ארכיון חודשי: אוקטובר 2013


משפחת אביחצירא-אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט אני יחייא אדהאן חזק

נועם אל חי מהולל

בכור הקדוש שמו נקרא. רבנו מסעוד אביחצירה

 

אבי שורה ורב נהורא. כלול מכל מדה יקרה. היה לישראל עטרה בכל עת צנה וסוחרה.

נאמן היה בכל שניו. לכל אדם בכל אנייניו. מאוד מאוד שפל וענו. זו התורה וזו שכרה

 

יחד כל החכמים הודו לו. מה נעים חלקו וגורלו. מעשיו מאו כמה גדלו. לשם האל גדול ונורא

ימי קדם בעת היינו. בצל כנפיו החסינו. כאב על בן רחם עלינו. זה מנהגו עם כל הנברא.

 

חנן דלים וגם אביונים. פיס אותם בסבר פנים. כרצון אדוני האדונים במעשה רב ידו גברה.

ידיד האל פדה משביה. כמה נפשות הוא החיה. הכל לשם רב עליליה. במדה משקל ומשורה.

 

אדוננו עלה בערה. בחודש זיו הדר הנקרא. בזכותו ירדו גשמי אורה. אז ליהודים הייתה אורה.

אשר צדיקים בו נתעלו. במחיצתם אדון בחר לו. צדיק זך וישר פעלו. גם על שכמו הייתה המשרה.

 

דַיָן דִין אמת לאמתו. בבואו בשובו בלכתו. הכל רצים שבים לקראתו. ללכת בדרך ישרה

הרביץ תורה רִבָה פעלים. לשם האל האדר באלים. להכניע עובדי גלולים. עלתה בידו הבחירה

 

אב לתורה לתעודה היה. צרכי אום טהרוה וגלויה. הטיל עליו יוסד נשיה. באימה בפחד במורא

נטה שכמו לסבול עול תורה. בגלוי ומה גם בסתרה. תפלתו הייתה טהורה. בדרך האמת נבחרה.

 

חכם בעוז מאוד התגבר. לכל שואל הוא משיב דבר. בדעה ותבונה לו הובר. מאל אשר יצר וברא.

זקן וגם ישב בישיבה. בדירה נאה וחשובה. וגם דעתו הייתה רחבה. במשנה וגם בגמרא

 

קבל עליו כמה יסורים. מאהבת יוצר מאורים. בם נכנס לחדרי חדרים. ליטול שכרו כשורה.

אשא עיני על ההרים. יברך מלכים ושרים. בברכת אבות הטהורים. הכתובה בספר התורה

 

מורה צדיק עיני העדה. ישא ברכה בלי מדה. אשר זכה לארץ חמדה. זכות אבותיו עמו שורה.

יוסיף יי שנית ידו. ישמור לו את בנו חמודו. יתקיים תלמודו בידו. וגם יהיה מאיר תורה.

 

צדיק אח טוב כמו גן רטוב. יאריך ימים בלקח טוב. הוא ובניו בכתר שם טוב. בזכות יצחק בן הגבירה.

חזק נפשות החלשות. ישנות ומה גם חדשות. לשמור ולקיים ולעשות. את כל חוקי מצוות התורה. 

קוים לדמותו.

 

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

סימן אני יחייא חזק

נועם אמת קְנֵה וכו. לה. מלך

אדון כל המעשים. ברוך ומבורך שמו. נמצא לכל הדורשים. יכפר עוון עמו. שת"ה עת"ה אתה. הוא הדַיָן והעד. יי מֶלֶך מָלַך ימלוך לעולם ועד.

יום יום לך קוינו. בכל עת ובכל עונה. חננו ועננו. למען השכינה. חול"ה גול"ה דל"ה. עת לחננה בא מועד.

יחיד נורא עלילות. קדש שמך עלינו. ישראל עם סגולה. קבץ נפוצותינו יוש"ב הש"ב תשי"ב. שבת חודש ומועד.

אתה השם אבינו. מעולם הוא שמך. יי אלוהינו. חון תחון על בניך. זכו"ר תזכו"ר בכו"ר. קול משמים יעיד.

חזק אמיץ השיבה. שופטינו כבראשונה. האל דגול מרבבה. שמע נא קול תחינה. אנ"א א"ל נ"א. חו"ס נ"א. אתה יודע ועד.

פיוט לברוך שאמר

נועם צהלי רני. סימן אני יחייא חזק.

אפתח פי בשיר. לשם אלחי נעלם. יצא וברא. העולמות כולם. אלהי"ם חיי"ם ומלך עולם. ברוך שאמר והיה העולם.

נגיל ונשמח. בעת התפילה. בפחד מורא. מנורא ילילה. יסי"ר ממנ"ו כ"ל נג"ע ומחלה. ברוך שאמר והיה העולם.

 יום יום יזהר. בעניין התפילה. ירחיק ממנו. כל פשע ועולה. ג"ם דב"ר אסו"ר חלילה. אל יוציא מפיו בדרך העולם.

חובה יתפלל. שלוש תפילות. שחרית ומנחה וערבית בקהילות. א"ז קול"ו ישמ"ע שומע תפילות. בכלל ישראל כאיש אחד כולם.

ישמע האדם ויבין לבבו. ירא את השם. בקומו ובשכבו. כ"ל ר"ע אוה"ב וקרוב יבוא. אל בית אלוהים. כי הוא חיי עולם.

אשרי האדם. המשכים ומעריב. אל התפילה. בבוקר ובערב. יאריך ימי"ם. ושנים ועולמים. ויזכה לראות. בבניין האולם.

חרדה ילבש. בעטיפת ציצית. גם תפילין. יהיו לו תחבושת. מג"ן וצנ"ה מחרב וקשת. אויבים ושונאים. משחיתים העולם.

זכות המצוות. העושה בטהרה. יצילו אתכם. מזעם ועברה. לש"ם דמי"ם בשפה ברורה. בזכות התורה. היא קיום העולם.

קבל תפילת. עמך ישראל. מהר שלח נא. מושיע וגואל. יבוא אליהו. יבשר עם האל. בבניין מקדש. שהוא אור העולם.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

מבוא :

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700-1948

לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

את הספרות הרבנית במאתיים וחמישים השנים בין 1700 ל-1948  אפשר לראות כחטיבה בפני עצמה. מעמדן הרוחני של הקהילות המרכזיות במרוקו, באלג׳יריה, בתוניסיה ולוב הקנה להן מקום מיוחד בקרב קהילות־ישראל. מרחבי אפריקה הצפונית, ולעתים גם מאירופה, ובמיוחד מאיטליה, פנו לחכמי הקהילות הללו בשאלות הלכתיות, או בבקשות לתת הסכמות לחיבורים רבניים. למרכז הרוחני שהקים באלג׳יר ר׳ יהודה עייאש במאה ה-18, למשל, היו פונים מגיברלטר שמערב הים־התיכון, מליוורנו, וכן מקהילות אחרות באפריקה הצפונית. יחסים אלה היו דו־סטריים: רבני אפריקה הצפונית שאבו גם הם מחכמתם ומתורתם של גדולי ישראל באירופה ובמזרח; ובספרייתו של ר׳ משה צבעון מאוראן שבאלג׳יריה, למשל, נמצאו מרבית ספרי היסוד בהלכה, במקרא, במוסר, בדרוש ובקבלה, שראו אור מאז המאה ה־16, וביניהם ספרים שהודפסו בפולין, בקיסרות ההאבסבורגית ובערי גרמניה.

מערכת יחסים זו התאפשרה בשל הקשר הימי הרצוף, שנתקיים בין המגרב לבין ערי איטליה; אך גם בין מקומות מרוחקים יחסית היו קשרים מפותחים למדי. חלק מתשובותיו של ר׳ פתחיה בירדוגו ממכנאס בראשית המאה ה־19 מופנות לקהילות קטנות ונידחות באזור האטלס; ובטרם צמחה הנהגה רוחנית מקומית בג׳רבה, היו מנהיגיה מפנים את שאלותיהם לחכמי תוניס. מובן שמנהיגי הקהילות ניצלו קשרים אלה, כדי לאכוף את סמכותם על אלה שביקשו להימלטמגזר־דין שהטילו עליהם בענייני גיטין, בפירעון חובות, בחלוקת ירושות וכיוצא באלה, ואכן אחידותה של ההלכה היהודית בכל אתר ואתר הקלה על משימתם זו.

גם ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה על יהודי המגרב. החכמים בשני המרכזים האלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומנהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המנהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מנהגים מסויימים כדי לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, בניגוד למנהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי תקופת תשרי. קהילות לוב קיבלה בתקופה זו כמעט את כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל.

ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה בשם ״ירושלים״. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם תמיד ידעו להבחין בין הדמות אפופת המסתורין שנצטיירה בעיניהם לבין המציאות, וודאי שלשד"רים היה תפקיד חשוב ביצירת הדימוי הזה.

נושא אחר המשותף לכלל ארצות המגרב היה הבעיה של העדר הדפוס עד אמצע המאה ה-19. היצירה של חכמי אפריקה הצפונית, שאותה נתאר להלן, נשארה נחלתם של מתי מעט בלבד; חלק ממנה הודפס אך חלק ניכר מתוכה נותר בכתב־יד; אין ספק שאחת הסיבות לכך היה העדר בתי־דפוס מקומיים עד לאמצע המאה ה-19. אמנם היו שני ניסיונות להקים בתי־דפוס באפריקה הצפונית – האחד בראשית המאה ה־16 בפאס, והאחר בשנת 1768בתוניס – אך ניסיונות אלה לא עלו יפה. מכל מקום חכמים ומשכילים הצליחו בדרכים שונות, ובמיוחד באמצעות שליחים שהגיעו מארץ־ישראל, לרכוש את מרבית הספרים התורניים שיצאו־לאור בדורות ההם.

 

אחד הגורמים לכך שמעגל יודעי ספר בתקופה הנדונה היה מצומצם נעוץ אולי בכך שיצירה הרוחנית נכתבה בלשון העברית, בדרך כלל בלשון רבנית, משובצת במליצות רבות, שרק מעטים ידעוה. הידע שרכש האדם הבינוני באותם ימים, הספיק לו בקושי לקריאת שמע, לתפילה מתוך הסידור, ולכל היותר לקריאת קטע מתוך החומש; דרך משל, תרגום חלקים מהתנ״ך לערבית־מגרבית, שנעשה בידי ר׳ רפאל בירדוגו ״לשון לימודים" (בכתב יד), נבע מכך, שבשעה שיצא מעירו מכנאס, לבקר בכפרים, מצא שאף מלמדי תינוקות היו משבשים את מובנם של הפסוקים שבמקרא. כנגד זה, העניין הגובר של האדם ״הבינוני״ ביצירה התרבותית שבמאה העשרים הקל על פרסום כתביהם של חכמי המגרב, והיו אנשים שנענו, ברצון, למימון ספריהם של החכמים.

התיאור ייגמר בשנת 1948, עם זאת יש לזכור, שהיו מקומות שבהם המשיכה להתפתח יצירה תורנית גם אחרי הקמת המדינה. ויתר על כן, הקמת המדינה וקיבוץ גלויות ה״מערב״ (=ה״מגרב) לתוכה, והמפגש עם האפשרויות הגדולות שבדפוס ושבעולם הספרים, עודדו את הפרסום של ספרות רבנית בעצמה רבה, וחלק נכבד מן הספרים שנתפרסמו בזמן זה, היה רב; ספרות רבנית זו ממשיכה להיכתב בעברית הרבנית, והמבואות לספרים שנועדו להציג באופן כללי את הספר, הם פחות טובים ממה שהיה מקובל בתקופה הקודמת. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ולפיכך נציין מעט מן הספרים בחלק השני בביבליוגרפיה.

על תודעת הרציפות והשינוי בתרבות כותב א״א אורבך את הדברים הבאים: ״שאלת ההמשכיות אינה פשוטה. אין קנה מידה מוכן מראש שלפיו נקבעת שמירת ההמשכיות. הדרך שבה ממשיכים ומעצבים את הרציפות קשורה ביחס שבין מידת עצמאות בלתי מוגבלת המופגנת בדחיית המסורת, לבין הנכונות לצמצומה המוחלט של העצמאות מתוך דבקות מוחלטת במסורת. כיום עלינו לראות את שתי הדרכים שנתגלו במשך ההיסטורי שלנו רבת החליפות כקשורות אחת בחברתה, ומעצבות ביחד את דמותה של התרבות היהודית, מתוך אותהתקוה שהביע רנ״ק [=ר׳ נחמן קרוכמל, מראשוני חכמת ישראל] שיש בכוח הקנקן לסבול ולהחזיק החדש והישן״.

נזכרתי בדברים הללו כאשר עיינתי בסדרת חיבוריהם של חכמי צפון-אפריקה, שעיקר פעילותם היתה המחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. אין לך ערך, למשל בספרי שו״ת, שאינו משתלב במערכת ״תורת החיים״ המסורתית למרות המפגש של התרבות היהודית עם התרבות הצרפתית ולמרות החידושים הרבים שהיא קלטה לתוכה. אין המכוון לשאלות פשוטות על מוצרים חדשים שנמצא להם העיקרון המקביל בהלכה הקובע את גדריהם, אף לא לשאלות כלכליות שהופנו על-די המנהל היהודי של בנק שבעליו הם נכרים; אלא בעיקר לתופעות שנתפשטו בקהילות ישראל ותבעו התייחסות; למשל, החרם המוחלט על משחק הקלפים בג׳רבה, או מניעת חדירתה של חברת כי״ח בצפרו, שתי קהילות שמרניות מובהקות.

דוגמה אחרת: ודאי שקשה לשייך לעולם של אחדות תרבותי שונה את כל הערכים היהודיים, וקשה לפשר בין חוק הממשלה להחזיר אבדת נוצרי או ערבי עם פסק שולחן ערוך ש״אבדת עכו״ם מותרת״. לפיכך נוצרו פרצות בהלכה היהודית, ועובדי הדואר נסעו בעגלה של הדואר הרתומה לבהמות כלאים. פרצות אלה הן פועל יוצא של המגע עם החברה הכללית ההולך וגובר בעולם מתפתח ודינאמי. עיקר גישתם של החכמים היא בדרך־כלל לחפש סמכות לפרצות אלה בתוך המסורת היהודית. הרציפות בטיעון כמו במינוח היא מוחלטת, לבד מן המונחים הטכניים החדשים, אבל אין מנוס מלקבל ערכים חברתיים ופוליטיים של המדינה המודרנית. לשון אחר, מתגלה פתיחות כשמדובר בעולם משתנה, אבל ההצדקה להסתגלות היא בערכים יהודיים פנימיים.

גישה דומה מתגלה בספריהם של חכמים, בפרט בתשובתיהם, שבהן בולט המגע הגובר עם סביבת הרוב המוסלמי: שותפויות שבהן הגוי עובד בשבת, חלב של גוי או תרופות מאירופה שבהן מעורב יין נסך, ״הלכות סחורה בדבר איסור״, כלומר מצרכים שהם אסורים ליהודים.

את גוף הדברים נתחיל על־פי הסדר הגיאוגרפי, ממזרח למערב: לוב ותוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו.

כידוע, לוב ותוניסיה הן יחידה גיאוגרפית־תרבותית אחת מצד ההשפעה האיטלקית בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן לבין איטליה עוד בתקופה הטרום קולוניאלית. באלג׳יריה ובמרוקו היו השפעות ספרדיות עוד במאה הט״ז והשפעות צרפתיות שהפכו לשלטון ישיר ולפרוטקטוראט במאה הי״ט והכ'. מצד אחר היתה חלוקה מובהקת בין היצירה במגרב העותמאני שכלל את לוב ותוניסיה וכן את אלג׳יריה לבין מרוקו: בעוד שהאזור המזרחי של המגרב המזרחי היתה לו אוריינטציה עותמאנית שהשתרעה מלב האימפריה העותמאנית ועד דרום מערב אירופה, כלומר איטליה וצרפת, היה החלק המערבי של המגרב, דהיינו מרוקו (אלמגרב אלאקצא ־ המגרב הקיצון, בערבית) עם הפנים לספרד ולפורטוגל ולאירופה האטלנטית בכלל. חכמי לוב, תוניסיה ואלג׳יריה הדפיסו ספריהם בליוורנו ובירושלים, ואילו חכמי מרוקו הדפיסו תחילה באמסטרדם ורק בסוף המאה הי״ט העדיפו את בתי־הדפוס בליוורנו, בירושלים ובאלכסנדריה בשל ירידת מרכז הספר היהודי בהולנד.

ברית מס 27-מבט על קהילת מראקש

ברית מספר 27

כתב העת של יהודי מרוקו

מבט על קהילת מראקש

העורך : אשר כנפו

ידיעות רבות לנו על עושר יצירותיהם של חכמי מ

בית הכנסת בית אל מראכש

בית הכנסת בית אל מראכש

רוקו במגוון, בכמות ובאיכות, ובזאת לא נפקד גם מקומם של חכמי מראכש. עם זאת רק מעט מיצירה ענקית זו זכה לצאת לאור בדפוס, ומאלה מעט מזעיר משל חכמי מראכש. יתירה מכך גם בכתבי-יד רק מעט השתמר מתורתם של חכמי מראכש; בספריות ברחבי תבל ובאוספים פרטיים הידועים, שרדו יחסית הרבה יותר יצירות בדפוס ובכתבי יד משל קהילות אחרות, שהן קטנות מקהילת מראכש בעתיקותן ובגודלן. בהן כאלה ששמע ישיבותיהן ורבניהן לא יצא לתהילה כשמע ישיבותיה ורבניה של מראכש. עובדת אי השתמרותן של יצירות החכמים והטיפול הלקוי בהן בעיר זו, אומרת דרשני, גם במאה העשרים שעה שקמו בתי דפוס במרוקו, וקהילות רבות נתעוררו להדפיס מיצירותותים של חכמיהן, נעדר מקומה של קהילת מראכש. היום יש אפוא צורך לאתר את הנותר לפליטה מיצירה זו ולהצילה מהכחדה, כדי להציב יד ושם לקהילת עתירת מעש ועתיקת יומין.

מזה ימים שאני עוסק בליקוט פירורים מיצירה מופלאה זו, ומכין קובץ שאלות ותשובות משל חכמי מראכש במאה הי״ח, כדי להציב גלעד לחכמים ואנשי מעשה, אשר חיו ופעלו, הגו ויצרו במקום זה, על אף כל הקשיים, ובל יהיה יגיעם ועמלם בתורה לריק חייו. וב״ה רואה אני ברכה בעמלי. להלן אני מפרסם תשובה אחת מהתשובות האצורות תחת ידי, העוסקת בענייני שידוכין.

מבוא לתשובה

הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים שידוכין, ובלשוננו הרווחת אירוסין. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין יעשו בשיקול דעת ומתינות. לאחר שהחתן או הורי החתן ביקשו את הכלה המיועדת או הוריה והללו נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין, כלומר קידושין. כל עוד היה קיים מוסד האירוסין, היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם שעה שאוחדו האירוסין [=הקידושין] והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין. ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין, בו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח

העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז  – הי"ח

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים. 

מידע זה, המובא בכרוניקה " שלשלת הקבלה " לרבי יחייא גדליה בן יוסף רע"ה – שמ"ח, 1515 – 1588, אינו מופיע במהדורות המודפסות ומצוי רק בנוסח שבכתב יד, והנה הדברים במקורם :

" הפרשים מרודוס הדרים במאלטה לכדו ספינה בים, הייתה הולכת משאלוניקי לצפת גליל העליון והיו בה שמונים נפשות, מלבד ערלים, וילחמו עליה וילכדוה ויבוזו כל היהודים ושללם אשר היה בתוכה.

ואחר כן הוליכום למאלטה וישומו ערך פדיונם עשרת אלפים צקיני, ונפדו תוך ימים מועטים, כי רבו המתנדבים מאיטאליאה ותורגמה ומארץ הצבי, ובתוכם נפדו גם שבויים אחרים שהיו שם בראשונה ( שלשלת הקבלה, כתב יד מוסקווה, אוסף גינזבורג 652, דף 214.

לא ידוע מה עלה בגורלם של היהודים הנזכרים לאחר ששוחררו ואן עלו ארצה לאחר פדייתם. מכל מקום, חשיבות מיוחדת מועדה לעדות זו בשל פירוטה את המספר הגדול של יהודים שהפליגו יחדיו, תופעה שלא הייתה ידועה קודם.

עוד יש להעיר, שהדבר אירע בשנות הפריחה של שלוניקי וצפת כאחת. אמנם מצויה עדות חיצונית על מאה יהודים, נשים וטף, לא ברור אם הכוונה למאה משפחות או סך הכול מאה נפשות, שהפליגו בשנת 1579 משלוניקי לצפת, אך אלה היו כבר שנים הראשונות של המשבר הכלכלי ושל הזעזועים הפוליטיים, שפגעו הן בשלוניקי והן – ואף ביתר שאת – בצפת.

מתעודה שפירסם א' הד מתברר, כי הקבוצה עגנה בנמל פמגוסטה שבקפריסין בדרכה לארץ, והמושל התורכי של קפריסין ביקש מהסולטאן מוראד השלישי 1574 – 1595, רשות לעכבם וליישבם באי – זאת לאחר שהניסיונות להעביר יהודים מצפת לקפריסין בשנת 1567 ובשנה שלאחריה לא עלו יפה.

ואמנם, הסולטאן הסכים עם רצונו של המושל לפתח את האי באמצעות היהודים, שנחשבו לגורם יצרני, ואישר את בקשתו. אין בידינו עדות מסייעת של המעשה או על סופו, וספק אם אםמנם יצאנ התיישבותם של היהודים הנזכרים בקפריסין אל הפועל.

לצורך עניינינו חשיבות הסיפור היא בכך, שהוא מלמדנו על עליות של קבוצות, ולא רק של יחידים, משלוניקי. יש לשער, שקבוצות נוספות יצאו אף הן בדרכן לארץ, אלא שלא נותרו עליהן עדויות.

גם בדורות שלאחר מכן עלו יהודים משלוניקי לצפת, למרות הקשיים הכלכליים ומרות ההידרדרות במתב הביטחון : התנפלות הדרוזים, עושק השלטונות המקומיים, סחטנות במסים, ושאר מרעין בישין. אמנם, היו עולים שלאחר תקופה מסויימת של שהות בצפת עברו לירושלים.

מעניין, למשל, הוא מקרהו של האנוס רבי יעקב בן חיים צמח, שנולד בח' סוון בשנת ש"ל או של"ג – 1570 או 1573, בתחילת המאה הט"ז בא רבי יעקב לשלוניקי, חזר ליהדות, ועלה לצפת בשנת שע"ט – 1619. כאן התפרנס מרפואה.

אלא שלאחר מכן נדד לדמשק, למד בישיבתו של רבי שמואל ויטאל, ובשובו עבר לכהן כחכם בירושלים. אף ידועים מקרים אחרים, בהם עברו העולים, אחר ישיבתם בצפת, לחברון. 

עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ו

המללאח היהודי ברבאט - קריספיל

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

בהפקתה של חוברת זו.

רבאט (״מנזר מבוצר״)

בירת מרוקו והעיר השנייה בגודלה במדינה. שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, מדרום לשפך הנהר בו רגרג. אגד-ערים הכולל את סלא שמעברו הצפוני של הנהר.

רבאט העתיקה סמוכה לחוף ולנמל שאינו פועל עוד מחמת סתימתו בסחף. בה ״המדינה״ – העיר המוסלמית, המלאח מצודה (מאה 17), ולידה מדרסה המשמשת מוזיאון לאמנות מרוקנית. במאה ה-20, משהיתה לבירת שטח החסות הצרפתי, נבנו מדרום לעיר העתיקה רובעי מגורים ומשרדים מודרניים בסגנון אירופי. האוכלוסייה גדלה. גידול האוכלוסין המואץ, שנמשך לאחר מתן העצמאות למרוקו, גרם גם להתפתחות משכנות עוני. עיקר תפקידיה של רבאט הם בתחומי המינהל, אך פועלת בה גם תעשיית טקסטיל ומזון ומייצרים בה שטיחים וחפצי עור. יש בה אוניברסיטה ומוזיאון ארכיאולוגי.

ראשיתה ביישוב סלא (Sala Colonia). את רבאט עצמה יסד, ב-1150 בערך, הח׳ליף עבד אל-מואמן, מייסד שושלת המווחדון. בימי הח׳ליף אבו יוסף אל-מנצור (1199-1984) הפכה ממשלט מבוצר לעיר גדולה. זמן רב היתה מרכז למסחר, וגם בסיס לשודדי ים, עד שמעמדה התערער במשך המאה ה-15, בשל כיבוש חלקים ניכרים של חוף מרוקו בידי פורטוגל. בראשית המאה ה-17 התיישבו בה (ובסלא) פליטים מוסלמים מספרד. הם הקימו במקום מעין רפובליקה עצמאית של שודדי ים, וזו הפילה פחדה על הימאים האירופים. ב-1657 השתלטו על רבאט סופית הסולטאנים משושלת העלאווים, והעיר התפתחה בהדרגה, כמוקד לסחר ימי וכמושב קונסולים זרים. רבאט היתה לבירת מרוקו רק ב-1912 עם הכיבוש הצרפתי. הכובשים העדיפוה על הערים ההיסטוריות האחרות במדינה, שבהן התרכזה ההתנגדות לשלטונם.

יהודים התיישבו בה באמצע המאה ה-16. הם ניהלו בה את עסקיהם והתגוררו בסלא הסמוכה, שבה ישבו יהודים מאז המאה ה-2. תקופה ארוכה היה האזור נתון להשפעה יהודית, ובמאה ה-8 לאחר התאסלמות האוכלוסייה המקומית, קמה בה כת שנטתה ליהדות. היא הושמדה בידי המווחדון.

אברהם אבן דאוד מזכיר את יהודי סלא ב״ספר הקבלה״ במחציית השניה של המאה ה-12. במאות ה-13 וה-14 פעלו בסלא סוחרים יהודים ממיורקה. לאחר 1550 פרחה הקהילה.

־׳ יעקב ששפורטש, מתנגדם של השבתאים, הצליח לשכך את התסיסה השבתאית בה. מישיבות רבאט יצאו תלמידי חכמים נודעים, כר׳ חיים בן עטר, שעלה ב-1741 לא״י, ר׳ שם טוב עטר, ר׳ שמואל דה אוילה ובנו ר׳ אליעזר ואחרים. ב-1807 נכפתה לראשונה על היהודים הישיבה במלאת רבים היגרו אז — בעיקר לאמריקה הדרומית – והיו משפחות עשירות שהתאסלמו. ב-1830 התיישבו במלאח יהודים מתלמסאן, ואולם, בוותיקי המלאח נידלדלו נם הם, בשל מדיניות ההפליה כלפיהם מצד הסולטאן מולאי סלימאן. בימי השלטון הצרפתי קמו מוסדות יהודיים ברבאט, כמרבית הדין הרבני(בוטל בידי הממשל ב-1965) בנשיאותם של הרבנים רפאל אנקאוה ויוסף בן עטר.

ב-1961 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ־11,000 נפש — 6.6% מכלל יהודי מרוקו. במבצע יכין עזבו את העיר כ-5,000 יהודים.

אתרים: המסגד מן המאה ה-11, המוזוליאום של המלך מוחמד החמישי, ארמון המלך היום ורובע הנציגויות, כולל זו של ישראל.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול שדריםהנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ג.פנקס השליחות

רשומות הקהילות בפנקס.

שליח א״י היוצא לדרכו נוטל אתו גם פנקס־שליחות. בפנקס השליחות רשמו ראשי הקהילות, וגם יחידים, את הסכומים שנתנו לשליח, אבל לא הסתפקו בזה אלא היו מעוררים בדבריהם גם את שאר הקהילות לעשות כמותם. הפנקס משמש איפוא, מצד אחד, עדות ביד השליחכלפי שולחיו, כמה קיבץ בכל מקום, ומאידך־גיםא הוא משמש לו חומר־תעמולה במקומות שהוא עתיד לילך אליהם. על פי רוב חוזרים מנהיגי הקהילות ברשימתם על תוכן אגרת השליחות בקיצור, מספרים על הרושם הרב שעשו דברי האגרת בקהילתם, ועתים הם מדגישים שנתנו מה שנתנו מתוך מאמץ מיוחד ומתוך אהבת הארץ למרות המצוקה שבה היו נתונים בימי בוא השליח. בקהילה שבה נתנו אך מעט, הם מצטדקים על כך במיוחד ומסבירים את הדבר בהתמעטות מספר התושבים, בעול המסים הרובץ עליהם, ובצרה מיוחדת שנתרגשה ובאה עליהם. בקהילות רבות מפרטים את סוג התרומות שנתנו לשליח: קופות, תרומת הצבור, תרומות יחידים, כספי מחצית השקל וכוי, במזומנים, בבגדים וכוי. וכן מפרטים את המטרות שלשמן נתנו: לשליחות, לשליח עצמו, למשרתו, להוצאות הדרך וכוי. ויש שמסיימים בתפלה, כגון! ״יהי רצון שיעלו לרצון לפני בעל הרצון כזבח וכקרבן״. (השליח מצדו אישר את קבלת הכספים בפנקס הקהילה, ועל כך ידובר בפרקים הבאים). עתים אנו מוצאים בפנקס גם סיכום שסיכם השליח את הכנסותיו והוצאותיו עד בואו למקום מסוים, או ידיעה שבמקום פלוני נשדד ממנו סך מסוים בידי לסטים. בקצת פנקסים רושם השליח במדור מיוחד גם רשימות מפורטות של ההוצאות שהוציא.

הגיעו לידינו כתריסר פנקסי־שליחות כאלה מדורות שונים, החל מהמאה השבע־עשרה, והם עשויים לשמש חומר רב־ענין לא רק לתולדות השליחות ולדרכי השלוחים, אלא גם לתולדות הקהילות בישראל בארצות שונות.

בשוב השליח משליחותו מסר ביד שולחיו את פנקס שליחותו, לא רק כדי שיווכחו באמתות חשבונותיו, אלא גם כדי שישמש מורה־דרך לשלוחים הבאים אחריו, שידעו למי לפנות בקהילות, מי הם המנהיגים הנדיבים, מי ומי בקהילות מסייע לשליח בפעולתו ומאכסנו בתוך ביתו. כמה שילמו הקהילות וכמה נשארו חייבות, או להיפך, בעד איזו תקופה שילמו מראש ״בתורת מוקדם״, כמה יש לגבות מיחידים שהתחייבו לשלם תרומות שנתיות למשך מספר שנים, וכוי.

הערת המחבר : רק בראשית שנת תרל״א (1870) התחילו מנהיגי הכוללים לפרסם ברבים חשבון הכנסות שלוחיהם. השליח הראשון שנהגו בו כך היה ר׳ רחמים יוסף פראנקו, שליח כוללות הספרדים בירושלים, שמנהיגי הכוללות פרסמו חשבון הכספים שאסף, ב״החבצלת״ שנה אי, גליון 2 (י״ב תשרי תרל״א). ובעקבותיו פרסם מנהיג עדת המערביים בירושלים שנה לאחר כך את חשבון שלוחם ר׳ משה מלכא ב״ד,חבצלת״ שנד, בי, גליון א׳—ו׳ (ז׳ תשרי—כ״ו חשון תרל״ב), ועל כך קיבל דברי־שבח מפי עורך העתון ומפי הסופר א. ב. גוסלובר, שראה בכך ״סימן טוב ומזל טוב לנו ולכל בני ישראל״ (שם, שנה בי, גליון כ״ה). ר׳ בנימין ב״ר יוחנן הכהן, שליח ירושלים לבוכארה, פרסם את חשבון שליחותו בדפוס בקונטרס מיוחד בשם ״זכרון לפני הי״ (ירושלם תרנ״ג).

הפנקס כמדריך

אין לשליח מדריך נאמן בדרכו ובפעולותיו בפנקסו של השליח שקדם לו באותו מקום. לפיכך משתדל כל שליח לקחת אתו לדרכו את פנקס השליח שקדם לו, ואם אין הוא מוצא פנקסו של שליח מאותה העיר השולחת, כגון שהפנקס אבד או שהשליח מת בדרכו, או שנתישן מפני שעבר זמן רב מאז הלך השליח הקודם, הרי הוא משתדל ליטול אתו פנקסו של שליח מעיר אחרת בא״י, וכך נוטל אתו, למשל, שליח צפת גם את פנקסו של שליח חברון שקדם לו באותן הארצות בחו״ל.

בפנקסו של ר׳ משה הלוי נזיר, שליח חברון בסוריה ובתורכיה בשנות תכ״ח—תל״א (1668—1671) רשומות 56 קהילות שבהן עבר ושנתנו לו תרומות שונות. ר׳ יוסף הכהן, שהלך באותה שליחות לאותן הארצות בשנת תל״ה (1675) העתיק לעצמו את פנקס־השליחות של ר׳ משה הלוי נזיר, והלך בעקבותיו, וגבה את התרומות שעליהן התחייבו בפגי השליח הקודם, והמשך העתקת הפנקס הקודם שימש לו לפנקס שליחותו הוא. וכן השתמש באותו פנקס כשיצא אחר־כך בשליחות צפת לאותן הארצות בשנת תמ״ד (1684). בראש אותו פנקס־שליחות בא העתק האגרת הכוללת, המשמשת יסוד לתרומות. שליח זה רשם בפנקס השליחות גם את הימים שבהם יצא ממקום ובא למקום, נוסח פסק־דין שפסק נגד סרבנים בקהילה אחת, העתק אגרת חשובה שמצא בדרכו וכוי.

אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט

 

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ואינקביזיציה 0002

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

2. ראשיתה של האינקויזיציה הלאוימית־הספרדית

הפעולה הראשונה המאורגנת מטעם המלכות נגד האנוסים ראשיתה ב־1477, השנה שבה יצאו המלכים הקתוליים במסע להרגעת הרוחות במדינה. משהגיעו לסביליה פנה אליהם הנזיר אלונסו די אוחידה (Hojeda), ממשיך דרכם של ויסנטי פרר ואלונסו די אספינה, העמידם על חומרת מצבה של האמונה הקתולית בעיר ותבע יסודה של אינקויזיציה. נראה שכיון לדעתם ולרצונם, שכן התיאור שמביא הכרוניסטן פרנאנדו דיל פולגאר על הביקור והפנייה יש בו כדי לרמז שהליכה זו לסביליה מכוונת היתה לשם בדיקת מצבה של האמונה במקום שרבו בו האנוסים.

הערת המחבר : הפנייה נעשתה באמצעות פרנציסקו די סנטיליאנה, שליחם של פרנאנדו ואיזבל בחצרהאפיפיור. הבולה המתירה הקמת אינקויזיציה הגיעה בדצמבר 1478 בשעה שהמלכים הקתוליים שהו בקורדובה. סודיות המשא־ומתן ניכרת מן העובדה שבכינוס כנסיה שנערך בסביליה בחדשים יולי־אוגוסט שנת 1478 לא דובר על ענין הכפירה כלל.

 אך יש להדגיש, שעל אף ההכרעה לעשות לתיקונה של האמונה ששקעה בסביליה לא נזדרזו המלכים הקתוליים לפתוח מיד בפעולת ביעור הכפירה כאשר ניתנה הסכמת סיכסטוס (ב־1478) בדבר יסודה של האינקויזיציה במלכות קסטיליה.עד שנתמנו האינקויזיטורים הראשונים עברו שנתים נוספות, ועד שהגיעו לסביליה ופתחו בה בפעולה עבדה שנה נוספת-ייתכן שכוחם של מתונים עוד היה עמהם, והם שהשפיעו שבתחי­לה יינקטו אמצעי חינוך והשפעה לחיסול הכפירה שפשתה.

הערת המחבר :   הכוונה לחינוך באמצעותו של קטכיזם, שהכין ארכיהגמונה של סביליה ״למאמינים שינהגועל־פיו בכל ארחות־חייהם״. צעד נוסף שנקטו: דרשות והטפות בכנסיות לשכנוע האנוסים לחיות חיים נוצריים. הקטכיזם, ששמו היה Catesismo de la doctrina, נתפרסם בסביליה בשנת 1478. הכריזו עליו בכנסיות והזכירוהו בכל דרשה. חסרים אנו כל ידיעות כיצד נעשה באמצעותו החינוך לנצרות טובה. הטענה שיש צורך לחנך בנצרות נתבססה על העובדה שהאנוסים מעולם לא חונכו בדתם החדשה. לשם חינוכם נדרשה תקופח של שמונה חדשים. תקופה זו הוחלט עליה כבר בכינוס הכנסיה שנערך ב־Agde שבפרובאנס בשנת 506, וזוהי גם הצעתו של אלונסו די אספינה.

 ואולי בהשפעתם נגנזה לזמן מה התכנית להקמת בית־הדין בסביליה, שלפי הטענה היתה דבקותם של אנוסיה בדת ישראל מן הגדולות ביותר שבמדינה. אולם גניזה זו לא היתה ארוכה מדי ומלחמת ה״גישות״ לשאלת הקונברסוס עברה במהרה לפסים אחרים, ביחוד לאחד שגברה השפעתו של טורקימדה ונתחזק מעמדו. ויכוח פומבי התנהל באותו זמן בין שתי סיעות: האחת שמותר לנו לכנותה ״ליברלית״, ושתבעה יחם של סובלנות, ובראשה עמד ארכיהגמונה של סביליה! השניה שמותר לנו לכנותה ״קיצונית׳/ ושתבעה צעדים נמרצים לביעור הכפירה, ובראשה הפריור של מנזר סנטה־קרוס בםיגוביה. פרטי גישותיהן ייבחנו להלן.

בּולת יִסוּדה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית היא הבסיס החוקי למוסד לאומי זה. כל הבּולות שניתנו לאחריה אינן נובעות אלא מבולה זו ומסתמכות עליה. למעשה הללו באות רק לשנותה או לסטות ממנה. לאחרונה אסף ברנרדינו ללרקה ופירסם את הבולות הנוגעות לאינקויזיציה ואת חליפת־המכתבים  בין המלכים הקתוליים לאפיפיור סיכסטוס הרביעי בדבר הקמת האינקויזיציה והסדרת סמכויותיהם של האינקויזיטורים ומינוייהם. כבר בבדיקתו של החומר הרשמי הזה עולים לפנינו אותם לבטים שנתלבט בהם האפיפיור בשעה שבא להוציא מידיו נשק שכוחו רב במהותו ולמסרו לידיו של השלטון החילוני, ואפילו המדובר במלכים שזכו לתואר ״המלכים הקתוליים״, שהתכוונו לנצל ויכוח פנימי זה לצרכי שלטון.

בולת־היסוד נשתמרה כשהעתק ממנה מצורף לכתב־המינוי שניתן מאת המלכים הקתוליים לנזירים הבאצ׳יליֶר חואן די סן מרטין, פריור המנזר של סן־פבלו בבורגוס, ויקאר במסדר הדומיניקני, ומאיסטרי מיגֶל די מוריליו, לשמש בסביליה. לבולה ולכתב־המינוי צורפה פניית שני האינקויזיטורים אל אצילי אנדלוסיה וראשי עריה להיענות להם ולעזור להם בפעולתם לביעור הכפירה. כתב־המינוי ניתן ב־27 בספטמבר 1480, והם החלו בפעולתם בינואר 1481. אף ההפסקות בתאריכים, כפי שכבר צוין לעיל, מורות על שיקולים ועל קשיים גם יחד. שיקולים אלה היו פנימיים מעיקרם, אך ייתכן והיו גם גורמי־חוץ, היחסים עם פורטוגל ועם צרפת, שהביאו לידי כך שהשעה לא היתה כשרה.

בפנייתם ביקשו האינקויזיטורים את האצילים ואת ראשי הערים שיסגירו לידיהם את האנוסים שברחו מסביליה ובאו לחסות בצלם וליהנות מהגנתם. בפנייתם זו הסבירו כי הסיבות שהביאו להקמתה של האינקויזיציה היו ההכרח להילחם בכפירה שפשתה במדינה בעטיָם של אנוסים שבאו מן היהדות. מן הבולה שצורפה אל כתב־־המינוי לומדים אנו כמה פרטים על פנייתם הרשמית של המלכים הקתוליים ועל רצונו של סיכסטוס שאדמת ספרד תטוהר מכופרים (קרי מאורים).

בדבריו התכוון לכיבושה של גרנדה, והדעת נותנת שניתנו לאפיפיור הבטחות בכיוון זה. ואשר לסמכות מינוי אינקויזיטורים – זו היתה מלאה, מאחר שניתנה ההבטחה לפעול לגירוש המוסלמים ממעוזם האחרון בחצי האי.סמכותם של האינקויזיטורים היתה לגבי קסטיליה כולה, שהועמדה בסביליה למבחן. אין לדעת אם כוונת השליטים היתה שבית־דין זה יפעל לאחר־מכן במקום אחר. גם משנוסד בית־הדין בסיאודד ריאל ב־1483 הוא נוסד לכל הארכיהגמוניה של טולידו. נמצאנו למדים שבכל בית־דין כאילו הועמדו למבחן כל שיטתה של האינקויזיציה ודרך תגובתה של האוכלוסייה ויחסה למוסד־מדינה זה.

מן החומר, שנשתמד לנו מן התקופה הראשונה לפעולת האינקויזיציה, נוכל ללמוד על הדרך שנקטו בימים ראשונים אלה: החמרה בענשים. ועל אף העובדה שלא הגיעו לידינו תיקיהם של נידוני סביליה, יש בידינו עדויות הרבה המעידות על דרכם האכזרית של האינקויזיטורים. הדעת נותנת שהיתה כאן תנופה האפיינית לראשיתה של כל פעולה, ומגמתה ללמד לקח. ידוע המעשה בבני־ביתו של שושן בסביליה; ריכוז בית־הסוהר של האינקויזיציה ובית־דינה במבצר טריאנה! המגפה שפרצה בעיר וצאתם של אנוסים רבים מן העיר, ואינקויזיטורים בעקבותיהם, ופעולתם נגדם בכל מקום שבו מצאו מקלט. ברנאלדיס מונה את העולים על המוקד בעיר סביליה בשנות 1488-1481 עד למעלה מ־700 איש, ולמוחזרים לחיק הכנסיה הוא קובע מספר העולה על 5000 איש.

הערת המחבר :  כרוניקה, פרק 44, עמוד 600. ליורנטי לעומתו (שם) קובע את מספרי הנידונים בסביליהדבדיאוסיסה של קאדים לשנת 1481 בלבד ל־2000 איש. הוא מסתמך על ההיסטוריון הישועי מריאנה. לפי פולגאד זכו לכפרת עוונות 15,000 נפש ונשרפו 2000 איש בכל האזור (כרוניקה, מהדורת מאטה־קאריאסו, עמוד 438 ואילך! ועיין גם פ׳ קנטירה, ספרד 4 [1944], עמוד 336 ואילך). אבל במקום אחר בכרוניקה (עמוד 337) הוא מונה 4000 בתים ויותר של אנוסים באנדלוסיה, ביחוד בסביליה ובקורדובה. כל אלד. בדחו. מריאנה מביא מספר של 17,000 נפש שזכו לכפרה, 400 P. Mariana, Historia de Espana, Lib XXIV, C. XVII, fol. ליורקה, שם, עמוד 83, חולק על הנחה זו וטוען שאין מספרי מריאנה נכונים. לענין זה יש להשוות עוד את המספרים שהביא ולירה (.Cronica, Madrid 1927, p. 123 s). הוא מונה 1500 נשרפים ולמעלה מ־4000 מוחזרים לחיק ד,כנסיה. ליד מספרים אלה רשומה הערתו של היירונימו סוריטה, כי עד שנת 1520 נשרפו באדכיהגמוניה של סביליה למעלה מ־4000 איש, ולמעלה מ־20,000 הוחזרו לחיק הכנסיה. הוא הוסיף כי בסך־הכל נידונו בארכיהגמיניה זו למעלה מ־100,000 איש! ייתכן שמספרים אלה הם מספרי־התרשמות, ואם ההתרשמות היא גדולה כל־כך מסתבר שלא מעטים היו נידוניה של האינקויזיציה.

מספרים אלה, כפי שמביאם כרוניסטן שלא הצטיין באהבת ישראל, נמוכים הם לאין ערוך מכל המספרים שהגיעו לידינו. כשלעצמם מאלפים הם לגבי דרכו של המוסד. ולא באה פרשת סביליה אלא לציין, כי המעשה בה, בשנותיה הראשונות של האינקויזיציה, שימש פינה ויתד לדרכו של המוסד לאחר־ כך. ולא בא טורקימדה, שפתח בפעולתו הרשמית רבת התנופה לאחר שנוסד בית־הדין בסביליה, אלא להמשיך בקו שכבר נקבע בימיה הראשונים של האינקויזיציה באנדלוסיה.

اسرائيل بالعربية – اليهود في المغرب

 

انتصار دولة اسرائيل على العدوان المصري في حرب يوم كيبور 1973

Posted: 01 Oct 2013 06:10 PM PDT

بدأت الحرب في 6 تشرين أول 1973 بهجوم القوات المصرية والسورية على اسرائيل – واستمرت حتى 24 تشرين أول 1973. فاجئ هذا الهجوم دولة اسرائيل, ودار القتال بشكل أساسي على ثلاثة جبهات رئيسية: الجبهة الشمالية, الجبهة الجنوبية ومحور البحر الابيض المتوسط.

https://mail.google.com/mail/h/mx271fcrolul/?&v=c&th=1417851c1c318740

Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31

Ce schema d'idee, fausse autant que desobligeante, a la vie dure et on en retrouve la trace jusqu'en Afrique Noire :

«Au moment ou la France fit la conquete du Tafilalet, la population juive de Colomb-Bechar et des villages environna

nts a double et meme triple en quelque temps, ces commergants-nes se trouvant attires par le gain facile qu'offrent  le trafic d'armes et le ravitaillement des troupes ennemies.»

Qu'elle soit a mettre au compte de la malveillance, de l'ignorance ou de la maladresse, l'explication reste simpliste ; elle ignore les conditions de vie anterieures et ne rend pas compte des realites qui ont pu determiner ces Juifs tafilaliens a quitter leur village {Bou- 'Anane, Bou- Dnib, Rissani, Erfoud, Ksar-es-Souk, Azrou, Kerrando, Gourrama, Midelt, Talsint, A'in-Ch'ir…) pour s'installer a Colomb-Bechar …ce qui ne manqua pas d’emouvoir les autorites marocaines, inquietes du desequilibre economique entraine par cet exode :

«Cet acte etabli le 27  Qa'da 1298  soit le 12  aout 1920  n'est pas tres ancien ; il date de l'epoque ou le trafic economique etait detourne vers Colomb-Bechar, et [ou] de nombreux membres de la communaute juive du Tafilalet ont ete tentes d’emigrer vers Colomb-Bechar, ponant ainsi prejudice a I'economie du Tafilalet.»

Car, outre les TORDJMAN, qui jouerent le role de traducteurs- interpretes entre les populations indigenes et les Francais, les AMOUYAL, BENCHETRIT, BENITAH, BENSEMHOUN, DAHAN, ILLOUZ, MAMANE, NEZRI, TEBOUL…, venus du Tafilalet etaient surtout de petits commercants et des artisans bijoutiers, dinandiers, tailleurs, ferblantiers, savetiers…

Le cas des rabbins n'est guere particulier puisque, en ce temps-la, n'etant pas remuneres par leur communaute, ils doivent presque tous exercer un metier. 

Rabbi Ya'akov Abehssera fut l'ancetre de nombreux rabbins, qui ont anime la vie religieuse de la quasi-totalite des communautes du Tafilalet et dont quelques-uns ont marque leur epoque :

Rabbi Aaron Abehssera, lui-meme fils de Rabbi Ya 'akov Abehssera, eut cinq fils rabbins

 Rabbi Chalom Abehssera)

Rabbi Israel Abehssera (Baba Sale), puis son fils Baba Ha'im

Rabbi Shmouel Abehssera

Rabbi Youssef Abehssera ( Babassou Hazan)

Rabbi David Abehssera (Babadou), fut le heros malheureux, a Rissani, d'un episode tragique de l'histoire de la region

 les armees francaises venaient d'occuper le Tafilalet, d'ou la dissidence, menee par 'Ngadi, les harcelait. Moulay Bel Kacem tenta de soulever les habitants, sans succes. 

II se persuada que les Francais etaient renseignes par les Juifs et voulut s'en prendre a leurs biens pour les terroriser, avant de menacer de massacrer toute la communaute de Rissani. C'est alors que s'offrant en otage pour proteger ses ouailles, Babadou fut impitoyablement assassine le jour de Chabbat, 14  Kislev 5680   ( 6 decembre 1920

  Ce denouement tragique allait pousser les derniers membres de la famille Abehssera a quitter la region, donnant ainsi le signal du dernier exode massif de Juifs tafilaliens vers Colomb-Bechar.

Rabbi Chalom Abehssera est ne a Rissani (Maroc) en 1892  ce qui allait determiner la suite de l'existence de ce petit-fils du Tsadik Rabbi Ya'cov Abehssera : si comme descendants de son illustre aieul, il devait tres tot se consacrer a l'etude de la Torah, il fut aussi marque par l'histoire des Juifs sahariens, persecutes a Sijilmassaen en 1050 massacres au Touat en 1492  ou ne beneficiant guere d'un sort plus enviable, a son epoque, dans ce Tafilalet de la dissidence, ou il a vu le jour.

Guide spirituel des Juifs de Colomb-Bechar, reconnu et venere de tous pour sa grande sagesse, sa competence, son immense erudition et sa simplicite, il fut, en tant que president du tribunal rabbinique et dayyan, l'arbitre inconteste des differents qui pouvaient surgirce que montre son ouvrage Melitz Tov.

Rabbi Chalom Abehssera mourut en 1974  a Marseille ou il est enterre ; depuis cette date, son mausolee est un lieu de pelerinage et, chaque annee la Hiloula de Rabbi Chalom Abehssera reunit des juifs venud de Lyon, Paris….pour se recueillir, prier et celebrer la mémoire du venere Grand Rabbin

מארץ מבוא השמש – הירשברג

הירשברגהזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

הן הוכיחו עד כמה אינה מאירה האספקלריה, שבה רואים בני עם אחד את זולתם, מה לקויה היא בעיקום וטשטוש וזיוף, ואין חילוק בדבר, אם דעות מסולפות אלה חיוביות הן או שליליות.העיקר הוא שאינן הולמות את האמת. המשפט של הנוכרי , הפרט והכלל, היחיד והעם, נחרץ לא על סמך הכרה ודעת, אלא דווקא מתוך התנכרות להן, לפעמים שלא מדעת, על יסוד דפוסי דעת סטריאוטיפיים ונוקשים, שהתגבשו בזמן מן הזמנים. ודעות קדומות אלה עדיין כוחן יפה, הן פועלות מתחת לסף ההכרה ומפעילות תגובות בהיסח הדעת

לפנים התפרנסו יהודי ג'רבה מטוויית צמר, אריגה, צביעה, עיבוד מתכות וצורפות, מרוכלות ואפילו מעיבוד כרמי גפנים, שענביהם היו מספקים יין כשר. העשירים היו עוסקים במסחר באבנים טובות. בדורות האחרונים נותרו בידי היהודים רק פרנסות אחדות מאלה שמנינו. מאז נתפרסם שמם של שני הכפרים הללו אבד משהו מהתום שהיה נסוך על חיי יהודים אלה, וכמעט שעלול להתעורר הרושם כאילו נעשה כאן משהו גם לראווה.

אולם עם זאת העובדה בעינה עומדת. התלמידים היושבים בתתי המדרש ומתפלפלים בהלכה לא לראווה הם עוסקים בתורה. אין הם נושאים את עיניהם לתפקידים של חזנים ורבנים מסדרי האשכבות בקהילות צרפתיות, אלא לומדים לשמה. וראייה לכך החברות, שמתכנסים הם בהן לאחר עמל יום כדי להגות בספרים. הקשבתי לשיעור בנביאים, מפיו של הרב וזיפה כהן ( שבא כציר לקונגרס הכ"ד ונפטר בירושלים, במחלה שתקפה אותו ) באגודת " עטרת ציון ", ונתרשמתי מדבריו השקולים ומהעברית הצחה שבה השמיע את דבריו – ויותר מהמה  מקהל התלמידים המבוגרים, שהשתתפו באופן פעיל בשיעור.

מאורע מיוחד בחיי כל אדם הוא  ביקור ב " גריבה – " המופלאה ", שמו של בית הכנסת הגדול שבחארה הקטנה. הבניין הנוכחי אינו ישן, אבל אין ספק שהוא הוקם במקום בית כנסת קדום. אגדות שונות נרקמו מסביב לבית זה, ולפיהן קיימת ה "גריבה , עוד מימי בית ראשון. היא התפרסמה בנסים שנתרחשו בה, ומקודשת גם בעיני המוסלמים ברחבי תוניסיה. כדי לאכסן את המבקרים הרבים הוקמה ליד בית הכנסת אכסניה גדולה, בניין בן קומתיים, ובו חדרים רבים.

בית כנסת זה הוא מקום עליות לאלפים רבים, הנוהים אליו בהמוניהם מכל תוניסיה ואפילו מטארצות אחרות, כדי להתפלל בו. במיוחד גדול מספר המבקרים בל"ג בעומר, אבל רגילים הם לבוא במשך כל השנה. בגלל קדושתה של ה , גריבה , אין בית כנסת שני בחארה הקטנה ומקיימים רק בתי מדרשות, שבהם לומדים ומתפללים בימים ובזמנים שאין קריאת התורה נוהגת בהם, ולכן אין מחזיקים בהם ספרי תורה

כל זאת כדי שיתכנסו כולם בימי הקריאה רק ב " גריבה ". כאם גם מראים את המקום, ששם הושקעה האבן מבית המקדש הראשון, שהביאוה הגולים. האגדה הניידת קושרת את היישוב ביהודי בג'רבה עם יואב, שברדפו את הפלשתים הגיע עד הלום.

קירות ה , גריבה " מכוסים לוחות זיכרון ומתנות שונות. בכוסות טמונות השמן זורקים המבקרים מטבעות כסף וכלי זהב, המונחים כאן לראווה. תכשיטים וכלי כסף רבים טמונים באוצר ה " גריבה ,. לפי המסופר לא מעט הצליחו לשדוד הנאצים בבואם לאי.

בזמן ביקורי בחארה הקטנה עזבו כבר כמחצית תושביה את הכפר, וחצרות רבות עברו לידי הערבים. איש לא דיבר על זה, אבל בפניהם של כולם ניכרת הייתה השאלה והדאגה : מה יהיה על ה " גריבה " , כשהכפר ייעזב כליל על ידי היהודים ? עצב חרישי של תשעה באב רבץ על הכפר, שנראה בעיני כעיר חרבה. ובכל זאת הפליג רבה של החארה הקטנה אתי יחד באניה מחיפה בדרכו חזרה למקום מושבו. עדיין לא נמצאה השעה כשרה לעלייה לצמיתות לארץ.

בחארה הגדולה לא הורגשה הפחתת התושבים בגלל העלייה לארץ ישראל. כאן עדיין התנועה בכל תנופתה. שוחחתי עם הרבנים במקום, מהם היו שביקרו כבר בארץ ישראל, אבל לכלל עלייה עדיין לא הגיעו. בחארה כבירה ראיתי על קירות בתים רבים מצויירת צורת החמסה, היא מסוגננת לפעמים כמנורה של חמישה קנים. סימן, שנערכה בבית שמחה של מצוה, כגון חגיגת בר מצצוה או חתונה. הופעת הציור משמשת הזמנה לתושבי העיירה.

בפתחי הבתים בג'רבה קבועים זנבות דגים. זאת עושים כדי שתהא ברכה שרויה בבית. כאן נפרץ גם מנהג לקרוא לאנשים בשמות מיני דגים : חויתה, שלביה, בוג'יד, וזיפה, מנני, קרוס. מלכתחילה נראה מנהג זה מוזר בעיני. אולם האם הוא תמוה יותר מאשר שמות בהמות וחיות הנהוגים אצלנו ?.

באזור קפצה נוהגים לקרוא לילדים בשמות הנגזרים מ " חמש ", להגנה מפני מזיקים. והרי כמה שמות הנוהגים בשביל בנות ובנים : ח'ימוס, ח'מיסה, ח'מסאנה. כי אכן עדיין נפוצות כאן האמונות ברוחות ובשדים וב " עין הרע " ומרובים אמצעי ההגנה מפניהם. במיוחד יש לשמור על הנולדים, ואת ראשיהם של התינוקות הנימולים מורחים בצואה, מפני עין הרע.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

ארבעה מלאכים ממונים על מימות העולם : לכל אחד תקופתו, שבה הוא דואג, כי המים לא יזוהמו ולא ייטמאו ולא יורעלו על ידי המזיקים. אולם בין משמר יוצר למשמר נכנס יש שנייה אחת, שבה ניתנת הרשות למזיקים להזיק, ולכן יש להיזהר ולא לשתות מים בליל התקופה. מסוכנים במיוחד תקופת תמוז. אמונות דומות קיימות גם אצל המוסלמים

אי פעם נפוצות היו אמונות אלה גם בין יהודי אירופה. באחת מהתשובות על השאלות המרובות שנשאל אחד הרבנים המפורסמים של ג'רבה בעניין זה, אומר הוא : יש חכמים אינם חשים לתקופה, אבל אנחנו אין מגלים את הדבר להמון העם, שלא לזלזל בשום מנהג בעולם והולכים אחר המנהג כבר.

כאן בדרום עדיין לא בעל המנהג של פיטום הבנות לפני כניסתן לחופה. ילדה משודכת שמים אותה כאילו במעצר בית, מאכילים אותה דברים המפטמים ומשתדלים שתמעט בתנועותיה, וזאת כדי שתוסיף במשקל ותשמין יפה. אישה שמנה ומפוטמת, עד שהיא מתנועעת בקושי, זהו אידיאל היופי של יהודי תוניסיה השמרנים.

מבין החגיגות הדתיות הנהוגות בכל רחבי תוניסיה יש להזכיר את חגיגת יתרו, הנערכת ביום חמישי בפרשת יתרו. הנערים מקבלים אז מיני מטעמים ושוחטים לכבודם יונים. נראה, שמנהג הסעודות לבנים, נפוץ היה בכל צפון אפריקה, אם כי לא דווקא בפרשת יתרו. במרוקו נהגו לערכו לפני חג השבועות. מכל מקום ברור, שקשור הוא במתן תורה וקבלת עול המצוות על ידי הבנים.

מנהג הביקור בגריבה לא ביטל את הביקורים לקברי רבנים מפורסמים. אחדים מהם נמצאים בתוניס, כעת בתוכה של העיר, רבי אברהם כהן " באבא רבי, נפטר תע"ה : רבי אברהם בן מוסא נפטר תק"א : רבי יצחק לומברוזו תקי"ב : רבי מסעוד רפאל אלפאסי תקל"א : רבי יוסף בסמוט תקל"ה : רבי אליהו גביזון תקנ"ה : רבי חיים טייב תקצ"ז . מחוץ לתוניס מפורסמים קברי הצדיקים בתסתור, נאבל, אל-כאף, אל-חאמה ( ליד קאבס ), וג'רבה.

את תוניס העיר מכנים בשפ פאריס הקטנה. אולם בחברה היהודית שבילית שעות על שעות שררה אווירה של עיירה יהודית. משהו מהתמימות היהודית, מהעממיות הנלבבת. ואם בתוניס ככה, בערי השדה, בפאקס, בג'רבה על אחת כמה וכמה. ראשיה של יהדות תוניסיה, אפילו אלה שהכרתם הלאומית נפגמה עקב החינוך הצרפתי, שמרו גם הם על מידה רבה של עממיות, אותה המידה, שאינה מרשה להם לפסוח על ראשי עם מעונה ונדכא ולהרגיש את עצמם מורמים ממנו.

ואין זה רק מהשפה אל החוץ. דווקא המתבוללים הקיצוניים מהדור ההולך עדיין שפת העם, היהודית ערבית, שגורה בפיהם, יותר מאשר בפי הצעירים. הזקנים עדיין זוכרים את הליכות אבותיהםף מנהגיהם, אף שפלותם ועלבונם. סוף סוף רק שבעים שנה חלפו מאז נכנסה צרפת לתוניסיה, ולא ביום אחד הפכו יהודי תוניסיה לצרפתים.

פלישת הנאצים לתוניסיה, גיוס הצעירים היהודים לעבודות כפייה, קנסות כבדים שהוטלו על הקהילות, זכורים יפה בחברה היהודית, שעדיין לא התאוששה מההלם. ספרים אחדים נתפרסמו על אותה תקופה ועל קורבנות הנאצים, שנרצחו במחנות העבודה, מהם שנכתבו מיד לאחר השיחרור ומהם שיצאו לאור מקרוב

ובכל זאת לא שעת פנאי היא ליהודי תוניסיה לשקוע בהרהורים. רבים חוששים מפני הצפוי להם בעתיד. שנה האחרונה עזבו כעשרת אלפים יהודים, כלומר כאחד עשר אחוז למאה את תוניסיה. כמחציתם עלו למדינת ישראל, מחציתם התפזרו לכל רוח.

ברוב בוודאי פנו למטרו פולין – לצרפת, לפאריס. שם ייטחנו בריחיים של העיר הגדולה, יאבדו את דמות דיוקנם היהודית, ייהפכו לאבק אדם, ולא ייוודע כי באו אל קרבה

סוף פרק תוניסיה. מארץ מבוא השמש. הביא לכתב אלי פילו

מבצע יכין – שמואל שגב

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנותמבצע יכין היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

4 – בשבי הסלקציה.

הקמת מדינת ישראל, פתחה את השערים לרווחה לפני עולים יהודים, בשיעורים שהתנועה הציונית לא הורגלה להם מעולם. מתוך נאמנות ליעודה הציוני, קלטה המדינה הצעירה במחצית השנייה של 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, למעלה ממאה אלף נפש, מרביתם ניצולי השואה באירופה.

אוניות רעועות הביאו ממחנות הפליטים באירופה וממחנה המעצר בקפריסין רבבות עולים, ביניהם כ-5.000 חולים כרוניים ונכים. איש בישראל לא העלה אז על דעתו, כי לאחר המוראות שעברו עליהם במחנה ההשמדה, יישארו יהודים חולים אלה באירופה.

כשוך הקרבות, גאה זרם העלייה ומדינת ישראל הוצפה ברבבות יהודים שבאו להקים בה את ביתם החדש. בשנת 1949 היה ממוצע העלייה כ-20 אלף נפש לחודש, לעתים עד אלף עולים ביום. ואמנם, הודות למדיניות של עלייה בלתי מוגבלת באו לישראל בתקופה של 30 חודש – בין מאי 1948 ועד למחצית 1951 – קרוב ל-600 אלף עולים, מחציתם ניצולי השואה והמחצית האחרת מארצות המזרח התיכון, לפי הפירוט הבא :

עיראק – 121 אלף נפש ; תימן – 45 אלף ; תורכיה – 31 אלף ; לוב – 31 אלף ; איראן – 25 אלף ; ומצרים – 16 אלף. נוסף על כך באו מארצות צפון אפריקה 44.5 אלף נפש, לפי הפירוט הבא : מרוקו – 30 אלף ; תוניסיה – 13 אלף ואלג'יריה – 1.500 נפש.

כך שסך הכול העלייה מארצות " המגרב " באותה תקופה של שלושים חודש, היה מזערי בהשוואה לעלייה האירופית, או אפילו בהשוואה לעלייה מעיראק.

אך כבר בשלב מוקדם זה, היה ברור שישראל איננה מסוגלת לשאת לבדה בנטל קיבוץ הגלויות. כמדינה קטנה שזה אך נחלצה ממלחמה לעצמאותה, לא היו בידי ישראל כלים להתמודד עם קבוצות עולים, השונות כל כך זו מזו, בשפתן, בתרבותן ובאורחות חייהן.

עומס גדול במיוחד היה על שירותי הרפואה ; מחנות העולים התמלאו עוד טרם הוקמו בהם שירותי תברואה מינימאליים. רבים מהעולים – בן אם היו אלה ניצולי השואה או יוצאי ארצות האסלאם – היו חולים בשחפת, גרענת, דיזנטריה, ומחלות מין. הילדים סבלו מתת תזונה ולמעלה מ-30 אלף ילדים היו נגועים בגזזת.

בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.

פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.

אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.

עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.

הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.

מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.

בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.

על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.

תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.

תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.

לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.

על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "

הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

 רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה. פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו הוא אחד המאפיינים התרבותיים החשובים הערצת הקדושים 001ביותר שיש לקבוצה זו ונפוץ מאוד בכל שכבות העם.

עצירת השמש נגרמת באמצעות אמירה בלבד, או באמצעות תקיעת חפץ כלשהו, לרוב מקל, בקיר או באדמה, על־ידי הקדוש עצמו או על־ידי אדם אחר. עם הוצאת החפץ ממקומו יורד הלילה בבת אחת. ר׳ יהודה בן-חובב עצר את השמש כשתקע מקל באדמה, כדי להספיק להביא את ר׳ מרדכי מול אל־עין לקבורה בכפר אקקא לפני כניסת השבת! חכם שפעל בזכות הקדוש, עצר את השמש בעזרת ענף עץ שתקע בקיר, כדי לסיים את קבורתו של ר׳ שלמה בן־לחנס.

בשעת פטירתו יכול הקדוש להפעיל את כוחות הטבע לשם העמדת קברו, כמו אבנים גדולות או סלעים שניתקים מן ההר ומכסים אותו. לפעמים הוא מפעיל סערה, רוח וגשם והם מעידים על צערו ואבלו של הטבע על פטירתו. הקדוש יכול להפעיל סערה, רוח וגשם גם בחייו וגם לאחר מותו, בעיקר כדי להראות מורת רוח מביקור בקברו של אדם שאינו טהור.

הקדוש שולט על המים וביכולתו לעשות פעולות שונות הקשורות אליהם: על ר׳ יעקב אשכנזי מסופר, שהיה הופך את המים לכל דבר שרצה; הקדוש יכול להתהלך על הים כשהוא יושב על מחצלת או על שטיח, והים מוביל אותו למחוז חפצו כפי שמספרת המסורת המפורסמת על ר׳ יעקב אביחצירא. הקדוש יכול לעצור את הים עוד בחייו וגם לאחר מותו. כדי למנוע את הצפת העיר רבאט על־ידי הים תקע ר׳ אליעזר דאבילה יתד באדמה, בנוכחות מלך מרוקו, ומי הים הגיעו עד היתד ונעצרו. כאשר הים הסוער נכנס לתוך בית־הקברות של הנוצרים וגם לתוך בית־הקברות של היהודים במוגאדור, מימיו הגיעו עד ליד קברו של ר׳ חיים פינטו ושם נעצרו. ביכולתו של הקדוש לעצור נהר העולה על גדותיו. כך ניצלו כפרים משיטפון על־ידי ר׳ אהרון אסולין, ר׳ אלעזר הכהן ור׳ ישראל מוריוסף.

אחד התפקידים הבולטים שמילאו קדושים מסוימים במרוקו היה ביצירת גשם. בעת בצורת היו פונים היהודיםלקדוש החי או משתטחים על קברו של קדוש ועושים שחיטה לכבודו ומבקשים שיביא גשם. ר׳ יהונתן סרירו ור׳ יוסף באג׳איו נענו לבקשת היהודים והתפללו והגשם ירד. על חזן איזו ור׳ רפאל אנקאווה מסופר שהסכימו להתפלל לגשם לפי בקשת היהודים, אך הודיעו שכאשר הגשם יירד הם ימותו, וכך היה: ר׳ רפאל אנקאווה הלך בראש תהלוכה לבית־הקברות היהודי, כשאחריו באו יהודי העיר והילדים בידיים קשורות, כולם יחפים. בבית הקברות שמו אפר על ראשם. כשירד גשם, התחיל ר׳ רפאל לגסוס: על קבריהם של איית אל־כהן, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יעקב קניזל ור׳ עמרם בן־ דיוואן היו היהודים משתטחים ועושים שחיטה בבקשם גשם; בתקופה שלא היו גשמים, הודיע ר׳ אברהם ואזאנה לאשה בחלום שלמחרת יהיו מים בנהר, והנס הרשים את הכפר.        

103           הערת המחבר : עדות מעניינת יש לנו בספרו של ר׳ אברהם סבע, צרור המור, ויניציה ש״ו, בפירושו לפרשת בחוקות,, דף קד ע״ב ודף קה ע״א: ״,.. ונתתי גשמים בעתם… אמרו שמכת בצורת שקולה כנגד כל המכות. ואמר ׳גשמיכם בעתם׳ ולא אמר ׳ונתתי לכם גשמים׳ להורות שהגשמים הם שלנו… וזה היה תפארת עוזנו כשקבלו אותנו האומות לפי שהיינו יודעים להביא המים בעתם, ובזה אומרים רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה היות לנו הכח להוריד הגשמים בעתם בכח תפילתנו, ודבר מפורסם הוא כי על זה התנאי קבלו אותנו בארץ העמים כשגלינו מארצנו… וכבר קרה כזה כי במלכות ארגון בזמן עצירה השליכו היהודים כולם מחוץ לעיר וסגרו השערים בעדם, עד שיביאו המים״. על עניין זה בספרד הנוצרית ראה ש׳ ברשטיין, דיוואן שירי הקודש של שלמה בן משלם די פיארה, סינסינטי 1948 , עמי ה: ראה שלמה בן ווירגא, שבט יהודה, הנובר תרט״ו, עמ' 109

מסורות רבות מספרות על מעיין שנוצר על־ידי נס שחולל הקדוש, כמו במקרים של ר׳ דוד ומשה, ר׳ מרדכי מול אל־עין, וקאייד אל־גאבא. הקדוש יכול גם להחזיר מים למעיין שהתייבש: ר׳ חיים בן־עטר החזיר חיים לשני מעיינות שהיו שייכים ליהודי, וזה חזר בתשובה בעקבות הנס; ר׳ דוד ומשה גרם למעיין שליד מקום קבורתו להתמלא מים, כדי שהמבקרים הצמאים יוכלו לשתות לרוויה.

נס אחר הקשור למים קורה כשמים יוצאים ממצבתו של הקדוש ביום ההילולה כדי לבשר למעריצים שבקשתם נעתרה.

הרבה מסורות קושרות את הקדושים לבעלי חיים. לפי הוראת השולטן נכנס ר׳ שאול נחמיאש לחדר אריות, ליטף אותם ודבר לא קרה לו ואריה בא למקום שבו היה ר׳ שלמה חמיאש, אך לא העז להתקרב אליו: על ר׳ אברהם ואזאנה מסופר שפעם, כאשר היה בחיים, הוציא צפרדע מתוך נחש שבלע אותו: כלב עמד על רגליו ליד קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, בעת קריאת תורה, וגם כאשר קראו את ההגדה של פסח. כשמת בחול המועד, קבר אותו בעליו עם תכריכין.

ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועויינת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על שס דליטאעולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.

א. האולטרה אורתודוקסיה במאבק מול ״אליאנס״

יש לראות את חדירת ההשפעה הליטאית למרוקו בתחילת המאה ה־20 בהקשר הרחב של המאבק הכולל שניהלה היהדות החרדית נגד ״אויבי היהדות״. בתוך ההגדרה ״אויבי היהדות״ מצויה גם ״אליאנס״, חלוצת המודרניזציה היהודית בצפון אפריקה ומחלוצות החינוך המודרני בארץ־ישראל וב״יישוב הישן״. המפגש של יהודי מרוקו עם המודרניזציה נערך תחת חסותה של צרפת הקולוניאלית ותחת כנפיה של התרבות הצרפתית, שראתה את עצמה בעת ההיא כציוויליזציה המתקדמת ביותר ביקום. סוכנת התרבות הצרפתית בקרב היהודים היתה חברת ״אליאנס״.

רשת ״אליאנס״ הוקמה על ידי יהודים צרפתים בפאריז בשנת 1860. מטרתה המוצהרת היתה לשפר את מצב היהודים בעולם באמצעות עזרה פוליטית, תרבותית וכלכלית. היהודים בצפון אפריקה לא נשארו אדישים ל״קסמיו של המערב״ והגיבו בחיוב רב לסיוע יהודי צרפת התרבותיים. גולת הכותרת של שליחות תרבותית זו היתה הקמת רשת בתי ספר ומוסדות חינוך בכל הפזורה היהודית בארצות האסלאם ואגן הים התיכון. סגל ההוראה של ״אליאנס״ דבק במשימתו בקנאות, והשליחות להפצת תרבות צרפת הפכה למעין פולחן. בית הספר הראשון של ״אליאנס״ בצפון אפריקה נפתח במרוקו בעיר תיטואן ב־1862, כשנתיים לאחר הקמת החברה. עוד לפני כינון הפרוטקטורט (1912) פתחה ״אליאנס״ עשרים וחמישה בתי ספר בשלוש־עשרה נקודות יישוב, ולאחר כינונו נפתחו עוד עשרים ואחד בתי ספר בתשע־עשרה נקודות יישוב נוספות. בשיאה היתה רשת ״אליאנס״ פרושה בשלושים ושניים יישובים במרוקו כשבבעלותה פעלו ארבעים ושישה בתי ספר.

מאז ש״אליאנס״ החלה את פעילותה החינוכית במרוקו נוצר קונפליקט בינה, כמטפחת החינוך האירופאי המודרני, לבין מטפחי החינוך היהודי המסורתי. הקונפליקט שהיה מובן בנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות ששררו בקהילה היהודית במרוקו, קיבל תפנית והקצנה לאחר שהרב זאב הלפרין התיישב בה. הקונפליקט באופיו החדש נמשך לאורך כל המאה ה־20 עד ימינו, ולמעשה לא הסתיים גם לאחר היציאה הגדולה של יהודי צפון אפריקה מארצותיהם. לטעמם של החרדים ״אליאנס״ כרוכה עד היום בעבותות היסטוריים עם מה שהם מכנים ״אוייבי היהדות״, והיא משמשת נושא שרבנים שואבים ממנו דוגמאות ל״נזקים״ שנגרמו ליהדות הספרדית. הקונפליקט ההיסטורי היה בלתי נמנע מעצם מטרותיה הכוללניות של ״אליאנס״, אשר שאפה ליצור שינוי מהותי בחברה היהודית המסורתית, כשמולה עמדו מטפחי החינוך היהודי הדתי הלוחמני ושמרו בכל מחיר על הקיים.

הערת המחבר : ראו להלן בפרק הרביעי את התבטאותו של הרב שך לגבי אי בשלותם של יהודים ספרדים להנהגה. יש לציין שלא כל מטפחי החינוך המסורתי ראו ב״אליאנס״ אויב וכמי שגרמה נזק ליהודים ממוצא ספרדי. הרב יעקב משה טולדנו, כותב דברי שבח ל״אליאנס״ בספרו(תשמ״ט),נר המערב – תולדות ישראל במרוקו. ירושלים: הספריה הספרדית. עמי רפ״ח.

״אליאנס״ ביקשה להקנות בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון השכלה באמצעות רשת בתי ספר. מפעילי בתי הספר התכוונו לחרוג ממשימת ההוראה כבלעדית וחתרו להפצת ערכי הציוויליזציה המערבית כפי שנתפסו באידיאולוגיות של האמנציפציה. כך ניסחה ״אליאנס״ את מטרותיה: ״משיהפוך היהודי לאיש המערב ולבן תרבות, יהיה לאזרח הגון וישר של הארץ שבה הוא חי. המודל הוא היהודי המשוחרר המודרני של אירופה המערבית״.

לחברת ״אליאנס״ לא היו ספקות לגבי עליונות התרבות המערבית בכל שטחי החיים. הנחלת תרבות זו היתה לתפיסתה הדרך לקדמה והאמצעי היחיד לרגנרציה של היהודי המזרחי ה״מנוון״. קריאת תיגר זו על היהודי ״המזרחי המנוון״ היא גם קריאת תיגר על החברה המסורתית ודרך החינוך שלה.

״אליאנס״ ביקשה באופן מוצהר, למצוא לפי הבנתה את שביל הזהב בין תביעות החיים המודרניים לבין התחשבות במסורת העתיקה. אולם עצם הרגנרציה שביקשה לחולל התבססה על ביקורת קשה של החברה המסורתית, על האמונות הטפלות שדבקו ביהודים המקומיים ובקנאותם החשוכה של הרבנים. בין המורים של ״אליאנס״ לבין הרבנים שררה יריבות על עיצוב נפש הדורות הבאים כאשר כל צד מאמץ לו אידיאולוגיה שונה לחלוטין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2013
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר