ארכיון יומי: 19 בספטמבר 2013


מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלוםמיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

שבטים רבים מבני העם היהודי התיישבו בחבל חיג׳אז והקימו את העיר יתר׳ב וישובים גדולים אחרים בסביבתה.

ההכרח לחזרת השבטים הפורשים לחיק האיסלאם במלחמה עקובה מדם, נועד בעיקר להמשך השליטה המוסלמית ומעל לכל לגביית מיסים.

מנהיגים צבאיים או מפיצי דת האיסלאם שקמו אחרי מוחמד, היו זקוקים לדברי שכנוע סמכותיים למען קידום וביצוע משימותיהם בפועל והם הסתמכו לרוב, כביכול, על דברי מוחמד שפורשו בפני רבים לא רק כדברי קדושה וכצו אלוהי, אלא גם כמפתח להצלחה ליישום משימותיהם המדיניים, הצבאיים והדתיים גם יחד.

לאחר מותו של מוחמד קמו אנשים מקרב תומכיו ומצדדי רעיונותיו מתחילת דרכו באיסלאם וטענו שברשותם קיים אוסף של דברי מוחמד שנאמרו בתקופת חייו היכול לשמש כאסמכתא לאמיתותם של מקצת החדית׳ים. מנהיגים אלה הם עומר אבן-חאטב, שלימים מונה לחליפה השני לאחר אבו-בקר, זיית אבן-טאבת משרתו הנאמן של מוחמד, וחברו הקרוב של מוחמד, עבדאלה אבן-מסעוד.

מוסרי חדית׳ים אלו דגלו בהעברת זיכרונותיהם שהיוו בסיס לחדית׳ים רבים לעם בשירה ובהשמעת סיפורים בשווקים ובחוצות העיר כפי שהיה מקובל ונהוג באותם ימים בחצי האי ערב.

לעומתם, היו מנהיגים בעלי שיעור קומה כאבו-בקר, החליפה הראשון לאחר מוחמד ועותמאן, החליפה השלישי בהירארכיה האיסלאמית, שטענו כי יש להעלות את דברי מוחמד על הכתב מפני סכנת השכחה ומפני היעלמותם של מקורבי מוחמד ששמעו מפיו את דבריו, אולם הם לא ידעו להבדיל בין האמת לשקר והיו חלוקים בדעותיהם.

הקוצ׳ץ., אחד ממספרי החדית׳ים המפורסמים בחצי האי ערב, השכיל בתיאוריו בפני קהל מאזיניו בשווקים, להגזים ולהרחיק לכת כדי להלהיב ולהנעים את אוזני מאזיניו. להט סיפורי הקוצ׳ץ, שלרוב היו מפוקפקים וחסרי שמץ של אמת מהוויות חייו של מוחמד, משקף נכונה את אי-אמיתות סיפורי החד׳ית המיוחסים למוחמד, למרות הליכי המיון השונים.

הערת המחבר : הקוצ׳ץ היה בעל כושר דיבור ושכנוע ובהרצאותיו לפני הקהל בשווקי אותם ימים היה מלהיב את הצופים בסיפוריו ונחשב לאחד האנשים המפורסמים בחצי האי ערב. עד כאן.

טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

פרק רביעי – טכס התחדיד –

לידתו של בן זכר היא מקור לשמחה ואושר, ואולם היא כרוכה בסכנות אמיתיות או מדומות : שדים ומזיקים. מאז ומתמיד, השתדלו לשמור על היולדת ועל פרי בטנה, מפני הסכנה הזאת. נוסף ל " דפי שמירה ", נוהלה נגדם ונגד לילית במיוחד התקפה מסוג אחר, והפעם עם כלי ברזל וקריאת מזמורים מיוחאלישבע שטרית (2)דים. טכס זה מכונה בפי יהודי מרוקו א-תחדיד ( הגבלה ) 

יונק שדיים.

כאמור מותר להוציא את התינוק רק בתום ארבעים יום. לפני תום תקופה זו, האם המניקה לא תוציא את עוללה בלילה ואפילו מבית לבית או מחצר לחצר. ואם תצטרך להוציא אותו, היא תכסה אותו היטב, ולא תעבירו תחת הלבנה בתחילת היוולדה.

אם תכבס את בגדי תינוקה, אסור לה להשאירם לייבוש בלילה תחת כיפת השמים, ואסור שעוף או ציפור, במיוחד " מוכא " – ינשוף, או " טיר אליל – תנשמת, ינחתו על בגדיו, בשעות החשיכה.

נהגו העם עמוד 352 : הנשים נזהרות להבריח התינוקות מצל הירח, וכנראה שהמקור בפסוק תהלים קכא, ו, " יומן השמש לא יככה וירח בלילה ". אם מוציאים הילד בלילה, עלול להיפך לפוזל. הינשוף נקרא גם " לילית הצורחת " והצריחות שלו עלולות להפוך את התינוק לפוזל.

מא כא נכר'רזום – לא מוציאים.

בתקופה של הארבעים, אין להוציא דבר או חצי דבר מהבית, ואסור ליולדת להשאיל דבר מה לשכנין כגון נר, או לחם, אין לתת או להוציא בשום אופן מים רותחים או מימם רגילים, פן תאבד היולדת את החלב שלה.

מא כא נכ'רזום – לא מוציאים דבר, עונים לכל פונה אשר מבקש דבר כלשהו, זהו כעין הסגר ביתי. כמו כן, לא נותנים לזרים או לשכנים בתקופת הארבעים, במיוחד בשבוע הראשון, אש מחשש שהתינוק יקבל דלקת עין ויתעוור. אסור גם לתת שאור או מלח לכל זר.

אם שתי יולדות נפגשות.

אם קורה ובתקופת הארבעים יום, נפגשות שתי יולדות ברחוב או ביית מסויים, אסור להן לשוחח ביניהן או להחליף מלה, פן תאבדנה שתיהן את החלב מדדיהן. אבל במידה ותהיינה מוכרחות להחליף מלים ביניהן, הן חייבות קודם כל לשתות מי מאותה כוס או מאותו הגביע, שיימצא על ידן, כל שהחלב שלהן לא ייפסק מדדיהן.

כ'ללטו ארדאעא – שותפות בהנקה.

אפ בתקופת הארבעים, השכנה הגרה באותו בית של היולדת ילדה גם היא, מביאים כלי מים והן שותות שתיהן מאותו הכלי כדי שלא יחסר להן חלב.

אצל המוסלמים קיים מנה דומה : אם שתי נשים יולדות בשתיהן בחדר אחד ( עקב הפוליגמיה הקיימת בשפע אצלם ), הן חייבות להחליף ביניהן ביצה, לחלק אותה ולאכול אותה ביחד, כדי שאף אחת לא תביא אסון על רעותה.

הן גם חייבות להתחלף ביניקה, כלומר כל אחת תניק את בנה של השנייה, ורק פעם אחת. כמו כן אם שתי נשים מוסלמיות נפגשות בשתיהן בבית מרחץ, זה כבר מסוכן וחייבות לשתות בשתיהן מים במקום ואחרי השתיה, אחת אומרת לשנייה " עזבי את החלב שלי ואעזוב את שלך. בנהוג בחכמה מצוין שם : אם שתי נשים גרות בחצר אחת, הן חייבות לשתות שתיהן מכוס אחת או מאותו כלי, כדי שלא יחסר חלב מדדיהן.

אמצעי זהירות או סגולות.

בנוסף לאמצעי הזהירות שציינו, ישנה עוד שורה שלמה של אמצעים או סגולות למניעת עין הרע או תקלות אחרות.

 1 – אדם באבלות, אסור לו להכנס לבקר משפחת הרך הנולד אם טרם מלאו לו ארבעים יום.

2 – אשה שילדה וטרם מלאו לילד ארבעים יום, לא תלך לבית האבלים ולא תנחם אף אחד.

3 – אחרי הלידה, אסור ליולדת ללכת לאיזו חתונה בטרם מלאו ארבעים יום לילד, פן תבוא במגע עם הכלה, ואז אותה כלה תתקשה בבוא הזמן להיכנס להריון.

4 – אסור ליולדת להשקות עציצים או לטפל בפרחים במשך הארבעים, מחשש שיבלו.

5- להיזהר מאוד שאף ילד זר לא יעבור מעל התינוק " ומא יככלפס על תרבייא.

6 – אין לגזוז את ציפורניו של התינוק עד מלאת לו ששה חדשים.

7 – להיזהר לא להחזיק את העולל מול הראי, פן יהפוך לפוזל או " יתסייר " – ייבהל מפחד.

8 – לא להעביר תינוק או גם ילד תחת הסולם, פן תיעצר גדילתו והתפתחותו.

9 – לא להעבירו תחת שולחן האוכל וכן לא להושיבו על השולחן, כי " השולחן דומה למזבח ".

10 – יולדת שמדממת לאחר הלידה, אסור לה להתקרב לילד זר ולנשקו או לנגוע בו, פן צגרום לו פצעים בפנים

الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים. גהאד ושנאת היהודים

ג'יהאד אנטי יהודי

באוקטובר 1933, כשתנועת החרם האנטי־גרמני במצרים עוד נהנתה ממלוא חשפעתה  ביקשו הנאצים אנשי קהיר לברר לעצמם את הסיבות לכישלון התעמולה האנטי־יהודית שלהם. כיצד, שאלו, יהיה אפשר לעורר את ההמונים להבין את ״האיום היהודי״? את מסקנותיהם הם העלו על הכתב בדוח ששיגרו למשרד החוץ בברלין. ערכו של מסע פרסום ״ליצירת אווירה אנטי­׳ יהודית בקרב האוכלוסייה הערבית הוא קטן יחסית״, כתבו. ״לפיכך עלינו למקד את מאמצינו בנקודה שבה מתקיים ניגוד עניינים אמיתי בין ערבים להודים: בפלשתינה. את הסכסוך השורר שם בין ערבים ליהודים עלינו לשתול במצרים״.

ואכן, הסכסוך ששרר בארץ־ישראל בין הערבים ובין התנועה הציונית סביב נושאי עלייה ורכישת אדמות היה, מנקודת מבטם של הנאצים, הזדמנות פז ליצירת הסלמה יהודית־ערבית. אחרי הכול, התנועה הלאומית הערבית בארץ־ישראל הונהגה בידי המופתי של ירושלים, ששנאתו ליהודים לא הייתה פחותה משנאתם של הנאצים כלפיהם.

אולם רק בשנת 1936 הצליח הסכסוך בארץ־ישראל להצית את הניצוץ שעתיד להבעיר גם במצרים את ״ניגוד העניינים בין ערבים ויהודים״, כלשונם של הנאצים. את הנסיבות שהובילו לכך יצרו הנאצים עצמם: זרם הפליטים היהודים שנמלטו מפניהם הגדיל באופן ניכר את קצב העלייה היהודית לארץ, והתגובה הערבית לא איחרה לבוא. באפריל קרא המופתי לשביתה כללית של הציבור הערבי, במחאה על העלייה היהודית ומדיניות ממשלת המנדט. עוד נשוב ונדון במאורעות שפרצו בעקבות השביתה, אלו שנודעו בעולם כ״מרד הערבי של 1939-1936״.

השביתה נתנה לאחים אור ירוק לפתוח במסע הסולידריות הקנאי הראשון שלהם שבו רעיון הג׳יהאד נקשר בקרבות בארץ־ישראל. רק עתה הפכו האחים לארגון המוני: בשנים 1938-1936 קפץ מספר החברים בארגון מ־800 ל״200,000.

במאי 1936 קראו האחים המוסלמים להחרים עסקים של יהודים מצרים. ״הוועדה המרכזית לעזרת פלסטין״, שהקים אל־בנא, הייתה עד מהרה למעוזו של הארגון ולמרכז הפעלתנות החדשה שלו. היא ארגנה מסעות התרמה לערביי ארץ־ישראל וחרמות נגד יהודים, הפיצה עלונים ויזמה הפגנות. במסגדים, בבתי ספר ובמקומות עבודה הלעיטו האחים את המאמינים באגדות על כוונותיהם האיומות של היהודים והבריטים: להרוס את המקומות הקדושים בירושלים, לקרוע את הקוראן לגזרים ולרמוס אותו ברגליהם.

פעילויות אלו נתקלו תחילה בהתנגדות חזקה, ודווקא בקרב הממסד הדתי המצרי. בשנת 1936, ניסיונותיהם של האחים להקנות נופך פוליטי לתפילות יום השישי במסגדים ״עוררו התנגדות רבה מצד האימאמים של המסגדים, שניסו לעצור אותם פיזית או אף לקחו אותם לתחנות המשטרה״. גם המוסד החינוכי החשוב ביותר של האיסלאם הסוני, האקדמיה המוסלמית של מסגד אל־אזהר, לא נטה שמץ של חסד לאחים. השיח׳ מוסטפא אל־מרגי, שעמד בראשה, אסר על תלמידיו במוסד להשתתף בכל פעילות אנטי־יהודית

מראכש העיר-חביב אבגי

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אבמראקש 5רהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.

המלך מולאי לחסאן 1873 1894.

עם הכתרתו של מולאי לחסאן למלך, שוב זרחה להם השמש תחת שלטונו. אבותינו מספרים עליו שהיה מלך נאור, שסלד ממעשה עוול תחת שלטונו. מספרים שהיה מתחפש כאחד מפשוטי העם והיה מסתובב בין ההמון, כדי לעמוד על מצבם של החלשים.

דאגתו הייתה כנה, ובעיני היהודים היה נחשב מחסידי אומות העולם. הוא הומלך בשנת תרל"ג – 1873 משורר אלמוני חיבר לו שיר, לקראת ביקורו של המלך במראכש. הכריזו על שלושה ימי חג בכל העיר. בשיר של האלמוני, מתאר בחרוזים את קורות אותן ימים בשבח והלל למלך החסיד.

יהודי מראכש התכוננו להביא בפניו את מצוקת הדיור הקשה שלהם, והוא זיכה להם שטח גדול, שהיה ידוע בשם " לבחירה ". השטח הגדיל שטחו של המללאח במידה ניכרת, ארבעה רחובות, ומגרש הגדול שעליו נבנה בית הספר אליאנס. את השיר השתדלתי לתרגם כפי הבנתי.

 

תרגום השיר מערבית שנכתב לכבודו של המלך מולאי לחסאן ממחבר אלמוני, הידוע בשם " קצצאת מולאי לחסאן " מהספר " ירים משה " הנה המקור להלן, כפי שנמצא כתוב במקור.

פזמון.

מאדא כא ידעיו / לכבאר וסגאר דמייא

ויגולו, ירחם סידנא מולאי לחסאן

תואפקו למקדמין אלי כאנו זיעאם

מאשיין סאכיין לסידנא פתריק / גאלולו

לכלאם פתחקיק עיינא סאכנין פדיק

ואזבוהום וגאלוהום, חאזתכום מעטייא / כאתרכום יכון פלקריב

 

הרבה שואגים בקול / איש אישה קטן וגדול

ומכריזים יחי אדוננו המלך מולאי לחסאן

אנו שלוחי העם ובשמו / להיות להם לפה באנו

להביא את דברינו ותלונתנו למלכנו

דבר אמת בפינו / בצר לנו קבלנו

מאד צר לנו / במתחם מגורנו

שמע המלך וענה / בקשתכם התקבלה / רצונכם יתמלא במהרה

 

סידנא זאנא בסראזה ולעלאם / קררב לבלאד בסעאת אוריזאל

הל דממא כרזו בלכמאל / הומא אולדהום נסא ורזאל

מן חסאנו סאנאכום מנו / מנחית שאפוה דרק

לאין הווא כליפת צבחאנאהו / צובחאן מאדא

 

אדוננו בא בחיל ודגלים / עת קרב ובא, לעיר שבעת הגברים

בני החסות יצאו בצהלה / בנים אנשים ונשים

מאת ה' ראו / נאה לו התהילה / לקבל פני אדוננו רם המעלה

כי מאת ה' נאה לו התהילה

 

פיתוראת סידנא / משה עליה סלאם

כול יום יבארכו לחזאנין / נהאר שבת מזמועין

כא יטלאב אלעלאם לכיפייא / לאין הווא כליפת ארחמאן

סידנא זאד עלינא בזודא וכלראם / רבי יזיד עליה ברדאת באאה

 

בתורת משה אדוננו / חכמים ישאו ברכות למלכינו

ברכות לשלומו יום – יום בתפילותינו / כל העם יודה למלכו

גם בשבתות העם מודים / על החסד ורחמים

בחסדי האל על אשר גמלנו / כי הוא מאת הרחמן.

 

בידנא זאד עלינא בזאדא ולכראם

רבי יזיד עליה ברדאת באאה / ורדאת צאלחין מעאה

ביזאה לכאאפין לאאה / טאלבת עליכ / בחפיד

למולאך למאליך / כממל לעטייא / ושוף חאל דמייה

סידנא מולאי סולטן מאדא

 

מלכינו הרעיף עלינו מכל טוב מרוב חסדיו / ברכת

אביו תבוא עליו

זכות הצדיקים תגן עליו / וזכות יראי ה' להצלחת מעשיו

בשם מלך ממליך המלכים / מלא המשאלה

בני חסות אנו / למלכנו אדוננו / רב המעלה

 

רבבי יינזיה ויחפדו טול דואם / רבי יעללה שרזו ועלאמו

וידום עזזו וקואמו / דרכנא לעזז פייאמו

זהררא וזאהייא קיימנא / במאכול ושריב / ועטאנא ג'נאן מאדא

 

ישמרהו ויחיהו לאורך ימים ושנים

זכינו לכבוד ויקר תחת שלטונו / ימי החן והחסד הרעיף עלינו

אוכל ומשקה לא חסך מאתנו / מילא ואת בקשתנו ואת הגן נתן לנו

לאורך ימים ושנים / דגלו יינשא לנס בין העמים

 

סידנא עטאנא נזאהא תלת ייאם עטאנא לחם ולזדאד ולביד / ולחם רגיג וג'ליד / וסוכאר מעא סמיד

כול חנטא טייבת לבאטאטא / זאדו דארו לערזוייא

לעסאל ולקרפא. זאד ליהום חתתא זעפראן מאדא

 

שלושה ימי משתה ושמחה / של משאת וארוחה

נאמני המקצועות / חלקו תפקידים

רבנים / פשוטי עם עניים ועשירים

כל קבוצה לעצמה בישלה / בשר ותפוח אדמה

בשר ועופות לחם עבה ודק / סולת וסוכר לא רק

גם דבש קינמון וזעפרן / כיד המלך נתן

 

תפררקת נזאהא עלא לחנאטי בזעאם / כולו פיהא

בג'אר וכבאר / לחזאנין דראוש ותזאר

והל אלחדאד, חית קאדאיו / תזמעו לסידנא ועטאיו

פאתחא בנייא

ייזיד פייאמו בלהנא ולעזז / ולאין דכלו שי שייאטין / באיינא ובאיין לחממא

מאשיין גאלולו ראה מווסעין / ללי סאכיין

ראה גדאבין / גיר מללכרא הארבאנין

מנאיין עזבו תזמעו זאבו / כפאתא ועראייא

חתתא כראז אדאן סידנא / בלעזז ט=ולאמאן מאדא

 

רגע האמת בא / תמו שלושת ימי הטובה

בתודה והודאה / נרים ידינו בפאתחא

לברה גדולה / לאדוננו רב התהילה

ולזה כולם יענו אמן במקהלה

ה' יאריך ימים על ממלכתו / ויתברך בעוז ובתבונה / משמוע-

עצות בני עולה / גרמו לנו גירוש / ועזבנו עירם ועירייה

לולא הכרזת אדוננו רב החסד / הייתה עוד ידם נטויה

 

פזאוגייא תאניא עטאלו בעאד

לאים / ג'אובאהום סידנא בלכלאם

לכיר זיד ליהום / אלעז אלכתיר גאל נעטיהום

בדאהיר מלאחכום / מעטי אלכום

ביזאה אררחמאן

זאוו אלעדול קיידו / למלאח עאלא אטעאם מאדא

 

במפגש נציגי החבות השניה / עברו ימי צפייה / ענה בעל התושייה בדברי נועם

ואהבה / ולא חסך מהם דברי חיבה

מידי דאהיר יצא זה עתה / המללאח ניתן לכם בהצהרה

לצמיתות שאין בה חזרה / רצונכם יתמלא בע"ה בעגלא

באו סופרי המלך וכתבו / מפי המלך ששמעו

הדהיר נכתב ונחתם / המללאח  הוגש על מגש / מהמלך להעם

 

בשיר שהובא לפנינו מהמספר האלמוני, נכון אמר שהכתיר אותו קצצת מולאי אלחסאן. כלומר סיפור בניגון פשוט שלא חלים עליו כללים לא של שיר ולא של קצידה

הערת המחבר – מורי ורבי כמה"ר חיים שושנה ב "אעירה שחר ", שם כותב, קצידה : היא בעל מגמה ומטרה אחת, המתרכזת על נושא אחד ומתארת אותו לכל פרטיו. אך חשיבותו של הסיפור הזה אינה בכך, אלא בעצם הסיפור המרגש. סוף ההערה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר