אמירת סליחות עם אמיל זריהן – נוסח מרוקאי – היכל השבת

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.

אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.

מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי

הקדמה

הספר המוגש בזה עוסק בהיסטוריה הרוחנית, כלומר במכלול העובדות, התהליכים והבעיות המתכנה בשם "יצירה רוחנית״ ושבמרכזו עומדים חיי הרוח של האומה. הספר מוכיח, כי אפשר שתהיה יצירה רוחנית וחברתית עצמאית ותוססת, בהיעדר חיים מדיניים עצמאיים; מתברר, שגם בימים שנדמה היה שהקשרים של הקהילות בצפון אפריקה עם המרכזים היהודיים כאילו נחלשו או ניתקו, לא חדלה הרוח היהודית לפעום בלבם של יחידי סגולה ולפעמים בקרב חוגים רחבים יותר, כדוגמת כינון הישיבה בתוניס, שהיתה דוגמה ומופת ליצירה חברתית משותפת.

בחיבור שלפנינו שני חלקים: בחלק הראשון מתוארת השתלשלות הספרות הרבנית בצפון אפריקה בשנים 1984-1700, ובחלק השני מובאת ביבליוגרפיה מוערת על היצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה בשנים אלו. חיבור זה מציג את הנושא הצגה ראשונית בלבד; הוא מכוון לתת תשתית ראשונה לכל המבקש להכיר את היצירה הרוחנית שנכתבה שם במאתיים וחמישים השנים האחרונות עד להקמת המדינה ועד קיבוץ חלק נכבד מחכמיה בתוכה. לפנינו מבחר מייצג של היצירה הרוחנית בשנים אלו, המבוסס בעיקרו על הספרים האצורים בספרייה של מכון בן־צבי.

הספר מיועד הן למבוגרים והן לצעירים. מקווה אני שהדור הצעיר, בני ישיבות שיודעים פרק בהלכה או בפרשנות המקרא ושבלבם פועם רגש כלפי המורשת, יתוודע לספרות זו שהיתה מונחת בקרן זווית. אין הספר מתיימר להציג את הנושא בהצגה כוללת; חסרים כאן ספרים רבים וחשובים בני התקופה הנסקרת, שאנו נרמזים על קיומם, אך הם אבדו מאתנו. הקובץ משקף את מצב חקר יהודי צפון־אפריקה על הישגיו, אך לא פחות מזה על חסריו. תיאורנו מבוסס על מגעישיר עם המקורות הרבים שיש בידינו. מי יתן שחיבור זה יועיל לקידום המחקר וההוראה בשדה זה, שעדיין רבה בו העזובה.

מבקש אני להודות לכל שעזרו לי בעבודתי: לפרופ׳ מיכאל אביטבול שעוררני עם שני עמיתים לרשום את כל הספרים שבספרית מכון בן־צבי העומדים בבסיס הספר הזה; נשענתי על עבודתם בתחום של מר ישראל מימראן ואחי ד״ר מאיר מ׳ בר־אשר שאף הם רשמו פריטים רבים. כמו כן אני מודה לפרופ׳ ישראל תא־שמע, שביקשני לכתוב מאמר על היצירה הרוחנית בצפון־אפריקה, שלימים הפך למבוא הרחב לחלק א׳ של הספר, ולפרופ' חגי בן־שמאי, מנהל מכון בן־צבי, שהסכים לפרסום הכרטיסיות של רישום הלקסיקון שבחלק ב׳.

חייב אני תודה לד״ר יעקב הדני שעודד וחיזק אותי לפרסם את הספר, לראש מינהל החינוך הדתי, מר מתי דגן, ולגב׳ מלכה שטיין על שהעמידו את הכלים לפרסום הספר; תודה מיוחדת למר יצחק הקלמן, עורך הספר, ולשושנה שחר הסדרית שעשתה מלאכה נאה ומתוקנת.

שלום בר-אשר

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שטר־פיטורין:

זה כבר ידוע היה נוסח שטר־פיטורין כזה בקויו הכלליים, כי הנוסח מצא חן כל־כך בעיני יהודי תונס עד שהעתיקו להם בפנקסם לזכרון נוסח שטר כזה, בהשמטת הפרטים המיוחדים, כגון שמות האנשים, המקום והתאריך. ולפי תכנו יש לשער שהוא מהמאה השמונה-עשרה. וזהו נוסחו: ״הן עתה מודים אנחנו הבאים על החתום חכמי ומנהיגי ופקידי פעה״ק ת״ו בכח המסור בידינו משרי וטפסרי ורבני קושטא יע״א העומדים על הפקודים ובכח המסור בידינו מחכמי ורבני תקיפי ארעא, איך אנחנו פוטרין את פלוני השד״ר הי״ו מכל טענה ותביעה ותלונה ותואנה, לא כסף ולא שוה כסף, לא שבועה ולא ג״ש [גלגול שבועה] ולא דו״ד [דין ודברים- ולא שום תרעומת כלל ועיקר, יען את הכל עשה יפה בעתו, ולפעלא טבא אמרין ישר, ומעתה ומעכשיו אנו מוחלים לו מחילה גו״ש [גמורה ושלמה] וחלוטה מלב ומנפש מחילת שמים, מחילת בריות, מחילת עלמין, דלא להשנאה ודלא למיהדר מינה לעלמין, ואנחנו פוטרין אותו משבועה קלה וחמורה וחרם סתם, ואפילו הדרת הראש, ובכן הוא פטיר ועטיר מכל דבר כלל ועיקר וחומר וחוזק שטר פיטורין דא כחוו״ח [כחומר וחוזק] כל השטרות הכשרים דנהיגי בישראל העשויים כהוגן ותקוני חז״ל דלא וכר ודלא וכר בביטול וכר ובפיסול וכוי ע״ד הרשב״א זלה״ה ולא יודע וכו', אלא הכל יהיה נידון לזכות ויפוי כח השד״ר ע״ז, וידו על העליונה ויד המערערים כנגדו על התחתונה, ועל דבר אמת וצדק ולראיה ביד השד״ר הנז׳ חתמנו שמינו פה… ״״

אולם בזמן האחרון הגיעו לידינו בכתב־יד כמה שטרי־פיטורין כאלה, וביניהם שטר־פיטורין שניתן בירושלים לר׳ חזקיה יוסף קובו, שליח ירושלים למרוקו בשנת תקס״ה (1805), ובו גם קצת פרטים על השליח ותנאי שליחותו. וזו תמצית נוסחו: ״בהיות שאנחנו הח״מ חכמי ומנהיגי ופקידי עי״ק ירוש׳ ת״ו זה שנים אשר מנינו שליח מצוה בעד כר עה״ק ירוש׳ ת״ו למעי הרב… כמהר״ר חזקיה יוסף המכונה בכור קובו הי׳׳ו… לכל ערי מערב החיצון… ובפרט עיר אושדא ודיבדו ועיר מאלטה יע״א לאסוף ולגבות ולקבץ… לכו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… עפ״י התנאים… אשר עשינו עם מע׳ הרב שד׳׳ר הנז' ככתוב ומפורש בשטר התנאים, הן עתה מכאן מודעא רבא היות אמו״ץ [אמת וצדק] איך מע׳ הרב שד״ר הנז׳ נתכשר במלאכתו… זריז ונשכר עשה והצליח את הכל יפה בעתו וברך על המוגמר וחזר לחיים ולש׳… והן הבאנו את כל הבא לידו משליחותו מהערים הנז׳… חשבון נקי ובר מהכנסה והוצאה וראה ראינו הכל הולך בדרך הישרה… והגדיל לעשות בשליחותו ביראת ה׳ טהורה ונאמנות גמורה. גם בעד סך מה שנטלנו מיד מע' השד״ר… פטרנו אותו משבועתו שבועת השותפין… הן עתה מודים אנחנו… איך לא נשאר לכו׳ עי״ק ירוש׳ ת״ו על מעלת הרב שד״ר הנז׳ שום טענה ותביעה ותואנה ושום דררא דממונא כלל וכלל, יען כל הנעשה בדמי״ם מפרי שליחותו… בין מקצבות ונדבות ומתנות וקופות ונדבות… וצידה לדרך הכל במשלם עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה] עלה ובא לכיס כו' עה״ק ירוש׳ ת״ו… גם מבארים אנחנו…איך קבלנו…חלק הנוגע מפרי שליחותו לכו׳ הת״ח הי״ו כמנהג… באנו על החתום… ״

אולם מלבד התפקידים שמטילים השולחים על השליח, עליו למלא כמה וכמה תפקידים אחרים, והם לעתים קשים מהראשונים, תפקידים הנובעים מעצם שליחותו וסמכותו או מוטלים עליו ע״י קהילות ישראל שאליהן הוא בא — ועל התפקידים הללו יחבר בפרקים הבאים.

שטרות אחרים:

בצאת השליח לנסיעתו הארוכה, משתמשים השולחים ואנשי־העיר בשעת הכושר כדי להטיל עליו גם שליחויות פרטיות שונות, כגון להעביר מכתבים ומתנות לקרובים, לגבוה חובות בחו״ל, או לקבל לרשותו בחו״ל ירושות שנפלו בחלקם של בני א״י. כמובן, שבמקרים כאלה מקבל השליח שטרי־כוח־הרשאה המייפים את ידו לכל אלה. כשיצא ר׳ אברהם קאריגאל לאיטליה בשליחות ירושלים בשנת תלייה (1675) לערך, ייפתה אלמנת ר׳ שבתי באר (אף הוא שליח ירושלים שנפטר בדרכו באיטליה) לגבות שם חוב ע״פ המחאה ממצרים. כשיצא ר׳ יוסף דוד עייאש בשליחות ירושלים לצפון־אפריקה בשנת תקפ״ה (1825), הוטל עליו לקבל לידיו-בעיר תלמסאן את עזבונו של ר׳ ברוך ב״ר יוסף קובו, שליח ירושלים שנפטר שם בדרך־שליחותו, וניתן לו שטר כוח־הרשאה על כך. היו שלוחים שלפני צאתם לדרך מינו אפוטרופוס על נכסיהם למשך כל ימי היותם בדרך, וכתבו שטר־אפוטרופסות מתאים. כך עשה ר׳ מאיר יום טוב נסים פרחי, בצאתו בשליחות ירושלים בשנת תר״ט (1849). ומפי השליח הישיש ר׳ יוסף חיים שרים ז״ל שמעתי, שבאמצע המאה התשע־עשרה נהוג היה בירושלים, שכל שליח היוצא לדרך, ביחוד לארצות המזרח שדרכיהן משובשות, נותן גט לאשתו, שלא תישאר עגונה אם ימות בדרך, וחוזר ונושאה בשובו. לפיכך לא התרצו תמיד כהנים לצאת בשליחות, כי הכהן לא יוכל להחזיר גרושתו.