הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 הצרה עם האסלאם

בואו נחזור לשאלה המקורית שלי למר חאקי: מדוע בנות לא יכולות לערוך את התפילה? הנחתי שתשובתו של הקוראן תהיה מצוטטת בספר אחר כלשהו שאוכל אולי להבינו, וניגשתי לספריית המדרסה. איזו הפקה לארגן את המסע הזה. הספרייה היתה רצף של מדפים בראש גרם המדרגות בצד הגברי של המסגד – הגישה לגברות אסורה בלא אישור מראש. כיוון שהייתי בת אחת־עשרה, גיל המחייב אותי בקיום מצוות, לא יכולתי להתרועע עם גברים מבוגרים. לכן היה עלי לשכנע נער מתחת לגיל מצוות – שתים־ עשרה או פחות – לרוץ למעלה למעני ולקבל בעבורי רשות בכל פעם שרציתי לעיין בספרים. אם קיבלתי אור ירוק, כל הגברים היו חייבים לפנות את האזור לפני שהורשיתי לעלות במדרגות ולחפש באוסף העלונים הזולים שעל המדפים. כמובן, זמני היה מוגבל למדי כיוון שהגברים חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור למקומם. הצלחתי לשאול כמה עלונים בכל פעם, אבל היה קשה לעקוב אחר תוכנם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הלכו מחבריהם. שנתיים של התרוצצויות בנבכי המסגד לא הניבו שום פרי. בגיל שלוש־עשרה הבנתי שאהיה חייבת לעקוף את מר חאקי ואת המדרסה כדי לזכות בהתייחסות לשאלותי.

התחלתי לשרוץ בקניונים. מטרתי? לאתר קוראן בשפה האנגלית. לנסדאון סנטר הוכיח את עצמו, יברך אלוהים את בזאר האמונות בעירי. חופש המידע אולי הפחיד את מר חאקי, אבל דווקא החופש הזה הוא שאיפשר לאחת מתלמידותיו למצוא משמעות רבה יותר בדתה – משמעות שהמדרסה לא היתה יכולה לספק.

מה למדתי על הסיבה לכך שבנות אינן רשאיות לערוך את התפילה? אני לא יכולה לספר לכם עכשיו. המולות והמורים במדרסה אולי מדקלמים תשובות מוכנות מראש, אבל הקוראן לא. מה שאני יכולה לספר לכם הוא שבין בחירות, חזרות בחוג לדרמה, עבודות במשרה חלקית, אימוני כדורעף – ועד לאוניברסיטה, במהלכה ולאחריה – פילסתי את דרכי בכתבי הקודש כש״השאלה הנשית״ בראש מעייני. אני עדיין קוראת. אם אסגיר את המסקנה שלי בשלב זה אקפוץ היישר לתוך חיי הבוגרים. לפני כן עלי להתמודד עם משהו אחר.

היהודים. זאת השאלה האחרת שהטרידה אותי במהלך שנותי במדרסה, כי היהודים היו קורבן קבוע להשפלות פומביות. מר חאקי לימד אותנו בלא להניד עפעף שהיהודים סוגדים למזומנים, לא לאלוהים, ושעבודת האלילים שלהם תזהם את אדיקותי אם אתרועע עמם. באיזה כוכב לכת חי מר חאקי? תהיתי. האם הוא עוצם עיניים במתכוון לכל מה שסובב אותנו? לריצ׳מונד, פרוור הנמצא מתחת לפני הים, היה סיכוי גדול יותר לטבוע במסחריות אסיאתית, מאשר להיות מוצף על ידי הררי כסף שהיהודים יכלו לצבור. אם היה בריצ׳מונד אפילו בית כנסת אחד בזמנו, אני לא ידעתי עליו.

אבל ייתכן שהייתי סוכנת של כוחם האפל, כי בהחלט הצלחתי להפריע לשיעורי ההיסטוריה הנלהבים של מר חאקי בשאלות על יהודים. אני זוכרת ששאלתי מדוע ציווה הנביא מוחמד על צבאו להרוג שבט יהודי שלם שהקוראן הוצג בפניו כמסר של שלום. מר חאקי לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. הוא תקע בי מבט של שאט נפש, נופף ברוגז בידו, וקיצר את שיעור ההיסטוריה לטובת לימודי קוראן. אני והפה הגדול שלי.

שנה לאחר שקניתי את הקוראן באנגלית הגענו מר חאקי ואני למבוי סתום. שום דבר שקראתי עד כה לא שיכנע אותי בקיומה של קנוניה יהודית. נכון, שנה היא פרק זמן קצר מכדי לעכל את הקוראן, ובגיל ארבע־עשרה האדם עדיין רחוק משיא התבגרותו המנטלית. לא הייתי מסוגלת להתעלם מנאומיו האנטישמיים של מר חאקי. מי אני שאחליט שהוא מדבר שטויות עד שיהיו בידי כל הראיות ? אז הצבתי בפניו אתגר – לספק הוכחה לקנוניה היהודית. מה שהוא סיפק לי היה אולטימטום: האמיני או הסתלקי. ואם תסתלקי, תסתלקי אחת ולתמיד.

באמת? זהו?

זהו.

רקותי הלמו וזיעה ניגרה על עורפי מתחת לצ׳אדור העשוי מפוליאסטר מגרד. קמתי. כשחציתי את נקודת הביקורת במחיצה, יכולתי לחשוף את ראשי כדי שכל הבנים יוכלו לראותו, אבל לא רציתי להסתכן בהשפלה שתהיה לי כשמר חאקי המזועזע עוד יותר ירדוף אחרי כדי לגרש אותי. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה לפתוח בתנופה את דלת המתכת הכבדה של המדרסה ולצעוק, ״ישו הצלוב!״ יציאה שתיחרת בזיכרון, כך קיוויתי. רק כעבור זמן הבנתי עד כמה סצנת היציאה היתה ראויה להיחרת בזיכרון. ישו היה יהודי!

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

אתם תוהים מדוע לא קיללתי את הדת כולה לאחר גירושי מהמדרסה ויצאתי לחגוג את זהותי הצפון אמריקנית ״המשוחררת״? חלק מהעניין היה צו הזהות העצמית המולדת. אתם יודעים למה אני חותרת. רוב המוסלמים אינם מוסלמים משום שחשבו על זה, אלא משום שנולדו כך. ״זה מה שאנחנו.״

ההתפרצות שלי במדרסה הביכה את אמי, אבל היא כבר חייתה איתי זמן רב מכדי להאמין שתוכל לצוות עלי להתרפס ולבקש סליחה ממר חאקי. אין סיכוי. היא גם לא הכריחה אותי ללכת איתה למסגד. אבל במשך שנים אחדות הלכתי איתה. זה היה המקום היחיד שנשאר פתוח לפני במפת המוסלמיות הפגיעה שלי. אהבתי את אלוהים, ולא רציתי להעניש את המסגד על חטאי המדרסה – ! עד שבהדרגה נבטה בי ההבנה שהמדרסה שתיעבתי היתה שלוחה של המסגד. הליכה למסגד אולי איפשרה לי לזהות את עצמי כמוסלמית, אבל היא גם חייבה אותי להקריב את החלק האחר, הקדוש לא פחות, של זהותי: אדם חושב.

הרשו לי לספר לכם סיפור נוסף. אחד מחמשת עמודי התווך של האיסלאם הוא הצדקה. לכן זמזום מילות תמיכה מילא את האוויר ערב אחד כאשר הרמקול בצד הנשים של המסגד, שהרעים בקולו של המולא מצד הגברים של המסגד, הכריז על מבצע לגיוס כספים למען אחינו ואחיותינו מעבר לים. התבקשנו להכין המחאות בתוך ימים אחדים. במהלך הימים האלה שאלתי חברה בארגון הנשים של המסגד לאן יישלח הכסף. היא ציינה ארגון איסלאמי בעל שם מסורבל. שאלתי אותה למה ישמשו הכספים. להזנת אחינו המוסלמים, היא השיבה. כיוון שזכרתי כתבות בטלוויזיה על אישומי הונאות שהוגשו נגד ארגוני צדקה נוצריים, שאלתי איך נדע שהכסף יגיע בסופו של דבר למקום הרצוי לנו. ״הוא הולך למוסלמים,״ סיננה. ״זה כל מה שאת צריכה לדעת.״

אתם קונים את התשובה הזאת? אני לא. העילה לתלונתי לא היתה הנדיבות הכספית, אלא הקמצנות במידע. מדוע עלי להיות שלווה ורגועה אך ורק משום שאנשים שמכנים עצמם מוסלמים יקבלו את תרומתי? האם בשל עצם היותו מוסלמי כל מוסלמי הוא צדיק, נניח? אם כבר מדברים על אמונה. מה הפשע בקושיות שלי? או שמא הקושיות עצמן היו הפשע? אמי קשת היום לא נראתה המומה לחלוטין כשהסברתי שלא אוכל להוסיף לתרומת המשפחה כיוון שבאמת, למי אכפת מה דתו של אדם רעב, ומלבד זה, התוכנית שמוכרים לנו מעוררת בי חשד. במקום זאת, אמרתי, את הנדבה שלי אתן לארגון צדקה לא־דתי שאת כשרותו אני אבדוק. ככל שהמסגד דמה בעיני יותר למדרסה, כך ביקרתי בו פחות. התחלתי להפוך את אמונתי לממורכזת פחות, טיפחתי מערכת יחסים אישית עם אלוהים, במקום להניח שהיא חייבת להיות מתווכת על ידי קהילה דתית. ברוח זו התפללתי ביחידות (״קידה בדד״, כפי שרוברט פטנם, הסוציולוג מהרווארד, היה אולי אומר). מדי יום ביומו במשך שנים הייתי מתעוררת מוקדם ונכנסת ברעד לחדר האמבטיה הלא מחומם – אמי הפליטה האמינה בחשבונות מצומקים לא פחות משהאמינה בכוח עליון. הייתי שוטפת כפות רגליים, זרועות ופנים, פורשת את מרבד הקטיפה שלי במסדרון, ממקמת אותו לכיוון מכה, מניחה את הפיסה מאדמת ערב שבה ייגע מצחי, ומבלה את עשר הדקות הבאות בתפילה. זה מנהג בונה משמעת, בעיקר בגלל שמתנקים פעמיים נוספות ביום, וממלמלים תפילות ארבע פעמים נוספות.

אף על פי כן, המנהג הזה על כל מרכיביו: שטיפת חלקים מצווים של הגוף, דקלום פסוקים מסוימים והשתטחות על הקרקע בזווית שאין לסור ממנה, הכול בשעות קבועות ביום, עלול להתנוון לכדי כניעה חסרת דעת – ולכניעות מורגלת. אם לא ראיתם את הנטייה הזאת אצל הורים או סבים, אתם מוסלמים נדירים, ידידי. הבנתי שמה שהתחיל כנתיב אל האלוהות הפך להיות שגרה מכנית, וההבנה הכריחה אותי להחליף את ״שגרת״ התפילה במשהו שהמודעות העצמית בו גבוהה יותר: שיחות גלויות ולא מובנית במשך היום עם האל שברא אותי. זה אולי נשמע מעופף, אבל לפחות אני יכולה לומר שהמילים האלה היו שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

דצמבר 2014
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר