الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האסלאמי, הפוגע מדי י
ום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים : באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית : בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.
הספר " ג'יהאד ושנאת היהודים " הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל המציג את הג'יהאד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האסלאמי : מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטי שמיות וזיקתו אליהן.
הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות אסלאמיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה ייבאו מהעולם הנאצי של העולם המוסלמי בעיקר תנועת " האחים המוסלמים " המצרית והמופתי של ירושלים.
חרם אנטי־גרמני
״המרד המצרי״ של שנת 1919 איחד את כל הקבוצות הדתיות בארץ זה סביב מילות הססמה ״חירות, שוויון, אחווה״. החוקה החילונית שכוננה בשנת 1923 לא הקדישה אפילו מילה אחת לנאמנויות דתיות על־לאומיות. מצרים הכריזה על עצמה מונרכיה חוקתית. בעשורים שלאחר מכן נשלטו המאבקים הפוליטיים הפנימיים במצרים בידי שני מוקדי כוח. האחד היה מפלגת הוופד – המפלגה המאוחדת של התנועה הלאומית המצרית – שניצחה בכל מערכות הבחירות משנת 1922 עד 1952. היא הציבה לה כמודל את הדמוקרטיה המערבית, ושאפה למעין שותפות זוטרה עם בריטניה. מתחרתה הפרלמנטרית החשובה ביותר הייתה המפלגה הליברלית החוקתית, שייצגה באופן מובהק יותר את האינטרסים של בעלי האחוזות החקלאיות. מוקד הכוח השני היה ארמון המלוכה, שנשלט בידי המלך פואד (1936-1917) ויורשו בעל הנטייה הפרו־גרמנית פארוק (1952-1937).
עד המלכתו של פארוק היו יהודי מצרים חלק רצוי ומוגן של החיים הציבוריים במדינה. יהודים ישבו בפרלמנט, יהודים הועסקו בארמון המלוכה, יהודים תפסו עמדות מפתח בזירה הכלכלית והפוליטית. יהודי היה, למשל, יוסף קטאווי, שר האוצר שמונה בשנת 1924, ויהודי היה לאון קסטרו, שייסד בשנת 1917 את הסניף המצרי של ההסתדרות הציונית העולמית, וששימש בשנות העשרים לא רק מזכירו האישי של ראש הממשלה סעד זע׳לול, אלא גם דוברה של מפלגת הוופד. המפלגה הליברלית החוקתית, העיתונות והציבור המצרי בכללותו אהדו אף הם את היהודים. ״ראוי להדגיש״, דיווח עיתונאי וינאי, ״שהחנווני היהודי וסוכן המכירות היהודי נהנים מאהדה גדולה בקרב האוכלוסייה המקומית, ונחשבים בדרך כלל ישרים מאוד״. אכן, כדבריו, הדבר ראוי בהחלט להדגשה; שכן בווינה עצמה, ובשאר חלקי אירופה, רווח אותה שעה הדימוי האנטישמי של היהודי כשיילוק מלווה בריבית, דימוי שהורישה לאירופה שנאת היהודים הנוצרית, ואילו מצרים הייתה חפה יחסית מדעות קדומות כגון אלה.
גם התנועה הציונית התקבלה במצרים באופן נאות. למצרים לא היה אז רגש מיוחד כלפי ארץ־ישראל, וזאת משתי סיבות עיקריות. למרות העובדה שבין מצרים לארץ־ישראל מפריד רק חצי האי סיני, ושהמרחק בין ירושלים לקהיר הוא 400 קילומטר בלבד, בשליש הראשון של המאה העשרים הרעיון שלעתידה של מצרים יש קשר כלשהו עם עולם ערבי רחב יותר נראה אבסורד. בשנת 1931 העיר הנציב העליון הבריטי פֶרסי לוריין באופטימיות שמצרים מבודדת מיתר העולם הערבי מכדי שתיסחף לתנועות פאן־ערביות או פאן־איסלאמיות. זאת ועוד: ממשלת מצרים עשתה כל שיכלה לסכל כל מה שעלול לשבש את היחסים הטובים ששררו בין שלוש הקבוצות הדתיות החשובות בתחומיה – מוסלמים, יהודים ונוצרים קופטים.
לא רק שארץ־ישראל נחשבה עניין זניח בעיני דעת הקהל המצרית וממשלת מצרים של שנות העשרים, אלא אפילו ״כמה פובליציסטים ופוליטיקאים הפגינו אהדה ניכרת כלפי רעיון הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל״. כך למשל, בשנת 1926 קיבלה ממשלת מצרים בלבביות משלחת מורים יהודים מארץ־ישראל המנדטורית. בהמשך נסעו סטודנטים מהאוניברסיטה המצרית לביקור רשמי בתל אביב, והשתתפו שם בתחרויות ספורט. עם ההסלמה בארץ־ישראל במאורעות תרפ״ט(1929) הורה שר הפנים המצרי ללשכת העיתונות הכפופה למשרדו לצנזר את כל המאמרים האנטי־ציוניים והפרו־ערביי ארץ־ישראל. בדצמבר 1930 החזירה ממשלת מצרים לתחום ארץ־ישראל המנדטורית עשרות ערבים שברחו ממנה למצרים בשל כישלון ה״מרד״ שלהם. במהלך אותו עשור, כך מדווח, נפגשו מגוון אישים מצרחם עם מנהיגים ציוניים, ״וככל הנראה הצהירו על אהדתם לציונות או על מחויבותם לסייע ביצירת ׳הבנה׳ יהודית־ערבית בארץ־ישראל״. בשנת 1933 אישרה ממשלת מצרים ל־1,000 עולים יהודים לעגון בפורט סעיד בדרכם לארץ־ישראל.
עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה עוררה במצרים מחאה המונית, שהובלה בידי הקהילה היהודית המקומית החזקה בת 70,000 או 80,000 החברים, אך נתמכה גם בידי מגזרים אחרים במצרים. בחודשים מרס ואפריל 1933 נערכו עצרות עַם אנטי־נאציות בערים רבות במצרים. הוטל חרם שיטתי על מוצרים גרמניים ועל חברות שסחרו במוצרים גרמניים, והקרנת סרטים גרמניים בבתי הקולנוע של קהיר נמנעה בכוח. באותה שנה הוקמה במצרים, בידי עורכי דין ואנשי עסקים יהודים וארגונים דוגמת ״בני ברית״ – ״ליגה נגד אנטישמיות גרמנית״ ובה 1,500 חברים, שתיאמה את פעילות המחאה האנטי־גרמנית.
מובן שמצב עניינים זה לא שימח במיוחד את הרייך הגרמני ואת שלוחיו במצרים. אלפרד הס, אחיו של סגנו־לעתיד של היטלר רודולף הס, שמשפחתו התגוררה באלכסנדריה למן שנת 1865, הקים בשנת 1926 את החטיבה המצרית בארגון העולמי של המפלגה הנאצית (NSDAP/AO). החטיבה מנתה כמה מאות חברים. בתגובה לחרם על הסחורות הגרמניות ארגנו הנציגים הנאציים בקהיר חלוקה של עותקי החוברת ׳השאלה היהודית בגרמניה׳ בגרמנית ובצרפתית, אולם איש עסקים יהודי־איטלקי מנע זאת בזריזות כשהגיש נגד המפיצים תביעה משפטית על הפצת שנאה גזעית ועל הפרת הסדר הציבורי. נכשל אפילו ניסיון גרמני להקים סוכנות ידיעות ערבית.״רמת ההשכלה של ההמונים המצרים אינה מספקת כדי להבין את תורת הגזע״, ניסה דובר של הנאצים בקהיר להצדיק את הכישלון. ״עדיין לא בשלה כאן ההבנה של האיום היהודי״.
פעמים 82 – חכמת נשים-התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
כבורחת מפני נחש
התמודדות נשים יהודיות בסיציליה בדור הגירוש עם המרת בעליהן. נדיה זלדס. פעמים 82
ובאמת של שהאשה יכולה לברוח ממנו ( מבעלה המשומד ) ושלא תתיחד עמו פן תוליד בן פריץ, מחויבת היא בלרוח מפניו כבורחת מ
אמא שלי בלקסואה אלכבירא הי"ו
פני נחש..
המרות הדת היו תופעה נפוצה בדור גירוש ספרד, בחצי האי האיברי כמו בממלכת סיציליה, שהייתה שייכת בתקופה זו לכתר ארגון. בעקבות הגירוש הגיע מספר המתנצרים בשתי הארצות, לאלפים רבים.
ג'יובאני די ג'יבואני, ששימש כאינקויזיטור בסיציליה בראשית המאה השמונה עשרה, ובתוקף תפקידו הייתה לו גישה למסמכים הסודיים של הארגון, קבע שתשעים אלף יהודים מספרד ומסיציליה המירו דתם כדי להיחלץ מעונש הגירוש.
לאחרונה החלו החוקרים מבחינים בהבדלים שבין אמונותיהן והתנהגותן של נשים לבין אלו של הגברים, והצביעו בין השאר על יחסן השונה להמרת דת. הבחנה זו אינה חדשה לגמרי, שכן יצחק בער חתם את ספרו על היהודים בספרד הנוצרית בהערתו של רבי יוסף מבן חיים יעבץ, מחכמי דור הגירוש, על כך שנשים הספרדיות דבקות בדתן, בעוד הגברים המשכילים היו נכונים להתנצר.
בנוגע ליהודי סיציליה, קבע אליהו אשתור, בהסתמכו על תיעוד סיציליאני שיותר נשים נרתעו מלהמיר דתן, כדי להשאר בסיציליה, מאשר גברים.
אך הנושא טרם זכה לעיון מעמיק. אין מעמד שמבטא בבירור רב יותר את כוח עמידתן של הנשים מאשר אותם המקרים שהאשה בחרה להתגרש מבעלה המומר – לעתים קרובות פירוש הדבר היה לא רק פירוק המשפחה ופרידה מבן הזוג, אלא גם ניתוק מן הילדים המשותפים.
דומני שתופעה זאת כמעט שלא זכתה לתשומת לב במחקר העוסק ביהדות ספרד וסיציליה שבדור הגירוש. בדברים הבאים נשתדל ללמוד על הנסיבות האישיות ועל הרקע החברתי והתרבותי של הנשים שהעדיפו גט על פני המרה.
דברינו יתבססו על כמה מן המקרים הנזכרים בחומר התיעודי, הסוגיה מאירה את הנושא הרחב יותר של עולמן הרוחני של הנשים היהודיות בסיציליה בראשית העת החדשה.
הנשים ובעליהן.
בסיציליה נהגה הכנסייה בתקופה זאת על פי הכלל שלא מתקבלת המרת דת בכפייה של יהודי בוגר, לפיכך אשה שנטבלה בכוח בזמן הפרעות הקשות במודיקה בשנת 1474 קיבלה היתר לחזור ליהדותה. מרובים יותר המקרים שבהם אשה נותרה יהודייה לאחר התנצרות בעלה, ונסקור כמה מהם :
בשנת 1476 ביקש סאלוו סולימה, נפח מקלטאג'ירונה שהתנצר, פטור מתשלום חובות למשך שנתיים, שכיוון שהותיר והפקיר את כל הרכוש שהיה בבעלותו בהיותו יהודי ברשות אמו, אשתו וילדיו, שנותרו יהודים.
במכתב שנשלח אל הפקידים של הערים פוליצי וקסטלבואנו נזכר עניינו של מריאנו דה יוהאנס, תושב אחד המקומות הללו, שהמיר יחד עם בניו בעוד אשתו כֵּרָה נותרה יהודייה. במשך שלוש שנים הסתירה האם את בתה בבית אביה, דוד לו פולייסי אך לבסוף נתגלתה הבת והוטבלה.
בחוזה משנת 1485, שנערך אצל נוטוריון נוצרי, התחייה אהרן רביבי,שנטבל בשם פייטרו דה קארדונה, לתת גט לאשתו היהודייה פוונה בת רשיבי דינר, ולהחזיר את דמי נדונייתה בסך שישים אונקיות לפי החוזה, שנערך בנוכחות שני עדים יהודים, נקבע שהגט יימסר לידי פאוונה על ידי שוּע רביבי, אחיו היהודי של המומר, כלומר באמצעות שליח, לפי דיני ישראל.
סיפורה הנוגע ללב של עזיזה, אשת הסוחר העשיר שמואל סַלָהמן העיר טראפני, ידוע ומוכר לכל העוסקים בתולדות יהודי סיציליה. וזה הסיפור המעשה :
הבעל המיר את דתו זמן קצר לאחר פירסום צו הגירוש, אך האשה התעקשה להישאר ביהדותה. אלא שעזיזה הייתה באותה עת בהריון, ולפי לוח הזמנים שנקבע לביצוע הגירוש היה עליה לצאת את סיציליה עוד בטרם ילדה.
המשנה למלך , דון פראנדו ד'אקוניה, קבע שהאשה תגורש ותלד בארץ נוצרית קרובה, כנראה מלכות נאפולי, לשם יבוא בעלה הנוצרי ויקח את הרך הנולד. סביר שגם במקרה זה הסמכה ההחלטה הל החוק הקאנוני, שלפיו ילד שנולד לאב נוצרי ואם יהודייה יועבר לחזקת אביו. בחירת האשה יצרה במקרה זה מצב קשה ואכזרי שאין כדוגמתו, שבו נאלצה האם להיפרד מתינוקה מיד לאחר היוולדו.
ריקה, אשת סעדיה דה אגרה מן העיר אגריג'נטו, החליטה להיפרד מבעלה ומבנה שהתנצרו ולצאת הגירוש. בחוזה שנחתם ב+16 באוקטובר 1492, היא העבירה את כל רכושה לידי בנה ובעלה שנטבלו בשמות ג'יובאני וגאספארו מאניאוולאני, מדובר באשה אמידה, רכושה כלל מספר בתים, מהם בעלי קומה עליונה, ומהם חד קומתיים. גם אשה זו נאלצה להיפרד מבנה, אם כי הפעם מדובר היה בבן בוגר.
חנה סימֵנָה, אשת סלומון דה ראגוזה, שנעשה נוצרי, יצאה בגירוש כשהיא מותירה בסיציליה רכוש שאינו מבוטל, בנין בין כמה חלקים, המצוי בקאסארו, מן המלה הערבית " קצר " כלומר מבצר, של פלרמו, דהיינו שכונה מרכזית שבה התגוררו מרבית יהודי העיר.
בניגוד לנשים האחרות שנזכרו לעיל, חנה סימנה הייתה כבר אשה מבוגרת, שכן במסמך נזכרים גם בנה, כלתה ונכדיה.
לעתים נשמעים ההדים ליחסה של אשה ומכיוון שכפי שאנו מאמינים, לא נעלם מכם שהאציל ג'יליו פראנטה, נוצרי חדש, עוד לפני גירוש היהודים מן הממלכה, בזמן שחי כיהודי בשם אליה בלם, הייתה לו כוונה מנוגדת ונחרצת לעזוב ולנטוש את היהדות הכוזבת, ואחרי שנעשה הגירוש האמור, בהכירו את האמונה הנוצרית הקתולית, ביק להמיר ולהפוך לנוצרי.
ולא קיבל על עצמו את הטבילה האמורה לפני גירוש היהודים מתוך כבוד ליהודים מסוימים, בני משפחתו הקרובים ובמיוחד אשתו ובניו, אשר ביקש למשוך גם אותם ולהביאם לטבילה יחד עמו, שיחיו כנוצרים, אבל עכשיו בכוונתו לממש הדבר, ומרצונו הוא קיבל את הטבילה האמורה ונעשה נוצרי וחי כנוצרי.
אליה בלם היה בין היהודים שיצאו בגירוש, כלומר באותו זמן עדיין לא גמלה בלבו ההחלטה להמיר דתו, כעבור כשנתיים בלבד נמלך בדעתו, בחר להמיר וחזר לסיציליה. מהמשכו של אותו מסמך מתברר שבנו של האיש נפטר ורק הוא לבדו התנצר. לא ידוע מה עלה בגורלה של אשתו, אולי נשארה במלכות נאפולי, יעד בני הזוג אחר הגירוש.
אין לדעת מה היה מספרן של הנשים אשר בחרו להשאר ביהדותן למרות המרת בעליהן, אולם יש יסוד להניח שמספר זה לא היה מבוטל. כבר באוגוסט 1492, זמן לא רב לאחר פרסום צו הגירוש במלכות סיציליה, פנו ראשי הקהילות אל המשנה למלך כדי שזה יכפה על הממירים את דתם מתן גט לנשותיהם היהודיות בטרם תצאנה את הממלכה, לבל תישארנה עגונות.
המשותף לכל הזוגות ההלו הוא שאיש מבין הגברים לא נאלץ להתנצר בעל כורחו, וגם על הנשים לא הופעל לחץ. יוצא דופן הוא רק מקרהו של רפאל כתיב, בן לאחת המשפחות הנכבדות של קהילת מלטה, שהשמד נכפה עליו בעקבות עלילה שהעליל עליו אציל נוצרי.אולם גם בנסיבות אלה סירבה אשתו להמיר והתגרשה ממנו.
اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب
"هيلولة" أولاد زميرو.. عادات وتقاليد يهود أسفي تقاوم النسيان
من المعلوم أن مدينة أسفي معروفة بهويتها البحرية، وتنوع ساكنتها كان دائما مرتبطا بنشاط الميناء وبحصته من التجارة الخارجية، وينطبق نفس الشئ على الجزء اليهودي من هذه الساكنة. وحسب مقالة " الجماعة اليهودية لمدينة أسفي" لليفي شمعون، " فمدينة أسفي احتفظت إلى زمننا هذا بجماعة يهودية صغيرة بمجلسها، ورئيسها، وبيعتها، وهي جماعة نشيطة، تظهر حيويتها خلال موسم الزيارة السنوي لأولاد زميرو، ″الهيلولة″. والتي استأنفت انعقادها في سنة 1944، وتقام كل سنة في شهر غشت في جو احتفالي شعبي بهيج" .
والحديث عن مدينة أسفي والجماعة اليهودية سيمتد لنتحدث عن الأضرحة التي لها مكانتها في هذه المدينة، والتي تقام فيها مواسم سنوية تتعدد خلالها كل أشكال وألوان الاحتفالات ويختلط فيها ماهو مقدس بما هو مدنس، ونخص بالذكر لا الحصر "ضريح أولاد ابن ازميرو" أو "مقبرة أولاد ابن ازميرو"، هذا الضريح الذي يشكل مزارا سنويا لليهود من المغرب ومن مختلف الدول ويتخذ من منتصف شهر غشت زمنا للاحتفال، فهو بهذا يعتبر فضاء سوسيولوجيا.
دلالات التسمية:
أولاد زميرو تسمية تطلق على يهود ينحدرون في الأصل، وحسب ماجاء في كتاب "صلحاء أسفي وعبدة وما كان لهم من أدوار اجتماعية" لإبراهيم كريدية، " من أسرة قدمت من مكان باسم "ازميرو"، يقع باسبانيا، وقد طاب لهم المقام في أسفي، وبفضل ما كان يتميز كبراء هذه الأسرة وعلى رأسهم أبراهام من علم وكياسة مال، أصبح لهم وبسرعة دور كبير في توجيه مجريات أحداث المدينة في عهد حكم ابن فرحون قبل الاحتلال، وبعده إبان الحكم البرتغالي لأسفي منذ سنة 1508، وقد حاز أبراهام و إخوته بفعل ذلك حظوة كبيرة، ونالوا ثقة كل من اليهود و المسلمين والبرتغاليين وقبائل الجوار" .
حسب ما جاء في كتاب ″أضواء على الربي أبراهام كبير أولياء أولاد بن زميرو السبعة بأسفي″ لإبراهيم كريدية، “أن الروايات في رسم ونطق اسم ″زميرو ″، الذي يعرف به هذا البيت اليهودي، كما تضاربت في تفسير أصله ومدلولاته، ومن صور كتابته التي وجدناها سواء بالمراجع الأجنبية أو العربية، نذكر:
1. أن المراجع الأجنبية تكتبه بأشكال متعددة، نختار منها على سبيل المثال لا الحصر ″ Ben zamirou″ و ″ Ben zmirrou ″
2. وأن المراجع العربية بدورها تكتبه بأوجه مختلفة، منها ″بن زمير ″ و ″ بن زميرو ″ و ″ أزمر ″.
وبخصوص عامة الناس بأسفي، فإنها كانت وما تزال تنطق هذا الاسم بالشكل الآتي: أولاد بن جميرو.
وبالبحث في أصول التسمية، عثرنا على تفسيرات متعددة ومتضاربة بشأنها، نسوق منها:
رواية تفيد باشتقاق الاسم وانحداره من كلمتين عبريتين أراميتين هما ″ زمر ″، وتعني فعل ″ غنى chanter″، و ″ زمرة zimara ″، وتعني ″الأغنية chant″ أو ″الموسيقى ″ ، ومن تبين هذا الأصل، تحقق لدينا أن منه ينحدر اسم عائلة ″ابن زمر″ اليهودية المشهورة حسب ما يؤكده حاييم الزعفراني في (كتابه ألف سنة من حياة اليهود) .
وهناك روايات تتداول حول "أولاد زميرو" وبركاتهم، وحسب رواية دوتي التي وردت في مقال"الجماعة اليهودية لمدينة أسفي" لصاحبه شمعون ليفي، " أن أولاد زميرو كانوا نساكا، يصرفون ليلهم في عبادة الله ويتدارسون التوراة، فابتلعتهم الأرض، ويقال بأن ضريحهم يضم رفات أبراهام وإخوته إسحاق وإسماعيل ويوسف وأبناء إخوانه وأخواته يهودا وصموئيل ومسعود وشيرشير، ويشاع بأن قبورهم توجد بأرض كانت هدية من السلطان الكبير أبو الحسن المريني ليهود المدينة" .
ورد في كتاب تاريخ أسفي، أن المستندات التاريخية تتحدث عن بعض الشخصيات تحمل اسم بن زميرو بأسفي، وكذلك بكل من أزمور وفاس ومدن أخرى، وخاصة بإسبانيا قبل سنة 1492 . ويحتمل أن تكون هناك صلة مباشرة بين الربي أبراهام بن زميرو، وهو طبيب ومترجم رسمي بمدينة أسفي، وإخوانه وأولادهم بأسطورة بن زميرو .
إذا كان الأمر كان الأمر كذلك- وهو محتمل- فإن الذاكرة الشعبية جردتها من كل عنصر تاريخي، ولم تحتفظ إلا بالعجيب والخارق من التداوي وحكايات الشفاء التي هي في الأساس شهرة هذا المحج الذي كان يتردد عليه اليهود وكذلك المسلمون.
الطقوس والعادات المتداولة في ضريح أولاد زميرو:
تستقبل أسفي في الاحتفالات الدينية السنوية لأولاد زميرو، أفواجا من يهود المغرب القادمين خصيصا لحجهم السنوي من دول عديدة.
هذا وتقتضي تقاليد وأعراف حج بن زميرو أن يأتي اليهود ليتبركوا بكرامات أبراهام بن زميرو، الذي يُقال إنه مدفون بالمكان برفقة أشقائه وأبنائه، حيث تفيد النصوص التاريخية بأنه هاجر إسبانيا في القرن السادس عشر للاستقرار بالبرتغال ومنه تم طرد اليهود ودخلوا مدينة فاس قبل أن يغادرها أبراهام بن زميرو للعيش بمدينة آسفي وبها سيتقمص أدوارا سياسية ودبلوماسية نافذة مع الإمبراطورية البرتغالية التي كانت تحميه عسكريا مقابل قيامه بتثبيت التواجد التجاري والعسكري بالمدينة.
وتشهد احتفالات ليلة «الهيلولة» التي تقام مساء يوم السبت، بالدعاء والتبرك أمام توابيت الأضرحة بكرامات أولاد بن زميرو لصالح المرضى والحوامل والمعوزين والعزاب، وتنتهي الليلة بعشاء فاخر يتم سقيه بماء حياة مجلوبة بشكل مخصوص من معاصر التين المجفف بإسرائيل، في حين تقفل الاحتفالات بمزاد علني للشموع المقدسة تُهدى تبركا إلى كبار الحاخامات، وهي العملية التي تصل فيها أثمان شموع عادية إلى عشرات الملايين من السنتيمات.
بحيث يتم تحريم إشعال وتشرع الاحتفالات في اليوم الأول ” بحميص النيران، إلا بعد أداء الصلاة بفتح باب المزايدات على مفتاح باب الضريح الذي في نظر اليهود مفتاح خير لمن سيحظى به، والذي وصلت قيمته هذه السنة إلى 12 مليون سنتيم.
يؤكد المسؤول عن الضريح أن الشموع الزرقاء اللون التي تزين المدخل تخضع للمزايدات نفسها، إذ يفتح المزاد بمبالغ كبيرة، مثلا في هيلولة السنة الماضية، بيعت الشمعة الأولى ب 4 ملايين سنتيم، والأخيرة ب 1000 سنتيم.
لا تختلف طقوس الدخول إلى الأضرحة عن تلك التي تحتضنها زوايا المغاربة المسلمين إلا في تفاصيل صغيرة، إذ لا تخرج طقوس الهيلولة عن تقبيل الأضرحة و إشعال الشموع و التبرك بها، بل يحرص المنظمون على لف يد الزائر بخيط أحمر ك"باروك" من"الأولياء"، وكما هو الشأن لزوايا أولياء الله الصالحين عند المسلمين، يشرع زوار أضرحة "أولاد بن زميرو السبعة في همس دعوات وطلبات على رأس كل ضريح، في مظاهر لا تخلو من رهبة وتخشع.
"بعد فتح باب الأضرحة في منتصف الليل و الحرص على وضع شموع زرقاء اللون، يشعل المنظمون النيران في حفرة، ويشرع الزوار في إلقاء الشموع فيها، لتزيدها وهجا واشتعالا، وهو تقليد يهدف إلى التقرب من الله". وينتهي اليوم الأول الذي يعرف ب"حميص" بمظاهر العبادة و التخشع.
مزايدات" الباروك":
في اليوم الموالي أي الأحد يعدون لنحر الذبائح، ويحضرون لذلك سكينا خاصا تصل قيمته المالية إلى 20 ألف درهم، وهو سكين تكفي ضربة واحدة منه لتخور البقرة أو الخروف في ثوان، وترافق إحضار السكين ترانيم دينية، ودعوات وغيرها من مظاهر التعبد، كما يخضع السكين إلى مراقبة جديدة من الحاخام الذي يمرر عليه طرف أصبعه للتأكد من عدم وجود أي خدش بسيط فيه. إلا فإنه يأمر بإحضار سكين آخر، وهذا ما تمليه تقاليد هذا الاحتفال، بعدها يذكر المشرفون على عملية الذبح الله، ليضرب ضربة واحدة لا غير وتخور الذبيحة فورا".
يشرع الحاخام في طقوسه الخاصة للبحث عن أي ورم أو تمزق في جلد الذبيحة، والجموع تنتظر أن ينطق الكلمة التي تعتبر الذبيحة "حلالا"، ولا يتنفس هؤلاء الصعداء إلا حين يقول "كاشير كاشير ".
ولا يكون لمسؤولي السلطة مكان وسط هذا الجمع إلا بانتهاء الطقوس الدينية. ليتم استقبال الوفد الرسمي وسط مظاهر احتفالية، تقرأ فيها البرقية المرفوعة إلى جلالة الملك، ويتلو الحاخام خطابه، الذي أعلن فيه أن السنة المقبلة ستعرف أكبر هيلولة عالمية، سيقومون بحملة عالمية لدعوة عدد أكبر من الحجاج، وقبل ذلك سيخضع المكان إلى أشغال توسعة ليحتضن منازل شبه صيفية "بانكالو" لتشجيع الحجاج على قضاء وقت أطول، وتربية أبنائهم على ترسيخ هذه الطقوس.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
בית הכנסת על שם אולאד בני זמירו – סאפי
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
סאפי (אספי)
עיר נמל לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יהודים ישבו בה מהמאה ה-15. עמדותיהם היו מכובדות כדיפלומטים, פקידים וסוחרים. היהודים עשאוה מרכז ללימוד תורה. בשנת 1500 ישבו בה כמאה משפחות יהודיות. סאפי היתה נתונה אז למרותו של קאיד ברברי, שעמד תחת חסות פורטוגל. ב-1508 כבשו הצי והצבא הפורטוגליים את העיר.
המלך מנואל הבטיח אז ליהודי סאפי, שלא יגרש אותם לעולם משם, ולא יאנוס אותם להתנצר. מלכתחילה היו היחסים בין היהודים לשלטון הפורטוגלי בסאפי תקינים ביותר. התבלטה כאן אחת ממשפחות המגורשים, בן זמירו, ואחד מבני משפחה זו, ר׳ אברהם, נתמנה על ידי המלך לרב בסאפי.
העדה היהודית השתתפה במימון ההוצאות לבדק חומת העיר, והסכום שולם באמצעות ר׳ אברהם בן זמירו, רבה של סאפי. וכן סיפקו היהודים כוח עבודה לביצוע תיקונים ולניקוי החפיר הסובב את החומה. יחד עם ר׳ אברהם נזכר במסמכים משנות 1513-1512 משה דארדיירו, שהיה תורגמנו של המושל. כנהוג עסק גם בתיווך מדיני וניהל שיחות עם הערבים.
היחסים בין היהודים לבין יחיא תעפופת, מנהיג המוסלמים במקום, שלכאורה היה מתומכי השלטונות הפורטוגליים, היו מתוחים. יחיא ראה ביהודים מתחרים על חסדי המלך ולא פעם הלשין לפניו עליהם, כי הם משמשים תורגמנים לאויביו, וכי אלה מתכנסים בבתיהם של היהודים. המושל הציע להעניש את היהודים ולפייס בכך את יחיא. נראה, שדברי השטנה של יחיא, שהצביע על הימצאות יהודים שאין בהם תועלת לעיר, גרמו לכך שמנואל ציווה לגרש אנשים מסוימים. בשנת 1523 נתמנה יעקב רותי לתורגמן בסאפי, בשנים 1538 ו-1541 היה יוסף לוי התורגמן בסאפי.
ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 1434 נפש. במהלך מבצע יכין עזבו 239 נפש את העיר. אתרים: ארמון המלך מוחמד בן עבדאללה ואזור תעשיית החרס המקומית .