ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
הניחוח [נשמה] הושג בשלושה דרכים: הזלפת מי תפרחת תפוזים על האורחים ״כאנו כאי רססו למאי זהאר עלא ליאף בלמרסא״. באמצעות הקטרת קטורת ״לעשירין כאנו כאי בכרו לענבאר פלמבכרא״'- ״העשירם נהגו להקטיר קטורת ענבר במתקני' קטורת שנקראו למבכרה״ הניחוח היה מדהים הענבר היה יקר ורק עשירים יכלו להרשותו לעצמם, אך היו סוגי י קטורת פחות יקרים שהמשפחות הפחות אמידות עשו בהם שימוש לאותה מטרה. הפריט השלישי בשולחן שתרם לניחוח הטוב סביב השולחן היו הפרחים. אשר לטעם [ללד־א], רוב הכיבוד על שולחן המימונה היה מתוק, החל בריבות מעשה בית, בשלל העוגות,' בפירות היבשים והטריים, בממתקים מעשה בית כמו הזאבן והשומשום ובממתקים קנויים דוגמת סוכריות ושוקולדים, וכלה בדבש. אך, העושר ומיצוי החוויה הקולינארית חייבו את קיומו של הטעם החמצמץ והמלוח. הטעם החמצמץ קיבל ייצוג באמצעות הלבן [לבן] והמלוח באמצעות, כל סוגי הקלויים שקדים, פולים, חומוס, בוטנים פיסטוקים וכד'.
אשר למראה [לביסטא], לסימבוליקה הויזואלית תפקיד משמעותי בסידור השולחן. לאור, תפקיד ראשון במעלה, על השולחן, הציבו פמוטים מנחושת עם נרות במגוון צבעים, כדי להוסיף צבע ולהאיר את הכבודה. המטרה הייתה להשיג את מירב הצבעים הקיימים בטבע באביב, לייצג את עושר צבעיו ככל שניתן. הצבע הלבן המסמל את האושר, השובע והטוהר, הודגש על ידי מיקום קערית הקמח במרכז השולחן ויוצג על ידי קמח, חלב, לבן, זאבן, ונרות שעווה לבנים. הירוק המסמל את פריון האדמה והתחדשות הטבע, יוצג ע׳׳י נרתיקי פול, שיבולי חיטה ומיני צמחים. בבית משפחת צרויה ובן זינו נהגו לקשת את הקירות בשיבולים ירוקות ולהניחן מאחורי מסגרות התמונות. כתום ע״י מעזון של תפוזים, מנדרינות, ראנג׳, ולימונים. חום מיוצג בתמרים בשלים, תאנים יבשות וצימוקים על גוניהם השונים.
צהוב על גווניו: פרחים צהובים, חמאה טרייה, שמן בקערית זכוכית שקופה ודבש הדרים. צבע אדום קיבל ייצוג בדרך כלל באמצעות וורדים אדומים שהמשפחות העשירות קבלו מגינות הנוי שטופחו בארמנות השורפה של וואזן שם היו וורדים בצבע לבן, צהוב, וורוד ואדום. בניגוד לוורדים של היום, הוורדים דאז היו בעלי ניחוח עז שמלא את חלל החדר. המשפחות שלא נהנו מיחסי קרבה עם השורפה קטפו פרחי בר באותו יום בשדות, או שקבלו אותם כמנחה על ידי מכרים מוסלמים. רק הצבע השחור היה מחוץ לתחום, נמנעו מצבע שחור, אין מניחים קפה על שולחן המימונה בגלל צבעו. לפיכך השתייה החמה המלווה את המופלטה היא תה או חלב בדבש או בקינמון. שתיית החלב או הלבן מסמלת את התקווה להתברך בייצוגיו המופשטים של הצבע הלבן, אושר, שובע, טוהר ומזל טוב. שמענו גם סברה ששתיית החלב היא מעין אקט לאקטאטיבי ) הנקה ) המסמל הנקה ולידה מחדש. הדג הטרי [ואפילו דג חי] בא להשלים את הסימבוליקה של הפריון והטוהר. ברבות מהמשפחות, האורחים לא התעכבו לטעום מהעוגות והריבות, אלא שתו כוס חלב או לבן בלבד, ברכו זה את זה בברכת החג המסורתית ״תרבחו ותסעדו״ והמשיכו לביקור בבית הבא. בבית אבי סבי ר׳ יוסף אלבו, משתש כוחו, בני העיר עלו אליו לרגל לקבל את ברכתו, שתו כוס חלב והמשיכו בסבב ביקוריהם.
בוואזן – במוצאי החג, רגעים אחדים לפני תחילת ההתכנסות או קודם בחול המועד, סוחרים מאזור קסאר אל כביר או מולאי בוסלהאם, נהגו להביא דגים ולמוכרם ליהודים. השכנים והחברים המוסלמים, ידעו מתי חל יום המימונה. אף הם תרמו את תרומתם ומילאו את תפקידם ב״הצגה". המוסלמים הביאו חלב על מוצריו – בעיקר חלב טרי ולבן חמצמץ שהיה אהוב במיוחד על בני המקום. מגדלי הבקר והצאן קבלו מעובדיהם הלא יהודים כדי חלב ולבן גדולים, ואנשים מן השורה באו לביתם ונטלו מהם לשולחן החג. מרדכי אלבו – סבי, נשיא הקהילה בשנים 1928-1932, נמנה על המעמד בשנים 1920-1960- מגדל בקר, צאן ודגנים ובעל חווה חקלאית כמו אנשים אמידים נוספים בקהילה דאג לאספקת חלב ולבן. ביום שמיני של פסח, עובדיו הביאו לביתו קנקני חלב ולבן טריים, אלה הונחו בקנקני חרס בגובה של כמטר [כאביה] במבואת הכניסה של הבית, וכל דיכפין בא ונטל. השתתפות הלא יהודים ב״הכנות למימונה״ קבלה ביטוי נוסף בהבאת הדגים, השיבולים הרי הפרחים למכריהם היהודים, או לחילופין בהסכמתם לכניסת יהודים לשדות החיטה שלהם כדי לקטוף שיבולים. יחסי יהודים ומוסלמים בחג המימונה קבלו ביטוי נוסף: למחרת נהגו חילופי מנחות בין יהודים והשורפה. בדרך כלל חילופי מנחות אלו התנהלו בין המשפחות האמידות והשורפה, אבל גם יהודים ויהודיות שקיימו קשרי עבודה עמם [תופרות שתפרו בגדים באגף הנשים של ארמונות השורפה, רוכלות יהודיות שמכרו בשמים, מוצרי קוסמטיקה, מוצרי סדקית, בדים לנשות השורפה והתיידדו אתן במהלך השנים] נהגו לשלוח מגש מלא מתוקים למכריהם והם מצדם גמלו במנחות שכללו בדרך כלל, שמן זית, ביצים, תרנגולות, פירות וכד׳.
ברית מס 27-ד"ר אלישבע שטרית מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
ד"ר אלישבע שטרית 
מראכש ואגפיה – על הקשרים והיחסים שבין יהודי העיר ליהודי המחוז
הבסים לדיון בקשרים בין יהודי מראכש ליהודים שחיו באגפיה ולניתוח מערכת היחסים ביניהם הוא בהבנה של התנאים הגיאופוליטיים של האזור.
בדומה לערי הבירה העתיקות (פאס, מקנאם) נמצאת מראכש בפנים הארץ, במרכז מישור החאוז. אולם היא מרוחקת ומבודדת יותר מהערים הצפוניות, זוהי העיר הדרומית ביותר באפריקה הצפונית. עם זאת חלשה העיר על צומת דרכים חשובות העוברות במישור החאוז, אשר קישרו אותה עם אזור הסוס, אזור תפיללאת והרי האטלס הבינוני, מכוון אחד ועם ערי החוף הדרומיות סאפי, מזגאן, מוגדור) השוכנות על האוקיינוס האטלנטי, מכוון אחר . כמו כן היא נמצאת במרכז התחברותם של העמקים הגדולים של האטלס הגבוה ,שגם בהם עברו דרכים טבעיות (הובילו למאלי ומאוריטניה).
המיקום הגיאוגרפי והדרכים הטבעיות הפכו את מראכש מאז ייסודה לצומת דרכים ראשית לשיירות המסחר ולמרכז כלכלי חשוב לכל מחוז הדרום.
עד למחצית הראשונה של המאה ה י״ט שימשו הדרכים את שיירות המסחר הגדולות שעשו דרכן לכל חלקי הממלכה ואת מרבית השיירות שבאו ממרכז אפריקה אל ערי החוף הדרומיות וחזרה. בנוסף לחשיבות הכלכלית הייתה לעיר גם חשיבות פוליטית. מראכש היא אחת מערי הבירה העתיקות של הממלכה. בזכות אקלימה המדברי נהגו השליטים העלווים לשהות בה בחודשי החורף ובכך הם הפכו אותה לבירה החורפית של הממלכה.
במהלך המאה התשע עשרה – במיוחד מהשליש האחרון של המאה – סבל מחוז הדרום מאי יציבות פוליטית וממלחמות פנימיות תכופות. ראשי השבטים הגדולים של האטלס ( הגלאויי, הגונדפי, המטוגי) נלחמו אלה באלה, ואילו שבטי החאוז (במיוחד שבט הרחמנה) ניסו מעת לעת לפרוק מעליהם את עול הסולטן. מסיבות אלה הרבו הסולטנים להאריך את שהותם בבירה הדרומית וחלק מהם, כמו הסולטן מולאי חסאן (1873-1894) ישבו בה ישיבת קבע. בעקבות הסולטן באו להתיישב בעיר גם הקאידים הגדולים של האטלס. התפתחות זו הגבירה את חשיבותה הפוליטית של העיר ביחס למחוז.
אולם, המלחמות הפנימיות ערערו את הביטחון בדרכים והשיירות הגדולות שחצו לפנים את מראכש מצאו להן דרכים חלופיות- בטוחות יותר.
הערת המחברת : השיירות מאזור הסוס עברו ישירות לערי החוף האטלנטי. השיירות מתאפילאלת עברו לפאס נבלי לעבור דרך מראכש. אפילו הדרך הגדולה והישירה ממראכש לפאס, דרך טדלה, נזנחה בגלל המרידות .
כיבוש סודן בידי הבריטים, תפיסת טימבוקטובידי הצרפתים (1894) וסגירת נאות המדבר בטואט החריפו עוד יותר את המצב. כי מאז נפסקה כמעט כליל תנועת השיירות הגדולות שחצו את מראכש בדרכן ממרכז אפריקה לערי החוף ובחזרה. משמעות הדבר הייתה שעיקר הפעילות הכלכלית של העיר התמקדה במחוז הדרום והיא התבססה כמעט כולה על הקשרים שהתקיימו בין המרכז העירוני לבין הישובים הכפריים של הפריפריה.
הפריפריה של מראכש השתרעה על שטח גדול מאוד, מעל לשליש משטחה של הממלכה. היא כללה אזורים גיאוגרפיים מנוגדים זה לזה: המישור (מישור החאוז); ההר (הרי האטלס הגבוה והבינוני) ; הערבה (ערבות אום א רביע) ומבואות הסהרה. מאחר שכל אחד מהאזורים מתאים לסוג מסוים של גידולים שימשה העיר מרכז גדול שבו החליפו הכפריים את סחורותיהם אלה עם אלה.
להלכה נמצאו העיר והמחוז תחת שלטון המחזין, הכפופים למרות הסולטן. למעשה, רק מראכש והאזורים הקרובים לה (דמנאת, אוריקה, אסני, נטיפה) היו כפופים למרות זו ואילו שטחים נרחבים היו בבאלד אל סיבא- אזורים שפרקו מעליהם את עול הסולטן. מאפיין בולט אחר של העיר ושל הפריפריה קשור בהרכב האוכלוסייה המוסלמית. האוכלוסייה הזו לא הייתה הומוגנית אלא כללה כמה יסודות: ערבים נוודים, שהתפרנסו מגידול צאן( ישבו בעיקר במישור ובערבות); ברברים תושבי האטלס, שפרנסתם הייתה על החקלאות והמלאכה הזעירה ונוודים מהסהרה. אליהם נוספו במשך השנים כושים מסודן וממאוריטניה. תושבים אלה לא שלחו ידם במסחר בכפריהם. יתר על כן, גם אחרי שהעתיקו את מושבם לעיר הם שמרו על אופיים הכפרי והמשיכו להתפרנס בעיקר ממלאכה ומחקלאות זעירה וכמעט שלא שלחו ידם במסחר. כלומר, במראכש – העיר שריכזה עד ראשית המאה העשרים את מספר האוכלוסין הגדול ביותר במרוקו- נעדר יסוד בורגני מוסלמי העוסק במסחר.
לתנאים הגיאופוליטיים, שעל עיקריהם עמדנו לעיל, היו השלכות על הקשרים בין יהודי הבירה הדרומית לבין יהודי המחוז והם עיצבו, במידה רבה, את אופייה של מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם בתחומי החיים השונים.
הערת המחברת : מימי הסעדים (המאה ה 17) ועד למאה העשרים חולקה מרוקו לשני חלקים: בלאד אל מחיזן ובלאד אל סיבא.בלאד אל מחזין היוו את מרוקו הרשמית וכללו את כל אדמות הקהילה המוסלמית, שהיו כפופים למסי הקרקעות. באזורים אלה ישבו בעיקר השבטים הערביים. בלאד אל סיבא כללו אזורים, שלהלכה היו בשליטת הסולטן. אבל למעשה הם שמרו על עצמאותם וניסו להסיג את גבולה של בלאד אל מחיזן
ברית מס 29- צמרת רבקה-אביבי תיטואן – ירושלים – פתח תקוה " נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
צמרת רבקה-אביבי
תיטואן – ירושלים – פתח תקוה
" נתיבי עם " הרב עמרם אבורביע
מאמר זה הוקדש לזכרו של עמרם ( עמי ) בן יוסף אביבי ( אבורביע ) ע"ה – תש"ח – תש"ע
המחברת היא נכדת הרב עמרם אבורביע
תולדותיו
הרב עמרם אבורביע הידוע גם כ״חכם עמרם" וכ״רבי עמרם חסידא", נולד בתיטואן שבמרוקו, י"ז באדר תרנ״ב (1892) הוא היה בנם של הרב שלמה אבורביע\ ויוכבדלבית כלפון.
הערת המחברת : שם המשפחה " אבורביע " מקורו בערבית, בתרגום לעברית הפירוש : אבי האביב – אבו – אב, רביע – אביב, שבלי הקמה בירקותן, אביב עשיר במרעה, ירק, יורה.
מצד אביו, הוא מתייחס למשפחת אבורביע ממגורשי קסטיליה שבספרד, ומצד אמו למשפחת הרבנים יצחק בן יעקב כלפון. בהיותו בן ארבע-עשרה שנים, הקדים את הוריו ואחיו כשעלה לארץ ישראל בשנת תרס״ו(1906), עם סבו הרב יוסף אבורביע וסבתו ביליידא. על המסע לארץ הוא סיפר, שמתיטואן נסעו לעיר הנמל טנגייר, ממנה הפליגו באנייה לאלכסנדריה במצרים, שם החליפו אנייה והפליגו ליפו. לירושלים עלו ברגל, המשפחה קבעה מושבה בעיר העתיקה.
הרב יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן מרוקו מחבר הספרים :
דורש טוב
ויעמידה ליעקב
חסד ה'
יגל יעקב
משפטים צדיקים
נגד מלכים
רנו ליעקב שמחה
ספר ינוקא דבי רב
הערת המחברת : עלייתם ארצה של יתר בני המשפחה : בשנת תרע"ג – 1913 עלו הוריו ואחיותיו, אחיו שנותר בתיטואן לרגל עסקין, עלה עם בני ביתו בערוב ימיו, בשנת תשכ"ד – 1964.
תלמודו
בילדותו בתיטואן למד עמרם בבית מדרש, שהיה לאביו שנקרא 'מדרש שלמה', עם עלייתו חבש את ספסלי ישיבת ׳טובי ישבעו׳ של עדת המערבים בירושלים, תוך כדי כך שלח ידו במלאכת סת״ם ותמך בסבו ובסבתו, בשנת תר״ע (1910) סיים לימודיו. עיקר תורתו רכש מהרב יוסף חייס הכהן, ששימש ראב״ד ונשיא לעדת המערבים בירושלים. הרב עמרם הגדיר כך את דרכי ההוראה ומשנתו של מורו:…״ שידוע לכל אליה שהכירוהו ושמעו לקח מפיו כמה היה מעמיק בניתוח הסוגיא על כל פרטיה בהיקף רהב, ובזכרונו חי חידודו ופלפולו חשקנותו ושקידתו שהיו למופת לכל רבני הדור… ״. בהמשך, עבר ללמוד בישיבת ׳פורת יוסף,. רק בשנת תרפ״א (1921) כשהוא כבן 29 שנים, הוסמך לרבנות ולדיינות על ידי מורו הרב יוסף חיים הכהן. עד אז סרב לקבל את ההסמכה לרבנות אלא רק כשיסיים גם את חוק לימודיו והכשרתו לתואר דיין.
מורו, שהעריך את תלמידו על תפיסתו החדה והליכותיו הנעימות, השיאו לבתו הבכורה, רבקה לבית כהן בחי סיון תרע״ט (1918) (נולדו להם 5 בנים ובת).
הוראה, רבנות ופעילות ציבורית
פעילותו הייתה ענפה ובאה לידי ביטוי בכמה רבדים, הפרט, הקהילה והלאום. בישוב השכונות החדשות במערבה של ירושלים, בשנת 1914 הוצב כמועמד בבחירות לועד שכונת 'אוהל משה,.
בשנת תרפ״ז(1927) עברה משפחת הרב עמרם לשכונת" נחלת אחים " החדשה במערבה של ירושלים. באותה שנה נחנך בשכונת הנחלאות בירושלים בית הכנסת ובית המדרש " אור זרועי ", שהרב עמרם, הקים ועמד בראשו, נציין, שבעבודת הבנייה השתתפו רק פועלים יהודים "עבודה עברית" עובדה, שזכתה להדגשה מיוחדת בעיתונות של אותם ימים
הרב עמרם שילב רבנות ומלאכה. לפרנסתו, בשותפות עם ידידו הרב יוסף שלוש, שהיה ראש עדת המערביים, הקימו בית מסחר שנקרא 'בית מסחר הגדול של ספרי תורה סת״ם הרב עמרם אבורביע רשותי בעיר העתיקה, מאוחר יותר הועתק משכנו לשכונת מחנה יהודה. בין היתר עסקו בהוצאה לאור של ספרי קודש, מחיבוריהם של חכמי הדור ובמשלוח ספרי תורה לקהילות בצפון אפריקה ולגלויות נוספות. במקביל שמש כר"מ בהוראת התלמוד ונושאי כליו בישיבה הגדולה 'פרדת יוסף׳ שבעיר העתיקה, הסמיך רבנים, שוחטים ובודקים. באדר תרפ״ט (1929) נבחר לועד הפועל של ועד עדת המערבים בירושלים. במסגרת זו דאג למילוי צרכיהם המרובים של בני העדה, שהיו במצוקה קשה, לרווחתם ולכלכלתם, לאחזקת מוסדות החינוך והדת, השגת תקציבים מארגונים וממוסדות יהודיים בארץ ובחו״ל. גם פעל אצל רשויות השלטון המנדטורי למען הקהילה, למשל לשחרור אסירים מכלאם. הירתמותו לעזרת הנזקקים, במתן בסתר של תמיכות, פירעון חובות שלאנשים פרטיים, מעשים שהיו מעבר לתוקף התפקידים שנשא בהם. בשנת 1930 נמנה בין ראשוני מייסדי שכונת 'בית וגן' בירושלים המערבית, שרכשו חלקות יחד עם משפחות נוספות. הרב עמרם היה מקובל גם על ערביי העיר העתיקה, שהביאו לפתחו מבעיותיהם, מינוהו לבורר בסכסוכיהם וסמכו ידיהם עליו בענייניהם עם שלטונות המנדט. כחבר ועד העדה המערבית, חתם על מינויי שד״רים לשליחויות בחו״ל. הרב עמרם היה פעיל בארגון הבחירות לאסיפת הנבחרים השלישית בינואר שנת 1931. בשנת תרצ״ד (1934) נשלח הרב עמרם למרוקו כשד"ר בנין ושד״ר 'כולל נהוג של עדת המערבים' בירושלים, שם שהה למעלה משנה. משנת תש״א (1940) שמש מגיד שיעור ומראשי ישיבת 'שערי ציין' בעיר החדשה, באותה תקופה נתמנה על ידי הרב כן ציון מאיר חי עוזיאל כרב ראשי לשכונות הנחלאות. בשנים תרפ״ד-תשי״א (1924-1951) שימש הרב עמרם, דיין בבית הדין של עדת המערביים בירושלים, בראשות הרב כן ציון אברהם קואינקה, לצידם של הדיינים הרב שמואל עזראן, הרב שלום אזולאי והרב יוסף שלוש.
בשנת תשי״א (1951) נבחר הרב עמרם אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותם של הראשון לציון בך ציוך מאיר חי עוזיאל, והרב יצחק הלוי הרצוג לחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ולכהונת רב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקווה לצד עמיתו הרב הראשי האשכנזי הרב ראובן כ״ץ. בין השניים התפתחה ידידות אישית, שררו ביניהם אחווה ושיתוף פעולה. בשנת תשט״ז (1955) קבל הסמכה לשמש כדיין אזורי, החתומה על ידי הרבנים הראשים לישראל הרב הרצוג והרב נסים זכר צדיקים לברכה. עם פטירתו של הרב כ״ץ שמש הרב עמרם כרב ראשי יחיד בעיר, הנהיג את הציבור בדרכי נועם, התחבב על בני כל העדות בשל הנהגותיו, ידענותו בהלכה וצניעותו.
ציונות
הרב עמרם היה ציוני פעיל ומובהק, עוד טרם הקמת המדינה, נטל חלק במאבק היישוב בארץ. במאורעות תרפ״ט (ב 22 בספטמבר 1929) נעצר על ידי שלטונות המנדט בגין חשד שווא, שהשתתף בהצתת בתי ערבים הסמוכים לשכונת 'נחלת אחים׳ בירושלים, הוא שוחרר בערבות. בשנים 1948-1943 ועוד קודם, היו לו קשרים עם מחתרת ההגנה, סייע בהעברת נשקים מביה״ס החקלאי, שליד רמת רחל לשכונת נחלת אחים, שגבלה בכפרים הערבים שיח' באדר. במלחמת השחרור כיון, שהיה מבוגר מדי, התגייס לימשמר העם' בראשותה של הגברת רחל ינאית בך צבי, בתפקידו שמר לעיתים קרובות במחסום, שבכניסה המערביתלעיר החדשה ירושלים (היום שכונת רוממה). בניו נמנו על הנוטרים, חברי מחתרות ובהמשך שרתו בצה״ל.
יחסו למדינה ולציונות מתבטא גם במשנתו, "בדרשה שנשא ביום העצמאות תשכ״ה, שנתיים לפני פטירתו, סיפר הרב אבורביע את סיפור הקשר בין עם ישראל לארצו, מן התנ״ך דרך הציונות המדינית ועד ליום העצמאות: "ארץ ישראל נתנה א־לוהי ישראל בברית עולם לעם ישראל, ככתוב בתורת ישראל… ארץ ישראל היא מולדתנו, שאליה אנו קשורים בעבותות בל ינותקו שיסודם מראש אומתנו אברהם אבינו, ובה התנחלנו ובנינו בה בית נאמן. וגם כאשר גלינו מארצנו שמה נקרא עלינו ״ ארץ ישראל", בתוקף הזכות הנצחית של ההשגחה העליונה וייעודה. ועם ההצהרה הידועה, הצהרת בלפור, קיבלה זכות זו הנצחית את אישורה מפי חסידי אומות העולם. וכה היה דברו של המלך גיורג, החמישי אל ד"ר ויצמן: "מובטח בתורת ישראל שעם ישראל עתיד לשוב לארץ ישראל. אני תקוה שמעשה עליון זה יתגשם על ידי מלכותי'….ובעבור 'שלושים לכוח' מהצהרה זו, ירשנו את הארץ בדמים, תרתי משמע. וזה לנו שבע עשרה שנה, שאנו חוגגים בהוד ותפארת יום העצמאות של מדינת ישראל, והוקבע ליום תפלה והודיה על הנס הגלוי שנעשה לנו בתקופה כה מזהירה ומאירה"" דברים אלו עולים בקנה אחד עם דגשים המצויים בדרשה ליום העצמאות, שנשא הרב אבורביע כמה שנים קודם לכן, בשנות החמשים או בראשית שנות הששים. בפתח הדרשה אמר הרב אבורביע את הדברים האלה:
"דוד המלך צפה ברוח הקודש על יום חג העצמאות, ועליו אמר הפסוק הזה" יזה היום וכו' (תהלים, קי״ח, כ״ד), שהתכוון במלים האלה על הפסוק הכתוב בתורה: 'היום הזה נהיית לעם' (דברים, כז, ט). ומצווה אותנו לגיל ולשמוח בו. שזו מחובתנו להודות ולשבח לה', שזיכנו לראות במו עינינו חסדים גדולים שהפליא לעשות לעמו ולארצו.: תכנון המדינה וביסוסה, ומימוש חזון התקוה שפעם בלב כל יהודי בשל שנות חייו ובכל תקופות נסיונותיו". דברים אלו ראויים לעיון. אם דוד המלך צפה ברוח הקודש את יום העצמאות, משמע שעצמאות ישראל בתש״ח לא היה ארוע היסטורי מותנה, אלא יום שנועד לגדולה ולקדושה מקדמת דנא ומתגלה כאותו אירוע שאליו התייחס ה"הלל, מראשיתו"
את זיקתו המיוחדת של הרב עמרם לירושלים דדהבא הוא בטא במו מלותיו "מחמת חיבת ירושלים הממלאה את כל חדרי בטני", מחשבתו תמיד נישאה לירושלים וגם כשהעתיק מקום מגוריו, לרגל כהונתו כרב לעיר פתח תקווה, תמיד נשא את נס ירושלים, בדרשותיו, בחיבוריו התורניים- כשליקט ואצר ממנהגי ירושלים, בסידור התפילה- שהתקין עם מנהגי ירושלים ובחזונו, ראה לנגד עיניו את שחרור ירושלים. יחסו לצה״ל מתבטא בתפילה מיוחדת, שחבר לרפואת חיילי צה״ל הפצועים השוכבים על ערש דווי, מאז שחרור ירושלים יש הנוהגים לאומרה ביום ירושלים וראוי לאומרה גם בצוק העתים.
הערת המחבר : : במשנה אבות ה' בא, מאפיין יהודה בין תימא גילים שונים של האדם: על גיל שלושים הוא אומר'בן שלושיםלכוחי. מחברנו משתמש בביטוי זה כאן כדי להתייחס למה שאירע שלושים שנה לאחר הצהרת בלפור, היינו הקמת מדינת ישראל. יש לזכרו שעל פי הלוח העברי ניתנה הצהרת בלפור בשנת תרע״ח שלושים שנה לפני תש״ח.
חיבוריו
המהדורה הראשונה של ספריו נתיבי-עם יצאה, בשנים תשכ״ד ובתשכ״ו, ומאז זכו חיבוריו למהדורות נוספות, גדולי ישראל כבדום בהסכמותיהם ביניהם נמנו: הרב עובדיה הדאיה, הרב עזרא עטיא ראש ישיבת פורת יוסף ירושלים, הראשל״צ עובדיה יוסף, הראשל״צ אליהו בקשי-דורון, הרב שאר ישוב כהן הרב הראשי לחיפה והראשל״צ שלמה משה עמר.
נתיבי-עם החיבור הא', שורשיו שתולים בשיבה לציון ובאירועים המדיניים בארץ ובעולם. בעקבות גלי העלייה, התעוררה השאלה כיצד ינהגו בני עדות ומסורות שונות, ככור היתוך או כקיבוץ גלויות, ברמת הפרט וברמה הלאומית, בשאיפה ובכמיהה לאוהלה של אחדות. הראשל״צ צמ"ח עזיאל, הציע שתי דרכים, האחת, פתרון בהסכמה ובפשרה, והשניה, לוותר על מנהגי העדות הקמאיים ולאמץ מנהג ירושלים. מכאן נדרש להאיר ולהסמיך את מנהג ירושלים, נתיבי-עם פרי עיון במגוון של ספרים ולצד היכרותו האישית של רב עמרם את אורחות החיים בירושלים, הוא קיבץ בחיבורו מנהגי ירושלים ומנהגי בית אל, בירורי הלכות ותשובות סובב סימני שולחן ערוך: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. נתיבי- עם היה לכתובת ולמפת הדרכים לכל המבקש לברר במנהגי ירושלים, ומצוטט בחיבוריהם של גדולי ישראל אשכנזים וספרדיים. בעזבונו נמצאו התכתבויות, ביניהן משא ומתן בענייני תורה עם רבנים בארץ ובגולה. מאמרים ושו״תים פרי עטו פורסמו בכתבי עת תורניים של תקופתו כמו'קול התורה',
בחיבורו הב׳ נתיבי-עם דרשות באים כשישים דרושים, על הלכות, מוסר, אגדה, חינוך ואהבת ישראל וארץ ישראל, שנישאו על ידי המחבר במהלך חייו, ונאספו ממחברותיו, החל משנת תער״ב(1912) ועד ימים אחדים לפני פטירתו.
עוד מספריו: תרגום ללאדינו של הספר "שבחי חאר״י", עריכה והוצאה לאור של ספר השו״ת "ויכלכליוסף" לרב יוסף חיים הכהן, חיבור כתב היד לסידור "רינת ישראל" – סידור התפילה לספרדים ולעדות המזרח עם מנהגי ירושלים, ערך שלמה טל, הוצא לאור ע״י בני המחבר לאחר מותו בשנת תשכ״ח.
מפעלים ומקומות להנצחת שמו: בתי ספר 'נתיבי עם' ברשת החינוך התורנית מדעית אמי״ת, רחובות בערים: ירושלים (רח' נתיבי-עם) ובפתח תקווה, בשכונת עין-גנים (רח׳ אבורביע), בית מדרש נתיבי עם בבאר שבע, קרן מלגות ע״ש אבורביע לתלמידים מצטיינים, עמותת "נתיבי-עם" ע״ש אבורביע לרכישת ציוד לפעילות הצלה.
לא נשלמה שנה מפטירת רעייתו רבקה ממחלה קשה, והרב עמרם אבורביע נלב״ע ב-ז' בטבת תשכ״ז(1966) ונטמן לצדה בבית העלמין סגולה בפתח תקווה.
הערת המחבר : בהקדמה שכתב הרב עמרם במהדורה קמא של ספרו, תשכ״ו: "שקדתי לאגור בנתיבתי המנהגים שהוקבעובירושלים הקדושה ע״י מייסדי הישוב הראשון בארץ, שבדרך כלל טעמם ונמוקם עמם, שלהם נהירים שבילי דרקיעא. ובדורנו זה כמעט שכחו רובא דעלמא את תכנם ומהותם… על כן… אספתי מספרי דבי רב לקומי בכל מקום שמצאה ידי זכר למנהג ציון עיר קודשנו."
סוף המאמר
ברית מס 30 -" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
אמנון אלקבץ
" אליאנס " והמחלוקת בין שועי הקהילה היהודית במוגדור לבין ראובן אלמאליח, נשיא הקהילה
רבי יוסף היה הראשון שהקים במוגדור בית-ספר לבנות וקרא לו"עוז והדר", בכך הוא חסם את המשך התפשטות המיסיון האנגליקני שהיתה לו השפעה רבה על בנות הקהילה היהודית, והעמיק את אחיזתו בה באמצעות חברת Jewish Missionary Intelligence. על זה הוא כותב ־"לאגודת אחים" האנגלית: "…אשר ראוי לנו להודיע למעלתם כדי שיהיה לכם ידיעה שכל הנערים והנערות אשר היו נטמעים בבית המסיתים במחננו זה, ברוך ה', כולם הרחיקו מעליהם דרכם, וקהלינו משתדלים להתחיל לייסד להם בית-ספר חדש לנערות, ועזרנו משמים". במקביל הוא כותב לאדולף כרמייה, נשיא "אליאנס" בעת הזאת, ומודה לו על העזרה הכספית בפתיחת ב־ת הספר ותמיכתו באביונים. בהזדמנות זו הוא פונה גם לסולטאן, שלאור מצבם הכלכלי הקשהבה שרויים יהודי הקהילה, הוא מבקש שיחזירו להם 25% מסה״כ המס שנגבה, כצורך תמיכה בעניים, ואכן תשובתו של הסולטאן הייתה חיובית.
לזכותו של ר׳ יוסף יש לזקוף גם את מיסוד בחירת וועד הקהילה. לצורך זה הוא נעזר ברי חיים בן־שימול, איש בעל נסיון בארגון קהילות, שהוזעק במיוחד מטנגייר, וביחד כינסו את הקהל וקיבלו מהם את הסכמתם לבחירות בהצבעה. לנשיא ראשון נבחר יעקב בן-יוסף אפריאט ולסגנו נבחר ר' עמרם אלמאליח, אחיו של יוסף. למזכיר נבחר אהרן אלמאליח ולגזבר ישועה בלישה בה באותה עת, פעל לביסוסה והרחבת פעילותה של חברת הספנות הצרפתית "Paquet", שהיה אחד מבעלי מניותיה יחד עם משפחות קורקוס, אפריאט ואוחנה.
ר' יוסף נפטר בלונדון בשנת 1886 והוא בן 77 שנים, וכל עסקיו עברו לבנו בכורו ראובן שנולד לו בשנת 1835. רעייתו של ר' יוסף, שמחה, נפטרה בנובמבר 1887 במוגדור, שם גם נקברה.
בשנת 1870, עשר שנים אחר היווסדה, נקלעה "אליאנס" למשבר כספי שאיים למוטטה, ויחד עמה גם את שאר הקהילות היהודיות. לאור זאת, הועלתה הצעה לאחד כוחות בין החברות שבצרפת ואנגליה, והוקמה חברה זמנית בשם: Anglo-Jewish Association in connection connection with the Alliance Israelite Universelle. החברה פעלה זמן קצר מאוד, ופסקה. אחר התארגנות קצרה, "אליאנס" התאוששה מהמשבר ומייד שלחה למוגדור את מר פיקסיוטו(Fixioto) כשליח מטעמו של הנשיא כרמיה. זה דיווח על מצבם של היהודים כסובלים מדלות, עוני וחרפת רעב. התרופה היחידה שהציע להבראתם הייתה, חינוך באמצעות לימודי חול ומלאכות, בצד לימודי הקודש. הוא ציטט מ״פרקי אבות": "תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון".
כאמור, ממשיך דרכו של ר' יוסף היה בנו, ר' ראובן, שירש את מקומו של אביו כסגן הקונסול האוסטרו-הונגרי במרוקו. הקונסול ישב במושבה הדיפלומטית בטנגייר, וראובן שכן במוגדור, כיתר שאר הנציגויות הדיפלומאטיות. ראובן היה בחור תמיר ויפה מראה, וכדרכם של הדיפלומטים, חבש תמיד לראשו צילינדר ומקל ביד, כדרך האצולה האנגלית. ליד ביתו הוצב שומר חמוש מטעם השלטונות, ובפי יהודי העיר היה נקרא "סניור ראובן". ראובן הרחיב את עסקי המסחר המשפחתיים והיה פעיל בחיי הציבור של הקהילה. בשנת 1865 נבחר לנשיאה במקומו של יעקב בן-יוסף אפריאט, וכיו״ר הייקונסיסטואר" (מועצת-החכמים או המועצה הדתית) והוא בן קרוב ל-32 שנה בלבד. הוא נודע כרב וכאיש חכם ומשכיל, הבקי מאוד בתורת ישראל. שלט בשפות רבות ביניהן, אנגלית, צרפתית, ספרדית, פורטוגזית, ערבית ועברית. ראובן תרם מכספו למען עניי הקהילה ובעיקר למען ילדיה, והיה מעורב מאוד בחינוכם. דאג לשפר את חזות המלאח, ועמד בקשרים עם "אגודת-אחים" הלונדונית שנוסדה כמקבילה לכי״ח, ואף נבחר בשנת 1892 כנשיאה במוגדור. בגלל פעילותו להרחבת המסחר בין מרוקו לספרד, זכה בשנת 1899 לתואר׳אבירות ספרדית Caballero de la Real orden de Isabel la Catolicao, בעקבותיה זכה בשנת 1905 באזרחות ספרדית.
ברית מס 31- תפילאלת..מלאח מעדיד
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
מלאח מעדיד
בקצאר מעדיד, גרו לפי דבריו של עסאס-השוער של קצאר מעדיד היהודים הבאים:
איגו – חדאד(חרש ברזל)
בחיא – נג'אר (נגר)
סלימאן – היה מתקין רובים ומעטר אותם.
ברהם וווילד בחיא – בנאי,
ברהם בוהלאלא חזן ובנאי,
בריהמון – סוחר
שלום – צורף בזהב וכסף,
מכלוף וווילד בייח – נגר,
אחיו יעקב – נגר,
אולאד הרון – סוחרים,
מסעוד – פלאח שהיו אדמות בבעלותו.
יעקב – נגר,
מכלוף וןווילד עישא – סוחר
, ברהם ואחיו בחיא – בנאים,
הווירין – הרון – ארבאט.
האיפורמנט מספר שבשנות השלושים, החלו היהודים לעזוב את המלאה ולעבור לארפוד. אלה שנותרו בו, עלו בשנות הששים לארץ. לכל יהודי שגר במלאח, היה 'נותן חסות מקומי', וזו הפעם הראשונה ששמעתי על חמולות שנתנו חסות ליהודים. שלושת החמולות המרכזיות במלאח מעדיד שהעניקו חסות ליהודים היו: אלעבאדלה, אלמקאבר, ויתוע'ייאן.
בית הקברות של מעדיך
רובו הרוס בשל שיטפונות. על חלקו הערבים בנו גרנות, אך מזהים היום מתחמי קברים. לא נמצאה בו אף אבן כתובה. שטחו בערך כארבעה דונם. הוא שוכן ליד אלרמלאת בו עאיש על הגדה הצפונית של ואדי זיז.
מלאח זריגאת
שוכן כ-26 קילומטרים מזרחית לארפוד וכ-45 קילומטרים דרומית לקצאר אסוק נשטף ב-1965. המוקַדָם, סיפר לי שהוא זה שהעיר את התושבים לקול שאון המים והוציא אותם מתוך בתיהם וכך ניצלו. הוא זוכר את היהודים שגרו כאן והוא מונה אותם אחד לאחד:
אישו עלו – סקאק (יוצר כלים מכסף) אחרון היהודים שעזב את המלאח. בראהים בל חילה – בעל חנות.
דאוד בן סעדיה – בעל חגות.
יוסף בן יחיא – נגר, יוצר דלתות וארונות.
משה ווילד קריקש – מקיז דם.
עלא – נגר
בראהים מאיית יוסף – סוחר בסוכר ותה.
איגו ווילד מרימה – סוחר.
ווילד ארוויביז – סוהר
. בן שושו – מקיז דם.
יוסף – היה חזן ובנו הנגר.
הזן בו סמטה – היה מגיע מארפוד ושוחט ליהודי המלאח.
ווילד אמסיעד – בנאי.
בית הקברות של זריגאת
הוא שוכן סמוך למבנה הרוס אשר שימש כחוות השבחה של פרכות ועגלים. הוא הרוס עד היסוד והמקומיים נוטלים ממנו אדמה לבניית בתיהם ובכך הם חושפים את הקברים עד יסודם ללא כל נקיפת מצפון. ילדים שהתקהלו סביבי הביאו לי אבן מצבה אותה ניפצו יום קודם לכן ובעבודת פאזל הם שבו וחברו את החלקים זה לזה. ועליה היה כתוב:
זאת מצבת היקר
משה בן יהודה הן
אליקים שנלס״ע יום ששי
מראות בצדק לפ״ק
בש״ק עשרים לחו' ניסן שנת
תנצב״ה(126 שנה)
על אבן שנייה שהובאה על ידי הילדים היה כתוב:
זאת מצבת קבורת
היקר יחיא בן יוסף הן
אביטבול נלב״ע ביום
ששי בש״ק יט לחודש
מר חשון שנת התרל״ב תנצב״ה(1872)
סיכום
בניגוד לדעות הרווחות אצל חוקרים הטוענים שההתיישבות היהודית במרוקו הייתה לאורך חופי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ההתיישבות היהודית במרוקו שהחלה לאחר חורבן הבית הראשון, התבססה להערכתי בנאות המדבר של הסהרה, בוואדי דראע ווואדי תאפילאלת. עדות לכך מצאתי בבתי קברות יהודיים שהיו פזורים בדראע ובתאפילאלת והתאריך הקדום ביותר המופיע על כמה מצבות שנמצאו בקצאר אסוק היה שנת ט"ל.(1279) ואילו בשאר בתי הקברות הפזורים ברחבי מרוקו, התאריך הקדום ביותר לא עלה על ארבע מאות שנה. היהודים שהגיעו למרוקו אחרי חורבן הבית הראשון היו בעלי מלאכה מסורתיים שמלאכתם נדרשה על ידי פלאחים מקומיים: חרשי ברזל וחרשי עץ שהתקינו מחרשות וכלי עבודה. בנאים – שסייעו בבניית בתיהם של המקומיים, וכן סנדלרים, רצענים, מעבדי עורות וצורפים בזהב, כסף ונחושת. האזור שבו התקיימה החקלאות העתיקה ביותר במרוקו היה וואדי דראע ומאוחר יותר התפתחה חקלאות שלחין לאורך וואדי תאפילאלת.
מן הסתם, רוב עובדי האדמה התרכזו לאורך נאות המדבר הללו והיהודים שהגיעו אחרי החורבן, הוזמנו על ידי מנהיגי השבטים הברבריים לבוא ולחיות בקרבם ובכך הם מלאו את החלל שהתאפיין בביקוש עז לבעלי מלאכה מסורתיים שסייעו לקידום החקלאות באזורים הללו. כיוון שהיהודים ידעו גם קרוא וכתוב, וגם לחשב חשבונות, הם הפכו לימים לסוחרים ששינעו סחורות אל הערים הגדולות. כיון שנאות המדבר הללו היו סמוכות לליבה של אפריקה, היהודים עסקו גם במסחר בתבלינים, במלח, ובמתכות יקרות.
העיר ריצאני הנחשבת לבירת חבל תפילאלת יושבת על שרידיה של העיר האגדית סיגיילמאסה שהייתה עיר ואם קדומה בלב הסהרה המרוקאית שבה חיו גם סוחרים יהודיים שניהלו את שיירות המסחר הקדומות שנעו ממדינות אפריקה למרוקו. מדרך הטבע, חבלי הסהרה הדרומיים היו מנותקים מהשלטון המרכזי ונוהלו על ידי מנהיגי שבטים שנלחמו אלה באלה והיהודים מצאו את עצמם כמיעוט חסר ישע שלא נקט צד במלחמות האלו. מכיון שכך הם נדרשו לנותני חסות מקומיים שהבטיחו את שלומם בעתות מלחמה.
באין שלטון מרכזי, כששבטים נהגו לפשוט זה על זה, מנהיגיהם נאלצו לבנות מצודות מבוצרות שנקראו לימים בשם קצאר, או ברבים קצור. המצודות היו בנויות מלבני בוץ. מנהיגי השבטיים בנו ליהודים רובע בתוך הקצאר שהעניק להם שלווה וביטחון. גם בהתנהלות של היהודים במרחב הפתוח ובתנועה שלהם כסוחרים ובעלי מלאכה בין המצודות הם נדרשו להגנה מנותן החסות שלהם. ולא אחת התרחשו מלחמות בין השבטים על הרקע של פגיעה ביהודים שנעו בתום לב לרגל מסחרם. המלחמות שהתנהלו בין השבטים וחסרונו של שלטון מרכזי גרמו ליהודים לחיות בקרב האוכלוסייה המקומית, להתערות בה ולספוג את תרבותה ואורחות חייה. בשמחות ובאירועים משפחתיים שבטיים נטלו היהודים חלק מלא בשירה ובריקודים (אחוואש). יהודים מטעמים כלכליים בחרו להתגורר באזורים חקלאיים וזו הסיבה לכך שההתיישבות היהודית באזורי הדראע והתפילאלת נחשבת לצפופה ביותר בכל רחבי מרוקו.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Dr Dan Manor
Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Cet article est un condense (par son auteur) du texte de Dan Manor : Kabala et Morale au Maroc. Editions Yad Ben Zvi, Jerusalem, 5742.
L'entourage geographique et social du R. Y. A
Ce sujet est largement traite autre part, nous n'en parlerons qu'en quelques mots ici. Le Tafilalet se situe dans la vallee du Ziv au pied de l'Atlas dans sa partie sud. C'est une region montagneuse aux multiples territoires et microclimats visibles dans ses differents paysages. Les debuts de l'etablissement des juifs dans la region ne sont pas clairs. On suppose que les premiers habitants a s'installer etaient des refugies de la ville de Touat, detruite par les Berberes. Ils ont fonde la ville juive de Sijilmassa, au centre du Tafilalet. Cette population juive avec sa civilisation rurale est tres differente de celle des villes cotieres et du Nord. Cette difference provient du fait historique que les villes des cotes tirent leur tradition spirituelle et leur civilisation du Judaisme espagnol, qui, il faut le croire n'a pas atteint les communautes rurales. C'est pourquoi nous avons elargi la discussion autre part en apportant des exemples nombreux de cette difference. En voici un : Rabbi Yehouda Ben Attar ecrit dans une reponse aux Rabbins d'Erets Israel, en que la Ketouba des expulses de Castilia a ete reconnue dans les villes de Fes, Meknes, Sefrou Elkatsar, et non au Tafilalet et ses alentours.
La personnalite de R. Y. A
La tradition dit qu'a l'age de 17 ans il etait "plein a deborder du verger de la Thora" et qu'il a pour cela regu des louanges d'un des sages de sa generation du nom de Rabbi Mordehai Ben Chaoul. En effet, il en temoigne lui-meme ainsi : " Quand j'etais agneau, je commentais des passages de la Thora et c'est par la suite que j'ai vu que les anciens avaient deja ecrit cela". On peut imaginer que par le surnom d'agneau il voulait parler de sa prime jeunesse, comme le dit la tradition.
Pour designer sa position de maitre de Halakha, on trouve a son sujet dans les prefaces de ses ouvrages : "II juge selon la Halakha ; il est considere comme un des decisionnaires, et il atteint les profondeurs de la justice."
L'echange de questions-reponses entre lui et les Grands de sa generation comme Rabbi Ytshak Ben Oualid auteur de Vayomer Ytshak et Rabbi Amor Abitbol auteur de Minhat Omer prouvent ces dires. L'une des questions qui ont ete posees a R. Y. A et a Rabbi Ytshak ben Oualid traite du rappel a un verdict au sujet du testament d'un mourant qui s'etait retabli. Couverture de Vedition originate de Pitouhe Hotam de R. Y. A
Cette question a ete posee en l'annee 5601 quand il avait 33 ans. Une autre question parle des benefices de l'argent remis entre les mains d'un goy qui s'en sert le Shabbat. R. Y. A en a permis l'usage, tandis que Rabbi Ytshak l'a interdit et voici son temoignage : "Voici ce que j'ai ecrit au sujet du jugement qu'a prononce notre maitre le Rabbin Yaacov Abehssera qui permet …"
ברית מס 32- יהודי מרוקו בקנדה..ד״ר דוד בן־שושן עם ישראל חי!
ד״ר דוד בן־שושן
עם ישראל חי!
קהילתנו מצויה בסיום מחזור אירועים סוער, אשר הקיף את המאה העשרים כולה: התקופה הקולוניאלית, תופעת הלאומיות, הציונית וההגירה. חברה שלמה, אשר ספגה את השפעת התרבות הצרפתית, הבריטית או האיטלקית, גם היא ידעה את המציאות הזאת, אם כי לגבי דידם של יהודי המזרח, ההגירה הייתה דרמטית יותר מאשר עבור יהודי מרוקו. למהפכות הטכנולוגיות והחברתיות שבעידן המודרני – כולל המהפכה באורח החיים ובמנהגים, התווספה זו של ההגירה לקנדה, אל תוך חברה אשר היא בעצמה בחיפוש אחר נרטיב לאומי בלב לבה של הקונפדרציה הקנדית. השיח הדמוקרטי המתרחש בה ראוי לשמש דוגמה לכלל אומות העולם. אולי הגיע הזמן לעמוד על פרטי התפתחותה של הקהילה ולבחון את הדרך הטובה ביותר לתכנן את העתיד. אתעכב להלן על התפתחות הקהילה היהודית המרוקאית המהווה את הרוב הגדול של הקהילה הספרדית הקוויבקית, אם כי ראוי לציין כי ההתפתחות בארצות האחרות של הגולה הספרדית דומה לה למדי.
בשלהי המאה ה- 19, היה מצבה של הקהילה היהודית המרוקאית מעורער ביותר, ללא אמצעי מגן בפני ההתנכלויות מכל סוג. נוסעים ותיירים שונים תיארו את קהילותינו. לבד ממיעוט זעום של בעלי ממון כטרף קל וחסר הגנה, ככורעת תחת עול העוני במללאחים צפופים עד להחריד. איך שהוא, התגברו הקהילה על תקופות הרעב, המחלות והפשיטות בזכות הארגון הקהילתי שלה ובאמצעיה הדלים השתדלה לבצע את הבלתי אפשרי. במובנים רבים, המנהיגות הקהילתית לא יכלה לגודלה של המשימה העומדת לפניה. למרבה המזל, נמצאו אנשים משכמם ומעלה, אשר גמרו אומר להקדיש את חייהם לשפר את מצבה של הקהילה במישורים החברתי והכלכלי. קל היה עבור אנשים רבים, אשר בנו לעצמם קריירה, לשקוד רק על האינטרס האישי שלהם ולהפנות עורף לבני עמם.
אלא שנמצאו אנשים דגולים, אשר פעלו לעיצובה של יהדות מרוקאית חדשה ודאגו למקמה בתוך החברה ובתוך המאה. אוכל לציין כאן אך מעטים בין אלה אשר להם אנו חבים חוב עצום. משה נבון, דוד צמח, אליאס הרוש, אמיל סבן ורבים אחרים הקדישו את עצמם לחברת "כל ישראל חברים", אשר הייתה בעיני רבים לסמל של קדמה ושל תקווה לימים טובים יותר, והרוב המכריע של ההורים היהודיים שלחו את ילדיהם ללמוד שם.
שמואל ד. לוי יזם את הקמתם של אינספור מוסדות צדקה יעילים ביותר, אשר להם הקדיש את עצמו למשך כל חייו, כשהוא מהווה מקור השראה ושכנוע במשך מאה שלמה: עמותת גני הילדים, ארגון הסיוע לבתי ספר, המרכז ללוחמה נגד השחפת. הפדרציה של העמותות היהודיות במאבק נגד השחפת, המרכז לטיפול מוקדם בשחפת ע״ש בן אחמד, איחוד העמותות היהודיות של קזבלנקה, הוועדה ללימודים יהודיים, ארגון מד״א, בית הספר העברי להכשרת מורים של כי״ח, קרן המלגות מטעם אברהם ריבי, המרכז החברתי של המלאח, בית הספר המקצועי של אורט, ארגון הבריאות OSE והרשימה עוד ארוכה. ומאידך, הוא היה לנשיא קרן היסוד במרוקו במשך 35 שנה.
אלונפסו סבח היה לנפש החיה של מרכז צירלס נטר בקזבלנקה, והוא שיתוף פעולה עם המחלקה הפדגוגית לנוער יהודי(DEJJ), כדי שתמשיך להתקיים פעילות תרבותית ותוססת, אשר יהיה בה כדי להקנות לנוער את האמצעים לשילוב מוצלח בין יהדות לבין מודרניות. לשם כך, הוא הציע מגוון רחב של פעילויות חינוכיות וספורטיביות: סמינרים, ערבי ריקוד, הרצאות, טיולים בטבע, ביקורים בבית הכנסת, מגרשי ספורט וכדומה.
ליאוך אשכנזי, בכינויו"מניטו", ידע להשיב את הטעם למורשת ההומניסטית היהודית, אותה חיבר שוב עם האורתודוקסיה המסורתית של היהדות, וכן עם הפילוסופיה וההגות המודרניות. דוד עמר, המזכ״ל של מועצת הקהילות, ידע לדרוש בפומבי את כיבוד זכויותיהם האזרחיות של היהודים המרוקאים. בשעה אשר בה היחס המבאיש של העבר, על פיו נתפסו היהודים כמיעוט נסבל, צף שוב על פני השטח.
פרנאנד קורקוס, גי. אוחיון, דייר ליאוך בן-זקן וקרלוס דה-נזרי ידעו כולם יחד וכל אחד לחוד, בזכות כתביהם ומאמרי המערכת שלהם, להציג ביד רמה וברבים את הצורך בניהול עצמי של היהדות המרוקאית.
סם אביטל (אביטבול) ואלי אוחיון היו לאדריכלים של העלייה המחתרתית לישראל, בהיותם משוכנעים כי רק במדינה יהודית תוכל הקהילה להגשים את עצמה.
דדא דארמון פעל במסגרת תנועות הנוער של הצוערים ושל היחידות העממיות, תנועות שהציעו לתלמידי בתי הספר שעות בלתי נשכחות של חוויות וכן קייטנות לעת חופשות הקיץ. אדגר גדג', יצחק טורגימן, ג'ו בנג'יו וגימם דהן הטביעו את חותמם על דור הצעירים, איש- איש בדרכו הוא. המחנות שהם ארגנו עיצבו דור שלם.
הקהילה נכנסה בדלת הראשית לתוך המאה העשרים, והמוסדות המפוארים שהיא יסדה הצטרכו להתמודד עם גידול אדיר ולאחר מכן עם התמעטות מהירה של האוכלוסייה בשל ההגירה, בעיקר לישראל. הזדקקנו לטרגדיה של הספינה Pisces, אשר טבעה במהלך הסערה שהתחוללה במיצר גיברלטר, כאשר נוסעיה (כולם עולים יהודיים מחתרתיים) נספו בים, על מנת שהאינטלקטואלים שבקהילה יתנו את דעתם על גורל בני עמם שביקשו לעלות לישראל. בעקבות נסיבות אלה, סטודנטים מתנועת "עודד" אשר עלו לארץ החליטו להשקיע את עצמם בעבודה סוציאלית בישראל. הקהילה, המפוזרת ונטולת המנהיגים הרוחניים שלה, סבלה מהיעדר הבנה בישראל. ההתקוממויות של ואדי סאליג ושל "הפנתרים השחורים" ביטאו את תחושת ההשפלה העמוקה.
נדרשו מספר עשורים כדי שהקהילה הספרדית תוכל לבטא את עצמה בישראל כקהילה עצמאית. המציאות הישראלית השתנתה. עם זאת, הצרכים החברתיים זועקים לשמים, ותנאי הביטחון הם נטל הנישא זה מספר עשורים על הישראלים.
אל לנו לשכוח את המציאות הזאת. עלינו לשתף פעולה למען קידום אחינו בישראל ולעשות את המיטב כדי לקדם את השלום בין ישראל לבין שכנותיה. חרף המתיחות התמידית, אל לנו לשכוח כי העבר בארצות הערביות המוסלמיות לא ידע רק תקופות קשות. היו בהן גם רגעים גדולים של סימביוזה והבנה, אשר על יסודם אפשר כיום לבנות עתיד משותף. עלינו לאחד את בעלי הרצון הטוב מכל ארצות תבל למטרה משותפת. בהקשר זה, מרוקו נבדלת מן העמדה הקיצונית השוללת את קיומה של מדינת ישראל כדוגמת רבות מארצות ערב, ותקוות גדולות מושתתות על היחסים בין יהודים לבין מרוקאים באשר לעתיד המבוסס על הבנה וחמלה הדדית בין יהודים לבין מוסלמים.
בגלות, קהילתנו ידעה סביבה הרבה פחות קשה. אלא שאסור שהצלחתנו במישור הכלכלי תאפיל על העובדה שברמת הזהות שלנו שברמת הזהות שלנו וברמת המוסדות החינוכיים צעדנו בצעדים גדולים.אך עלינו עדיין להגדיל לעשות בתחומים אלה. אנו מצויים בפרשת דרכים. אין לי ספק כי התרומה, ברמה האנושית, של הערכים האזרחיים והיהודיים הם העומדים בעדיפות ראשונה אני גם משוכנע כי רק באמצעות פעילות חברתית אנו נצעד בדרך הקדמה.
בעבר, כל אלה שהחליטו להשקיע באוכלוסיית העוני החיה במלאחים צפופים גברו על מטילי הספק. טיבה של היהדות היא לראות בכל ילד איינשטיין או רמב״ם בפוטנציה. חלה החובה לפעול כך שכל ילד בקהילה יוכל להתפתח באורה של ערכים, שיהפכו לאדם בעל הגשמה. עלינו גם חלה החובה לשתף פעולה עם החברה בכללותה, ליטול חלק פעיל בהתפתחותה ולשקוד על רווחתם של כולם.
עם זאת, ברצוני להדגיש כי הדורות הקודמים ידעו למצוא נוסחאות, אשר היה בהן כדי לענות על המאוויים של בני הנוער. נכון להיום, מוסדותינו ענו על צרכיה של קהילת להקל את הקליטה הן בקוויבק הן בקנדה כולה. אלא שדור חדש שלא ידע את מרוקו וצרכיו שונים מאלה של דור המהגרים. על כן, עלינו לבחון מחדש את התנהלותנו, לצעירים שלנו דרך מחשבה שונה משלנו. יש לעבד את הנוסחאות הישנות ביחד אתם, על מנת לאפשר את פריחתה של הייחודיות התרבותית של יהודי ספרד.
האתגרים תכופים ודחופים, ואני קורא במיוחד לצעירים שבקהילתנו, הם המנהיגים של מחר כדי שישאפו השראה ממנהיגינו הדגולים ויידעו להירשם בהיסטוריה המפוארת של כדי אהבה וכבוד ליהדות ולישראל, כשהם תורמים את המיטב שבהם לכלל החברה.
עם ישראל חי
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
Epreuves et liberation
Les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
PREFACE
Qu'est-ce que l'histoire ? Depuis que les hommes ont commence a s'interroger sur leur passe, cette question fait debat. Pourquoi ? Du fait que l'histoire est un narratif, mais se veut egalement une science. Narratif, car elle vient nous raconter une partie de notre passe, et que, comme toute personne qui compose un recit, l'historien devra choisir ce qu'il dit, mais egalement ce qu'il ne dit pas. Ombre et lumiere, son recit du passe va faire le choix entre ce que le lecteur saura, et ce qu'il ignorera. Mais l'histoire est aussi science, car pour construire son narratif, l'historien devra utiliser les materiaux que le passe a laisse, les trouver mais egalement les trier. On comprend que les debats sur les choix de l'historien n'ont rien d'evident
Le livre de Joseph Toledano est, de ce point de vue, une belle reussite historique. Tout d'abord par le choix du sujet qui lui a ete propose par le Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Car sur les Juifs du Maroc pendant la guerre, il existe peu de choses, toute la difficulte etant d'arriver a trouver des sources qui eclairent cette histoire. C'est peut-etre pour cela qu'en France ou en Israel notamment, ce domaine de recherche a ete neglige. Et c'est sans doute cette difficulte documentaire qui explique que tant de mythes, remis justement en cause par Toledano dans son livre, etaient jusqu'aujourd'hui consideres comme le reflet reel de cette periode difficile des annees 1939-1945
L'un des merites du livre et de son auteur est d'avoir su trouver des sources, articles de presse ou temoignages, qui attendaient depuis des decennies que l'on en fasse la synthese. Dans le meme temps, Joseph Toledano, qui s'interesse depuis longtemps dans son oeuvre a la vie de cette communaute aujourd'hui pratiquement disparue, a compris d'instinct qu'il ne fallait pas se contenter d'un narratif politique, mais qu'il fallait inviter les individus et les vecus collectifs a s'exprimer dans ce recit. Un des points les plus interessants, me semble-t-il, se trouve dans ces textes litteraires qu'il cite a plusieurs reprises, et qui nous font participer a la vitalite d'une tradition qui savait se confronter a sa maniere avec les evenements difficiles ou heureux
Son recit ne se contente pas « des grands moments » de l'histoire, mais nous fait penetrer au coeur meme d'une communaute vivante, riche et particuliere, et il ouvre ainsi une lucarne sur la vie des etres qui composaient cette grande tradition du Judaisme, aux racines implantees dans la terre du Maroc depuis des siecles. Choisissant de construire ce recit autour de paragraphes parfois tres courts, parfois bien plus longs, il nous evite de nous perdre dans ce foisonnement de communautes et de cas particulier, en nous fournissant le fil conducteur qui garde au recit sa coherence. On en vient parfois a regretter de ne pas pouvoir s'arreter plus sur tel evenement ou sur tel personnage, mais c'est le merite et la limite d'un travail pionnier tel que celui-ci de conserver l'exigence de la presentation de l'ensemble. Articule autour d'une periode de degradation suivie d'un lent retablissement, et dont l'evenement median est, bien sur, le debarquement americain de novembre 1942 , ce livre nous rappelle que si les Juifs du Maroc n'ont pas vecu directement les horreurs de la Shoah, leur sort est reste cependant difficile, voire par moment angoissant. De ce point de vue, il ne reste qu'a esperer que l'existence du livre de Joseph Toledano contribuera a encourager chercheurs et etudiants a approfondir les tres nombreux sujets abordes et qu'une veritable ecole historique resultera de ce premier travail courageux de defrichage, qui propose le premier narratif historique concernant les Juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Alain Michel Historien
AVANT PROPOS
Le livre qui vous est presente a ete prepare a l'initiative du Comite de Coordination des organisations des originaires du Maroc en Israel. Les recherches consacrees au judalsme marocain n'encombrent pas les rayons des bibliotheques ou des librairies. C'est le moins que l'on puisse dire… Pour pallier ce manque de travaux universitaires, nous avons demande a Joseph Toledano qui, depuis trois decennies, a poursuivi bon nombre de recherches sur le judaisme marocain et publie une serie d'ouvrages a ce sujet, de mener une enquete sur les Juifs du Maroc, pendant la seconde guerre mondiale.
Son excellent travail a deja trouve des echos positifs aupres de publics professionnels et autres. J'espere que la presente publication rencontrera en France un public encore plus large et plus varie.
Le sujet choisi couvre une periode critique de l'histoire des Juifs au Maroc, critique et decisive. Essayons de preciser en quoi.
Du 18eme au 19eme siecle, le Maroc a connu un declin desastreux au plan politique et economique. En l'absence d'un pouvoir central sur l'ensemble du territoire, les lignes de communications n'existaient pas ou n'etaient pas entretenues, la misere et les epidemies sevissaient partout. Chaque portion de territoire, aussi minuscule fut-elle, avait pour gouverneur un autocrate qui agissait uniquement selon son propre arbitraire. Les routes etaient peu sures, les luttes entre les tribus berberes frequentes, les razzias en periode de disette nombreuses.
Une pauvrete indecente, a la limite de la decheance humaine, etait le lot des Juifs, des Arabes et des Berberes. II est bien evident que les juifs, dhimmis par definition, subissaient un sort encore plus deplorable, prives qu'ils etaient de tout droit civique et totalement dependants de ce qui semblait etre une autorite. En fait, le regime politique etait fonde sur ce qu'aujourd'hui, on n'hesite aucunement a designer par le terme de corruption, et la corruption etait dans la nature meme des choses. On ne pouvait obtenir de services dits administratifs sans avoir auparavant remis a qui de droit les "dons" exiges.
C'est dans ce cadre-la que le colonialisme europeen s'installe au Maroc. Francais, Anglais, Allemands essaient a qui mieux mieux de mettre la main sur le pays. La France l’emporte. La mission civilisatrice, venue dEurope, modernise quelque peu le Maroc. Le systeme judiciaire, l'administration, la police et l'armee connaissent des reformes certaines. Mais en meme temps, la France installe des colons en masse qui, en un temps record, accaparent a leur profit l'ensemble de la vie economique du pays.
Pour eviter des rapports de domination directe avec les populations locales, le Protectorat assouplit le statut des Juifs, en qui il voit un intermediaire, a meme d'eviter les heurts frontaux entre Europeens et Indigenes. Les Juifs constituent une population tampon et sont tres satisfaits de jouer ce role. Pour la communaute, le Protectorat est une bouffee d'oxygene insufflee dans une cellule privee d'air. A cela, s'ajoute l'œuvre exeptionnelle de l'Alliance Israelite Universelle (AIU) qui multiplie les etablissements scolaires des que les moyens en sont trouves. La communaute experimente un essor remarquable en moins de vingt ans, surtout dans les villes du littoral et dans quelques grandes villes de l'interieur Meknes et Fes.
La tempete geopolitique, qui ebranle le monde en 1939 va servir de detonateur dans
l'explosion et l’emiettement du judaisme marocain qui s'ensuit. La defaite lamentable de la France, le regime collaborates de Vichy, l'antisemitisme latent des colons qui prend une tournure ouverte, a la limite de la violence, l'animosite des populations locales, surtout des elites bourgeoises, heurtees par le nouveau statut des juifs, par le systeme scolaire de l'AIU auquel ils n'ont pas part, par le succes tres certain de la vocation sioniste au sein des populations juives, sont autant d'elements qui favorisent l'ebranlement communautaire.
Un dernier facteur s'ajoute, apres le debarquement americain en Afrique du Nord. La richesse et la puissance americaine eclipsent la France tant aupres des populations musulmanes que juives. Le Maroc est fascine par les americains, leur democratic, leur liberalisme, leur soutien declare aux droits des peuples a disposer d'eux-memes et leur attachement aux droits du citoyen.
Pour les Juifs, la "dhimmitude" devient incomprehensible voire, en arriere- plan, angoissante. La crainte de retomber sous l'arbitraire des pouvoirs entraine aupres des populations juives une identification prononcee avec ce qu'on appelait alors l'Occident. Les regards se portent sur Paris, New York ou Geneve et les fils conducteurs se branchent sur ces centres et bientot, sur Jerusalem. Les forces centrifuges sont a l'ceuvre et la decolonisation ainsi que la creation de l'Etat d'Israel portent un coup irresistible a l'enracinement juif au Maroc. Apres la guerre, s'ecoule une decennie de prosperite sans pareille pour les Juifs du Maroc. Leur fonction d'intermediaires leur permet de profiter largement de l'essor economique europeen. Par ailleurs, au cours de cette periode, les autorites religieuses traditionnelles perdent toute emprise sans qu'un autre leadership quelconque prenne forme sur place.
L'independance du Maroc et l'evacuation francai.se demembrent totalement la communaute. Le depart des juifs du Maroc a la suite de l'independance ressemble a un sauve-qui-peut general, une debandade aussi bien politique qu'economique et culturelle.
La communaute explose, abandonnant derriere elle une histoire, une culture, une approche communautaire, parfois une richesse economique, une hierarchie sociale (intellectuelle ou autre). On aboutit, pour resumer en une formule, a un present qui se deverse sur un avenir prive de passe. C'est l'histoire de cette communaute, a la veille de son arrachement a son terroir seculaire, que le livre de Joseph Toledano decrit en detail. La tempete, qui a bouleverse le monde en 1939 a atteint les rivages du Maroc et pour la communaute juive, a fait figure de veritable tsunami. Ce judaisme marocain, fleuron non negligeable de la culture millenaire juive, devait, apres son explosion et emiettement, se rebatir a zero une identite. Le livre de Joseph Toledano apporte, parmi d'autres, une pierre solide autant que necessaire a cette reconstruction.
C'est pour moi un grand plaisir de remercier en quelques mots le grand nombre de personnes et d'organismes qui ont contribue a la publication de cet ouvrage, par leur soutien sans faille. En premier lieu, la Claims Conference, qui a acquis une place d'honneur au coeur du curriculum juif par son inlassable travail d'encouragement aux recherches sur la Shoah. Citons aussi David Yedid, avocat et ami, en qui nous avons trouve une oreille plus que comprehensive, les directeurs du comite de coordination : Shimon Ohayon, membre de la Knesset, Shaoul Ben Simhon, Sam Ben Chetrit et Meir Knafo, dont les conseils et le suivi, lors de l'elaboration de ce projet, ont ete d'un precieux concours, Yolande Cohen Sabban qui a travaille avec efficacite, en concertation avec l'auteur, pour polir le texte, enfin, et non des moindres, Alain Michel, directeur des editions Elkana, dont nous avons grandement apprecie la patience et la perspicacite.
Raphael Ben Shoshan President du comite de Coordination
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
סוגים טבעיים ופנימיים אלה של משמעות הפעילות החברתית ומקטעיה שונים בוודאי מן המשמעות הקישורית והשקולה שהמומחה או המתבונן המקצועי החיצוני מעוניין להציב בנוגע למרכיבים השונים של כל פעילות חברתית־תרבותית, מוסדרת או בלתי מוסדרת, שהוא מתבונן בה ובוחן אותה על פי כישוריו והתמחותו. משמעות קישורית זו מחברת את ההתנהגויות והפעולות השונות עם מקורותיהן ההיסטוריים והתרבותיים, הידועים או המשוערים, עם תהליכי ההתפתחות של התרבות הקהילתית הנדונה, עם מסכת המיתוסים והערכים של התקנה התשתיתית, ועם תהליכים, התנהגויות ומיתוסים דומים בתרבויות אחרות. חלק מהותי ממסכת המשמעויות שהמתבונן אמור לגלות, לפענח או להניח הם הקשרים הגלויים או הסמויים של התרבות שהוא בוחן עם תרבויות אחרות – שכנות, סמוכות, קרובות או רחוקות. המשמעויות שהוא בונה אינן אקראיות, מפוזרות או מנותקות מן המכלול הסמיוטי, אלא מחוברות ומסודרות בתוכו על פי עקרונותיה של רשת פרשנית עוטפת, שהבוחן הפרשן פורם במודע או שלא במודע אגב עיסוקו הסמיוטי הכרוך בשקילת המשמעויות ובהצבתן השיטתית. כדי להדגים מלאכה סמיוטית זאת של החוקר או המתבונן ניקח, למשל, את טקסי החתונה, שהיו רבים ומגוונים בקהילות היהודיות במרוקו, ונתמקד בערכים התרבותיים, באמונות ובעקרונות הפעולה שכיוונו את עריכת מסכת הטקסים ונתנו להם את משמעויותיהם התרבותיות; מסכת משמעויות זאת מאוזכרת בצורה בלתי שיטתית בשיח הממוסד של הטקסים השונים, ובמיוחד בטקסט של הכתובה, בפיוטים העבריים ובשירים בלשונות היהודיות שהיו נהוגות בקהילות השונות.
אולם בנסותנו לרשום בקצרה את מרביבי התקנה שעמדו ביסוד טקסי החתונה ואירועיה אין אנו יכולים להתעלם מיסודותיה ההיסטוריים והחברתיים־הפוליטיים של הקהילה היהודית במרוקו, מן המסד האמוני העמוק שלה בדת ישראל ובנצח ישראל, ממעמדה המשפטי־הפוליטי המיוחד כקהילה הנתונה תחת חסות מצד השלטון המוסלמי, עם כל החולשה שבכך על אף ההגנה היחסית שחסות זו מספקת, ומן הסדרים החברתיים והדתיים שקבעו את דרכי התארגנותה וניהול חייה הפנימיים. מסכת זאת של אמונות, תנאים חברתיים וסדרים נמצאת ברקע ההחלטות, הפעולות וההתנהגויות של בני שתי המשפחות המחליטים לשתף פעולה בנישואי בנם ובתם ומכוונת ביודעין ושלא ביודעין את התנהגויותיהם, משום שהיא מעיבה בפניהם את הגבולות שביניהם הם יבולים להפעיל את רצונותיהם ואת התנאים שבמסגרתם חייבים הם לפעול.
מערכת אמונית־רבנית זאת היא גם שביסוד קבלתה של ההלבה היהודית במערכת הנורמטיבית והחוקית הלגיטימית והמחייבת את התנהגויותיהן של בני הקהילה, אם הן מפורשות בגוף דתי־הלכתי זה. טקסי הרחצה במקווה, החופה והקידושין וכן אירועי שבע הברכות שלאחר החופה מקבלים את משמעויותיהם הבסיסיות מן הקביעות ההלכתיות מבחינת חובת קיומם, אך קביעות כלליות אלה אינן ממעות את מלוא משמעויותיהם של טקסים אלה, שכן הם נערכים כל פעם בהקשר קהילתי אחר ובהקשר משפחתי אחר, שמעבה את משמעויותיהם התרבותיות המקומיות והחד־פעמיות. כפי שמוצהר בנוסח שבע הברכות,,2 ביסוד התמונה ההלכתית של הנישואין עומד העיקרון של יצירת האדם בעלם אלוהים. מכאן נובע קשר הקדושה הנקשר במעשה הקידושין בין הבעל לאשתו, המחייב אותם לכל אורך חייהם המשותפים. הכלה מתאימה את עצמה לחוזה קדושה זה על ידי שמירת בתוליה ומכינה את עצמה לכך דרך טבילתה במקווה.
הבתולים של הכלה הם היסוד לחוזה שקושר אותה לבעלה, ועל פי נוסח הכתובה הבעל מעניק לה תמורת ביתוקם ונישואיה אליו את הכתובה שלה על כל תנאיה. עיקרון הלכתי נוסף, שהוא גם ערך אוניברסלי בפני עצמו העומד ביסוד התורשה וההולדה והמעניק להן את משמעויותיהן התרבותיות האוניברסליות, הוא מצוות פריה ורביה המוטלת על האדם כדי שימשיך וישלים את מעשה הבריאה ויקיים את שלשלת הדורות. ערך מייסד נוסף של החתונה היהודית וטקסיה הוא קביעתו של הגבר היהודי בגורם הפעיל במשפחה שעליו מוטלים עול הפרנסה והאחריות הכללית על אשתו ועל משפחתו, כפי שמפורט בנוסח הכתובה, שמונה את חובות הבעל בלא להזכיר את תפקידיה המגוונים של האישה.50 מכאן נובעים גם סדר הטקסים ומקומותיהם והקדמת כל הטקסים הנוגעים לכלה – העומדת לצאת מחסות אביה ומשפחתה ולהיכנס תחת חסות בעלה – לטקסים הנוגעים למעמדו, לסמכויותיו ולאחריותו של החתן. בקהילות רבות מעמדה זה של האישה מצא ביטוי גם בעצימת עיניה של הכלה לאורך כל טקסי החתונה, ובכלל זה במהלך התהלוכה שהובילה אותה מביתה לבית החתן.
הערת המחבר : ראו על כך בפרקי התיעוד את עדויות הנוסעים האירופים שביקרו בקהילות שונות במרוקו במאה ה־19. מנהג זה חדל להתקיים במאה ה־20. ראה עדות קדומה על מנהג בזה בקרב בת האיסיים בתוף שרם ובלאו, האמת, עמי 168.
אולם מעבר למערך הלכתי מייסד ומפורש זה של קשר הנישואין בחתונה היהודית המסורתית עקרונות וערכים אלה מעובים דרך הערכים של התרבויות הלא־יהודיות השכנות, התרבות המוסלמית והתרבות הברברית; גם הן מדגישות את ערך הבתולים וגם הן שמרו עליו באופן קפדני במסגרות המסורתיות שלהן. חיזוק זה של ערכים עצמיים כתוצאה מהתנהגויות דומות רווחות בקרב השכנים הוא יסוד עיקרי בכל אינטראקציה של תרבויות שכנות, ובמיוחד כשהאחת – המחזקת – מהווה תרבות הרוב והשנייה תרבות המיעוט.
עמוד 38
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.
הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.
״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.
הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים. עד כאן
הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.
השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.
בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.
נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.
לקח השמש את זקני הכפר אל המקום אשר נקבר שם הצדיק. זקני הכפר שהכירו את המקום,והבחינו בסלעים הענקיים שנעקרו ממקומם וסתמו את המערה הבינו את גודל הנס שקרה במקום, ואמרו לשמש:״עליכ לאמן". החליטו זקני הכפר כי ביום שבת יפרסמו את העניין לכל תושבי הכפר, והעבד יספר את הסיפור במלואו, וביום ראשון לאחר מכן השכם בבוקר יעלו אנשי הכפר אל מקום קבורת הצדיק.
וכך היה. ביום ראשון בבוקר השכימו תושבי הכפר מוקדם לתפילת הנץ, ומשם יצאו בהתרגשות אל ההר הקדוש, בו נטמן הצדיק רבי דוד ומשה, והשמש הולך לפניהם. אנשי הכפר שגם הם הכירו את המקום, הבינו את גודל הנס שקרה בו, לאחר שראו את סימני עקירת הסלעים הענקיים מהקרקע.
השמש סיפר לאנשי הכפר לפרטי פרטים את הסיפור, הוא הזכיר כל דבר שהתרחש ביום בו נקבר הצדיק. תוך כדי שהם מאזינים לדבריו של הצדיק ניגלה לעיניהם מחזה מרטיט: מנורת אש ענקית ירדה מהשמים וניצבה מעל המערה שבה נטמן הצדיק. האנשים הנפעמים פירשו זאת כאות משמים להצדקת דברי השמש והוכחה שכל מה שסיפר ותיאר, התרחש בדיוק כך. בשלב זה, הדליקו האנשים נרות רבים במקום,השתטחו על הציון הקדוש, נשאו תפילה וחזרו לביתם, כשהם יודעים שהצדיק קבע שם את מקומו, וכפרם שמור על ידו.
״ויהי בחצי הלילה״ בא הצדיק בחלום לאחד מזקני הכפר ויאמר לו: ״אני מסרתי את נפשי על כלל ישראל, לך ספר לאנשי הכפר בשמי שכל דברי שמשי נכונים״.
לאחר מכן, חזר השמש לירושלים כדי לראות את ביתו של הצדיק כשהוא לוקח עימו את הכספים שאסף הצדיק עבור העם היושב בציון, ושם סיפר את הסיפור.
מאז הכירו יהודי מרוקו את גדלותו של הצדיק, וכי מסר נפשו בעדם ובעד עם ישראל כולו, והחלו רבים לפקוד את ציונו הקדוש מידי יום ומידי שנה וביום ההילולה שלו בראש חודש מר-חשוון – נהגו מאות יהודים לפקוד את מקומו מידי שנה, והמקום הפך להיות קדוש ליהודי מרוקו בפרט ולעם ישראל בכלל.
בסביבות המאה ה-20 נבנו במקום: מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח.
הציון נמצא במורדות הרי האטלס המערבי הגבוה שבדרום המדינה, בכפר שנקרא ״תאמסטינת",
שכפר זה מורכב מכמה כפרים למשל: ״תמזרית״, ״אסלן״, ״תדויכט״, ״איגדיין״, ועוד. הציון נמצא הכי קרוב ל״אסלן״ ואחר כך ל״תמזרית״. אזורים סמוכים נוספים: ״ורזאזאת״, ״סכורא״, ״תידלי״ ועוד.
סיפור זה נמסר מאב לבנו עד עצם היום הזה.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
Les Juifs espagnols et l’origine des Juifs du Maroc
Yigal Bin-Nun
Bien avant le protectorat espagnol de 1912, l’Alliance Israélite Universelle établit des écoles françaises au nord du Maroc. Sa première école fut construite à Tétouan en 1862. Vinrent après celle de Larache en 1864, et de Tanger en 1902. Cet avantage qu’avait la communauté juive du Nord du Maroc dans le domaine de la francisation scolaire entraina, après la guerre, une émigration vers la ville moderne de Casablanca. Il est généralement admis que le processus inégal de scolarisation engendra inévitablement des écarts sociaux-culturels entre les communautés du Maroc et surtout entre les divers quartiers de la ville de Casablanca où habitaient les Juifs. Ce qui est relativement méconnu, sont les vastes activités sociales et les œuvres de bienfaisances, aussi bien traditionnels que modernes, que déployèrent les dirigeants des communautés en faveurs des couches sociales déshérités, surtout dans les Mellahs des villes. C’est ainsi que l’on peut trouver des originaires de Tétouan, Tanger, Ceuta, Larache et Melilla à la tète de la plupart des institutions sociales et culturelles juives à Casablanca.
Citons principalement S. D. Levy qui fonda la plupart des institutions sociales et éducatives de la communauté ; Alfonso Sabbah qui avec Jo Lasry et Daniel Levy qui étaient à la tête de l’association Charles Netter et regroupait en son sein tous les Mouvements de la jeunesse juive ; les écrivains Carlos de Nesry et Raphael Benazeraf ; le ministre du premier gouvernement marocain le docteur Léon Benzaquen ; les hommes politiques de gauche : Meyer Toledeno, Marc Sabbah et David Benazeraf ; les militants communistes Sam Benharroch, Ralph Benharroch-Maudi , Jo Bendellac et Abraham Serfaty, Les juristes qui défendaient la cause juive Helène Cazes Benattar, Akiba Benharroch et Salomon Benchabat. Enfin deux personnalités juives restées dans l’ombre : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar, qui grâce à leur médiation, fut conclu « l’accord de compromis » pour l’évacuation des Juifs du Maroc, en aout 1961.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Plus eclaire que son oncle et predecesseur, Moulay Abderahmanfavorisa toutes les initiatives de ses sujets, en particulier des Juifs dont les connaissances et l'experience etaient depuis longtemps prouvees
Moulay Abderrahman fut gouvcrneur de Mogador avant d'acceder au trone Les negociants de la ville et particuli6rcment ses amis juifs, Musa et Murdoch Aflalo, Salomon Corcos ct les deux freres Cohen ben Macnin 
l'initierent a la politique des Nations Chretienness el lui demonterent les avantages du commerce maritime
Nous avons vu qu'en general ce sont les memes families qui ont fourni traditionnellement les "Toujar as-Soultan", aussi les enfants de ces families etaient ils eleves pour tenir ce role. La connaissance du monde exterieur leur etait necessaire; de la l'habitude, depuis le dernier quart du XVIIIs siecle au moins, d'envoyer ces enfants, des apres l'age de treize ans, dans des ecoles privees juives en Europe, notamment en Angleterre, puis en stage dans la maison de commerce d'un associe ou d'un parent. De plus, depuis les premieres annees du XIX׳ siecle il y avait, a Mogador par exemple, des ecoles anglaises. Ces etablissements etaient aussi des ecoles privies. Les plus riches families avaient dgalement des precepteurs charges de l'education religieuse et profane de leurs enfants. Mais tous continuaient d'aller se perfectionner en Europe.
Si, sur le plan officiel, il parut ne pas vouloir changer la triste situation des communautes de Fes ou de Meknes se montrant meme d'une severite excessive envers les Juifs etrangers, allant pour l'un d'eux jusqu'a l'injustice et la cruaute, il n'en demeure pas moins vrai qu'il fit des efforts louables pour ameliorer le sort de la masse juive pour laquelle les trente cinq dernieres annees avaient ete les plus sombres qu'elle eut a traverser. Enfin, il permit a ceux qui desiraient aller s'installer en Terre-Sainte, Jerusalem, Tiberiade, Hebron ou Safed, de quitter le pays sans verser la taxe de sortie a laquelle les Marocains, musulmans ou juifs, etaient astreints. Ce n'etait pas un tel homme qui allait creer de nouveaux Mellahs dans les villes qui justement se repeuplaient. Au contraire, c'est sous son regne que nous assistons a la reinstallation de familles hors des quartiers juifs. Pourtant, a Tetuan, les Juifs, par une sorte de reaction contre l'injustice qui les avait groupes tous dans une seule et meme place, avaient fait de leur "Juderia" le quartier le mieux tenu de la ville. A l'exception de la Kasba de Mogador, il n'y avait pas au Maroc un quartier aussi confortable.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת נח ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'22 ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).
כתב הגאון הדיין רבי אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל מחכמי מכנאס, בספרו אמרי ברוך. הנה מצינו לרבותינו על נח שיש דורשין אותו לגנאי וזה משום שלא היה מתחבר עם בני אדם, להורות להם דרכי האל, רק היה מתבודד לבדו עם האלקים. כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש(מ"ר דברים י"א ג'). אמר לו נח למשה אני גדול ממך שניצלתי מהמבול, אמר לו משה משל למה הדבר דומה קברניטים שהיו מנהיגים את ספינותיהם, והיה הים הולך וסוער עד שכמעט טבעו הספינות, אחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד טרח ויגע עד אשר מלט נפשו אבל ספינתו כולה טבעה בים, ואחד יגע וטרח עד שהציל גם ספינתו. למי מקלסין לאו למי שהציל עצמו ואת ספינתו, כן אתה לא הצלת רק עצמך אבל אני הצלתי את עצמי וגם את ישראל.
ועל פי זה יובן יש לפרש הסמיכות שבפסוק. שנרמז הטעם מדוע נח לא התחבר עם בני דורו להדריכם אלא התבודד תמיד עם האלקים. וזה משום שלא מצא "בדורותיו" את מי שיעשה חבר, אבל אילו היה בדורו של אברהם ודאי שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו", את מי יעשה חבר, אבל אילו היה בדורותיו של אברהם ודאי שהיה מתחבר עמו כדי לקנות שלמות יותר ויותר, ולכן נסמך ל"בדורותיו" "את האלקים התהלך "נח" כדי ליתן טעם לזה וכמו שפרשנו.
אלה תולדות נח וכו' תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (ו, ט).
כתב הגאון רבי יהודה בן דאנאן זצ"ל בספרו מנחת יהודה, אלה הם התולדות הטובות והשבח, שיבואו לאדם שהוא עניו ושפל ומשפיל את עצמו בעולם הזה. א. "נח" לו ולגופו שמעולם לא יכעוס ותגבר עליו המרה השחורה ובא לידי סכנה, וכמה חולאים רעים באים עליו מזה. ב. "איש צדיק תמים", כיון שאינו מחשיב את עצמו לכלום ואינו כועס, בודאי לא יבוא לידי חטא, כיון שיודע ערכו לפני בוראו, יתגבר על יצרו כאיש ויהיה צדיק תמים. ג. "היה בדורותיו" רוח הבריות נוחה הימנו, וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, ונחה עליו רוח ה' וזוכה לרוח הקודש, שכן אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:), ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. וזהו שאמר "את האלהים התהלך נח", שמשרה שכינתו ורוח קודשו עליו.
את האלהים התהלך נח.
כתב הגאון רבי שלמה בירדוגו זצ"ל בספר אם למסורת, אפשר לרמוז על פי מה שנאמר בזוהר הקדוש: דוד המלך ע"ה קודם שחטא לא היה מפחד ממדת הדין". זאת אומרת, כי מה שכתוב: "את האלהים", שאפילו ממדת הדין לא היה נח מפחד.
ויולד נח שלשה בנים את שם את חם ואת יפה (ו, י).
כתב הדין הרב חיים משאש זצ"ל מרבני מכנאס בספרו נשמת חיים, הקשו המפרשים ז"ל, למה הוצרך עוד לכתוב כאן שמות בניו, הרי כבר נכתבו לעיל (בראשית ה, לב), "ויולד נח את שם את חםואת יפת". ונראה הטעם שהזכירם כאן בכלל סיפור שבחיו, כי בני דורו היו משקין כוס עקרותלנשותיהם, כדי שלא יתעברו ויכחיש יופיין, כמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש, והוא לא כן עשה אלא "ויולד נח". אגב הוסיף שיש נשים שעושות מניעת הריון על דעת עצמם, ואין לעשות כן על פי תורתנו אלא על פי היתר של רב פוסק בלבד, וגם שיש היתר אינו עד בכלל, וכן לשאול באיזה סוג אמצעי מניעה יש להשתמש. וידוע שכל ילד שבא, מביא איתו ככר בידו, וכל וידועים דברי הגמרא שאין בא בן דוד עד שיכלו כל הנשמות שבגוף.
ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה (ז, א).
כתב החסיד רבי ראובן טמסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, במה שאמר "בדור הזה", יש לדקדק שהוא מיותר, כי ידוע שנח בדורו היה צדיק ולא בדור אחר. ואם נלמד ממנו לגנאי או לשבח, הרי למדנו זאת מראש הפרשה, שכתוב (בראשית ו, ט), "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", חד אמר לשבח. וחד אמר לגנאי. אם כן "בדור הזה" כתוב ללא צורך, וכוונתו בזה לגנאי. רצה לומר שאם תזוח דעתו עליו שבדור הזה אני נחשב צדיק לפני המקום ברוך הוא, אבל אילו הייתי בדור הצדיקים, לא הייתי נחשב צדיק לפני המקום, ואין מקום שתזוח דעתו עליו, וגם למי שדרש בדורותיו לשבח, כאן הוכרח לדרוש לגנאי. שאם ידרוש לשבח, תיגדל דעתו עליו, כל שכן כשאומר לו "בדור הזה", וכ"ש בדורות הצדיקים שיהיה יותר ויותר, שאז לפתח חטאת רובץ לנח איש צדיק תמים.
ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה(ח, א).
כתב החסיד רבי יוסף נחמיאס זצ"ל {ה'תרע"ה}, בספרו יוסף חן, ישלומר שהלשון "ויזכור אלהים את נח" נופל לגבי אדם ששיך בהם השכחה, ולכן שייך בהם גם הזכירה. אבל הקב"ה אין לפניו לא שכחה ולא עוולה ולא משוא פנים, אלא ודאי על כרחך "ויזכור אלהים", פירושו שהקב"ה מזכיר את נח שלא יתייאש מן הרחמים.
וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ(ח, ז).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"א, הקשה חכם אחד, למה לא אמר לראות הקלו המים כמו שאמר ביונה? ואפשר שהעורב הבין מאליו שלכך שלחו והיונה לא הבינה, עד שאמר לה בפירוש לראות הקלו המים עכ"ל. והנה עשה את העורב חכם יותר מהיונה, ואינו אלא טיפש, שהרי חשד את נח בבת זוגו (סנהדרין קח:), היינו שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר, ומתוך החשד שהוא היה משמש בתיבה, חשב העורב כך היו כל המינים משמשים בתיבה, ואין לך טפשות גדולה מזו, ולכן הפירוש "וישלח את העורב" כמו "ושלחת לנפשה", כי נח כעס עליו ושלחו מן התיבה מפני ששימש בה. ואף שגם הכלב וחם שמשו, אפשר שלא ידע מהם, או אפשר שחס עליהם שלא ימותו, אבל העורב יש לו כנפים לעוף על פני התיבה. ועוד מפני העורב אכזרי על בניו (כתובות מט), לכן נתאכזר גם הוא עליו, מדה כנגד מדה.
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח.
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בספרו כפר ליצחק {בקרוב בס"ד נדפיס את הספר שאזל מן השוק לפני 90 שנה} פירש הרב הגדול החיד"א ע"ה על דרך מחלוקת[1]בית שמאי ובית הלל אי נוח לו לאדם שנברא או שלא נברא נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא וכו'. ופירש מהרש"א נמנו לשון מנין מנו מצות עשה ומצות לא תעשה וגמרו נוח לו שלא נברא כי ההפסד יותר מן הריוח וזהו דוקא ביום לידת האדם שאין אנויודעין אם ירויח מצות או יפסיד עבירות אבל אם ראינולאדם צדיק והולך בדרכי ה' נוח לו שנברא וזהו "אלה תולדות" פירוש בני אדם הנולדים "נח נח" פירוש פליגי אם נוח שנברא או שלא נברא אבל כשיהיה איש צדיק תמים היה וכו' ואת האלהים התהלך לא אמרינן אלא נוח שנברא עכ"ל וש"י.
נושא לאשה. "אלה" זו אשה כמו שנאמר "ואשה בכל אלה לא מצאתי" "תולדות" שלה "נח נח" פירוש יש לה נוח בעולם הזה ונוח בעולם הבא על דרך שאמרו בש"ס[2] הני נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כלומר, וגם כן "איש צדיק תמים היה בדורותיו" על דרך אומרו ומנטרן לגברייהו. "את האלהים התהלך"- יש לה שכר מן הדין. "אלה תולדות" פירוש תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים פירוש היה נח לשמים ונח לבריות ובעוד איש היה צדיק תמים על דרך אשרי איש בעודו איש. ושמא תאמר ולמה נסתלק. בדורותיו פירוש בעון הדור ועוד את האלהים התהלך על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן או את האלהים מן הדין ועוד נח פירוש על דרך ושם ינוחו יגיעי כח.
"ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" (ט/ה) פירש הרב "ארץ חמדה" כי ה' יתברך אומר לישראל מהראוי "ואך את דמכם" פירוש עונותיכם אדרוש מכם ואפרע מכם לנפשותיכם כי נפש כי תחטא. אבל אני עושה עמכם חסד מיד כל חיה שהוא הצדיק בן איש חי אדרשנו פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר עליכם ושמא תאמר טוביה חטא וזיגוד מינגד לזה אמר "מיד האדם" כי אם יחלה האדם בגופו מקיז דם בידו ומתרפא. אבל "מיד איש אחיו". פירוש תהיו באחדות אחד על דרך ואהבת לרעך כמוך דאם לא כן אם יסתלק הצדיק ולא תעשו תשובה ואחדות אדרוש מכם את נפש האדם על דרך שפירש הוא ז"ל פסוק "והיה בשומעו את דברי האלה הזאת"[3] ועל פי זה אפשר לפרש לעניות דעתי לפרש פסוק בפרשת יתרו(יט, ה) "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי עתה שהיא התשובה כי ישוב ביום שמא ימות למחר" אם שמוע תשמע בקולי הם המצות "ושמרתם את בריתי"- שהיא התורה על ידי פטירת הצדיק. והייתם לי סגולה- פירוש נוטל צדיק אחד ומכפר על הדור הפך. "מכל העמים"- על דרך ידין בגויים מלא גויות פירוש אומות העולם כל אחד נדרש לעצמו וזהו מלא גויות אבל ישראל מחץ ראש צדיק אחד על ארץ רבה ושמא תאמר אין נפרעין מערב תחילה. לזה אמר "כי לי כל הארץ" כולי עלמא דיליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה.או אפשר לפרש על דרך מה שהקשה (גמרא לה/א-ב) בגמרא כתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" משמע שהקב"ה בשמים ובני אדם בארץ וכתיב "מלא כל הארץ כבודו" ותירצו כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ. כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.
עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם עושים רצונו של מקום הקב"ה משרה שכינתו בארץ.כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום מסלק שכינתו למעלה.
עוד אמרו אמר ליה ההוא מינא לר' אבהו אלהיכם מפני מה נותן הגשמים בשבת והא אין מטלטלין מחצר לחצר. אמר ליה כולי עלמא דיליה נמצא אם ישראל עושים רצונו של מקום העולם הזה ועולם העליון חצר אחת היא וכדין ירדו הגשמים ביום השבת אבל אם ישראל אינם עושים רצונו של מקום הוי ליה שתי חצירות ואין מטלטלין מחצר לחצר ואין יורדין הגשמים בשבת. וזהו "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה" פירוש וכדן ירדו הגשמים אפילו בשבת כי אז לי כל הארץ כי מלא כל הארץ כבודו והוי ליה חצר אחת.
בברכת שבת שלום
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com