ארכיון יומי: 23 בספטמבר 2013


הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

אין לו גבורת אנשים

לפי התלמוד היו אבותינו אברהם ויצח

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ק עקרים והסיבה ״מפני שהקב״ה מתאוה לתפילתן של צדיקים״ (יבמות, סד ע״ב). הדבר נתן לגיטימציה לגברים עקרים.

במשנה ובתלמוד נדון נושא זה בהקשר לדין שאם אחרי עשר שנים אין לזוג צאצא, הבעל יגרש את אשתו וייתן לה כתובתה (יבמות פרק ו, משנה ו, בתלמוד דף סד, ע״א). לפי חלק מהפוסקים (כמו הרמב״ם, הל׳ אישות, פרק טו, הל׳ ח) אם יש ויכוח בין הבעל לאשתו, היא נאמנה להעיד שחוסר הפוריות הוא באשמתו. זו היתה עילה לאפשר לה גירושין. למרות שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה, אבל היא רוצה ״בנים לזקנותה״, על מנת להבטיח את קיומה במקרה שתתאלמן. במקרה כזה, גם אם הבעל מסרב, כופים אותו לגרשה, ועליו לתת לה עיקר כתובה (שם, הל׳ י). בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז:

אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה יש אומרים שהיא נאמנת. הרמ״א: ואפילו לא שהתה י׳ שנים. וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה, יתן לה כתובה. במה דברים אמורים? כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין. ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות [האשה] אינה נאמנת [בשם המרדני] אבל המהרי״ק [ר׳ יוסף קולון] כותב: ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת – נאמנת. בספרות הרבנית נידונים מקרים בהם הבעל היה עקר, בהקשר של מתן היתר לשאת אשה נוספת או בקשר לגירושין. השאלות שעלו: אחרי כמה זמן יגרשה? האם ישלם לה כתובתה והתוספת? מה גורל הנדוניה?

את ההסתייגות הנ״ל של הרמ״א שיש בזמן הזה חצופות לכן אינה נאמנת, לא קיבלו חכמי מרוקו בצורה גורפת, אלא רק אם הייתה הוכחה שאינה אומרת אמת, כפי שכתב ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס: ״לא נהגו קדמונינו לפסוק כהך סברא [לפי סברה זו] רק כשיש קצת רגלים לדבר שאינה טוענת אמת, וכל שאין רגלים, כופין אותו לגרש״ (׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ קכז).

מי נאמן להעיד על עקרותו – האיש או האשה?

ר׳ שלמה בירדוגו, קיבל בנושא זה את הנחת הרמ״א כי ״בז

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

מן הזה נשים חצופות״(׳די השב ואם למסורת׳, דף ג, ע״ב, סי׳ כ). ולכן האשה אינה נאמנת.

גם כאשד הבעל מכחיש שהוא עקר – האשה אינה נאמנת. בתשובתו של ר׳ אברהם ריוח בעיר זטאט (Setat כ־70 ק״מ דרומית מזרחית לקזבלנקה) בשנת תרצ״ו (1936) הוא מביא את סיפורה של אשה שעמדה לדין עם בעלה ואמרה כי אין לבעלה גבורת אנשים ורוצה להתגרש ״והבעל מכחישה בפניה, ואומר שהוא כאיש גבורתו, ואם רוצה להתגרש תישבע בספר תורה שכדבריה כן הוא, ואז מוכן הוא מעתה לגרשה״. החכם כותב כי בהיותו בעיר רבאט נפגש עם הרב חיים יקותיאל בירדוגו, שציטט את דברי הרמ״א לשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ס״ק ז: ״דבזמן הזה שיש נשים חצופות אינה נאמנת״, וכי מי שהוא חצוף – חשוד לשבועה, והמסקנה – גירסתו של הבעל מקובלת (׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ עב).

אשה טוענת שהוא עקר בגלל מחלתו והבעל מכחישה – אינה נאמנת. בט״ו במרחשוון תרפ״א (8 בנובמבר 1920) כתבה רחל בת משה הכהן לד׳ שלמה אבן דנאן, והתלוננה כי היא נשואה לרפאל בן חסין במכנאס, ובמשך שנים הוא חולה ואינו יכול לבוא עליה כדרך כל הארץ. החכם שלח לבעל הזמנה להופיע לפניו. במכתב תשובתו הכחיש האיש את דברי אשתו. החכם חושד ״שמא נתנה עיניה באחר משום איבה, ויש אומרים דבזמן הזה דיש נשים חצופות אינה נאמנת״, והיא חייבת להישבע שדיברה אמת (׳בקש שלמה׳, סי׳ לה). ר׳ רפאל אנקאווא דן בנושא זה בשתי תשובות: במקרה אחד, בו בעל נשא אשה ואין לו כוח גברא, פסק בעקבות השו״ע אהע״ז, סי׳ קנד, ש״כופין להוציא״, דתן לה כתובתה ללא התוספת, ואת הנדוניה שהכניסה בעת נישואיה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קט).

אם עדות האשה על עקרותו נדחתה – רשאי בעלה לשאת אשה שלישית, בתקווה שייבנה ממנה.

היו חכמים שתלו את הסיבה לחוסר הפריון באשה. כך ניתן להסיק מפסק הדין באירוע הבא:

אדם שהיה נשוי שבע שנים ולא נבנה מאשתו, רצה לשאת אשה אחרת עליה. אשתו מעכבת בעדו באומרה שכבר נשא שתי נשים ולא נבנה מהן, ״זה ודאי לאות שהמניעה ממנו, והוא עקר שאינו מוליד״. ר׳ אהרן בן חסין בן המאה ה־20 דן בנושא זה בעיר דבדו, והגיע למסקנה שיישא אשה נוספת, ״וטענת האשה מהבל תמעט, ובלבד שלא ישא עקרה וזקנה״ (׳מטה אהרן׳, אהע״ז, סי׳ יד).

אך היו מקרים בהם פסקו כי האשה נאמנת. במעשה המובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, הכחיש הבעל את טענת האשה שהוא עקר, אבל היא נאמנת ובית הדין קיבל את עדותה וכפה אותו לגרשה בניגוד לרצונו. לאחר מכן נישאה לאדם אחר וילדה (׳משפטים ישרים׳, סי׳ תב).

בשנת תרצ״ד (1934) דן ר׳ שאול אבן תאן בתשובה ארוכה ומנומקת בנושא זה: זוג הופיע לפני בית דינו. האשה טענה שקרוב לארבע שנים מאז שנישאה לבעלה ״ומעולם לא בא עליה כי אין לו גבורת אנשים, ואינה יכולה עוד לסבול״. הבעל הכחיש דבריה וטען ״כי הוא איש גבור חיל ושוכב עמה תמיד כדרך כל הארץ״. האשה דרשה שייבדק על ידי רופא, ובית הדין הסכים לדרישתה. אבל הרופא אמר ״כי הבחנת הביקור לא יספיק בזה״. אין אפוא הוכחה לעקרותו. בית הדין החליט שעליהם לשבת יחדיו באהבה, וחובתו לקיים עונתה, אבל ללא הועיל. היא חזרה על טענתה, והבעל בהכחשתה. עדים העידו שהוא בריא וכי ראו אותו בגבורתו. בסיכום, בית הדין קיבל את טענתה! באשר ידוע שהבעל היה נשוי קודם עם אשה אחרת, ומעולם לא זכה לצאצא. גם עם האשה הראשונה היה ארבע שנים ולא ילדה, ועתה הבעל בן חמישים ומעלה. האשה נאמנה אפוא ״שכדבריה כן הוא [אך] הואיל והוא מכחישה בטענת בריא״, היא חייבת להישבע (׳הגם שאול׳, סי׳ ה).

בדורנו פסק ר׳ יוסף שרביט שהאשה נאמנת בנושא שהובא לפניו – זוג הנשוי מעל עשרים שנה ללא ילדים. האשה טענה שאין לו גבורת אנשים, וזה י״ג שנים אינו מקיים אתה יחסי אישות. היא דרשה גירושין וויתרה על דמי הכתובה. הבעל הכחישה, וטען שלפני כמה שנים הרתה והפילה – והאשמה בה שאינה יולדת. בפסק הדין הובע אמון בגירסת האשה, ונפסק כי הוא חייב לגרשה ולשלם לה עיקר כתובה ללא התוספת, וכן להחזיר לה כל מה שהביאה בנדוניתה, ולשלם לה מזונות כל זמן שאינו מגרשה (׳ארחות יושר׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ טו).

אם כן, היו שתי גישות מנוגדות: לפי חלק מהחכמים האשה אינה נאמנת, לעומת אחרים שכתבו שהיא נאמנת ועדותה על עקרות בעלה מקובלת. עם זאת, ההנחה הייתה כי עקרות הגבר היא תופעה נדירה. כך הניח ר׳ רפאל אנקאווא:

דסתם אנשים רובם ככולם אין שם עקרות עובר עליהם וכתב הנביא ישעיה לפי פשטיה דקרא [לפי פשוטו של מקרא] ׳רני עקרה ולא ילדה׳(נד, 1) ולא כתב רוני עקר. גם בתורה ״ויעתר יצחק לה׳ לנכח אשתו כי עקרה״(בראשית כה, 21) ולא אמר עקר… בודאי תליית העקרות מצד רבקה היתה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).

למרות זאת דנו ר׳ רפאל הנ״ל וחכמים אחרים במקרים בהם הגבר עקר. בתשובה לעיר אלקצר [Ksar el Kebir, במערבה של מרוקו] דן ר׳ רפאל אנקאווא בנושא זה: אדם רצה לשאת אשה אחרת, כי שהה עם אשתו ולא נבנה ממנה, והיא טוענת ״שלא ישא בתולה אלא אלמנה או גרושה״, בהנחה שזו תלד לו. כוונתה תואמת את הדין בשו״ע אהע״ז, סי׳ קנד ס״ק י׳: ״נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד״. החכם מזכיר את התקנות של חכמי פאס ״זה שהתרנו למי שאין לו זרע לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים״. כלומר, המטרה של נשיאת האשה השנייה היא להביא לו צאצאים. אבל החכם התנגד לתנאי שלה שהתנתה שלא יישא בתולה ״שמעולם לא ילדה, זה שטות… והרי כל בתולות למה לא יהיו ראויות לילד וכולן בחזקת יולדות הן״.

וכך גם לשון התקנה המתירה לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה במשך עשר שנים. ואין הכוונה ״לומר הראויה היא שכבר ילדה, אלא כל הנשים בין נשאו או עדיין לא נשאו ראוים [ראויות] לבנים קרינן בהו״. הדבר בא להוציא אשה זקנה או קטנה שעדיין אינה ראויה ללדת. אולי כוונתה ״דאולי הבעל מצדו היא העקרות דאינו מוליד״ ואם ישא אשה אחרת בתולה ולא תלד לו גם כן, אולי יתלה הדבר בכך שהיא עקרה ויבוא לישא אשה שלישית. ולכן היא דורשת שיקח אשה שכבר ילדה (׳תועפות ראם׳, סי׳ טו).

חלוצים בדמעה – ש. שטרית

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

עורך הספר הוא פרופי שמעון שטרית ומשתתפים בו חוקרים ואישי ציבור מן השורה הראשונה ביניהם: השופט ד"ר משה עציוני, ח"כ אריה לובה אליאב, פרופסור משה ליסק, שמואל שגב, מאיר שטרית, פרופסור שלמה דשן, אמנון שמוש, וד"ר יצחק רפאל.

אליעזר טויטו

החינוך היהודי במרוקו במאה ה-18

תיאור תולדות החינוך בקהילות היהודיות בארצות צפון-אפריקה במאות השנים האחרונות הוא משימה קשה, מפני ש״אצל יהודי המזרח כמעט שלא נמצא ספרי תקנות לבתי־הספר והת״ת או לענייני חינוך בכלל״. החוקר נאלץ להסתמך על רמזים והערות־אגב, המצויים בספרות התורנית של התקופה ובעיקר בספרי השו״ת ובספרי התקנות של הקהילות. למרות זאת, כיוון שדמותו של החינוך היהודי המסורתי נשתנתה אך מעט במשך תקופה זו באותן ארצות, על־כן נודעת חשיבות גם לעדויות בעל־פה של ראשי הקהילה וזקניה. על יסוד שני אלה-עיון בספרות השו״ת וגביית עדויות מפי זקני הדור – חיבר חיים זעפרני מונוגרפיה מקיפה בנושא שלנו.

ברשימתנו זו אנו מתכוונים לתאר סדרי חינוך והוראה בקהילה היהודית במרוקו במאה ה־18. תקופה זו היתה מרכזית בתולדות יהודי מרוקו.3 בתקופה זו קמו לה לקהילה זו תלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים בעלי שיעור קומה. הם עיצבו את דמותה ואת אורחות חייה של קהילתם למשך דורות אחדים, ובעצם כמעט עד דורנו אנו ממש. עיון בכתביהם ישמש אותנו בחקירתנו.״ אנו נסכם כמה מן הממצאים, העולים מן המקורות, שנדונו כבר על־ידי זעפרני ונוסיף, על יסוד עיון במקורות נוספים, הערות בתחומים שלא נסקרו באותו מחקר חשוב ושיש בהם, לדעתנו, משום תרומה להשלמת התמונה.

עיקר החינוך-בבית־הכנסת

תחילה יש להבחין הבחנה ברורה וחדה בין החינוך היסודי ובין החינוך בדרגות גיל גבוהות יותר. על החינוך היסודי בקהילות מרוקו אפשר לומר על דרך ההכללה מה שכתב ש׳יד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: ״עיקרו של החינוך נעשה בתוך בית־הכנסת, על־ידי בית־הכנסת ובשביל בית־הכנסת״. תמונת מצב, שיש בד, גם מעין תקנון של החינוך היסודי באותה עת, מצאנו בהכרזתו־תקנתו של הרב יעקב אבן־ צור (להלן – יעב״ץ):

בבית ישראל ראיתי שערוריה שמפני דוחק השעה בני אדם מוציאים את בניהם מבית הספר כבר שית (= כבן שש) כבר שבע (= כבן שבע) ומשכירים אותם לאומן ללמדם מלאכת תאקרשא״לת (= עשיית מסרקות ברזל לעיבוד צמר) ושאר מלאכות ועדיין אינם יודעין לקרות קרית שמע ולהתפלל… וראינו שהאומנים השוכרים אותם הם המחזיקים ביד עוברי עברה דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב… לכן על זה פקחנו עינינו ולבנו וחוקה חקקנו וגזרה גזרנו שאין לשום אחד מהאלקראשליי״ן (= בעלי מקצוע באומנות הנ״ל) ולא משאר בעלי אומנויות לקחת ילדים ונערים מנוערים מן המצוות לעשות מלאכתן לא בשכר ולא בחינם בשום אופן שבעולם מהיום הזה והלאה עד שיתחנכו במצות ציצית ותפילין, ואז רשאים האומנים לשכרם ובתנאי שירגילום ויזהירום ויזרזום ללכת להתפלל עם הציבור…

מן הדברים האלה אתה למד, כי בעוד שגיל הכניסה לבית־הספר לא היה קבוע, ומכל־מקום היה מוקדם מאוד כנראה, הרי גיל הפרישה המקובל היה בסמוך לגיל בר־מצווה, היינו בגיל 12 לערך. אישור נוסף להשערה זו מצוי בתשובה של הרב ש״י אביטבול, אשר בה הוא כותב, כי בבית־ספר מסוים לא מצא אף לא ילד אחד, שגילו מעל ל־12 שנה. במלים אחרות, חינוך חובה הקיף את כל הבנים עד גיל 12. ככל הנראה, הביקור בבית־הספר היה סדיר ותקין בדרך־כלל ורק דוחק כלכלי גרם לעתים לנשירה. מעניין להעיר כי המוזהרים מפני הישנותה של ״שערוריית״ הנשירה הם בעלי־המלאכה דווקא ולא הורי הילדים עצמם. ולא עוד אלא גם כשמגיע הילד לגיל שבו מותר להוציאו לעבודה, על בעל־המקצוע מוטלת הדאגה להמשך חינוכו. אנו משערים כי ר׳ יעב״ץ פונה לאומנים דווקא ולא להורים, הן מפני שקל יותר היה לאתר מקרים של נשירת ילדים בבית־מלאכה מאשר בבתיהם הפרטיים של הילדים והן מפני שכוחו של בית־הדין באכיפת תקנותיו היה גדול יותר כלפי האומנים מאשר כלפי הורים סתם.

תקנה זו מרמזת בדרך אגב גם על תכנית הלימודים בשלב יסודי זה: לימוד הקריאה לשם התמצאות בסידור התפילה ולשם קריאה בחומש וכן חינוך לקיום מצוות מעשיות אלמנטריות. תכנית לימודים זו היתה מכוונת להכין את הילדים לקחת חלק בחיי הקהילה, אשר התמקדו סביב בית־הכנסת. יחד עם־זה מסתבר, כי הקהילה עצמה, כגוף ממונה ומנהיג, לא ראתה את עצמה אחראית לחינוכם ולהשכלתם של הילדים. הרבנים הם שנטלו על עצמם דאגה זו, מטעמים דתיים־חברתיים ברורים.

לא הוקצו מבנים מיוחדים לבתי־הספר, שכן ענייני החינוך לא היו מסורים בידי הקהל, כאמור. הלימודים התנהלו בדרך־כלל בבתי־הכנסיות. אך במקרים לא־מעטים פתחו מלמדים כיתות לימוד בבתיהם הפרטיים. אחת התשובות דנה בתלונתם של דיירי בית משותף נגד מלמד, שפתח כיתה בביתו ובכך הפריע את מנוחת דיירי החצר. הדיין פסק לטובת המלמד, בשתי הסתייגויות: (א) שתהא עינו של המלמד פקוחה על תלמידיו ״שלא יצערו את בני הבית״. במיוחד כשהוא נעדר מן הכיתה לשעה קלה ״לצורך לקנות מידי דמיכל (= משהו לאכול) לבניו ולבני ביתו״; (ב) בסידור התורנות לניקוי הבית יהא על המלמד לקבל על עצמו לפחות תורנות אחת נוספת על חובתו כדייר הבית. אגב פסק־דין זה אתה למד משהו על סדר יומו של מלמד ועל החזקת חדר הלימוד.

ברית מס 30 – כי"ח – אליאנס

 

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודיאשר כנפום, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן

ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי

עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע״י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל־ 096 15 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע״י גסטון לוט מהשירות להוראהלמנהל לחינוך ציבוריים).

 בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי.

אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים "Ecoles de fils de notables". ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העולמה במרכזים הדתיים של מרוקו שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסיה האירופית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המנהל לחינוך ציבורי (DIP). מנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר Franco-israelites האוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר ;Franco-berbere הופעלו באטלס ובמישורי הדרום ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה העירונית דוברת הערבית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית. בערים אחדות כמו במוגדור פעלו בו זמנית, בית ספר אליאנס וגם בית ספר Franco-israelites.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר