גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הערת המחבר.

 בשנת 1965 ראה אור ספרי " עם חותר אל החוף " שנושאו הוא ההעפלה לארץ – עלייה ב' -. בדפי אותו ספר סירתי גם על ההתנגדות של ההנהלה הציונית למפעל זה. לאחר השואה נתרככה התנגדות זו, אולם בשלהי 1947 ובתחילת 1948 החליטה ההנהלה הציונית, בלחצה של ממשלת ארצות הברית לעכב שתי אוניות שהפליגו עם חמישה עשר אלף מעפילים. 

שהיתי בטנג'יר ימים ספורים אך הם היו מלאי עניין. ביקשתי שאחד מאנשי המקום יצטרף אלי לביקורי במרוקו הספרדית. שמעתי וידעתי הרבה על הדיקטטורה של פראנקו, ולא היה לי חשק להיכנס יחידי לארץ זו.

נוסף על כך, באשרת הכניסה שקיבלתי מן הקונסול הספרדי בקזבלנקה הותר לי רק לעבור במרוקו הספרדית. יכולתי להיכנס שמה ולצאת בחזרה בו ביום. ערכתי עם אנשי טנג'יר תוכנית נסיעה. השכם בבוקר אצא לבירת מרוקו הספרדית – טיטואן.

בא עמי מתנדב שהצטרף אלי לנסיעה זו. פגשתי בו בימי השיחות עם כל הקבוצה. הוא היה מבוגר יותר מן האחרים, נמוך קומה, מרכיב משקפים וכולו נראה כאיש מדע. הוא התעתד לעלות לישראל ונועד לשמש כמזכירו האישי של הרב נסים, הראשון לציון.

בשעה מוקדמת בבוקר הופיע המלווה המתנדב לפני דלת בית מלוני. במכונית הקטנה ישבה אשתו, צעירה מאוד, ממוצא הונגרי, לבושה לפי צו האופנה האחרון בפריס. אחרי שמלווי – שמו נשמט מזיכרוני – הוציא מכיסו סידור וקרא בכוונה רבה את תפילת הדרך – יצאנו מטנג'יר.

המרחב החופשי מסביב לעיר היה קטן, ובטרם הגענו הבחני בבניין רב מידות העומד בתוך חלקת ביצה הגדורה בגדר תיל כפול ומשולש. לא היו חלונות בבניין. מלווי המלומד אמר לי : " קול אמריקה ", תחנת תמסורת רבת כוח להעברת שידורי " רול אמריקה " לאירופה ולאסיה.

בגבול טיפל בעניינים המלווה. הוא הודיע שאנו נוסעים לטיתואן ונחזור לטנג'יר בגבול אחר. למזלנו הרע החל לרדת גשם סוחף, הכביש לא היה כל כך טוב, והיינו מוכרחים להאט את המלך מכוניתנו הקטנה. הגענו לעיירה, העמדנו את האוטו ליד מדרכה ברחוב הראשי, ומלווי הלך לחפש קשר ליהודי המקום.

כעבור כחצי שעה חזר והודיע שלא מצא את האיש שביקש. נסענו הלאה, ושוב בגשם סוחף, ושוב הגענו לעיירה. עצרנו ושב וחברי יצא עוד פעם לחפש מכרים. הוא חזר ועמו איש יהודי. התנהלה שיחה ביניהם שיחה בספרדית.

האיש שאל מי אני וידידי משיב " חפה ". אינני יודע ספרדית, אבל הבינותי שהוצגתי כ " שיף " איש חשוב מאוד בתנועה. הלא הביט בי, שקל את המצב זמן מה, ענה מה שענה, והלך לו. מלווי הודיע לי שהמצב הפוליטי הוא חמור, חוששים מכל איש זר, והאיש המקומי, מכרו, חשש להביא אותי אל היהודים המקומיים.

בעיירות בהן עברנו, יש כיכר מרכזית בכל עיירה, שם מצויה הבאר המספקת מים לכל התושבים. מעל הבאר – העמוד האופייני לכל עיירה ספרדית. מחוברים אליו ארבעה פנסים, הפונים לארבע רוחות השמים, מתחתם פסל המדונה.

הרחובות נקיים. הדיקטטורה יודעת להשליט גם סדר וניקיון. ברחובות אין תנועה רבה, אולי בשל הגשם ואולי מפני השעה במוקדמת של הבוקר. והנה חוצה את הכיכר קצין ספרדי, מפוטם, לבוש שחורים, בתוספת גוון אדום על הכובע, על החזה, על השרוולים, ובצדי המכנסיים.

הוא פוסע בצעדים כבדים ומדודים. אקדח על ירכו, חרב ארוכה מצלצלת על המדרכה, ולצדו, אוחזת בזרועו, מטופפת, אשתו המיניאטורית, בהירה, בהירה. והנה בשולי הכיכר מהלך חייל שחום עור של " לגיון הזרים " הספרדי. קרוע ובלוי, צנום. אפשר להבחין שהוא סובל מתת תזונה. הכל נראה כמו סצינת מ " כרמן ".

אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים לעיירה גדולה יותר הנקראת בצרפתית " לאראש , ובספרדית – לאראצ'י. ידידי מסיע את המכונית אל בית העומד בסמטה, נכנס וחזר בלוויית איש יהודי, אחד מראשי הציונות במקום. אשת מלווי נעלמת אל תוך הבית, ואילו אני לא הוזמנתי.

בעל הבית זרק מבטים חשדניים סביבו ומוביל אותי לתוך מחסן גדול ואפל. שם ישבנו על ספסלים ושוחחנו. מצבם בכלכלי של היהודים במקום הוא בכל רע. אין פרנסה ואין עבודה. השמועות על השינויים הפוליטיים הקרבים ועל סיפוח מרוקו הספרדית למרוקו, מוסיפים על המבוכה ועל אי היציבות.

היהודים רוצים לעלות לישראל, אבל קשריהם עם הארץ רופפים. אסור להם להתקשר לירושלים, אסור לשליח זר לבוא לארצם. תחת שלטונו של פרנקו אסור להתארגן אסור להסביר ולפעול. הכל מסדרים היהודים דרך טנג'יר. השלטון אינו מתנגד לעליית יהודים לישראל, אם כי אין הדבר נאמר בגלוי. והיהודים, חוששים מפני כל גילוי של יוזמה.

" אתם רואים " אומר האיש, לא יכולתי להזמינכם לביתי ולהציע לכם ספל קפה, מחשש עינא בישא "

השיחה נמשכת והנה חש אני שאני נזקק לצרכי הקטנים. שאלתי את בעל הבית לאן לפנות. הלה עמד אובד עצות : איננו יכול להוביל אותי לבית השימוש, מחשש שמא יראו איש זר בחצרו. הוא מביא דלי ומעמידו בפינה.

המצב הפוליטי והציבורי בעיר זאת ברור לי…נפרדנו מבעל הבית, קראנו לאישה, ישבנו במכונית ויצאנו לרחוב הראשי. התחוללה סערת גשם וברקים, ארובות השמים נפתחו, הכביש שלפנינו הוא שלולית מים גדולה ועלינו להיעצר.

אני מתייעצים, עורכים את חשבון הזמן וחשבון הקילומטרים. עד טיטואן נותרו עוד עשרות קילומטרים ולא נוכל לנסוע במהירות הרצויה בגלל מזג האוויר הגשום. עד שנגיע ונעשה משהו בטיטואן, ירד הערב ונצטרך לחזור לטנג'יר בדרך שבאנו מחשש שבמעבר גבול אחר יחקרו על מהלכי, שכן באשרה של צוין שאני רק עובר במרוקו הספרדית, ועלול להיווצר רושם כאילו שהיתי בה. בגשם בדרך רעועה, המשכנו בדרכנו ובשעת ערב מאוחרת הגענו לטנג'יר.

במשך כל אותו יום לא בא אוכל אל פי ולא טיפת מים. מלווי סבל גם הוא רעב, שכן לא הוזמן לשום בית, ולמסעדה לא אבה להיכנס מחשש מאכל טריפה. הודיתי לו מקרב לב ונפרדנו.

למחרת קיימתי פגישה נוספת עם קבוצת הצעירים הציוניים. יום לאחר מכן ישבתי במטוס קטן וישן של " אייר מרוק " ובו 15 מקומות. המטוס היה חסר אוורור, והחום היה מעיק. חניה ברבאט, בדיקת תעודות וחפצים, והמטוס חונה עוד שעה ארוכה, הנוסעים הולכים העירה וחוזרים משם עמוסים חפצים שקנו, ואני יושב ומתענה.

הגענו סוף-סוף ונחתנו בקזבלנקה, דרך שאתה עושה במכונית בשלוש שעות, נמשכת במטוס המרוקני למעלה מחמש שעות. בתוך ימים אחדים אסיים את ענייני במרוקו ואצא להמשך ביקורי – לאלג'יריה. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  
רשימת הנושאים באתר