ארכיון יומי: 9 בספטמבר 2013


Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון-נזקי המזרחיות

נזקי המזרחיות

מאת יגאל בן נון

פורסם במדור דעות, הארץ – 07/09/2013 שעה 2יגאל בן נון

המגדר המזרחי שצמח בארץ בעשור האחרון אינו אלא המשך להשקפות אוריינטליסטיות של עמים קולוניאליסטיים באירופה. האוריינטליסט מסתכל על מה שמחוץ לאירופה בגישה פטרונית, חביבה אך מזלזלת: ממרומי תרבותו הגבוהה האוריינטליסט דאג לכך שהעמים הנכבשים, הילידים, ינציחו את הפולקלור שלהם כתחליף לתרבות. ה עמים הקולוניאליסטיים שמו בשק אחד את כל מי שלא דומה להם מבלי להטריח את עצמם להבחין בהבדלים ביניהם. המגדר המזרחי בישראל מצדו אינו מבחין בין מזרח למערב, בין מרוקו לפרס, בין תימן לטורקיה ובין ספרד לעיראק. ״כולם אותו דבר״, אומר המזרחי, ומבטל במחי יד הבדלים לשוניים, גיאוגרפיים ותרבותיים של ארצות מוצאם של הישראלים. ובעיקר – ״אל תבלבל אותנו בפרטים ועובדות״, הוא אומר.

האינטלקטואל ״ המזרחי״ פיתח ראיה מניכאית – מזרחים מול אשכנזים, א ויבים לנצח. ע ולמר נחלק לאשכנזים רעים ומזרחים טובים, או לאשכנזים מתקדמים ומזרחים מפגרים. ״המזרחי״ הזה משקיף על

סביבתו בראייה אתנוצנטרית שאינה מותירה מקום רב להבדלים בין־אישיים: הפרט נעלם מהשקפת עולמו. הוא מתעלם מן ההבדלים האישיים בין בני אדם וזורק הכל לפח המוצא האתני; הכל עובר דרך הפילטר של המגדר, עד כדי כך שהוא נשמע לעתים כדוגמט המדקלם קלישאות.

בישראל נהפכה המזרחיות לזהות חלופית לישראליות. חלק מהדוגלים בה אף מבטלים את עצם קיומה של תרבות ישראלית. בעבורם, אין תרבות ישראלית, כי הכל בה מלאכותי. כך נהפכה אצלם הזהות האתנית

לתחליף לזהות לאומית־ טריטוריאלית ולתרבות גבוהה המשלבת ערכים לאומיים־ישראליים וערכים אוניוורסליים. השקפתו של ״האינטלקטואל המזרחי״ מבטלת את הקשר בין הפרט לשיוכו הלאומי, לטובת הסתגרות במגדר אתני, א פל וצר אופקים. את הישראליות מפקיר ״ ה אינטלקטואל המזרחי״ למי שהיו פעם אשכנזים והשילו מעליהם את איפיוני ארצות המוצא של הוריהם כדי לאמץ זהות ישראלית בארצם החדשה.

זוהי, לדעתי, תבוסתנות מזרחית. טועים המזרחים שמפקירים את הבמה המרכזית של הישראליות, ומותירים

אותה בידי מי שהם מכנים אשכנזים. הגטו המגדרי־המזרחי צר מכדי לאפשר קידמה ופתיחות: בעוד שטענות על ״ ה הגמוניה האשכנזית״ נשמעות ברמה, האתנוצנטריות היא למעשה רק מלה עדינה לסגרגציה

ולגזענות הראויה לכל גינוי. אני מגנה התבטאויות של אחדים שפיתחו ראייה בדלנית אנטי־אשכנזית מבלי להבחין שהאשכנזיות הומרה כישראליות ואין לה יותר דוברים או חסידים. האשכנזיות פסה מן העולם. בניה הפכו מזמן לישראלים. אין היום תביעה לזהות אשכנזית כפי שיש תביעה לזהות מזרחית. לעומת הישראלים, חסידי המזרחיות מתעקשים לשמור על חומות הגטו שלהם ודורשים לחזור לעדתיות אתנית מאוסה. אני בז לכל מי שמבטל את הפרט לטובת ההשתייכות המגדרית. אני בז למי שדוגל בסגרגציה  עם כל החמלה שיש בלבי לאנשים שסובלים ממשברים אישיים ומטראומות של זהות, ק שה להתעלם מנזקי הפתרון המזרחי. הוא טומן בחובו את כל האנומליה שבאימוץ זהויות מגדריות כתוצאה מבעיות אישיות,

בעיות שמתעקשים באופן פתטי להפוך לאידיאולוגיה. למרבה האירוניה, הדעות הקדומות כלפי הלא־ אשכנזים בשנות החמישים היו כל כך נפוצות בספרות, בעיתונות ובקולנוע, שהאינטלקטואל המזרחי אימץ אותן ושוכנע שהוא כזה. לכן הוא מתחפר בעדתיותו המשפילה.

נכון, אין להתעלם מחומרת פשעי הממסד בתחום החברתי. בשנות ה־50 וה־60 הממסד הישראלי התעלל בכל מי שאינו דומה לו, וקיפח דורות שלמים של מהגרים מארצות ערב. אין ספק שעד היום קיימו; אפליה. אין ספק גם שיש מתאם לא מבוטל בין נחשלות למוצא עדתי. איני מסכים גם עם מתחסדים הטוענים ש" כל מי שרוצה יכול להגיע״: לרוב מי שאומר זאת נותן כדוגמה את עצמו, וכל מטרתו היא להתפאר בהצלחתו. אך בשלב התיקון ובשלב הפתרונות אסור להביא בחשבון את המוצא האתני, כי זאת תהיה הנצחה של הבעיה.

לבי עם כל אלה הכואבים את הנחשלות החברתית ומתריעים עליה. לבי עם כל מי שנלחם בגזענות על בסיס אתני או אחר. אבל אסור להילחם בגזענות אחת באמצעות גזענות אחרת. לכן לבי אינו עם אלה שמתייחסים באופן שונה לעוני יהודי לעומת עוני ערבי בישראל. לבי עם אלה שמגנים את מדיניות השלטון המעדיף התנחלויות מזיקות שבולעות את משאבינו על חשבון יישובים חלשים בארץ. לבי עם הנלחמים בתופעת ההתחרדות המפלגת את העם ומנציחה את הבערות והנחשלות בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר.

מיותר לומר שיש בקרב אותם אינטלקטואלים מזרחים אנשים איכותיים לא מעטים, בהם משוררים נוגעים ללב וסוציולוגים מוכשרים. לא אוכל לנקוב כאן בשמותיהם, כי הרשימה ארוכה. אני מעריך מאוד מאבק חברתי לטובת קבוצות חלשות בחברה שמנהלים אחדים מזרם זה, אך איני רואה תועלת בכך שמאבק זה ייעשה בשם המזרחיות ולא בשם כלל הישראלים. אני ממליץ למזרחים להפסיק לבוז לישראליותם, לחזור למרכז הבמה, ולפתח ישראליות נאורה, פתוחה, שפויה ומתקדמת, ללא שנאת אשכנזים וללא סגרגציה.

ד״ר בן־נון הוא היסטוריון החוקר את היחסים החשאיים בין ישראל למרוקו ואת ההיסטוריוגרפיה של  האסופה המקראית

גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.

נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.

בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.

בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.

המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.

בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.

כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.

האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.

בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.

הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.

הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".

אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.

בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.

היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.

" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "

השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.

המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.

אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.

במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.

למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.

הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה. 

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמדמנאת 1ונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

פרק שני .

בחלק זה מתוארות הרדיפות מהם סבלו יהודי דמנאת, ופניית היהודים לגורמים שונים כולל לחברת " כל ישראל חברים ,.

פרק ב' : השנים 1884 – 1881

תייר בריטי שביקר במרוקו בשנות ה – 80 של המאה ה – 19 כתב כי דמנאת כמו צפרו, הן גן עדן של יהודי מרוקו. לא ברור על סמך מה קבע הנחה זו. לפי התעודות שתוכנן נסקור, חייהם היו מלאים מצוקות ופגיעות.

1881 משלחת מדנאת הגיעה לקזבלנקה, לפאס ולטנג'יר.

דו עמר זקן בן 60, מסר פרטים אלה למנהל בית הספר כל ישראל חברים בטנג'יר, וזה כתב לנשיא כל ישראל חברים בפריס ב – 25 בספטמבר 1884 את הדברים להלן.

בשנת 1881 הופיעו ראשי קהילת דמנאת בפני המושל, כדי לבקש שהיחס אליהם יהיה יותר הוגן, בהתייחס למכתבו של הסולטאן מולאי מוחמד הרביעי שסיר משה מונטיפיורי השיג עבורם בעת מסעו למראכש. כתגובה הוא אסרם ושוחררו רק תמורת סכום גדול.

חכם מירושלים שהגיע לדמנאת לאיסוף תרומות, הציע להם להגיש תלונה נגד חג' ג'לאלי. בעקבות זאת סבלו מידו של הקאיד. לאחר מתן שוחד לשומרי השער,, עזבו עשרים אנשים בלילה את המקום ללא מזון, ולאחר הרפתקאות הגיעו לקזבלנקה.

קונסולים שם שלחום לטנג'יר. חמישה מהם הגיעו לפאס מצוידים במכתבים מדרומונד האי וקונסול איטליה מר סקובסו לסולטאן. הם כבר שלושה שבועות בטנג'יר, והסולטאן טרם ענה להם. אנשים אומללים אלה יודעים כי מכתב מהסולטאן למושל אינו מספיק, כי הם מכירים את יחסו של חג' ג'לאלי למכתבים כאלה.

הם רוצים משהו יעיל יותר, אבל אינם יודעים מה יהיה מועיל. הם פונים לכל בני אנוש בעלי רצון טוב בכל אירופה לכל ישראל חברים, למיסיונרים ולמנהיגי קהילת טנג'יר. מצבם כה גרוע עד שאמרו כי לו היו יודעים ריך לדבר היינו מגיעים אליך – לפריס בי"ח שבט תרמ"ב פורסמו הדברים הבאים ב " הצפירה " שנמסרו על ידי הכתב של JC בטנג'יר.

לדבריו, הסכמת הווזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, נתנה אותותיה לרעה גם במקומות אחרים, לפי תעודה מ – 7 בדצמבר 1883 גינה דרומונד האי את התנהגותו האכזרית של המושל, והיחס השרירותי של מוסלמים בעלי תפקידים בממשל. זמן קצר לפני האירוע בדמנאת כתב על הממשל המרוקאי כ " אורווה איגאית שין ביכולתה לנקות.

שנת 1884. בחודשים הראשונים של שנת 1884 סבלו יהודי דמנאת מרדיפות. הרב יעקב משה טולידאנו שכתב את החיבור הראשון על תולדותם של יהודי מרוקו הקדיש לנושא זה משפט אחד בלבד : " בעיר דמנאת שללו התושבנים בשנת תקמ"ד את רחוב היהודים וגם את הנשים לקחו שבי, אך אחר כך בהשתדלות יהודי פאס וחברת כל ישראל חברים שקד המושל להשיבם לעירם ותפקוד על נציב העיר לשלם להם דמי נזקם ".

חיים זאב הירשברג תיאר את האירועים בשנת 1884 תוך ציטוט מספרו של מזכיר כל ישראל חברים N.LEVEN   המסתמך על דיווחים פנימיים שנשלחו למרכז כל ישראל חברים ושהיו שמורים בארכיונה בפאריס.

הוא הולך ומונה מקרים של נגישות, התנפלויות, שוד וקצח, שקורבנותיהם היו יהודים ולא יהודים באזמור…..בדמנאת וכו….וכו……רשימה ארוכה של ערים ועיירות….התנהגותו של הקאיד – המושל בדמנאת בשנת 1884 גרמה לצער משותף של נציגי אנגליה, צרפת , איטליה וארצות הברית.

ובעקבות זאת נתמנתה וועדת חקירה שיצאה לדמנאת. למללאח חדש, מרוחק ממשכנות הערבים, וציווה להקים חומות סביב לו לשם ביטחונם של התושבים – 1894. גם ט'הירים אחרים שהוצאו להגנת היהודים במקומות שונים לא זכו לתשומת לב יותר מכובדת. תיאורים אלה אינם כוללים את הקורות את יהודי דמנאת בשנה זו ואחריה. 

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894

בריחת יהודים מדמנאת לקזבלנקה.

לאחר המצוקות שבאו על יהודי דמנאת, כאשר המושל רודה בהם באכזריות, היו מיהודי העיר שהצליחו לברוח למקומות אחרים במרוקו. אחד מהם היה שלמה תנזיר שברח לקזבלנקה, מרחק של ארבעה ימי רכיבה מדמנאת.

ומשם שלך מכתב לרבי שמואל עמאר מחכמי מכנאס – 1830 -1889. הוא תיאר את תלאות אחיו היהודים בדמנאת, ופנה לחכם שיפנה למלך, כדי לרסן את התנהגותו של המושל. נוסח מכתבו :

אחרשו"ט – אחרי דרישת שלום וכל טוב – יודע למעכ"ת – למעת כבוד תורתו, שאני הצעיר והדל מתושבי דמנאת יע"א כאשר ראה ראיתי בעני עמי אשר המיצרים, אשר עוברים עליהם צרות צרורות, אחרונות משכחות הראשונות, טבעו ביון מצולה ואין מעמיד.

באו בנים עד משבר, שותים את כוס התרעלה מתגרת השר הצורר זה שמו לחאז זיללי, אשר בכל יום ויום מחדש עליהם גזירותיו, ואם באתי לכתוב ולפרט מעשיו הרעים ודבריו המקולקלים, לא יספיקו לי עורות אלי נביות אין די לכתוב קצת צרותינו, הן מצד ממונם שנטל עד שהניחם ריקם ריקם…….

הן מצד גופם שמלקה אותם מכות אכזריות רבות ורעות בשוטים ובחבלים עד שמגיעים לשערי מוות אנשים נשים ובחורים ונערים, כמו שיש בידי עדות נאמנה, ומקצת צרותינו הלא הם כתובים על ספר הישר יד אליהו יצ"ו הרב שד"ר כמוהר"ר אליהו פאנזיל יצ"ו העברו עלינו הרגיש בצערנו וקנא קנאת ה' צבאות וכתב אגרות לכל הערים ועל זאת ידוו כל הדווים אוי לעינינו שכך רואות……

ובבקשה ממעכ"ת הנני מחלה פניך הנעימים שתראה בצרת אחיך ישראל והיית לנו לעיניים שתביא לנו חעזרה אצל המלך יר"ה שכמעה נתמוטטה עיר אחת מישראל, וגם מה שאנחנו ברחנו לנפשנו בטוח ב"ה שכה תעשה וכה תוסיף, ולא ינוח ולא ירגע מעכ"ת עד אשר יוציא דיננו לאור, למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל.

הכותב בדמע לב ע"ה הצעיר שלמה תנזיר ס"ט

הערת המחבר – שמואל עמאר, " שמע שמואל ", ירושלים תשנ"ז עמוד 31. שליח בשם אליהו משה פאנז'יל, נזכר על ידי א. יערי, שלוחי ארץ ישראל, ירושלים תשי"א, עמוד 755, כמי שסיבב בשליחות ירושלים בהודו בשנת תרנ"ח – 1898. אבל לא ידוע שהיה גם במרוקו. עדות זו מאשרת שביקר גם שם. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר