קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פורסם על ידי יוסי פרי, באתר תוניסיה

העיר חמאם ליף היא עיירת קיט החשובה ביותר במפרץ תוניס ונודעת בזכות מעיינות המרפא החמים שלה, היא שוכנת לרגלי הר "בו-קורנין" על שפת הים כ – 19 ק"מ דרומית מזרחית לעיר תוניס. קיימות עדויות לקיומו של ישוב במקום בתקופה הפיניקית ובתקופה הרומית, ונראה שכבר אז שמשה חמאם ליף אתר נופש ומרפא ששוראקיל קרטגו. בקרבת הישוב ישנם שרידים של חמי מרפא מתקופת הרומאים, ששימשו את תושבי קרטגו הבירה.

 בתקופת המוסלמים ירד הישוב מגדולתו, אבל במאה ה- 8 עד המאה-11 המשיך היישוב להתקיים ונקרא "מרסא אל- חאמה". בימי השושלת החוסיינית במאה ה-18 בנה הביי של תוניס את ארמון החורף שלו בחמאם ליף, אשר הוקם על חורבות ברכות המים הרומיות.

ראשית הישוב היהודי בחמאם ליף היה כנראה בתקופה הפיניקית ומספר תושביה היהודים עלה לאחר חורבן בית שני. בחפירות הארכיאולוגיות שערכו הצרפתים בין השנים 1883 – 1909 נתגלו שרידים של מבנה בעל שלושה חדרים, כאשר בכל חדר נתגלו שרידים של פסיפסים הכוללים כתובות ועיטורים.

 לפי סברת הארכיאולוגים היה זה מבנה בית כנסת יהודי עתיק הקרוי על פי הכתובות שנתגלו "נארו" שזהו שמה הקדום של חמאם ליף. העטורים בפסיפסים כוללים סמלים יהודים מובהקים כגון, מנורה בעלת שבע קנים, אך גם סמלים נוצרים כמו לחם ודגים ואפילו סימן הדומה לצלב. הישוב היהודי בחמאם ליף התקיים כנראה עד סוף התקופה הביזנטית, חרב עם יתר הישובים האחרים בסביבה והתחדש במאה ה-18 .

 בשנת 1857 פרסם הביי את אמנת היסוד שמעניקה שוויון זכויות לכל הנתינים. במסגרת רפורמות אלו של הביי מונה נסים שמאמא שהיה הקאדי של יהודי תוניס לשר האוצר בשלטון הביי ושהה עימו רבות בחמאם ליף בה שכן ארמון החורף של הביי. בשל שהותו המרובה במקום ורצונו כי יהיה במקום מניין קבוע ושחיטה כשרה הקים נסים שמאמא בשנת 1865 בית מדרש וישיבה בעיר וגם דאג להבאת תלמידי חכמים מהעיר תוניס שקבעו בה את מקום מושבם.                     

בין השנים 1909- 1921 הוכפל ושולש מספר היהודים בחמאם ליף, וזאת בגלל הקרבה של העיר לעיר תוניס מחד, ועלות זולה של שכר הדירה מאידך. מרבית היהודים עבדו מחוץ לחמאם ליף אולם היו מהם שהתפרנסו ממסחר זעיר שהתפתח במקום. רוב תושביה היהודים של חמאם ליף היו בעלי אזרחות אירופית – צרפתית או איטלקית, שחלקם עסק במקצועות חופשיים כגון רופאים, עורכי דין ופקידים.                                                     

בחמאם ליף לא הוקם ועד קהילה כבשאר הערים האחרות שטיפל בצורכי הקהילה. הם היו סמוכים לשולחנו של ועד הקהילה בעיר תוניס, וגם השתתפו בבחירות להנהלת הועד. הם קבלו שרותי קהילה שונים מועד קהילת תוניס, ואף השתמשו בבית העלמין החדש בתוניס.

 אחד הנציגים של יהודי חמאם ליף בועד הקהילה היה חיים צרפתי אשר היה איש הקשר בין ועד הקהילה בחמאם ליף לבין ועד הקהילה בתוניס, הוא אשר טיפל בצורכי הקבורה, השחיטה, הצדקה וטיפול בבתי הכנסת.                     

בחמאם ליף היו שני בתי כנסת קבועים, אחד מהם נחשב לבית כנסת מרכזי שאותו ניהל הרב גז, ואת בית הכנסת השני ניהל הרב פרטוך. יהודי המקום העדיפו להקנות לילדיהם חינוך והשכלה אירופיים כך שבגיל ביה"ס היסודי הילדים למדו בבית הספר הצרפתי במקום, ואת לימודי התיכון העדיפו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים צרפתים בעיר תוניס.

למרות זאת שני הרבנים, הרב גז והרב פרטוך, לימדו ב"תלמוד תורה" שפעלו בשני בתי הכנסת את הילדים שרצו ללמוד אחרי הלימודים בביה"ס הצרפתי, לימודי קודש בשעות אחר הצהרים. 

המשך המאמר – בראש כל קהילה עמדה אסיפת קהל, שבה השתתפו שווה בשווה היהודים מלידה, הגרים והמתייהדים, ו " אסיפה מנהלית " שחבריה, פעמים תשעה במספר, היו מתמנים על ידי הקהילה.

לפי כתובות שנתגלו יכולים אנו לקבוע, שכמה נשים היו משתתפות במועצה זו 

מועצת הזקנים הייתה דואגת לסדרי ניהולה של הקהילה : היא טיפלה בכספים, השגיחה על ארגונה הדתי של הקהילה, ייצגה את האינטרסים שלה בבתי המשפט וכלפי השלטונות ; היא חילקה צדקהף קיבלה החלטות על הקמת בית כנסת, בתי מדרש וספריות.

המועצה שבראשה זקן העדה – גירוסיארך – מינה את הפרנסים – ארכונטיס – המזכיר – גראמאטיאוס – דאג לרישום הפרוטוקולים של הישיבות ולשימור הגנזך.

הרב, או ארכי סינאגוגוס, שבמידה רבה לא היה תלוי בזקנים, דאג לעבודת האלוהים, לדרשות וללימוד התורה. לצדן מוצאים אנו את עוזריו מימים ימימה : דרשנים, מתורגמנים ושַׁמַשים.

יש להביא כאן את הסריקה של מפת היישובים של יהודי צפון אפריקה במופיעה בראש ובסוף הספר.

בית הכנסת היה מרכז כל החיים היהודיים ובו ישבו דיינים למשפט. התלהבות רוחנית גדולה, ניזונה ממגע מתמיד עם שאר הפזורה ועם ארץ ישראל, איפשרה לקהילות אלו לא רק לחיות אלא גם, כפי שעוד נראה, לחרוג ממסגרותן המצומצמות ולהשתתף בחיי העם היהודי בכללו אף לשמש גורם משיכה לעולם העכו"מי, משיכה שבישרה כבר את התפשטותה של הנצרות.

אכן הודות לאחדותה של הקיסרות יכלה כל מושבה להשתתף יותר בהווי היהדות של הים התיכון, שלמרות חורבן הבית הוסיפה ירושלים לשמש לה מרכז. לאחר פרפורי המרד האחרונים של העם היהודים בימי טראיאנוס ואדריאנוס בא השלום לשכון שוב בימי אנטונינוס קיסר – 139 – 165.

אנטונינוס, שהכיר בכישלונן של הרדיפות, ויתר על הניסיון להשמיד את העם היהודי. הוא ביטל את הגזירות וחידש את חופש ברית המילה והמנהגים הדתיים.

באוּשה שבגליל שבו תלמידיו של רבי עקיבא והקימו מרכז רוחני ראשון וחידשו את הסנהדרין. אחת מתוצאותיה של מדיניות הפיוס והשלום התבטאה בהכרתה של רמו במנהיג רוחני של העם היהודי, האֶתנַרך או הפטריארך, שמרותן חלה על כל יהודי הקיסרות. מקור השם הוא העיר הקדומה אושא,  מתקופת המשנה והתלמוד, ובה ישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא.

אתנרך הוא תאר יוני , שפירושו נשיא העם . בתקופה ההלניסטית והרומית נקרא בשם אתנרך שליט שאינו זוכה לכבוד מלכים , אולם בידו שלטון בלתי מגבל על נתיניו . התואר נזכר לראשונה במסמך מתקופת החשמונאים , והוא נתן לשמעון , אחיו של יהודה המקבי . בשנת 63 לפני הספירה נתן פומפיוס תאר זה להורקנוס ה – 2 במקום התאר מלך . גם ארכלאוס , בנו של הורדוס , נתמנה אתנרך על ידי אוגוסטוס קיסר בשנת 4 לפני הספירה . השתמשו בתאר זה גם מחוץ לארץ – ישראל , בייחוד במצרים , שבה כנה ראש הקהילה היהודית בשם אתנרך

אותו פטריארך, הוא נשיא הסנהדרין המוכר על ידי השלטון הקיסרי, קיבל את מלוא הזכויות של מונרך. רם היה מעמדו בין נכבדי הקיסרות. בתור ראש הסנהדרין היה בידיו השיפוט העליון בענייני דת, וכדי להבטיח את פעולת שירותיו, רשאי היה להטיל מס שנתי  שהוא עצמו קבע את שיעורו – על כל יהודי הקיסרות.

מושבו הראשי של הנשיא היה בארץ ישראל, בבית שערים. בתחילת המאה השלישית, בימי רבי יהודה בן גמליאל, ( רבי יהודה השני ) , הועבר לטבריה.

רבי יהודה הקדוש, ששמו חרוט פעמים על חזית הספרייה של סנט ז'ונבייב בפריס הן בצרפתית והן בעברית, היה האיש הנכבד ביותר שזכה בתואר המעלה הרם הזה. הוא נהנה מחסדם של הקיסקים האנטוניניים, ומיודד היה עם אחד מהם, מן הסתם מרקוס אורליוס.

עם זאת לא הייתה בידו סמכות דתית מלאה, שכן לא פעם נשאר במיעוט בתוך הסנהדרין, בפרט מול פנחס בן יאיר, שמהולל היה בחסידותו הגדולה, שסירב להמתיק את דיני שנת השמיטה.

באש כל פרובינציה עמד פטריארך, או פרימַט, בעל סמכות שיפוטית, שאת היקפה אין אנו יודעים. באפריקה היו שני פטריארכים או פרימטים קטנים לשתי הפרובינציות שלה, הפרו קונסולרית והקיסרית. פרימטים אלה היו ממנים במישרים פקידים מקומיים בקהילות החשובות ביותר.

במסגרת המסורתית הזאת נמשכה התפתחות הקהילה היהודית בחופש גמור, מה גם שנהנו מן הערובות והביטחונות, שהביא להם השלום הרומי. מעמדם המשפטי של היהודים באפריקה הרומית זהה היה עם זה של כל יהודי הקיסרות.

אותם חוקים שׂררו ברומא ובפרובינציות. כל החוקים הקובעים בשאלות יהודיות חלים היו באורח כללי מאוד על העם היהודי. כאן לא היה מקום לשום יוצאי מן הכלל.

תושבי צפון אפריקה, שבתחילה נודדים היו, קיבלו זכות אזרח עש מהרה. כך יכלו תושבי צפון אפריקה והיהודים בכללם, לשאוף – ולהגיע למרות הרמות ביותר. חקיקה ליברלית פטרה את היהודים מכל החובות האזרחיות של הפולחן העכ"מי, שסתרו את אמונתם הדתית.

כאן קבעה רומי הבחנה ברורה מאוד בין קודש לחול ואיפשרה  לאזרח רומי להשתייך מבחינה משפטית, ללא שום הגבלה, למדינה הרומית ומבחינה רוחנית ל " לאומה היהודית. בתוקף זה שוחררו היהודים מהחובה, שאינה מתיישבת עם אמונתם הדתית, לחלוק כבוד לאלים, המגינים על העיר.

אשר לפולחן הקיסר, היה עליהם להשתמש בנוסחות השגורות בפי הרומים אבל רשאים היו להשמיט את הסגולות והתכונות האלוהיות שיוחסו לו. ביום חג הקיסר ובימי גנוסיה לאומיים לא היו הולכים אל המקדש העכו"מי אלא התכנסו בבתי כנסת שלהם, על מנת להעתיר לפני האלוהים בעד הקיסר.

כל אימת שהיה חוק אזרחי סותר את דיני הדת, היו היהודים פטורים ממנו; פטורים היו, למשל, מן הגיוס לצבא, שבהכרח היה מביא את היהודי לידי חילול שבת. שמירת השבת הייתה רשמית למחצה, שכּן ביום זה אי אפשר היה לאלץ יהודי להופיע בבית המשפט אף לא לעשות על עבודת כפייה.

הרומים הרחיקו לכת עד כדי כך, שחידשו בימי חול אותן חלוקות חינם, שנערכו בשבת, ומשום כך לא יכלו היהודים ליטול בהן חלק. וכשם שנהנו מכל הזכויות האזרחיות והמדיניות כך גם חלו עליהם אותם דיני עונשים : רק עונשים רומיים אפשר היה להטיל עליהם.

אוגוסטוס ביטל את ההגבלה האחרונה למימושה של ה jus honorum.( הזכות לקבלת האזרחות הרומית ) היהודים אזרחים רומיים, שזה מקרוב נתכבדו בכיבודי הממלכה כשופטי שלום, אבירים וסנאטורים, רשאים היו להסתפק בשבועת אמונים פשוטה, בלא לתת כבוד לקיסר האל, כך מוצאים אנו שמות של יהודים, שנתמנו אבירים, שופטי שלום, פריפקטים ופרו קונסולים.

נראה בעליל כי נהנו מן ה jus commerci, ויכלו לעשות חוזים ולטעון לפני הערכאות. ממש הייתה להם גם זכות ה connubium, שהוגבלה רק על ידי דיני ההלכה.

הגניוס הרומי העניק, אפוא, למושבות היהודיות מבנה מנהלי, שהתפשט עד קצה גבולותיה של הקיסרות. הודות לפיזרון זה יכלו להתגבר על מוראותיה של המאה הראשונה. עוד נראה איך התעצמה יהדות צפון אפריקה, שנתווספו עליה גולים מארץ ישראל, לבלבה, פרצה גבולות לאום וגזע ועשתה נפשות בקרב הברברים.

בצפון אפריקה הסתייעה עשיית נפשות זו בקשרים שאיחדו את היהודים עם הברברים – לשון משותפת, מאות שנים של יחסי שכנות, על הכל מידה שווה של התנגדות לפולש הרומי. מן הצעדים שנקטו הנוצרים נגד היהודים, החל מן המאה הרביעית, יכולים אנו לדון את מידת הצלחתה של ההתעלמות היהודית ואת החששות שעוררוה בקרב הכנסייה.

כך, עד שבא האסלאם והשתלט לדורי דורות על אדמת אפריקה, גירש את הצלב וכפה על שארית ישראל מעמד בני חסות; הד'מי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

אוגוסט 2013
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר