ארכיון יומי: 25 ביולי 2013


דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן

קסאר אולאד אסולטאן

קסאר אולאד אסולטאן

לדמותה של יהדות דרום־תוניסיה

הדרום־תוניסאיים עשירים לאין־שיעור מאלה של הרי האטלס, ומצויים כתבי־יד רבניים רבים שבהם לא הסתייענו עדיין. גם אם לא מיצינו בשלמותו את כל החומר המצוי לגבי היהודים שבהרי האטלס, הרי ודאי שהיקף המקורות כאן מצומצם הרבה יותר. רוב ידיעותינו עליהם נובעות מראיון אישי, ומדו״חות של נוסעים וחוקרים אחרים; לתיעוד רבני־פנימי כמעט שלא הגענו. לעומת זאת, רוב ידיעותינו על דרום־תוניסיה שאובות ממקורות רבניים פנימיים בנוסף לראיון האישי. אפשר שנקודת־השוני הבולטת בדפוסי־החיים היהודיים בשתי הארצות מוטעמת בשל טיב המקורות: אך גם לאחר הסתייגות זו ברור שההבדל במציאות היה ניכר מאוד.

יהודי הרי האטלס מצטיירים כקיבוץ אנשים, הנאלץ לגלות פעלתנות ויוזמה רבה כדי להתקיים. בעלי־המלאכה והרוכלים נאלצו לעבור מרחקים גדולים ומסוכנים באזור פרוע ודל־אוכלוסין, והם נותקו מבני עדתם לימים רבים. בתנאים אלה אין מרות הקהילה על היחיד עשויה להיות מופלגת ותחומי מעורבותה בחייו מוגבלים יחסית. היחיד, בהיותו תר בדרכים, נאלץ לסמוך במידה רבה על עצמו, הן בעיסוקי פרנסתו והן בעניינים שבינו לבין בוראו. מציאות זו משתלבת לחלוטין בתרבות מרוקו הכללית, המעניקה תוקף דתי ליחיד הכריזמטי. כל הנסיבות האלו מעודדות את פעילותם של אישים נמרצים, גאים ועצמאיים, שהם מעוטי סבלנות כדי לשאת בהגבלות הנובעות מרצונם של אחרים. הציבור מתקשה לנסח את רצונו הקולקטיבי בצורה מופשטת של תקנות על־אישיות, ולהטיל תקנות אלו על היחידים. תנאי הקיום בג׳רבה ובדרום־תוניסיה היו בכלל קלים יותר.

 האזור היה רגוע יותר מבחינה בטחונית. אדם התמיד לשבת במקומו, בשוק, בבית־המלאכה או בחנות, ופרנסתו באה אליו. אלה הם תנאי קיום המסייעים לחיי קהילה הדוקים. קהילות ג׳רבה וגאבס היו קהילות גדולות במונחים של החברה היהודית המסורתית, ושונות מאוד מן הקהילות הקטנות המורכבות ממשפחות מורחבות בודדות, שאנו מוצאים בהרי האטלס. אמנם גם בקהילות דרום־תוניסיה יש חשיבות לגורם המשפחתי בארגון החברה, ובתי־הכנסת שם רובם מלכדים משפחות מסוימות דור אחרי דור. עם זאת קיימות בקהילות אלו תקנות תקפות ומוסכמות ציבוריות הגוברות על נאמנויות משפחתיות ופרטיות. אכן, גם בעניין זה שונה יהדות דרום־תוניסיה מיהדות הרי האטלס.

 התלות הגדולה יחסית במסורת כתובה ופורמלית ובתקנות מופשטות, המופקדות לפירוש בידי רבנות למדנית, מביאה גם לכלל עיצוב אישיות שונה מאוד מזו שבהרי האטלס. המוסר העממי של יהודי ג׳רבה מטעים מאוד את ערך ׳הבושה׳, לפיו טוב לאדם שיצמצם, ישפיל ויצניע עצמו נוכח אחרים, ונוכח רבנים בפרט. בדרשות ובספרות המסורתית של חכמי ג׳רבה רווח מאוד ערך הבושה. בשמו נתבע אדם לפעול או לחדול. דברים אלה בצירוף הנסיבות הנוחות של הקיום הפיזי סייעו לעיצוב אישיות רגועה ושלווה יותר, פחות דינאמית מזו שבהרי האטלס ובמרוקו בכלל 

רקע חברתי מיוחד זה וגוניה השונים של תרבות יהודית זו נושאים עמם האנשים, שאחר מעשיהם נעקוב כאן. העבר חלף כליל, וכעת חיים הם בסביבה שונה בתכלית. אם ירצה בכך, מסוגל היחיד לשלוט במידה מסוימת על פעולותיו, בלי שתרבות עברו תכפה אותו. לפיכך אין להפריז בחשיבות עברם של בני־אדם בבואנו להבין מעשיהם בהווה. עם זאת, לעתים קרובות באה לידי גילוי הכפיפות לכוחות ולנסיבות שעל־ידיהם עוצבו בני־החברה בשחרותם. טוב אפוא אם נזכור את סוגי המטענים החברתיים והתרבותיים, בבואנו להכירם היום. בהמשך הדברים נתייחס לרקע עברם הייחודי, בין שאר הנסיבות הכלליות המקיפות את חייהם.

חלק ראשון – נקודת המוצא למפגש עם יוצאי צפון אפריקה 13 -42

מי ראה כזאת !

מי ראה כאלה !

 היוחל ארץ ביום אחד ?

אם יולד גוי פעם אחת ?

       ישעיה סו, ח

מחקר אנתרופולוגי בארץ: מעורבות לעומת הסתכלות מבחוץ

משה שוקד

מחקרים אנתרופולוגיים בשיטת התצפית המשתתפת נעשו בדרך־כלל על־ידי אנשים שהיו זרים לחלוטין לחברות הנחקרות, כמו חוקרים אנגלים שחקרו חברות אפריקאיות. חוקרים אלו נבדלו מנחקריהם בגון עורם, דתם, בתרבותם ובמנהגי־חיים יסודיים. לעומתם, מחברי ספר זה, אשר נקטו גם הם שיטות־מחקר אנתרופולוגיות, קרובים היו לנחקריהם במאפיינים חברתיים עיקריים. מתיאור חוויותיו האישיות של הכותב נעמוד במאמר זה על היתרונות והמגבלות של מחקר אנתרופולוגי הנערך על־ידי בן החברה הנחקרת לעומת בן החברה הזרה.

מחקרי בקרב קבוצת־עולים מהרי האטלס נערך בשיטות האסכולה הבריטית באנתרופולוגיה חברתית. התגוררתי בקרב חברי קבוצה זו במשך 18 חודשים וצפיתי בפעילותם ברוב תחומי־החיים. הייתי ביניהם זר וקרוב כאחד. יהודים אלה עלו לארץ בשנת 1956 והתיישבו במושב רוממה. בהיותי יליד הארץ, בן למשפחה שעלתה ממזרח־אירופה בשנות העשרים, נתעוררה בי סקרנות לגבי העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה, שבה נקבצו יהודים מארצות שונות, ובעיקר מארצות המזרח הקרוב וצפון־אפריקה. הגעתי לחקר יהודי הרי האטלס מתוך עניין שהתעורר בי לדעת יותר על אנשים אלה, שביניהם ובינינו, מקשרת היסטוריה עתיקה וזהות אזרחית משותפת. רציתי להכיר את תרבותם, את הליכותיהם ואת מנהגיהם החברתיים, ולדעת כיצד הצטיירה בדמיונם ארצם העתיקה קודם שעלו לארץ, וכיצד הסתגלו לסביבתם החדשה, הפיסית, הכלכלית, החברתית והתרבותית. משום כך, שלא כרוב האנתרופולוגים העוסקים בחקר חברות רחוקות וזרות להם, לא הייתי מובדל לחלוטין משדה־המחקר שלי.

אם כי הייתי שונה מן המתיישבים ברוממה מבחינות רבות, נראיתי בעיניהם דומה, בהיותנו כולנו יהודים וישראלים. כישראלים, השתייכנו לאוכלוסיה קטנה וצפופה — שני גורמים המגבילים את האפשרות לשמירת אלמוניות ולמניעת קשרים בטווח ארוך. קירבה חברתית וקירבה פיסית אל הנחקרים העמידו אותי, הן בזמן עבודת־השדה והן לאחריה, בפני לחצים ובעיות שאינם מוכרים, לפי מיטב ידיעתי, לרוב האנתרופולוגים שהם נוכרים בחברות שאותן הם חוקרים. כך, למשל, האנתרופולוג הידוע ויקטור טרנר תאר בנימת־עצב (1960) את פגישתו האחרונה עם אחד מאנשי הקהילה האפריקאית שחקר. תיאור זה מדגים יחס מוגבל לזמן קצוב, שהוא אופייני לקשר שבין אנתרופולוגים לבין אנשי החברות, מושא מחקרם; שכן עם גמר עבודת־השדה (תקופת התצפיות) של החוקר נפרדות דרכיו מאלו של נחקריו, ובדרך-כלל לא ייפגשו עוד לעולם:

…זמן קצר לפני שעזבתי את ארצו, כנראה לעולם, בא מוצ׳ונה (בן הכפר) לבקרני. שתינו יחד במצב־רוח עליז לכאורה. לפתע השתתק, וכעבור זמן מה אמר: ׳כשתתניע את מכוניתך מחר בבוקר אל תצפה לראותני. אנחנו, בני הנדמבו, איננו עליזים כאשר מישהו נפטר, אנו עורכים טקס אבילות׳(טרנר, 1960: 354).

האנתרופולוג הזר וידידו בן השבט האפריקאי נפרדים לעולם. מקרה זה מעיד, שככל שגוברים יחסי האהדה והקירבה בין האנתרופולוג לבין מארחיו, כן מחריפה ההכרה שאין מנוס מהפרידה הסופית.

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן-עקרות הבעל

 

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

יגרש את האשה שאין לה ילדים לאחר שתבריא ממחלתה. זוג הופיע בפני בית דינו של ר׳ שאול אבן דנאן במראכש. הבעל טען שרוצה לגרשה כי לא נבנה ממנה. ״השיבה האשה שהיא חולה ולא יגרשנה עד שתבריא״. אמנם החכם עמד לצדה של האשה לגבי תביעותיה, אבל אישר את הניתוק בין בני הזוג(׳הגם שאול

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

׳, ח״א, סי׳ כא).

יהודי שגירש את אשתו העקרה נשא אשה אחרת ותמך בראשונה.

ר׳ יוסף בן נאיים מפאס נשאל על מקרה בו יהודי גירש את אשתו כי לא הביאה לו ילדים. נשא אשה אחרת, אבל ריחם על אשת נעוריו שלא היה לה תומך, והיה שולח לה כסף מדי שבוע. כשנודע הדבר לאשתו השנייה, השביעה אותו שלא יתמוך בה יותר. החכם שנשאל על כך פסק כי ״זה האיש כוונתו לשמים ואין למונעו מלעשות מצוה״(׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ל).

אם אחרי עשר שנים לא היו לה ילדים – כופים אותה לקבל גט. נציגי זוג שלא היו להם ילדים עמדו לפני בית דינו של ר׳ שמעון דיין. מר בירדוגו, מורשה הבעל, ביקש שבית הדין יאשר לבעל יוסף בן עבו לגרש את אשתו כי ״יותר מעשר שנים משנישאו ולא זכה הבעל להוליד ממנה בן או בת״.

הביא עדים על כך והציג את הכתובה להוכחה שהם נשואים יותר מעשר שנים. המורשה של האשה הודה שהאשה עקרה והביא ראיות מספרות ההלכה שאם לא נבנה ממנה עליו לגרשה או לשאת אשה שנייה. פסק הדין היה כדלקמן: לפי הדין עליו לגרש את אשתו וכופין אותה לקבל גט. הבעל פטור מתשלום הכתובה, כי נסעה לחו״ל למשך שבעה חודשים בלי רשותו. היא מפסידה כתובתה וזכאית לקבל רק את נדוניתה (׳זהב שבא׳, סי׳ צז).

אשה שבגיל עשרים אין לה מחזור כלל. מהעיר אזמור נשאל ר׳ רפאל אנקאווא על אשה שנישאה בתולה: ״והגיעה לקרוב לעשרים שנה ועדיין לא ראתה דם נדה והבעל עדיין לא נבנה בזרע של קיימא. ועל זה טען, שמום לאשה שאינה רואה והוי כחולה המונע הלידה״. החכם מודע לעובדה שאשה כזו לא תלד. על פי הדין, אילו העלימה את מומה בכוונה לפני הנישואין, היה בעלה מגרשה ללא תשלום הכתובה.

אבל היא לא ידעה זאת לפני נישואיה. היא מפייסת את בעלה בכך שמנסה תרופות ״וממתין לה אולי תעלה ארוכה ומרפא״. לפי חכמים שטיפלו בנושא לפניו, אין לה תוספת על הכתובה אלא ״התוספת שמרצונו ולא התוספת שעושים לפי המנהג. על כן ראוי לפשר ביניהם בתוספת זה כפי ראות עיני הדיין״(׳תועפות ראם׳, סי׳ נא).

אצל היהודים החיים בכפרים בהרי האטלס אשה שאין לה ילדים מתגרשת כדי לנסות להרות מגבר אחר. לעתים הגבר הוא היוזם. התהליך הוא כדלקמן: אחד מהם הולך לרב, רצוי לרב שהשיא את הזוג, ומסביר לו את המצב. לאחר מכן הוא שומע את הצד השני. הוא מנסה להביא לפיוס, אבל אם הוא נוכח לדעת שאין סיכוי, הוא מזמן את שניהם והגירושין מתבצעים.

פרק ד: עקרות הבעל

אצל יהודי צפון אפריקה כמו בחברות מסורתיות אחרות מקובל שעקרות נובעת מפגם של האשה, עד שמתברר שהגבר הוא העקר. עקרות הגבר פחות נידונה במקורות לעומת זו של האשה. אבל היות שהבעל הוא המצווה על פדייה ורבייה, היה לנושא זה משקל במערכת המשפחתית וההלכתית, בדיוני החכמים בבעייה זו בא לידי ביטוי הרצון לא לאמלל את בת הזוג, באשר מיצוי נשיותה הוא בהבאת דור חדש לעולם. האשה רוצה בצאצאים גם כדי שיהיה לה תומך בעת זיקנתה, כאשר בע

לה לא יהיה בין החיים, בהנחה שהיו יותר אלמנות מאשר אלמנים. אבל אם יש סיכוי כלשהו שהבעל יתרפא, מעדיפים לא לנתק את הנישואין.

בנושא זה קיים גם הגורם העממי של אמונה בכוחות נסתרים כמו ״כישוף״ שפוגע בבעל. נבחן כיצד בא נושא זה לידי ביטוי בספרותם של חכמי צפון אפריקה.

יש להבחין במצבים שונים:

א. מי שנולד עם פגם באיבר ההולדה, המכונה ״כרות שופכה״.

ב. מי שאיבר זה נפגע אצלו כתוצאה ממחלה או תאונה.

ג.  אדם שאיבר ההולדה שלו אינו פגום, אבל הוא אינו פורה, דבר שמתגלה רק במהלך חיי הנישואין.

בעקבות הפסוק ״לא יבא פצוע־דכה וכרות שפכה בקהל ה״(דברים כג, 2), דנו חכמים בשאלה האם כאשר מומו ידוע לו – מותר לו לשאת אשה, והאם חייב הוא לגרשה, אם המום התגלה כאשר כבר היה נשוי.

בשו״ע אהע״ז, סי׳ ה: ״פצוע דכה וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת״. בהמשך דן הפוסק בי״ד סעיפים בפרטי דינים אלה.

בספרות של חכמי צפון אפריקה היו גישות שונות לנושא ההיתר לשאת אשה למי שפגום באיברי ההולדה, והדבר היה תלוי גם במצבו הרפואי. יש נטייה חזקה לאפשר לו נישואין, אבל כמובן לא בכל המצבים.

כרות שופכה כתוצאה ממחלה – מותר לו לשאת אשה. באלג׳יריה במאה ה־19 דן ר׳ דוד מועטי ביהודי שקידש אשה בהיותו בריא, ועדיין לא הכניסה לחופה. לאחר בדיקה רפואית התברר שיש לו מחלה באשכיו, והרופא אמר שלא יוכל להוליד. חכם אחד אמר לו שאסור לו לשאת אשה ״שהוא נקרא פצוע דכא, ועמד מרעיד על הדבר שהוא עדיין לא קיים פריה ורביה״. בבדיקה נוספת ניתנה חוות דעת רפואית שונה – שיוכל להוליד. החכם הגיע למסקנה שמותר לו לשאת אשה (׳צוף דבש/ אהע״ז, סי׳ ה).

במכתב של ר׳ יוסף משאש למגנייא [מג׳אנה באלג׳יריה] לנגיד ר׳ מימון כתב: ״ורשאים להשיאו אשה את הפצוע דכא״ (׳אוצר המכתבים/ ח״ב, סי׳ תקץ).

במאה ה־20 בא לפני ר׳ מסעוד הכהן בחור שרצה לשאת אשה. הוא היה כרות שופכה בגלל מחלה שחלה בה בהיותו תינוק, וחולי זה התמיד בו עד עתה. החכם התיר לו לשאת אשה, כשהוא מסתמך על ההנחה כי האיסור חל רק על גבר שנולד פגום, אבל לא אם חלה לאחר מכן. החכם בא לקזבלנקה והתייעץ עם הרב משה מאיר אליקים, אב״ד בקהילה זו, והלה אישר את פסק דינו(׳פרחי כהונה/ אהע״ז, סי׳ ד-ו).

לפי חכם בג׳רבה הנטייה היא להרשות לו לשאת אשה. מעשה ביהודי שעמד לשאת אשה, וביום שעמדו להוליך את הכלה מבית אביה לבית בעלה, הודיע החתן כי בקטנותו היה מרגיש כאב באיזה מקום בגופו וכן באיזה מאשכיו, ואחר כך חסרה לו אחת… אמו אמרה לו כי נולד בשלמות, ובא לשאול אם על־פי הדין מותר בבת ישראל.

ר׳ כלפון משה הכהן ענה כי היות שאין די זמן לגמור את הבירור בנידון, יש להעלים ממנו עין. לבסוף החליט החכם להתיר לו לשאת את הכלה (׳שואל ונשאל/ ח״ב, אהע״ז, סי׳ כח).

חכם זה דן בתשובותיו במספר מקרים שבהם לגבר היה פגם באשכיו, אך לפי חוות דעתם של הרופאים הוא מסוגל להוליד. הוא התיר להם לשאת אשה, לפי פסק דין משנת תרצ״ב (שם, חלק ו, אהע״ז, סי׳ ב-ח). ר׳ רחמים חי חויתה דן במעשה בבחור שאחד מאשכיו קטן מהשני, ולפי זיכרונו עד גיל תשע היו שניהם באותו גודל. החכם התיר לו לשאת אשה (׳שמחת כהן/ ח״ז, אהע״ז, סי׳ ד).

חכם אחר נשאל בשנת תרצ״ב (1932) על אדם שחל שינוי באיברי ההולדה שלו, ולא ברור אם נולד כך או שהשינוי בא כתוצאה ממחלה. האם הוא רשאי לשאת אשה? תשובת החכם חסרה, אבל לפי הבן – שהעתיק את השאלה – הנטייה היא להתיר (מצליח מאזוז, ׳שו״ת איש מצליח/ ח״א, אהע״ז, סי׳ א-ב).

היו חכמים שחייבו גירושין במקרים דומים. ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, נשאל האם על האשה להתגרש מבעלה שהוא פצוע דכה וכרות שפכה. החכם מחייב לגרשה, ואשתו אסורה עליו(׳משחא דרבותא׳ דף צד ע״ב).

בטריפולי דן חכם בן המאה ה־20 בבחור, שבגלל פגם באברי ההולדה, אין לו כל סיכוי להוליד. מסקנת החכם שאין להתיר לו לשאת אשה (חיים הכהן, ׳דבר המשפט/ סי׳ ח).

במרוקו אנו מוצאים פסיקה אחרת. חכם שכיהן בין השאר כדיין במראכש כתב פסק דין בשנת תרפ״ו (1926) על קרובו, בחור מהעיר תפילאלת, שהתיר לו לשאת אשה, למרות שכתוצאה מסיבוך בעקבות ברית המילה, היה ספק ״מפני שאינו ראוי להוליד״. כשגדל עבר הבחור לאלג׳יר, נשא אשה והוליד ממנה שני בנים. לאחר שגירש את אשתו ונשא אשה אחרת, נולדו לו ממנה עוד חמישה בנים ובנות, ולאחר מכן עלה ארצה (מכלוף אביחצירא, ׳יפה שעה/ אהע״ז, דפים שטז-שיט).

בשנת תש״ם (1980) אושר לפי פסק דין של ר׳ יהושע מאמאן וחברי בית דינו לאדם חסר אשכים לשאת אשה (׳עמק יהושע/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ה: כך גם גם ר׳ שלמה עמאר, ׳שמע ׳שלמה/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ ג). לעומת זאת, בית הדין במכנאס פסק כי אשה שטענה על בעלה ״שלא בא עליה כלל״ לכן ״אינה יכולה להיבנות ממנו״, וכי הוא כרות־שופכה, כי עליו לגרשה מיד. ר׳ שלום משאש אישר פסק דין זה בהיותו בקזבלנקה בשנת תשל״ט (1979) (׳שמש ומגן/ ח״ג, אהע״ז, סי׳ סה).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2013
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר