ארכיון יומי: 28 בספטמבר 2013


עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאןיהודים_באטלס_010

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

פגישה עם פרופסור ח.ז.הירשברג

כ"א אייר תשט"ו – 13.5.1955

נפגשתי עם הסופר פרופסור חיים זאב הירשברג, ושוחחנו על היהודים הכפריים שבהרי האטלס. הסופר בא למרוקו לשם השלמת מחקר על יהדות צפון אפריקה.

בקשה להקמת מושב שיתופי.

כ"א באייר תשט"ו – 13.5.1955

ביום שישי הגעתי למזאגאן, עיירה הנמצאת במרחק כ-100 קילומטר מקזבלנקה. בשבת לאחר התפילה כשכל יהודי העיירה היו מרוכזים בבית הכנסת דיברתי בפני מתפללים אשר הקשיבו בדריכות לדברי. לאחר מכן נועדתי עם שלושים משפחות והרציתי בפניהן על צורות ההתיישבות. בין הנוכחים היו גל בעלי אמצעים אשר רכושם נאמד בחמישה מיליון פראנקים צרפתיים.

לאחר שאלות ותשובות הביעו רצונם להקים מושב שיתופי. יעצתי להם להחליט על כך בארץ לאחר שיווכחו בעצמם מה רצוי להם יותר, והוספתי כי מבלי להביע עמדה עקרונית בנושא, הרי יותר קל יהיה להפוך מושב עובדים רגיל למושב שיתופי מאשר להיפך

סיוע לעליית המעמד הבינוני

כ"ו באייר תשט"ו – 18.5.1955

נפגשתי עם מר וירט – בא כוח חברת רסקו. ביררנו שננו שטחי פעולה בהם נוכל להיעזר אחד בשני. באותו יום ביקרו אצלי הא"א וירט וצדיקוב, וביקשו ממני לעזור להם בארגון עולים להתיישבות מקב אנשי המעמד הבינוני באמצעו חברת רסקו.

כ"ג בנסן – 13.6.1955

שוחחתי עם מר צדיקוב, בר כוח חברת רסקו, בקשר לארגון אנשי טאנאכט וטאמאזרט כיחידת התיישבות של המעמד הבינוני, במסמיה שליד באר טוביה.

הסברה ולא תעמולה

בד בבד עם הקמת הארגונים להתיישבות, הייתי מרבה בדברי הסברה ועומד במיוחד על הקשיים הכרוכים בחיי ההתיישבות. מעולם לא נתפסתי לתעמולה ורודה. העדפתי להגזים בקשיים בכדי לא להביא את המתיישבים העתידים לידי אכזבה.

בעניין זה כותב ד"ר מתן – נציג משרד הבריאו, לתנועת המושבים בתאריך י"ח טבת תשט"ו – 10.1.1955 :

הייתי בסיור עם מר גרניקר בנשך 24 ימים, ביקרנו ב-26 כפרים ובכמה ערים נפגשנו עם כ-5000 איש. ידוע לי שמר גרניקר הסביר למועמדים לעליה ולהתיישבות את כל הקשיים המחכים להם בארץ, אפילו היה מגזים בקשיים אלה כדי להיות בטוח שהעולים יהיו מוכנים לכל.

לא שמעתי אף פעם שמר גרניקר הבטיח לאנשים תנאים נוחים, להיפך – הוא היה מתאר בפני המועמדים תמונה יותר אפרוה מן המציאות.

אינני שייך במישרין לענייני חקלאות. אבל נהירים לי די קשיי הקליטה ובמיוחד בחיי ההתיישבות. אני מרשה לעצמי לאמר כי מר גרניקר עושה את עבודתו בשם תנועת המושבים, בשטח ההסברה, בצורה הרצינית והאחראית ביותר.

עלי להוסיף כי מכתבי זה הוא ספונטאני והנני כותב אותו לפי יוזמתי אני "

פאס העיר-א.בשן-הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

פרופסור בשן

הרקע המדיני ומצב היהודים במרוקו 1873 – 1900

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

בין המאפיינים תקופה זו הן מסעות מלחמה של הסולטאנים נגד שבטים מרדניים, חולשה צבאית ותלות כלכלית במדינות אירופה, שמעורבותן הלכה וגברה עד השתלטותה של צרפת, נסיונות להנהיג רפורמה ומודרניזציה, אבל ללא הצלחה רבה.

מכות בידי שמים כמו בצורות, ארבה, מגפות שיהודי פאסל מחלות, החלישו את האוכלוסייה וגרמו לתמותה רבה. שמועות על מחלת סולטאן או מותו גרמו למהומות, או לנסיון של התערבות צבאית. כל זעזוע ביציבות עלול היה לגרום לפרעות ביהודים. 

בצעודות המתפרסמות בזה לראשונה ניתנים פרטים נוספים על הפרשה, והפעילות סביבה. כנזכר לעיל, פנה הנרי וורמס בשם " אגודת אחים " לשר החוץ ב – 20 באוגוסט 1873, וציין כי היהודי נאלץ לתת שוחד לממונה על בית המרחץ.

ההמשך כפי שנזכר לעיל. הוא מסיים באומרו שגם א. כרמיה 1796 – 1880, נשיא כי"ח משנת 1863, פנה בנדון לשלטונות צרפת כדי לטפל בנושא. כרמיה שלח מברקים זהים לנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, בבקשה שאלה יפנו לשלטונות מרוקו לשם שחרור הנאסרים.

שני הדיפלומטים שלחו את תורגמניהם לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ואחר כך נפגש השגריר הבריטי דרומונד האי עם הוזיר הנ"ך, והביע בפניו את מורת רוחו על היחס האכזרי של מושל פאס כלפי היהודים. ברגאש הבטיח שיחקור בדבר.

בעקבות הוראתו של שר החוץ הבריטי לג'והן דרומונד האי לחקור את האירוע, שלח האחרון תזכיר לראש ממשלת מרוקו סיד מוסה אבן חאמד ולוזירים, תוך ציטוט קטעים ממכתבו של הנ"ל של ה. וורמס לשר החוץ הבריטי. הוא כותב כי טיסו שגריר צרפת במרוקו והוא ביקשו ממוחמד ברגאש הוזיר לענייני חוץ לחקור אצל מושל פאס, ולהודיעו את תוצאות החקירה, על מנת לדווח לממשלות בריטניה וצרפת.

ואם ההסברים לא ינחו את הדעת, הם יודיעו על כך לוזיר הנ"ל, על מנת שזה יעביר את הדברים לידיעת הסולטאן. לפני שיימסר הדו"ח לממשלות הנזכרות, מוצע שהסולטאן יורה של שחרור הנאסרים, כי אם מעשים בָרבָריים כאלו יימשכו ללא ניסיון להפסיקם על ידי הסולטאן או על ידי הוזירים, עלול הדבר להשפיע לרעה על היחס הידידותי של ממשלות בריטניה וצרפת למרוקו, כי ליהודים ידידים בעלי עוצמה באירופה ובאמריקה, הדואגים לגורל אחיהם במרוקו.

ג'והן דרומונד האי עמד לימינם של היהודים במצוקתם והיה להם לפה. גם בנו שכיהן בתור סגן קונסול במוגדור בשנות ה- 70 של המאה ה – 19, היה ביחסים טובים עם יהודי המקום וחכמיו כשאלה נאבקו בפעילות על המיסיונרים האנגליקנים.

ממצאי החקירה של הוזיר לענייני חוץ, הגיעו תוך ימים ספורים לידי האי, שדיווח עליהם מיד לשר החוץ הבריטי ב -12 בספטמבר 1873.

בשנים אלה שלטו שלושה סולטאנים מבית פילאלי " מוחמד הרביעי אבן עבד אלחמאן – מאוגוסט 1859 ועד ספטמבר 1873, יורשו חסן הראשון, מ-12 בספטמבר 1873 עד 9 ביוני 1894, עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908.

גרסת המוסלמים.

גרסתו של הוזיר לתקרית הייתה שונה מזו של היהודים, והוא האשים אותם בתוצאות. שליח שהגיע מפאס למסור לברגאש את הסיפור כדלקמן : יהודים שיחדו את בעל בית המרחץ כדי לפגוש שם בלילה נשים מוסלמיות. על מנת לא לעורר חשד, התחפשו ולבשו שמלות של נשים. בצאתם התגלו, והותקפו על ידי מוסלמים שהובילום למושל.

עדותו של יהודי ומסקנתו של דרומונד האי.

דרומונד האי לא הסתפק בדיווח זה וחקר אצל יהודי, שסיפר לו את הדברים הבאים : יהודי שרצה לרחוץ במים חמים בגלל מצבו הבריאותי, שיחד את בעל בית המרחץ המוסלמי. נוסף לרחצה, הביא לשם מזון ויין כדי לערוך מסיבה, והמוסלמי השתכר.

 כיון שלביתו יצא שם רע כבר בעבר, חשדו השכנים ששוהות שם נשים מוסלמיות, לכן הותקפו היהודים בצאתם והובלו למושל שציווה להלקותם. המודיע היהודי הוסיף שאינו מאמין שיהודי כלשהו בפאס יסתבך עם נשים מוסלמיות.

להערכתו של דרומונד האי, עדותו של היהודי אמינה, אבל החולה היהודי וחבריו שנכנסו למרחץ עברו על חוקי המדינה האוסרים עליהם לרחוץ בבית מרחץ המיועד למוסלמים. אפילו בטנג'יר ( שם התנאים של הד'ימים טובים יותר מאשר בערים הפנימיות ) אין יהודי  ונוצרי מורשים להיכנס לבית מרחץ.

מוסד זה נחשב בארץ זו בתור מקום קדוש כמו אדמה קדושה, ומי שאינו מוסלם, אינו רשאי להיכנס. הוא מספר על ניסיון של נציג דיפלומטי שנכנס לבית מרחץ מוסלמי בלילה כשהוא מחופש למוסלם, נתגלה ובקושי הציל את חייו.

וזאת רק הודות לכך שהסולטאן הורה לוזיר לכתוב לו שיעזוב את מרוקו, ישא אישה, ואם יחיה כאדם בעל מוסר יורשה לחזור.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב. 

התקדימים לכך בדורות שקדמו לתזכיר.

היו סולטאנים שהטילו על נתיניהם חובת עבודה פגיעות בחיי הדתלממשל, כך היה בזמנו של איסמעיל 1672 – 1727, בין השאר חויב השייך של מכנאס באספקה לצבא הסולטאן במסעותיו.

גברים ונשים יהודים נאלצו לעבוד ולהעניק שירותים שונים בשביל השלטונות. מהן עבודות בזויות, שירות המכונה סוחרא. מהן עבודות המתבצעות על ידי אומנים ואומניות. רבי יעקב אבן צור 1673 – 1753 כתב על חברת החייטים שחייבת בביצוע עבודות לממשל, והבעיה הייתה איך לחלק את העול בין האומנים.

" לפני עמדו לדין כל חברת החייטין אודות האלשוכ'רה המוטלת עליהם בכ עת ועונה מאת המלך ירום הודו ומאת משרתיו " הוא כתב פסק דין בנידון בפאס שנת תק"ט – 1749. ( משפט וצדקה ביעקב, חלק ב' סימן קיט ). 

נשים נאלצו לתפור מדים, וגברים נדרשו לעסוק בעבודות קשות ובזויות כגון קבורת גופות, פינוי נבלות, ניקוי רחובות, הוקעת ראשיהם של מורדים על החומה, לעתים ללא תשלום וללא מזון. עדויות על כך במקורות יהודיים וזרים.

במכתבו של ג'ון דרומונד האי – קונסול בריטניה החל משנת 1845 ושגריר ביין השנים 1860 – 1886 – באוגוסט 1861, נאמר כי אין עבודה כפויה על יהודים. בפועל עבודות הכפייה נמשכו, וכשלוש שנים לאחר במכתב הקודם, כתב דרומונד האי לשר החוץ ב-11 בנובמבר 1964, כי הסולטאן הפסיק את עבודות הכפייה על היהודים.

1865 – אי היענות לדחיית עבודה לפני חג.

בתזכיר שהוגש לשמה מונטיפיורי מקהילות אחדות, ביניהן על ידי מנהיגי קהילת טנג'יר ב-25 באפיל 1864 מנויות הפרות של ההצהרה שניתנה לו על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי – שלט בשנים 1859 – 1873 -, כי בעלי מקצוע בין היהודים יעבדו רק מרצונם החופשי ותמורת תשלום – כאמור בסעיף 4 בהצהרה.

קהילת מוגדור התלוננה, כי נשים יהודיות וחייטים אולצו לתפור בגדים. והאחרונים ביקשו מהמושל דחיה של מספר ימים בגלל החג היהודי.

נוסף לכך שאלו כמה יקבלו  כתשלום עבור העבודה. כתשובה נאמר להם, כי יקבלו מאה וחמישים מלקות. הרב הראשי התייצב בפני המושל והעיר, כי הדבר מנוגד להצהרת הסולטאן. המושל הגיב כי הוא מוכן לתת לאיש אלף מלקות, והנושא אינו מעניין אותו.

ניתנה הוראה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי ב-27 בפברואר 1873 לא להטיל על היהודים מלאכות בזויות. הדבר ניתן בהקשר לאילוצם לעבוד בשבת ברבאט, אבל ההוראה לא בוצעה. הצהרה דומה על ידי יורשו חסן ה-1 למושל דמנאת ב-10 ביוני 1885. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר