ארכיון יומי: 27 בספטמבר 2013


כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

תשמע חלום לפתור אותו

סיפור מעניין נוסף עובר במסורת המשפחה כתר קדושהמדור לדור:

בעיר סלוניקי, גרה נערה בת עשירים, שהתייתמה מהוריה בילדותה. נאה וצנועה נבונה וחכמה היתה, ואת כל העושר שהיה לאביה ירשה. בהגיעה לפרקה, חפצו רבים מאנשי העיר להשתדך עמה, אולם למרבית הפלא השיבה לכולם בסירוב מוחלט. כאשר חזר הדבר על עצמו פעמים רבות, ניסו קרוביה לדבר על ליבה שתגלה להם את טעמה, אך היא סירבה, והעדיפה לנצור את טעמה בליבה.

השנים נקפו ועברו בזו אחר זו, והיא הלכה והתבגרה, והגיעה כבר לסביבות גיל ארבעים. כמובן שעם חלוף הזמן הלכו ופחתו בני העיר אשר חפצו לשאתה, אולם הדבר לא ערער את החלטתה, ולכל הצעה השיבה בשלילה.

באותו זמן התאלמן יהודי יקר, נכבד ונשוא פנים, ר׳ אברהם שאמוט שמו, ירא שמים וישר דרך, היה האיש. ר׳ אברהם שעבר כבר את שנת הארבעים, חפץ לשאת אשה בת גילו, שיוכל להקים עמה בית מפואר, מיוסד על אדני התורה. לאחר שחכך בדעתו, החליט, כי השידוך המתאים ביותר עבורו הוא, אותה יתומה בוגרת. בלבו סבר כי מאחר והתבגרה כל כך, בודאי הבדידות וחוסר התקוה מעיקים עליה. ואין ספק כי תיאות להינשא לו.

סמך האיש מעשה למחשבה, ותיכף ומיד שלח אליה שליחים שידברו עמר. משעמדה בסירובה, הפצירו בה שליחיו, בתארם את טוב לבו ומעלותיו הרבות, אך היא בעקשנות בלתי מובנת עמדה בסירובה.

כששבו אליו שליחיו בידים ריקות, עמד ר׳ אברהם משתאה. בלבו גברה התמיהה, שבגילה המתקדם ובמצבה העגום, תסרב להצעה כה מפתה? בתבונתו הבין כי בודאי יש דברים בגו, ודבר סתר עומד מאחרי הסירוב העקשן. שמא מחלה ממארת או צוואה נסתרת שהשאירו לה הוריה. סקרנותו הלכה וגברה, ובצדה התעוררה גם חמלה, שמא זקוקה עלובה זו לאיזה סיוע, אולי חולה היא ואין איש יודע, הלא בודדת היא בעולם. "עלי לעזור לה״, הרהר. לאחר שחשב בענין, לבו ההחלטה כי עליו לברר מה עומד מאחרי סירובה, ובאם יתברר כי אין סכנה :בדבר ישכנעה להינשא לו.

נטל רבי אברהם כובעו ומעילו וניגש לביתה. הקיש על הדלת, ומשפתחה לו, החל לשוחח עמה על מצבה. שאל שאלות על בריאותה ועל עסקיה, האשה השיבה לו כי בריאותה טובה, וכי עסקיה רבים ומגוונים, ולא חסר לה דבר.

" אם כן מדוע לא תינשאי לאיש כדרכו של עולם״ – שאל, ״הלא מה׳ אשה  לאיש, וכך ציוונו הבורא בתורתו הקדושה, להקים בתים עם דורות ישרים שחעבדוהו ויעשו רצונו, ואין חפצו בחיי תוהו ללא המשכיות״ – טען.

האשה התחמקה ממתן תשובה ברורה.

שמא חולי נסתר מקנן בך? או שמא הוריך ציווך לא להינשא״? – התעניין.

בהחלט לא״ – ענתה. ״יתומה אני, אין מי שדואג לי באמת, ואיני חפצה להינשא לאיש״ – השיבה ביובש.

רבי אברהם בחושיו הדקים הבחין, כי מתחת לאותה דחיה קרירה פרוש עצב רב, לפיכך המשיך וטען ברגש: ״איני מבין את דעתך, הכי טוב לך חיים אפורים וערירים כאלו, נטולי תוכן ושמחה אמיתית, בבדידות וללא עתיד?״

במשך שעה ארוכה הוסיף ר׳ אברהם לדבר עמה בנועם ורכות, וניסה לשכנעה שתסכים להינשא לו, אולם ללא הועיל, האשה הקשתה ערפה, ועמדה בסרבנותה ללא כל תזוזה.

כשראה אה את פני הדברים, הבין כי בודאי סיבת כבדת משקל גורמת לה למאן בכל תוקף. וביקש ממנה כי לכל הפחות תגלה לו מהו טעמה. משזו סירבה בכל תוקף, התגברה חשדנותו, ובלהט סקרנותו, השביעה בשבועה חמורה בשם ה׳ שתגלה לו טעמה.

האשה נחרדה. בהיותה יראת שמים, פחדה מן השבועה, ומיראתה פן יבולע לה, סיפרה לר׳ אברהם, כי ראתה בחכמת האיצטגנינות, שכל בן או בת שיצאו ממעיה ימותו בטרם ימלאו להם עשרים שנה.

״גם אני עז חפצי להינשא לאיש, אבל למה לי להתחתן ולצער את בעלי, אשד ישכל את כל ילדיו״, טענה בעצב, ״לכן אינני מסכימה להינשא לאיש, למרות כל טענותיך הנכונות ללא ספק״ – סיימה דבריה

.״יש תקוה לאחריתך״ – הכריז ר׳ אברהם.

״אכן טענתך נכונה, וחששך מוצדק, אבל רק כלפי הגויים ואומות העולם. אך אם בני אברהם יצחק ויעקב, יודעים כי יש מנהיג לעולם, והוא החותך חיים לכל חי וגם אם הינו משפיע השפעתו דרך הכוכבים והמזלות, לא הם הקובעים את מידת חייו של האדם, אלא הבורא יתברך הוא הקובע, ואם יעלה רצון לפניו, תיכף ומיד ישנה את מערכות הכוכבים והמזלות כפי רצונו, ולנו היהודים נתן הבורא את האפשרות לעורר את רצונו לשנות את קביעת המזל" – הסביר.

״האמנם אפשר לשנות קביעה זו״? – קראה האשה בקול, ופתיל תקוה ניצת בעיניה.

״כן! בודאי!״ – השיב ר' אברהם בנחת, מרוצה מכך שהצליח לפענח את הסוד, ולבקוע סדקים בסירובה.

״כיצד?״ – תמהה בקול רועד.״חכמינו זכרונם לברכה אמרו (ראש השנה יח.), שגם אדם שנגזר עליו למות בצעירותו, אם יעסוק בתורה יחיה ארבעים שנה, ואם יוסיף לעסוק גם בגמילות חסדים יחיה ששים שנה, ואולי גם יותר. לכן, כל שעליך לעשות הוא לגדל ילדיך בדרך התורה והמצוות, ובמיוחד גמילות חסדים, כך יתרצה הקדוש ברוך הוא להחזיקם ולהחיותם בעולמו, ויאריך ימיהם בטוב ונעימים״ – יעץ והסביר בטוב טעם.

האשה שמעה, הבינה כי הצדק עמו, ואור נדלק בעיניה. לאחר שאמר לה, כי חפץ הוא לשאתה לאשה למרות מה שגילתה, התרצתה להינשא לו, ולאחר זמן קצר נשא ר׳ אברהם שאמוט אותה לאשה.

כעבור שנה נולד להם בן, ר׳ אברהם ואשתו ערכו ברית מילה וסעודה מפוארת כידמלך, בה השתתפו רבים מבני העיר. הרך הנולד נקרא בשם אהרון, המשתתפים סברו כי נקרא כך על שם אבי האשה. אך להורים המאושרים היה טעם נוסף, אותו שמרו בלבם: הרי עליהם לגדל את ילדם לתורה ומעשים טובים,ואם חפצם שיאריך ימים עליהם לדאוג שירבה בגמילות חסדים, כעצת ר׳ אברהם. תרו אחר עצות וסגולות שיעזרו להם בכך, ומכיוון שאמרו רבותינו (יומא "שמו של אדם גורם למעשיו״, לכן קראו שמו כשם אהרון הכהן, שהיה גומל ומטיב לעמו, מתוך תקוה וציפיה ששמו ישפיע עליו, ואכן ירבה בעשית חסד.כך יחפוץ בו הקב״ה ויבטל מעליו את גזירת המזל.

אברהם ואשתו גידלו את בנם על אדני התורה והיראה, והדריכוהו בדרך המצוות, במצות צדקה וגמילות חסדים. לשמחתם הרבה, אהרון בנם, צעד בדרך שהתוו לפניו, שקד על תלמודו, והרבה בגמילות חסדים. וכך בהגיעו לגיל שבע עשרה, כאשר חשו כבר בטוחים יותר בדרכם, השיאו לו אשה, ונולדו לו ילדים.

מתוך אחריות לעתידו, גילו לבנם את מה שנגלה לאמו, והסבירו לו כי עליו להרבות בלימוד התורה, בעסק הצדקה וגמילות חסדים, כעצת אביו. אהרון שמעלקול הוריו, עשה כפי שיעצוהו, הרבה בתורה וצדקה, וחי את חייו במנוחה ובטחון. בהגיעו לגיל ארבעים חשש אולי יצא רק ידי חובת לימוד תורה, ולא ידי חובת צדקה וגמילות חסדים, לפיכך כל אותה שנה פחד שמא ימות בה. משעברה אותה שנה וראה שהמשיך לחיות, הבין כי מעשי הצדקה וחסד שעשה, טובים לפני הקב״ה, לכן שינה את מזלו, ונתן לו חיים במתנה. מתוך הבנה זו, המשיך בלימוד־תורה ובמעשה הצדקה וחסד ביתר שאת ויתר עוז.

כך האריך ימים כעצת אביו, עד הגיעו לשנתו הששים. בשנה זו פחדו גבר כי בה ימות, משום שבדברי חז״ל לא ניתנה ההבטחה רק עד גיל ששים. גם הוריו שהאריכו ימים מאד, ובזמן זה כבר היו בשנת המאה לחייהם, פחדו מאד מכך, וחששו שמא לא יוכלו לעמוד במיתת בנם לעת שיבתם המופלגת. ר׳ אהרון הרבה בשנתו זו במעשי צדקה וחסד מעבר לכוחו, וציפה כי בכך תתבטל ממנו הגזירה.

אך למגינת לבו, בערב יום הכיפורים נפל למשכב. למחרת התעורר משנתו, כשפסוק שגור בפיו: ״ואת כל נפש החיה אשר איתכם, בעוף בבהמה ובכל חית הארץ״ (בראשית ט, י). ר׳ אהרון שהיה תלמיד חכם, ידע את דברי הגמרא (ברכות מ:): ״אמר ר׳ יוחנן: השכים ונפל פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה״, לפיכך הסיק כי נבואה קטנה נפלה לפיו. לאחר שהתבונן בתוכן הפסוק, התמלא חרדה וחלחלה, להבנתו, נאמר לו, כי הוא עומד למות וכל נכסיו ירדו לטמיון.

 

ר׳ אהרון סיפר לבני ביתו על חלומו, וכולם נתקפו באימה ובעצבות נוראה. מתוך היותם יראי שמים, שבו בתשובה שלימה, והתפללו וזעקו לה׳ שיושיעם, ויחונן את ר׳ אהרון מרדת שחת.

אולם למחרת כאשר התמוטטו האורווה הרפת והלול שהיו ברשותו, וכל החיות שבהם מתו, גבר פחדם של ר׳ אהרון ובני ביתו שבעתיים. הם הבינו כי רומזים מן השמים, ששעת היפרדו של ר׳ אהרון מהעולם הולכת ומתקרבת. פחדם וצערם הרב גרמו להם דכדוך נפש, דווקא באותם ימים בין יום הכיפורים לסוכות, בהם היהודים עוסקים במצוות שמחים וטובי לב.

בדיוק באותם ימים נקלע לעירם, סלוניקי, ר׳ יאשיהו. אנשי העיר רגשו לכבודו. קבלוהו בכבוד מלכים, וארחוהו בכבוד רב.

הרי״ף בחר להתארח בבית ר׳ אברהם שאמוט הקשיש, אשר הזמינו להתאכסן בביתו.

בהיותו בבית ר׳ אברהם שאמוט, חש הרי״ף, כי אוירת נכאים שורה על הבית. ר יאשיהו שחפץ לסייע למארחיו היקרים, שאל מהי הסיבה לעצבות בה הם נתונים. בני הבית ששמעו על חכמת ר׳ יאשיהו, קיוו כי אולי בחכמתו יוכל להושיעם מצרתם, ולכן סיפרו לו את כל סיפור חייהם מתחילה, החל ממה שנגלה לאמו של ר׳ אהרון שאמוט בחכמת האיצטגנינות, את עצתו של ר׳ אברהם, וכמה שהשתדלו לקיימה בכל כוחם, ולבסוף סיפרו לו על חלומו של ר׳ אהרון שחלם בערב יום כיפור, ואת מה שארע אחר כך.

ר׳ יאשיהו האזין לסיפורם בקשב רב, ולאחר ששמע הכל, חייך ואמר:

״פתרון החלום הוא להיפך ממה שחשבתם! אדרבה! אותו פסוק שנפל בפיך הוא המבשר לך כי תמשיך לחיות. פסוק זה תחילתו בתיבת "ואת״, שהיא ראשי תיבות "ו׳א׳תן ת׳חתיך״, וגילו לך מהשמים כי יתנו תחתיך את כל נפש החיה אשר אתך. אותם חיות שמתו, תחתיך מתו, והם היו כפרתך, ובכך התבטלה הגזירה מעליך, ועליך לשמוח".

דבריו המרגיעים של ר׳ יאשיהו, נפלו על אזניהם השמוטות, כמים קרים על נפש עיפה. בני הבית חשו כי חכמת אלקים שוכנת בקרבו של ר׳ יאשיהו, וכפתרון יוסף הצדיק בשעתו, אשר פתר לשר המשקים את חלומו לטובה, כך פתרונו של הרי׳׳ף פתרון אמת הוא, ובודאי כדבריו כן יהיה. ר׳ אהרון ומשפחתו הרגישו בהקלה מרובה, והחליטו להתחיל בהכנות לחג הסוכות בלב שמח ובוטח.

לאחר מכן פנה הרי״ף בשאלה לר׳ אהרון: ספר נא לי ידידי, איזה מעשה טוב ־ בעשרת ימי תשובה, שככל הנראה בזכותו נקרע רוע גזר דינך.

רבי אהרן התרווח בכסאו והחל לספר:

בליל ז' בתשרי קמתי כמנהגי באשמורת הבוקר, ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות. היות וקורי השינה עדיין לא סרו מעיני, לא השגחתי שטעיתי טעות וכי השעה היתה רק חצות הלילה, הרבה זמן לפני תחילת אמירת הסליחות. התלבשתי, ויצאתי מביתי.

לכתי בסמטאותיה החשוכות של העיר, שמעתי לפתע בתוך דממת הליל, קול בכי וזעקה בוקע מאחד הבתים. בזריזות פסעתי לעבר מקור הבכי, ולהפתעתי הבחנתי כי קול בכי בוקע מביתו של שלמה לפאפא, הידוע כאחד מעשירי העיר,ומבעלי הצדקה וחסד שבה.

מכיון שחששתי שמא אסון ארע שם וזקוקים לעזרה, הטיתי את אזני לשמוע היטב מהו מקור הבכי החזק, והנה שומעות אזני כי הבוכה הוא שלמה לפאפא בעצמו. פליאתי גברה מאד, טיפסתי חרש, והצצתי מבעד לחלון המטבח. לעיני נגלה מחזה מרטיט: שלמה יושב בין התנור לשולחן, לידו פנקסי חשבונותיו הפתוחים, וממרר בבכי נורא לפני בורא עולם. תפילתו וזעקתו היו, שיחוס וירחם עליו, וישלח לו אוצר מן השמים, משום שמזלו התהפך לרעה, והוא ירד מנכסיו ונשאר בעירום וחוסר כל. נושיו הרבים שאינם בני ברית, קמו עליו, והינם חפצים לבולעו חי, ואין בלבם קורטוב רחמים עליו ועל בני ביתו.

בשומעי את זעקותיו ואנחותיו, לא היססתי לרגע, ורצתי לביתי כחץ מקשת, תי מאוצרי אלף זהובים, הכנסתים לארנק, ורצתי לביתו של שלמה לפאפא. כשהגעתי לשם שמעתי אותו עדיין בוכה ומתפלל, חפשתי אחר חלון פתוח, ומשמצאתיו, השלכתי דרכו את הארנק, ונסתי לביתי כל עוד נפשי בי. רק כשחזרתי לביתי הבחנתי כי השעה מעט לאחר חצות. שמחת המצוה שעשיתי מילאה את לבי, והודיתי לבוראי. הבנתי שמשמים דאגו להעיר אותי מוקדם מהרגיל, כדי לזכות אותי במעשה חסד שכזה.

לאחר כמה שעות, מעט קודם אשמורת הבוקר, הקדמתי והלכתי לאמירת סליחות בבית הכנסת.

בבואי לבית הכנסת, הבחנתי בשלמה לפאפא אשר עמד ליד ארון הקדש, ואמר הלל הגדול בדביקות ובשמחה גדולה. כריתי את אזני לשמוע את שיחתו, ושמעתי אותו מודה ומשבח להשם יתברך, על כך ששלח לו בדרך מופלאה אוצר שיוכל לפרוע ממנו את חובותיו. בלבי הבנתי היטב את הסיבה לכך, ושמחתי גדלה כפלים כשראיתי את האור בעיניו, אך שתקתי ולא ספרתי על כך לאיש.

כשסיים את סיפורו, קם הרי״ף ונשקו על ראשו, ואמר לו אשריך שזכית לעשות מעשה כה נאצל, אין ספק כי מעשה זה אשר עשית שגרם לשנות את מזלו ש­שלמה לפאפא, הוא שגרם לשנות גם את מזלך שלך, והוא העביר מעליך את רוע הגזירה, מעשים כאלו מזכים אותך בחיי עולם הזה ועולם הבא גם יחד.

במשך כל ימי חג הסוכות שהה ר׳ יאשיהו בביתם של משפחת שאמוט, אשר מאותו יום היו שרויים בשמחה כפולה ומכופלת, על פתרון החלום שפתר להם ועל הזכות הגדולה שנפלה בחלקם לארח את הרי״ף הקדוש. במשך ימי החג ערכו יהודי העיר סעודות לכבודו של הרי״ף, אחת מהן ערך שלמה לפאפא, כהרגלו בקודש לארח כל תלמיד חכם שנקלע לעיר.

באותה סעודה סיפר חרש לר׳ יאשיהו על הנס שארע לו, ששלחו לו אוצר מ­השמים. הרי״ף נענה לו בחיוך: ״אלף זהובים היו בארנק, נכון?״

שלמה לפאפא קפץ כנשוך נחש, מנין נודע כן לכבוד הרב? הלא לא גליתי כן לאימי אין זאת אלא רוח הקדש השרויה עם כבוד הרב.

ר׳ יאשיהו חייך, ואמר: ״לא רוח הקדש גילתה לי, אלא בן אדם רגיל הנעלה מכל בני מינו גילה לי כן״.

לאחר שמארחו הפציר בו רבות, ביקש ר׳ יאשיהו ממארחו, שלמה לפאפא, שיבטיח לו שלא יגלה לאיש מהיכן הוא יודע. לאחר שהבטיח, גילה לו, כי אכן מן השמים גלגלו ושלחו לו אוצר להצילו מצרתו. אמנם לא על ידי מלאך ממרומים, אלא על ידי בשר ודם הדומה מלאך, הלא הוא מיודענו ר׳ אהרון שאמוט…

הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.

הדת

א)      מקומות של פולחן

החוקים בנוגע למקומות של פולחן דתי נבעו ממצב הכיבוש ומתנאי החוזים. הקמת כנסיות, מנזרים ובתי־כנסת חדשים היתה אסורה על־פי דין, אבל הותר שיפוצם של מבני־פולחן שמלפני האסלאם, כפוף לסייגים מסוימים ועל־תנאי שלא ירחיבום גם לא ישנו אותם מעיקרם.

גזירות אלו שנגזרו על הדתות הלא־מוסלמיות שיקפו אולי איזה רצון להגן על דתו החדשה של הכובש, שהואיל וזרה היתה ועדיין לא נתמסדה, ממילא היתה ידה על התחתונה לעומת הדתות המבוססות יותר של בני־המקום המשועבדים. הבדווים, שרבים מהם היו עובדי־עבודה־זרה שנתאסלמו לא מכבר, עלולים היו להימשך אחר תרבויותיהם של העמים הכבושים, שבתוכם לא היו אלא מיעוט בלבד. השפלתן של הדתות האחרות, כמו גם זכויות־היתר שהוענקו לכובשים, סייעו אפוא להרגשת־העליונות של הערבים המוסלמים. ההפליות הדתיות, שנבעו מן־הסתם מצרכי ההתנחלות, קנו להן תוקף של מנהג. אף שתכופות בטלו הסייגים האלה למעשה, בכל זאת תבעו העולמא להפעילן מחדש, גם לאחר שהצליחה ההתנחלות הערבית למחות את התרבויות המקומיות הוותיקות.

רק לעתים רחוקות כובּדו מקומות־הפולחן של הד׳ימיס. מותר היה לבֹז אותם, לשרפם או להרסם כפעולת־תגמול נגד עדת הכופרים, בתואנה שאחדים מבניה חרגו מגדר המותר להם. מבחוץ נראו הבניינים האלה מטים לנפול, והעליבות המופלגת של פנימם ותכולתם היתה לפעמים תוצאת מעשי־שוד, או שנבעה ממדיניות מכוונת של הד׳ימים, במגמה להחליש את תאוות הביזה של צורריהם. מצב זה של התפוררות ושקיעה מוזכר לעתים קרובות אצל רושמי־קורות מבני הד׳ימה והוא מתואר על־ידי קונסולים אירופיים, וכעבור זמן על־ידי תיירים זרים. ב־1852 שיכנו חיילים את חמוריהם וסוסיהם דרך־קבע בבית־כנסת שבטבריה. ב־1855, כאשר שופץ בית־כנסת אחד בירושלים, נאסר על הרחבתו וקישוטו של המקום. בתצלומים מאמצע המאה הי״ט נראה מצבה העלוב של כנסיית־הקבר בירושלים; מתוכם גם מתברר שרק שנים אחדות אחרי צו שיווי־הזכויות של 1856 ניתנה רשות להציב צלב על כיפת הכנסיה. תייר שנקלע ב־1909 לסולימאניה שבכורדיסתן סיפר שהחיילים תפסו אחד מחדרי בית־הכנסת ומילאוהו סחי וזוהמה. הואיל וגם כלכלתם של החיילים היתה מוטלת על הד׳ימים, נעשה הדבר פתח להרבה עוולות. על־פי תעודות מן המחצית השניה של המאה הי״ט, ממארוקו, מלוב ומארץ־ישראל, היו הד׳ימים צפויים למעשי התעללות, שוד וביזה, ופעמים אפילו להרג, עקב איכסונם והחזקתם של החיילים.

תיירים אירופיים מן המאה הי״ט מעידים שיהודים ונוצרים כאחד היו צפויים לעונש־מוות אם נכנסו למסגד. טבעם הטמא היה משחית כביכול את המקומות הקדושים למוסלמים, שאליהם אסור היה להם אפילו לגשת. בתוניס היה מעשה בינואר 1869 ביהודי שעבר ליד המסגד הגדול ג׳מאל־זיתון ונרצח לאחר שטפלו עליו שביקש להיכנס פנימה. באצפהאן העלילו ב־1888 על יהודי שהיכה מוסלמי וחילל את קדושתו של מסגד, וכל יהודי העיר נענשו עונש קיבוצי וכמעט נטבחו. ב־1910 ציין י. צמח, שלוחה של חברת כי״ח, כי יהודי שנכנס למסגד בתימן לא היה יוצא ממנו חי. כנגד זה הרי בממלכה העות׳מאנית התאמצו השלטונות, במחצית השניה למאה הי״ט, להחדיר באוכלוסיה עמדה סובלנית יותר.

רק הודות ליחסים המיוחדים שנוצרו בין תורכיה לבריטניה הגדולה זכה הנסיך מוולס ב־1862 להיות הנוצרי הראשון מאז 1266 שהורשה להיכנס למערת־המכפלה בחברון. בימי המנדט הבריטי (1948-1922) יכלו הנוצרים לגשת באין מפריע אל קברותיהם של אברהם, יצחק ויעקב, אבל היהודים הורשו להיכנס לבנין פנימה ולהתפלל שם רק ב־1967, אחרי מלחמת־ששת־הימים: ביטול ההפלייה הדתית הזאת, שנהוגה היתה שבע־מאות שנה, העלה את חמתם של הערבים־המוסלמים והביא לידי מהומות שבמניעיהן לא נבדלו כמעט כלל מאלו של ימי־הביניים. חברון היא דוגמה קלאסית להשתלטותם הגמורה של מוסלמים על מקומות־פולחן מרובים שבעבר היו יהודיים או נוצריים.

ב. הליטורגיה

התקיעות בשופר, הצילצול בפעמונים, והצגתם של צלבים, איקונים, דגלים ושאר חפצי־פולחן ברשות־הרבים, היו אסורים.

אף שעל־פי הד׳ימה שנכרתה עם מוחמד היו היהדות והנצרות נסבלות, הרי למעשה לא כיבדו את חופש־הפולחן. עם זאת, ברור כי בראשית הכיבוש לא היה הצבא המוסלמי, שחש עצמו נכרי בתוך האוכלוסיה, יכול לאסור את עריכת הפולחן ברחבי השטחים הכבושים. אי־הסובלנות גברה והלכה ככל שהתחזק היסוד הערבי־המוסלמי.

היו תיאולוגים שהתירו תהלוכות־דת של ד׳ימים, אבל רק בערים שבהן היו רוב. במאה הי״ד, כאשר שמע הנוסע אבן בטוטה בפעם הראשונה את צילצול הפעמונים בכאפה, אחד מנמלי הים השחור, נחרד עד כדי כך שביקש להשמיע את הקוראן ממרומי המסגד היחיד שבעיר.

 כל הפגנה של פולחן שאינו מוסלמי היתה לצנינים בעיני המוסלמים. אם לפעמים הצליחו הד׳ימים לקנות להם אי־אלו זכויות בכסף מלא הרי לעתים קרובות היתה האוכלוסיה מתקוממת ומכשילה כל נסיון לליבראליזציה. הואיל וכך נמצא הד׳ימי עומד במרכזו של מאבק בין חמדת־הבצע של הרשויות לבין אדיקותם של ההמונים, שבהנהגת העולמא (חכמי־הדת) תבעו להקפיד על קיומם של חוקי־ההשפלה.

 מדיניות מעין זו של הפלייה עודדה מתן שוחד ושלמונים והעשירה את השליטים. כל כמה שהיה הדיכוי טורדני כך היה מכניס־רווחים יותר. חובה היתה להבדיל בין קברי מוסלמים לקבריהם של ד׳ימים, כדי שלא ייכשל מוסלמי ולא יתפלל בשוגג על קברו של כופר. הד׳ימים היו חייבים לקבור את מתיהם בדומיה בלי להתאבל עליהם. בתי־הקברות שלהם, שהיו כביכול בתחומו של גיהנום, לא זכו ליחס של כבוד. לעתים קרובות הרסו אותם כליל וחיללו את הקברים שבהם — מנהגים שנשתמרו בעינם עד עצם ימינו אלה.

פושע שהתאסלם היה יוצא נקי מכל חטאיו. דברי מינות או ניאוץ כנגד האסלאם, הנביא או המלאכים היו גוררים אחריהם עונש־מוות. ד׳ימי שהואשם בניאוץ, בין אם היתה זו אשמת־אמת או אשמת־שווא, לעתים קרובות היו מוציאים אותו להורג מיד. המקרה המפורסם ביותר במאה הי״ט היה זה של יהודי בשם שמואל ספס, שהוצא להורג בתוניס ב-1857 עלילות של חילול־השם גררו אחריהן שפטים קיבוציים ביהודים בתוניס (1876), בחמדאן (1876), בחלב (1889), בסולימאניה (1895), בטהראן (1897) ובמוצול (1911).

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

 

  موقع اسرائيل بالعربية

الانبياء في الحضارة الاسرائيلية وفي الحضارة الاسلامية
تعود الحضارة الاسرائيلية الى القرن الثالث عشر قبل الميلاد اي حوالى ٣٢٠٠ عام، وتعد من اقدم حضارات العالم ، تناقلتها الاجيال شفهيا وكتابة باعتمادها الكتب الدينية التاريخية والفولوكلور الاسرائيلي .

http://www.israelinarabic.com/%D8%AA%D8%A3%D8%AB%D9%8A%D8%B1-%D8%A7%D9%84%D8%AD%D8%B6%D8%A7%D8%B1%D8%A9-%D8%A7%D9%84%D8%A7%D8%B3%D8%B1%D8%A7%D8%A6%D9%8A%D9%84%D9%8A%D8%A9-%D9%81%D9%8A-%D8%A7%D9%84%D8%AF%D9%8A%D9%86-%D8%A7%D9%84/

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר