הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

                          הארגון העצמי היהודי

עקרונות מבניים, הארגון העל קהלי.

ההתארגנות בקהלים קהלים, שנבעה מרצונם של המהגרים לחיות בביטחון בצוותא, הן מדפוסי התארגנות שהכתיבו העות'מנים באיסטנבול והן משיקולים עדתיים תרבותיים ודתיים, הכתיבה במידת מרובה גם את אופי הארגון העצמי היהודי לדורות הבאים. ברחבי האימפריה העות'מנית הגדולה, להוציא ירושלים, היה פיצול קהילתי גדול, שהלך וגדל עם חלוף השנים.

 בממלכה זו לא הייתה הנהגה ריכוזית ומרכזית לכלל היהודים באימפריה, הנהגה אשר ייצגה רשמית את היהודים לפני השלטונות.

כשנזקקו לכך, פנו קהילות בפריפריה או במרכז לקבל סיוע מידי יהודים המקורבים לשלטונות באיסטנבול ולהתערב לטובתן.

 רק עם הנהגת מוסד " החכם באשי " במאה ה-19 כמנהיג וכמייצג כלל יהודי האימפריה, הפך ארגונם של היהודים לריכוזי.

עקב הפיצול הקהלי נוצרו שני דפוסי ארגון עיקריים. מחד, הדגם הסלוניקאי, אשר בו הקהל הבודד היה עצמאי, אוטונומי לגמרי ורוב הקהלים בעיר לא היה יכול לכפות רצונו על קהל בודד או על מיעוט קהלים. בדגם זה, השפעתו של הקהל הבודד ושליטתו בחבריו, בסדרי החיים ובכלל ענייניהם, הייתה מירבית.

 מאידך הדגם האיסטנבולי, אשר נהג לפי הכלל שרוב כופה דעתו על המיעוט, לא רק בתוך קהל בודד, אלא גם בתוך המסגרת הכלל עירונית.

לפי תפיסה זו יש ארגון והנהגה ריכוזיים בכל עיר, ולכלל הקהלים בעיר יש יכולת הכרעה בנושאים משותפים. החלטות הרוב נכפות על המיעוט, ואין לקהל הבודד אוטונומיה מוחלטת.

 בדרך כלל אימצו רוב יהודי אנטוליה ויהודי הפרובינציות המזרחיות של האימפריה, ארץ ישראל, סוריה, מצרים ועוד, את הדגם האיסטנבולי, ואילו רוב קהילות הבלקן ותורכיה האירופית אימצו את הדגם הסלוניקאי.

בשיטה האיסטנבולית נוצרו גופים ומוסדות על קבליים, שתיפקדו ומילאו צרכים חשובים לכלל תושבי העיר. כך דרך משל נוסד ה " מעמד " , הגוף המנהיג של כלל הקהלים בעיר.

בגוף זה נדונו שאלות שנגעו לכלל היהודים כגון, בעיות מיסוי, בעיות ייצוג בפני השלטונות, פתרון משברים כלכליים או התמודדות עם אירועים חריגים ותוצאותיהם, שריפות, עלילות נגד היהודים וכדומה, סכסוכים בין קהלים, התקנת תקנות כלל עירוניות בסוגיות שנגעו לכלל, בעיות דיור וחזקה, בעיות מוסר ועוד, ושערוריות ציבוריות.

לעומת זאת, בסלוניקי לא היה גוף קבוע מעין זה במאה ה-16, ומנהיגות הקהלים השונים הייתה נפגשת ודנה במשותף.

דבר זה אירע בדרך כלל בשעת משבר ביחסים עם השלטונות, בפתרון בעיות מיסוי מעיקות ובסכסוכים ושערוריות שנגעו לכלל. רק בראשית המאה ה-17 הוקמה בסלוניקי הנהגה ריכוזית נבחרת וקבועה ליהודי העיר.