ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2013


הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

תורת אמך ◆ הלכות חג הסוכות

מקצת פסקי רבני מרוקו ◆ לוב ◆ תוניס ◆אלג'יר

מאת הרב אברהם אסולין שליט"א

 

יב. במוצאי יוה"כ בברכת ההבדלה לא מברכין על הבשמים אף אם חל יוה"כ בשבת.
נהגו העם (יום הכיפורים אות כח(.

יג. ל מחרת יום כיפור היה רבינו עורך את סעודת 'יום שמחת כהן', הסעודה הייתה
מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה
שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים.
כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד) – ויום טוב היה עושה הכהן גדול לאוהביו
בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

תורת אמך הלכות חג סוכות

 

מקצת פסקי רבני מרוקו, לוב, תוניס. אלג'יר. מס 5
מאת הרב אברהם אסולין מתוך הספר גנזי המערב שיצא בס"ד בקרוב

בסוכות תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כ

בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוצאי אותם מארץ מצרים (ויקרא כג מב), ודרשו
חכמנו. כי בסוכות הושבתי, ר' אליעזר אומר סוכות ממש היו. ור"ע אומר ענני כבוד
היו ולכן היום אנו יושבים בסוכה זכר ליציאת מצרים, וזכר לעננני הכבו שהקיפם
הקב"ה. ואיתא בספרי וענן ה' עליהם יומם, שהעה עננים היו, ארבעה מארבע רוחות
העולם, ענן למעלה, וענן למטה, וענן אחד מלפניהם, וענן אחד מלפניהם, הגבוה
מנמיכו, והנמוך מנמיכו, והנמוך מגביהו,

והורג את כל שבעת הימים עושה אדם את
סוכתו קבע, ואת ביתו עראי, שנאמר בסוכות תשבו. כעין תדורו. כנהוג בקהילות
ישראל, מיד בצאת יום הכיפורים, היו עורכים ברוב עם 'ברכת ילבנה', ובסמיכות היו
נאספים בני משפחת הרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל להתחיל בבניית הסוכה. בבניית הסוכה התעסק כל אחד
ואחד כשרבינו מנצח על המלאכה ומחלק תפקידים, יש שהלכו לנהר לקטוף קני סוף
שישמשו כסכך, ויש שהיו נשארים ובונים את הסוכה, כך במשך הלילה לא היו ישנים
עד שהשלימו את בנית הסוכה.
וכתב הטור (סימן תרכה), הטעם שנצטוינו לעשות סוכה בחודש תשרי, ולא בחודש ניסן,
שהוא זמן יציאתנו ממצרים, לפי שחודש ניסן הוא בתחילת הקיץ, ודרך כל אדם
לעשות סוכה לצל, ולא היתה ניכרת עשייתנו שהיא מצות הבורא יתברך, ולכן ציונו
השי"ת לעשות הסוכות בחדש השביעי, שהוא תחלת החורף, שהוא זמן הצינה
והגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואילו אנחנו יוצאים מן הבית
לישב בסוכה, ובבזה יראה לכל שאנו עושים כן בשביל מצות המלך שציוה עלינו לעשותה..

עידי הסוכה.

נהגו לעשות בארבע פינות הסוכה עדים מקני סוף והם גבוהים יותר
מהסכך. הרה"ג שמעון ביטון שליט"א הסביר מנהג זה

היה בכפרים במרוקו שם
היהודים היו מפוזרים וגרו רחוק אחד מהשני וטעם העדים היו מאד גבוהים, וכך כל
מי שראה אותם מרחוק ידע ששם יש סוכה. וטעם נוסף אמר הרה"ג שלום גבאי
שליט"א רב העיר מרקש, היות שהרבה סוכות במרוקו היו בחצר המוקפת אכסדרה,
שקירות הסוכה היו מרוחקים מהסכך, ובינם לבין הסכך הייתה תקרה וכדי למנוע מכשול ישיבה תחת התקרה, היו תוחמים את הסוכה הכשרה בארבעה עמודים,
שנמצאים בארבע פינות הסוכה. זוכר ברית אבות (עמוד 319). ובספר אם הבנים שמחה (סוכות), הביא טעם נוסף העדיים לשם היכר שסוכה זו לשם מצוה ולא לשם נוי, ועוד טעם
הביא, משום זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי לוב (מפי הגאון הרב ציון באורון). וכן מנהג יהודי
אלג'יר (מפי הרה"ג רבי גדז).

 

מנהגנו להניח הסכך גם על דבר שמקבל טומאה.

 

וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים
חיים (ח"א סימן רס), פסק שמותר לסכך ע"ג דבר שמקבל טומאה וז"ל ואף שיש לקוצר
לקוצר דעתי איזה פקפוק בזה, מ"מ המנהג פשוט להתיר. וכן כתב ר"י עייאש בשו"ת
בית יהודה (סימן יז), שמותר לסכך תחתן סריגי הברזל שנמצאים בחצר, אע"פ שאין ג'
טפחים בין שיפוד לשיפוד, ולא אומרים לבוד להחמיר, וכן מותר לסכך על גביהם, וכן
פסק בשו"ת גנת ורדים (כלל ד. סימן ח), שמותר לעשות סוכה תחת שבכה של פשתן או של
נחושת, או לסכך על גביה ממש. עכ"ד מתוך הספר דברי שלום ואמת (ח"א מאמר יג). וספר
לי בוגר ישיבת אור ברוך שביקר בסוכת הגאון הרב גבריאל טולדאנו, וביושבו בסוכה
ראה שהסכך מונח ע"ג ברזל וכדומה, ולא ידע אם לשאול את ראש הישיבה בדבר זה,
ושראה ר"י את מבטו לעבר הסכך, השיבו שכן מנהגנו לסכך ע"ג דבר המקבל טומאה.

 

.
קישוטי הסוכה.

 

את הסוכה היו מקשטים בבדים נאים, והיו תולים רימונים, אשכול
תמרים צהובים, וכן אשכולי ענבים. וצריך להתנאות שאם ירצה להשתמש בקישוטים יהא
מותר להשתמש, כגון שנרטבו הקישוטים ואין בהם תועלת אלא לזרוקן לאשפה שתנאי זה
יואיל לו. ונ"מ אם נפסל האתרוג ויש לו אתרוג תלוי בסוכה לנוי ולא התנה, הדים שיהא
מותר לברך על אתרוג זה, חדא מצות לאו להנאות ניתנו והכא אינו נהנה, ועוד האיסור
מצד ביזוי מצוה והכא קיום מצוה איכא. (חתם סופר או"ח סימן קפו).
בצפון אפריקה אין דרכנו לעשות קישוטים ובהם כיתובי פסוקים, וכן אסור לעשות זאת. ראה בשו"ת ויאמר יצחק בן ואליד (חו"מ דף רט ע"ג), ובשו"ת נופת צופים בירדוגו (דף ד ע"ד).ולדינא אם נעשה מותר בקניה.

 

.
מנהגנו שמכנים כסא לכבוד שבעה רועים.

 

וכתב החיד"א במורה באצבע (אות רפט), שיש
להביא כסא מפואר לכבוד האושפיזין, מעין דוגמא למה שמביאים בעת המילה כסא לכבוד
אליהו הנביא זכור לטוב, כמאמר בזוהר הקדוש דאי לא אתקינו ליה כסא לא אתי. וכך
נהגו בצפרו, מארכש, פאס ועוד (מפי הגאון רבי יהושע מאמן). ומעטרים את הכסא, ועליו
מניחים ספרי קודש. וכן מנהג לוב כמובא בספר לקט הקציר (סימן לב אות ה). וכ"כ מנהג
יהודי אלג'יר (מפי הרה"ג רבי אליהו זיני). וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ז עמוד יג), וכן המנהג בארץ
ישראל, סוריה, טורקיה, מצרים ועוד.
אתרוגי מרוקו.

 

האתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים וכ"ו. לכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (תימני), שידועים בכשרותם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.

 

.
המנהג באולדמנצור להרבות בהדסים בארבעת המינים,

 

כמנהג מראכש. ואמר לי רבי
מאיר אסולין שגם בהרי האטלס, ובדימנאת, נהגו להרבות בהדסים, מהטעם זה אלי
ואנוהו. וכתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז ה"ז), וז"ל כמה נוטל מהן, לולב אחד, ואתרוג אחד,
ושני בדי ערבה, ושלשה בדי הדס, ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה
מוסיף, ונוי מצוה הוא. וכתב הריטב"א מסכת סוכה (דף לא), "והטעם לפי שלא נתנה באחד
מארבעת המינים שיעור למלעלה אלא למטה שלא יפחות מלולב אחד ומשתי ערבות
ומשלשה הדסים ואתרוג אחד ובהכי סגי ליה, ואם רצה להוסיף מוסיף, וליכא משום בל
תוסיף, ומצינו שדורשים לענין ציצית גדיל גדילים הרי כאן ארבע, ואף על פי כן מוסיפין
עליהם כדאמרינן בפרק הקומץ כאן בטלית בת ארבע כאן בטלית בת שמונה, ולישנא נמי
מוכח הכי דקתני אין מוסיפין עליהם כלומר מינים אחרים שיהיו חמשת המינים כשם
שאין פוחתים מהם שיהיו שלושה וכן מנהג העולם שמוסיפים בהדס וערבה, לפי שאינו
אלא לנוי אבל בלולב ואתרוג לא נהגו להוסיף לפי שאינו דרך נוי.
וכן הרשב"א בתשובה (סימן עה), כתב, דהדס רשאי להרבות בו, לפי שמוסיף בנוי, ואין
בזה משום לבל תוסיף. ועין עוד בספר וזאת ליהודה טולידאנו (עמוד קלו). ובספר זוכר
ברית אבות (סוכות עמוד  317), כתב שכן המנהג במראכש. והביא שו"ע (או"ח סימן תרנא סעיף טו). וז"ל לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד, אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה".
ובמשנה ברורה (שם ס"ק נט), וה"ה בהדס דכתיב ענף עץ עבות ג"כ יכול להוסיף כמה
שירצה. והרה"ג אליהו אריאל אדרי ציין שיש רמז לכך בפיוט "סוכה ולולב", שכן
כתוב סביביו מיניו גורן עגולה. והרה"ג אברהם חפוטא הסביר שכנראה היה קשה
להשיג הדסים משולשים בשיעור ההלכתי, לכן הרבו בהדסים עכ"ד. ולכאורה מוכח
מהרמב"ם בהלכות לולב שהטעם מצד זה אלי ואנוהו. וכן מנהג יהודי תימן כתב
מהרי"ץ בעץ חיים (ח"ב דף נט ע"א), העלה סברת הרמב"ם,
והגאונים רב פלטוי, ורבנו סעדיה, ורב נטרונאי, והמנהיג, והאגור בשם רב יהודאי
גאון, ובעל הדברות, ורבנו יונה, ורב האיי, ושבלי הלקט, ומהר"י אבוהב בעל מנורת
המאור. דכולהו סבירא להן להוסיף בהדס. עריכת השולחן (ח"ט עמוד צב). וחסידי חב"ד.
וכן נוהגים אדמורי באבוב, טשערנאביל, וכתב במקור חיים (סימן תרנא), שטוב להוסיף
בהדס וערבה. וכן מנהג אשכנז. והב"ח כתב שלא יוסיף ערבה אלא בהדסים. ובספר
מנהגי וורמיישא (אות קסו הערה 3). וכן בלקט יושר (עמוד 317 ), כתב בשם תרומת הדשן שאינו
מקפיד אם יהיה ארבע או חמש בדי הדס.

 

.
קישוט הלולב.

 

מנהגנו שאת הלולב היו מקשטים בחוטים מצבעים שונים ועל ראשו
מניחים כדור צמר ככתר הלולב, אבל לא במקום אחיזת הידים והטעם "זה אלי
ואנוהו". וכתב בספר נהגו העם (חג הסוכות אות ה), היו מקשטין הלולב לנאותו עם חוטי
משי בצבעים מראשו ועד המקום שמגיעים ראשי ההדסים והערבות, ובזה אין חשש
לחציצה. וכך נהגו יהודי אלג'יר. ומנהג זה קדום ומובא במסכת סוכה (עמוד לז), תניא
אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (חוטיםזהב). ונחלקו התנאים האם מקשטים את הלולב גם במקום אחיזת היד בלולב. רבה
סבר שלא יקשטו את הלולב במקום אחיזת היד משום חציצה. ורבא סבר מותר לקשט
גם במקום אחיזת היד והטעם משום שכל לנאותו אינו חוצץ, ולכן הקישוט בטל גבי
הלולב, והרי"ף פסק כרבי מאיר, והרא"ש פסק כרבא, ומנהגנו להחמיר שלא לקשט
במקום אחיזת הידים. (דברי שלום ואמת דף 421). וכן מנהג יהודי אלג'יר. הצדיק סידנא בבא
סאלי נהג אחר חג הסוכות היה לוקח את הסרט שהיה מעטר את הלולב, ותופר
אותו במו ידיו בקצוות טליתו, משום חיבוב מצוה. ראה בספר ישראל סבא (עמוד 12).

ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

 

ספרא וספרא דדיינא.

בשנת התנ"ג – 1693, בהיותו כבן עשרים, התמנה היעב"ץ לתפקיד סופר בית הדין. כפי שנפרט להלן, מעמד זה – סופרי בית הדין חרג הרבה ממסגרות התפקיד הטכני הפשוט של העתקה או אפילו ניסוח שטרות.

ממזרח וממערב כרך שלישי.הרב משה עמאר היו

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

הייתה זו אפוא הזדמנות נאותה ליעב"ץ להתמודד עם סוגיות בהנהגת החברה : הייתה זו גם הזדמנות לרוות את צמאונו הגדול ללמוד ולדעת, כדבריו באחד מפסקיו :

" והנה מוכרח אני להודיע תהילות לאל כל ימי גדלתי בין החכמים, הרבנים המובהקים כבוד הרב וידאל הצרפתי זלה"ה וכבוד הרב מנחם סירירו זלה"ה, ובפרט משנת התנ"ג ואילך שנתמניתי סופר בית דין זלה"ה, ובכל יום הייתי הולך אצלם פעמים שלוש והייתי שואל להם ספיקותי.

וגם לרבות הייתי משגיח ומבין היאך היו דנים בכל עניין ומעשה רב, והייתי רואה שכך היו רבותי הנזכרים דנים, בכל מיני חובות בין לגבי אלמנה בין לגבי יורשים, גדול וקטון שם הוא. אלה הנוהגים לכתוב הכתובה כמנהג המגורשים, אם מת הבעל ויש עליו חובות, יש לפרוע קודם את כל החובות ורק אז יתחלק הנשאר בין האלמנה ליורשים.

ואחר כך אחרי מות קדושים הנזכרים בשנת וגם אתה תדי"ן התס"ד את ביתי, נתמניתי דיין עם מורי הרב הגדול מהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה, והרב מהר"ר שמואל הצרפתי זלה"ה. וכך היינו דנים כל הימים, ועוף לא צווח צפור לא צפצף.

פשוט הוא שרבותי הנזכרים לא היו דנים כן, אלא על פי מה שקיבלו מרבותיהם זלה"ה. ונמצא שכבר פשט המנהג כך וכמה דורות ואין לשום אדם להרהר אחריהם, וכל המהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה חס ושלום.

הוא גם מונה לסופר הכתובות. בפנקרס מזכרת סופרי בית הדין בפאס הנמצא בבית מדרש לרבנים בניו יורק, מצויים כמה שטרות בכתב ידו. היעב"ץ כיהן כסופר בית הדין כאחת עשרה שנה, ותקופה זו הייתה כנראה היפה ביותר בימי חייו.

הוא מרבה להזכיר אותה בקורת רוח מיוחדת : " כפי מה שראיתי דנים רבותי…בהיותי יושב לפניהם בקרקע ", " והנה זכרתי ימים מקדם בימי רבותי הרבנים הגאונים…." " ומה שחשבתי הוא כפי מה שקיבלתי מרבותי…בהיותי יושב ודן לפניהם בקרקע קודם התמנותי לדיין.

בתפ]קיד זה תרם היעב"ץ תרומה נכבדה למושא עיסוקו, דאג לשפר ולתקן כל הטעון תיקון במלאכת הסופרים, ללא היסוס, לבין ביות שהתעוררו; עיין ודקדק בנוסחאות של השטרות שהיו בידי הסופרים שקדמוהו, הגיהן ותיקנן.

בתקופה זו כנראה חיבר את הספר " עט סופר ". ייתכן שחיבר את חיבורו זה לאחר ראותו שרוב הספרים בימיו אינם בקיאים במלאכה זו לפרטיה, ועל כן הרבה להתריע :

" דהא קחזינן דספרי דהאידנא אע"ג דקביעי למיכתב שטרי מ"מ רובייהו לאו דווקני אינון ולא פקיעי בדיני " ועינינו הראות שסופרי בית דין הקבועים עצמם מיעוטא דמיעוטא הם הבקיאים ורובא דמינכר לא בקיאי וכמה מכשלות יוצאות מתחת ידם אפילו בדברים פשוטים, ודאי דחיישינן לסופרים טועין "

חוסר בקיאותם של הסופרים הייתה, כנראה, בין הסיבות שהביאו את היעב"ץ ובית דינו לתקן תקנה בשנת התק"א – 1741, האוסרת כתיבת שטרי שותפות ללא המלכה ( התייעצות ) בבית הדין וקבלת הסכמתם של חברי בית הדין.

כל שותפות שלא תיעשה שהמלכת בית הדין ובהסכמת חבריו בטלה. מן הספר " עט סופר " מצויות כמה העתקות בכתב יד, המלמדות על השימוש הרב שנעשה בו. הספר כולל נוסחאות לש שטרות למיניהם, שטרי אישות, כתובות וגטין, סדר גט וחליצה, שטרי שליחות, קניין ומכר, משכונות, עסקה ושותפות, שטרי מינויים וכו….עם פירוש מושגים של השטרות השונים ותמצית הדינים הכרוכים בכתיבתם ותוכנם.

רבי אברהם אנקאווה, בהקדמתו לספרו " כרם חמר " חלק א, כותב שהוא מספח לספרו את " ספר התקנות מרבני קסטילייא זיע"א ועט סופר מהרב הגדול כמוהר"ר יעב"ץ זיע"א " ואכן בספרו " כרם חמר ", חלק שני, אחרי " ספר התקנות " הדפיס את ספר " עט סופר ", אולם מתברר שהדפיס רק כמה שטרות מהספר " עט סופר " של היעב"ץ.

השטרות האחרים הם, כנראה, נוסחי שטרות שרבי אברהם אנקאווה עצמו אסף, וחלקם הגדול הוא מאת רבני איזמיר. אשר גולאק בספרו " אוצר השטרות " ( ירושלים התרפ"ו ) פרסם כשישה עשר שטרות מהספר " עט סופר " ליעב"ץ, שטרות שמצא בהם חידוש הן מצד צורתם וסגנונם והן מצד תוכנם המשפטי והמעשי.

כאמור לעיל, מעמד הסופרים למעשה היה תלוי בכישוריהם וכישרונותיהם של חבריו. בין הסופרים הקבועים היו גם סופרים תלמידי חכמים, שהציבור ראה אותם כדיינים ולעתים הפנה אליהם בעיות משפטיות.

היו סופרים שהרשו לעצמם לחרוג מסמכותם לדון ולפסוק בבעיות שבין אדם לחברו, בדיני ממונות ועוד. זו אחת הטעות שהוטחו על ידי צד אחד, בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי הדור לבין רבי שמואל אזאווי, וכן בפולמוס שהיה בין היעב"ץ וחכמי פאס לבין רבי יעקב בן מלכא.

עוד בהיות היעב"ץ ספר בית הדין יצא שמו כתלמיד חכם רשום וכבא אז פנו אליו בשאלות. אמנם מתוך דבריו נראה שמעולם לא חרג מסמכותו, ואף משכתב פסק דין מסר אותו לחברי בית הדין לחוות דעתם אליו : " ועל פי זה כתבתי אני אז פסק דין לכבוד הרב דוד אמוזג נוחו עדן בהיותי סופר בית דין ולחתמו לו בית דין זלה"ה ואחרי כן כתבתי לשאר אנשים פרטיים ממדינה זו ומשאר מדינות והיו חותמין להם בית דין הראשונים זלה"ה.

פסק דין יסדתיו אני צעיר התלמידים יעקב אבן צור יס"ט – יהי סיפי טב – וחתמו עליו בית דין נר"ו. " וכבר ת"ל ( תהלה לאל ) היינו רושמים ואפילו הכי היינו צריכים לימלך עם אחד מהבית דין אשר היו בימים ההם ".

אולם למרות ההקפדה לקבל אישור לפסקיו, למעשה, משרה זו כבר הקנתה לו דריסת רגל בעולמם של תלמידי חכמים המעורים בבעיות הציבור, והציגתו בפני הציבור כמי שיכול להתמודד עם בעיותיו.

היעב"ץ התפרסם בכושר הבעתו בכתב, בסגנונו החריף, הבהיר והמלוטש בכל כללי הדקדוק, ובמליצתו הנאה, עד שרבנים גדולים היו מבקשים אותו לנסח להם מכתבים מיוחדים שרצו לשלוח לידידיהם מחוץ למרוקו, כתובים במליצה נאה.

כמה מהעתקי מכתבים אלה השתמרו בקובץ איגרותיו " לשון לימודים ", לדוגמא : " ולהחכם השלם כמה"ר די אוליויריה נר"ו לאמשטרדאם לדרישת האהוב כבוד הרב יוסף ביבאס נר"ו ", כתב אשר הכינותי וסדרתי לכמה"ר שמואל הצרפתי לשלוח לגביר וחכם כבוד הרב צרפתי נר"ו בגלילות אמשטרדאם  יע"א.

 

היעב"ץ הקפיד שכל מכתביו וכתביו יהיו כתובים בכל כללי לשון הדקדוק, וכשהגיע לידיו שטר שהסופרים לא דייקו בכתיבת השמות והחליפו בין אות ה"א לאל"ף בשם צ'ונא, כתב להוכיחם ולהעמידם על המכשול שעלול להיגרם מהזלזול בדברים מעין אלה הנראים קלים.

היעב"ץ אהב מאוד שירה ומליצה, העתיק הרבה שירים ומליצות משיריהם של משוררים ידועים, חיבר שירים בערבית, בארמית ובספרדית, כתב שירי שמחה ועצב, שירי תחינה והודאה, ועוד. חלק משיריו נדפס בספר " עת לכל חפץ ".

לבד מבקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית, שליטתו בכל אוצרות השפה לגוניהם והכישרון הרב שגילה בשימושו בה במליצותיו הנאות, שלט גם בשפות הערבית והספרדית. 

עושר ההבעה בפרוזה ובשירה, אינו מייחד את היעב"ץ. גם רבנים אחרים במרוקו עסקן בתחומים מגוונים של יצירה ספרותית; אפשר לראות תופעה זו כחלק מההשכלה המקובלת של מנהיגים רוחניים במרוקו. כישרונותיו של המחבר אינם מובעים בעצם הפנייה לכתיבת שירה, אלא באיכותה של השירה ובתכניה.

היעב"ץ לא ראה במלאכתו כסופר מקור לפרנסה, אלא מקור להנאה ולסיפוק נפשי. הוא אהב את המלאכה, התעמק בה, התכבד בה, הפרה והופרה ממנה, וכדבריו באיגרת פולמוסו נגד רבי שמואל אזאווי ( סופר שטרות בעיר סאלי ) :

 " ראיתי זכרך אותי כמה פעמים בלשון גנאי במרוצת דבריך בשם סופר וכתב הסופר ועשה הסופר, ושלח הסופר וכו…ולא אותי קראת יעק"ב ….חיי ראשי אלו היית מצוי אצלי במדינה אמצאך בחוץ אשקר אנהגך אביאך אל בית ספרותי, ואל חדר לבלרותי, ושם אושיבך לימיני, אשקר ממין רקח הגיוני, ומעסיס רימוני, ואלמדך להועיל במלאכה המבורכה, שמורה בכל וערוכה, כי ראיתי כי לתוהו והבל כלית כל ימיך במלאכת הספרות, ובה לבשו שמיך קדרות, ואכתי דחיק לך בה עלמא טובא, דלא תפסת מינה אפילו כבצק שבסדקי עריבה, או כדמסיק תעלה כרבא " 

ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

ממזרח וממערב כרך רביעיאפרים חזן

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן 

הסכמות חכמי מקנאס לספר נושאות את התאריך של שנת תקמ״ב, ובשער הפנימי לפיוטי האזהרות רשומה שנת תקמ״ז, לאמור הספר היה מוכן בידי המחבר שנים לא מעטות קודם שיצא לאור. מהדורה אחרת של הספד יצאה לאוד בשנת תרצ״א בקאזאבלאנקה בהשתדלות צאצאי המשורר.

מלבד שתי מהדורות אלה.המקבצות את כלל שירי רדבא״ח, נפוצו שיריו בקבצים רבים נוספים שבדפוס ושבכתבי־יד, ומהם שנדדו, כאמור, עד למצרים הרחוקה ״.

התפוצה הרבה שזכתה לה שידת רבי דוד, והחיבה היתירה שנודעה לה אצל יהודי מארוקו עשו אותה חלק בלתי־נפרד מכלל השכלתו של כל יודע עברית במארוקו. לשון שירתו של רדבא״ח נוטלת חלק בתודעתם הלשונית של יודעי ספר — וכאלה רבים היו — שבין יהודי מארוקו; ומהם היודעים לצטט ממנה טורים שלמים ואף שירים לא מעטים בעל־פה. שימוש הלשון אצל משוררנו עשוי אפוא להשפיע על כתיבתם ועל דיבורם של בני קהילה גדולה במשך מאתיים השנים שלאחר פטירת המשורר.

אחד הדברים המעניינים בשימוש זה הוא בפנייה אל כל רובדי הלשון העברית ואף אל הארמית והעמדתם זה בצד זה, עתים דרך מיזוג מלא ועתים דרך הרכבה וצירוף, ונושא זה הוא עניינו של מאמרנו.

השימוש הנרחב בכל מקורות הספרות העברית בשימושי הלשון ובשיבוצים ספרותיים יש בו כדי להעיד על בקיאותו הרבה של המשתמש ועל למדנותו. גם הזדקקותו של רבי דוד לנושאים הלכתיים כמו בפיוטו הארוך על הלכות שחיטה מעמידה דמות של תלמיד־חכם מובהק. מקור אחר לעניין זה הוא בעדותו של רבי משה מאימרן בהקדמה למהדורת אמשטרדאם: "… ועם שידיו רב לו בכל הש״ס, ובמדרשי האגדה שפתותיו שושנים, שנה ופירש כל דבר הקשה הלא הם כתובים על ספר כמוסים באוצרותיו…״. לאמור: יש לפנינו עדות על כתבים של רבי דוד בהלכה ובאגדה שלא הגיעו לדפוס, והעד משבח את הכתבים ואת הכותב (״שפתותיו שושנים״).

תיארנו עניין זה שכן השימוש ברובדי הלשון תלוי במוחלט בהיקף ידיעותיו ובלמדנותו של המשתמש. ואם נרצה לפרט יותר נוכל להיעזר בשירי השבח, ולהבדיל בשירי המספד, שכתב רבי דוד על תלמידי־החכמים, שבהם הוא מציין את המקורות שתלמיד חכם בקי בהם: מקרא משנה ותלמוד, ספרא וספרי ותוספתא, רש״י ורבנו תם, רבנו נסים והרי״ף, הרא״ש והרמב״ם, הרשב״א, הריב״ש והארבעה טורים, כללו של דבר, המעגל המקיף של ספרות ההלכה והאגדה והפרשנות עליה.

 עניין נוסף הקובע בשימוש ברובדי הלשון הוא באופי השירה ובעיקר בז׳אנר השירי העומד לפנינו, שכן לשונו של שיר מושפעת במישרין מן המקורות שמהם יונק השיר בענייניו. למשל, שירים העוסקים בי״ג העיקרים שואבים מספרות ההגות של ימי־הביניים הן ענייני תוכן והן ענייני לשון, ובאופן דומה נוהגים שירים המבססים עצמם על הקבלה ועל ספרות הנסתר. 

ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי

1          איגרת דומה שלח חיים קאנסינו ב־30 ביולי תכ״ח (1668), ובה הפציר במרקיז די לוס ויליז להשפיע על חצר המלוכה שימנוהו לתורגמן: ראה מאמרי, ״מזכרת יוחסין לבית קאנסינו מאוראן, אסופות — ספר השנה למדעי היהדות של ״יד הרב נסים״, ב (תשמ״ח), עמי שמה-שנח.

2           

היא Mariana de Austria, אמו של יורש הoran-03עצר קארלוס השני (1700-1665), שהיה בן ארבע במות אביו המלך פיליפ הרביעי. היות שהיה נער חולני ומוגבל מבחינה שכלית כונה קארלוס השני ״המכושף״ מלכותו התנהלה בידי יועצים ושרים בכירים ממונים מטעם.

 

Marie-Anne d'Autriche, parfois également appelée Marianne d'Autriche (en espagnol « Mariana ») (23 décembre 1634 à Vienne – 1696 à Madrid), fille aînée del’empereur Ferdinand III et de Marie-Anne d'Autriche, infante d'Espagne, était la sœur (puis la belle-mère) de l’empereur Léopold Ier du saint-Empire.

 

Charles II d'Espagne (Madrid, le 6 novembre 1661 – Madrid, le 1er novembre1700), dit l’Ensorcelé. Il fut roi des Espagnes, des Indes, de Naples, deSardaigne et de Sicileduc de Bourgogne et de Milan et souverain des Pays-Bas, entre 1665 et 1700, après la mort de son père Philippe IV d'Espagne.

Proclamé roi en 1665 à l'âge de quatre ans, sous la tutelle de sa mère Marie-Anne d'Autriche, il fut sans cesse gouverné : par sa mère, puis par Juan José d'Autriche (fils bâtard de Philippe IV), par sa femme, Marie Louise d'Orléans, et par ses ministres. La faiblesse de son pouvoir fut la cause de la décadence de lamaison de Habsbourg en Espagne. Les guerres soutenues contre la France se soldèrent par des déroutes successives : perte de la Franche-Comté suite à lapaix de Nimègue en 1678, perte du Luxembourg avec la trêve de Ratisbonne de 1684, invasion française de la Catalogne en 1691…

Charles II reçut le surnom d'« Ensorcelé » (Hechizado) car on attribuait son lamentable état physique à des influences néfastes et même diaboliques. Les mariages consanguins successifs contractés par ses ascendants royaux en sont certainement l'origine. Il resta toute sa vie une personne rachitique, malade et débile, mais aussi stérile. Sa stérilité et son incapacité à avoir un héritier fut la cause de graves conflits de succession dans les années qui précédèrent et suivirent sa mort, qui mit un terme définitif au règne de la Maison de Habsbourgsur les couronnes d'Espagne

קבוצת המכתבים פותחת ב־22 באוקטובר תכ״ז (1666), במכתבו של המושל הכללי של אוראן, המרקיז די לוס ויליז", שדיווח לחצר במדריד כי משרת התורגמן הראשי ללשון ערב נתפנתה במות יעקב קאנסינו ב־19 בספטמבר תכ״ו(1666). משרה זו היתה מוחזקת בירושה במשפחת קאנסינו כאות הוקרה על נאמנותם של בניה.

משום כך חייב היה המושל לפי שעה, למנות את חיים קאנסינו, בנו של הנפטר, אף על פי שלאמיתו של דבר חתר למנות נוצרי ספרדי למשרה. על כן נקב במכתבו למלכה העוצרת בשמותיהם של שלושה מועמדים שנראו לו מתאימים: חיים קאנסינו ושני אנשי צבא בכירים מבאי ביתו, והם: Capitan Capitan Don Diego Merino Don Diego Alonso De Angulo. נראה בעליל כי היה ברור למושל שתחילה עליו לגרש את היהודים מאוראן וכיוון שידע על כשלונות קודמיו נזהר שלא לנקוט לשון ברורה, אלא דיבר בתחילה בשבחם של המועמדים הנוצריים והיהודי כאחד.

ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב

חכמי משפחת אבן דנאן

הראשון הידוע לנו ממשפחה זו הוא רבי סעדיה בן דנאן מגרנצ׳ה. דומה שמגירוש קנ״א באה משפחה זו למערב. אף־על־פי שאין ראיה לדבר רגליים לדבר״. על כל פנים, ר׳ סעדיה היה בפאס בשנת רכ״ח. ומשם עבר כנראה לגרנצ׳ה. לפי מ

סלאת אלפאסיין

סלאת אלפאסיין

סורת משפחתית, בא ר׳ סעדיה מגרנצ׳ה לאוראן בגירוש רנ״ב, ושם מתו הוא ואביו, רבי מימון, במגיפה של שנת רנ״ג. למשפחת בן דנאן בפאס קשר בטוח לר׳ סעדיה מגרנצ׳ה, אבל החוליה המקשרת בינם לבינו נתרופפה בינם, ויש כמה גרסות לשחזורה..

 הערת המחבר : צ״ה אידלמן, ״חמדה גנוזה״, 1856, עמי xvn, כותב: ״ראיתי בספר היוחסין כת״י הנמצא בעיר אקספארד, כי משמד טוליטולה… ברח הר׳ מימון אבי ר״ס הגז׳… עם ריב״ש, והתשב״ץ ובאו לאלגזאיר״. וממנו שאבו כנראה טולידאנו ובךנאיים. אבל בכת״י היוחסין, היחיד שבאוקספורד, שעל פיו הוציא שנה לאחר מכן צ. פיליפובסקי את היוחסין השלם שלו, אין זכר לדברים אלה, ושם כתוב: ״ואז באו לאלגזייר ולוהראן… ור׳ מימון בר סעדיה נגאר בא לקוסטנטינה…״. נתחלף לו כנראה לאידלמן מימון בר סעדיה נגאר בסעדיה בר מימון ן׳ דנאן. אבל אף שראייתו מופרכת הרי העובדה שאנו מוצאים קשרים בין בני משפחת דוראן לבין בני משפחת ן׳ דנאן, מרמזת על קרבה מיוחדת שהיתה ביניהן, שמקורה כנראה בכד שהגיעו לאלג׳יר בצוותא. הרשב״ד נפגש בפאס עם ר׳ שלמה דוראן ומתכתב אתו (ראה: ״פאס וחכמיה״ [הע׳ 21 לעיל], ב, עמי 110) ; ר׳ סעדיה ן׳ דנאן מגראנאדה נפגש בפאס עם ר׳ שמעון דוראן בשנת רכ״ח (ראה: ר״ד עובדיה, ״קהלת צפרו״, ב, ירושלים, תשל״ה, עמי 143) ; הספר ״משיח אלמים״ של ר׳ יהודה כלאץ מאלג׳יר, שבכתב־יד, נמצא בספרייתו של רשב״ד. נראה אפוא כי יש אמת בהשערה הזאת, שבאו בשנת קנ״א למערב. ור׳ סעדיה נסע לגרנצ׳ה רק אחרי רכ״ח.

תעודה מספר 519 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצ"ל " קהלת צפרו כרך שני ".

519

מרכ׳׳ח

מ״כ בכ״י כמוהר״ר סעדיה ן׳ דנאן זלה״ה                         

שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס יע״א מעשה אירע בימי חכם אחד מהחכמים הקדמונים נ״ן ז״ל שהגמון אחד נתוכח עם החכם ואמר לו אני אראה לך מן התורה כי יש״ו הוא המשיח אף בשם רע שכניתם אליו, אמר לו החכם אמור היכן מצאתיו ויענה ההגמון ויאמר ייבוא ש׳ילה ו׳לו ר״ת יש״ו, מיד ענהו החכם עכשיו שאתה מביא ראשי תיבות אף אני אענך ממקום שבאת ואני דורש את כל המקרא בר״ת לא יסור שבט מיהודה וכו' ר״ת ל א ייסור שבט י ש מיהודה ומחוקק מבין ר״ת מום רגליו עד ר״ת רע כי יבוא שילה ולו ר״ת כישו יקהת עמים ר״ת יוד עין ישחקו עצמותיו באותה שעה שתק המין ולא מצא מענה ולבל ישכח ממני לפי שהוא כעין נבואה לכן העליתי אותו על ספר הצעיר החותם באדר השני המהודר שנת יהי מקורך ב ר ו ״ ך לפ״ק.                                     סעדיה אבן דנאן

בכתב יד רבי רפאל משה אלבאז ז״ל

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

אתרוגים בזמנינו רבים בהם יש חשש הרכבה, היות ועץ אתרוג מאד עין, לכן יש מרכיבים אותו, ומה גם שיש אתרוגים
שכשרותם הינם בגדר מסתמא שאינם מורכבים כמו האתרוג "המכונה זן "חזון איש", שבזמנו הרב חזון איש זצ"ל, חיפש אתרוג לא מורכב, ונדד עד לעיר שכם, בעבר היתה שם קהילה יהודית, ומשם לקח הרב אתרוג, לשנה הבאה, העץ כבר לא היה קיים, ומאז נדד הרב לצפת ת"ו, ושם הרב ראה עץ אתרוג פרא, והרב אמר מסברא מן הסתם שעץ זה אינו מורכב. ובזמנו שעלה ארצה הצדיק בבא סאלי, וחיפץ אחר אתרוג, והגיעו לאוזני הצדיק, שרוב האתרוגים בארץ מורכבים, פנה לסבא קדיש

הרב אברהם אסולין היו

הרב אברהם אסולין היו

א הסבא אלפנדרי זצ"ל, והורה לו שבעקבות חוסר אתרוגים ורובם מורכבים, שיקח אתרוגי מרוקו המיוחסים, אשר גדלים במרוקו,

ולכן ראוי ליראי השם לקחת אתרוגי
מרוקו (ובמקום לא נמצאים יקחו אתרוג, תימני שיש עליו מסורת…), שידועים בכשרותם, וביחוסם והם מוחזקים בלתי מורכבים, ויכולים לברך עליהם
בלי פקפוק, ראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן עו). וכן העידו עליהם גדולי המערב לפני הראשל"צ בספר
ישרי לב (דף א ע"ב), שהם כשרים ואינם מורכבים, ושכן נהגו מקדמת דנא גאוני מרוקו, לברך
עליהם ע"פ מסורת קדומה, וכן כתב בספר שדי חמד (ח"ו מערכת ד מינים דף עג), וז"ל ואתרוגים
הבאים מערי המערב הפנימי אם יש בהם שום חשש מורכב, שאלו ע"ז מלונדון מהרב רל"צ
מוהרד"כ וחקר ודרש והעידו ג' רבנים העיירות ההם שאין בהם שום חשש והוא ז"ל אישר
וקיים דבריהם. וכן כתב הגאון המפורסם הרב מכלוף אבוחצירא זצ"ל בשו"ת יפה שעה
וז"ל וידוע שאנן
בני מערבא רוב האתרוגים וכמעט כולם הם באים מערי סוס בתרא, וקבלה בידינו
מאבותינו ואבות אבותינו דור אחר דור שהאתרוגים ההם הם כשרים אליבא דכו"ע בלי
שום פקפוק. וגדולי עולם בכל הדורות ברכו עליהם, למרות שאין להם גריענים. דיברתי
עם הרה"ג הרב שניאור זלמן ריוח רב אזורי גזר, ואמר לי שיש אתרוגי מרוקו שיש בהם
גריענים. וכן בירך עליהם הרב "איש מצליח", וכן בנו הגאון הרב מאיר מאזוז מברך על
אתרוג מרוקו. וידוע שגם חסידי סטמאר מהדרים לקחת אתרוגי מרוקו, וכן הגרי"ש
אלישיב זצ"ל הקפיד לקחת אתרוגי מרוקו. ושמעתי מהגאון רבי יצחק כהן שליט"א רבה
של שכונת שמואל הנביא, שסידנא בבא סאלי הקפיד גם בארץ, מדי שנה לברך על אתרוג
מרוקו.
ולמעשה כיום בארץ ישנם מספר מטעים של אתרוגים יוצאי מרוקו, שגדלים בארץ, והם בעדיפות על פני אתרוגי מרוקו המובאים ארצה ממדינת מרוקו, בין המקומות הידועים לי, מטע ליד בית שמש, כדומני שהיא קשורה למשפחת הרב יודיוף, מטע במושב בית עוזיאל בהכשר הרב שנאור זלמן רווח שליט"א, רב אזורי גזר, ובדרום בישוב בית חלקיה, שאתרוגיהם נמכרים בכל הארץ, ואף השנה הובאו ארצה ממרוקו 1.500 אתרוגים, עם כל האישורים הנדרשים, כמו"כ בישיבת כסא רחמים בני ברק, ניתן להשיג שם אתרוגי מרוקו, גם בבני ברק ובשכונת הר נוף כמידי שנה נמכרים אתרוגים מרוקאים, וכן בשוק ארבעת המינים מוסיוף.
בברכת חג שמח
הרב אברהם אסולין

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר