'un des piliers qui servirent l'implantation de la colonisation portugaise a Safi, qui de ce fait se renforga et etendit son autorite sur ses campagnes.

Nous pouvons cependant trouver quelques explications a cette emergence dans les aptitudes et les qualites de cet homme, qui lui ont acquis, en un temps tres court, l'estime et un rang eleve aupres des habitants – juifs et musulmans20-, et des Portugais qui etaient a l'affut, attendant l'occasion favorable pour occuper la terre et ses habitants.

 Entre autres qualites, sa forte personnalite, appuyee par une vaste culture litteraire, ses hautes capacites en medecine, sa solide connaissance du judai'sme et de la loi islamique, sa parfaite maitrise des langues espagnole et portugaise en plus de la langue arabe

פתגמים ואמרות ממקורות שונים

אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

40 – عقل المره في جمالها وجمال الرجل في عقله

ע:קל(א)למלוז פי ג׳מאלהא וגימאל(אל)רג׳ל פי עקלו.אוצר פתגמים

שכל האשה ביופיה ויופי הגבר בשכלו.

״יופי האיש בדעתו ודעת האשה ביופיה״(בן המלך והנזיר).

 ״אין אשה אלא ליפי״ (כתובת נט. ע״מ ב).

 

41 – العشب اخضر والناس اخبر

אלעשב אח'ציר ו(אל)נאס אח'בר.

העשב ירוק והאנשים יודעים יותר.

 נאמר על אשה יפה, שהתנהגותה גרועה.

 

42 – صح الها جوز قالت عنه اعور

צח אלהא גיוז קאלת ענו אעור.

עד שהשיגה בעל, אמרה שהוא סומא (עור בעין אחת).

 

43 – رباط الزلمه مرته

רבאט(אל)זלמה מרתו.

קשר הגבר אשתו.

האשה יכולה לרסן את בעלה

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים

oran-03מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.

את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.

הערת המחבר : באותו זמן העלו גם מנהיגי היישוב היהודי באוראן ידיעות על תרומתה של העדה לקיומו של המחוז ולשירות הכתר. הם ראו צורך להשיב לכל המבקשים את גירוש היהודים מהמקום. ראה להלן פנייתם הנרגשת של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו אל המושל הכללי, וכן האיגרת ומזכרת היוחסין שכתב חיים קאנסינו

. דומה שגרעין זה התפתח במהרה לקהל, שכן, לפי מסורת אחת, כבר המלך פרנאנדו הורה להקצות עוד שבעה בתים למשפחות יהודיות שיועסקו כ״סוחרי המלך׳ וכנאמניו, כחוכרי מכס, גובי מסים וכיוצא באלה. לפי שמועה אחרת התיר הקיסר קארלוס הראשון (1556-1516) ליהודים להרחיב את שכונתם על ארבעה־עשר בתים, מאותם טעמים! אך לא ידוע בבירור אם היה זה בימיו או בימי מלך אחר. בין כך ובין כך, באמצע המאה הי״ז מצינו על פי התיעוד שיידון כאן כי מספר היהודים עלה והגיע למאה בתים ויותר, למעלה מחמש מאות נפש. קהילה זו, שעמדה במאה הט״ז ועד מחצית המאה הי״ז במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות ארץ ישראל, הקימה מתוכה מנהיגים רוחניים ומדיניים מפורסמים, ונתייחדה בין היתר בתופעה שכמאה מבניה היו נושאי נשק ברשות השלטונות.

הרחבתה של הקהילה היתה אפוא באישורם של המושלים הכלליים, על פי הוראת הכתר, וכאות הוקרה לשירותיהם הטובים של יהודי המקום. על כן גדלה ונתגבשה קהילת יהודי אוראן בתקופתם של פיליפ השני (1598-1556) ופילים השלישי (1621-1598). במיוחד בלטו בקשריהם עם השלטונות בני משפחת קאנסינו ובני משפחת ששפורטש, מן המשפחות המיוחסות בקהילה, שפעלו בשירות הכתר דור אחר דור. מלכי ספרד העניקו להם זכויות מיוחדות, הם ומפקדיהם הספרדים, והחזיקו להם טובה מרובה על מעשי המופת שלהם.

מכולם הגדיל לעשות יעקב קאנסינו, השלישי בשם זה, שבימיו של פיליפ הרביעי(1665-1621) היה לאיש אמונו של הקונדי־דוכס אוליווארֶס, ראש שרי המלך: קאנסינו זכה להערכה רבה מצדו, שימש לו כסוכן אישי ונהנה מן הרשות לחיות במדריד כיהודי וללבוש מלבוש יהודי. לפי מקור מן התקופה, יעקב קאנסינו זה, כנציג יהודי אוראן, הלווה לכתר 800,000 דוקאטים, אולי מתוך כוונה למנוע התנכלות לקהילתו. ואכן, כל עוד חי נכשלה המזימה לגרש את יהודי המקום. אך משמת, שימש מינוי ממלא מקומו למשרת התורגמן עילה מספקת, כפי שנראה להלן, לשוב ולהעלות את רעיון הגירוש ואף להגשימו

פרשת גירוש היהודים מאוראן בחודש אפריל תכ״ט (1669) זכתה לתיאור ממצה במחקר. מקור יחידי לתיאור זה שימש קונטרסו של דון לואיס די סיטו מאיור, מנהל הלשכה של המושל הכללי באוראן, שסיים את חיבורו ב־10 בינואר תכ"י (1670)" והקדישו לאמו של המושל, דוניה מריאנה אנגרסיה די טולידו ופורטוגל, מרקיזה די לוס וֵילֵיז, המחנכת של המלך הינוקא קארלוס השני.

כמה מסמכים, המצויים בארכיון המדינה בסימנקָאס שליד וליאדוליד שבספרד וקשורים לנסיון גירוש זה, נזכרו על ידי יונתן ישראל במחקרו על קורות יהודי צפון אפריקה בין השנים 1669-1660 י. כאן ברצוננו לפרסם שורה של מסמכים, המצויים בארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד והנוגעים ישירות לנסיון גירוש זה. בין המסמכים: ״כתביו של המרקיז די לוס ויליז אל בית המלוכה על מות יעקב קאנסינו,.תורגמן לערבית, והעברתה של המשרה לנוצרי: חוות דעת של מועצת המלחמה Consejo de Gucrra) בעניין משרה זו ועתיד גורלם של יהודי אוראן: המלצות מועצת המדינה (Consejo de Estado): צווים מלכותיים למועצות: חוות דעת של מועצת המדינה על הצעות מועצת המלחמה והמועצה המיוחדת (Junta Particular) של אנשי דת: המלצות האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת ועניין הגירוש ואופן ביצועו: הוראות צופן: מזכרים: דין וחשבון של המרקיז די לוס ויליז על תנאי התיישבות היהודים באוראן ודעתה של מועצת המדינה: טיוטות של מכתבי המלצה למושלים באוראן ובקרטחינה: תזכיר ממנהיגי הקהילה היהודית אל המושל: ומסקנות מועצת המדינה על חוות הדעת של מועצת המלחמה ועל איגרותיהם של המרקיז די לוס ויליז והמדקיז דיל וסו לגבי דרך הביצוע של פקודת הגירוש.

מסמכים אלה פורשים יריעה מיוחדת במינה בתולדות יהודי אוראן, בתקופה סוערת של מאבק, שכוון לא רק לשמירת משרת התורגמן בבית קאנסינו, כי אם גם לקיומה של הקהילה היהודית באוראן. על כן, מן הדין שנבדוק את התכנית כולה וננסה להעלות מן המסמכים, משום מה קיבל עליו מושל אוראן עמדה אנטי־יהודית קיצונית, וכיצד ובאמצעות אילו רשויות הצליח לשכנע את המלכה העוצרת מאריאנה, להוציא את פקודת הגירוש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר