מורשת יהדות מרוקו

ומיד באו כמה חמרים וסבלים ביום ב׳ כ״ז לאלול ונסענו להאלקצב׳א ועברו עלינו צרות צרורות יותר מפעם ראשונה ולא הניחו לנו להוציא שום קורה ותיבות כלל. ונטלו ממנו כמה מטלטלים יש בגנבה ויש בזרוע ויש בפרהסיא מלבד הוצאות הדרך רחוקה והיה שלהי דקייטא וחום הרב שבה שבר המוח ותשש כוחנו ואבד שברנו והעלים ה׳ פניו ממנו והשיב אחור ימינו והיינו נזופים למקום כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא וצדיק הוא ה׳ כי פיהו מרינו. וגזר אומר המזי״ד ששום בר ישראל ובת ישראל לא ילבשו גוון ירוק ככרתי כלל ולא בגד ירוק, ובא השר להאלקצב׳א והכריז ע״פ המזי״ד ע״ז. וכן בכל ערי המערב גזר כן. והפסידו היהודים ממון רב, ובגד סכרנא׳ט שהיה להם רובם הכניסו אותו ליורה של צבעים להחזירו גוון אחר והיה מתעכל ובלה הבגד ולתקופת השנה לא נשאר להם שום זלטיט׳א כי בלו כולם והוצרכו לקנות גוון בגד אחר. וגבר אויב וכל משרתיו רשעים היו רוקקים בנו ומקללים אותנו, והרגו בחור אחד בדרך פא׳ס אלבאל׳י הי״ן. ושמע המזי״ד ולא שם על לב. ולא היו מדברים עמנו הגוים כ״א בקללות נמרצות ומעלילים עלינו עלילות ברשע. וגזר בדעתו שלא יראה ולא ידבר עם שום ישראל וחרפת אדם ובזוי עם כל הנקרא בשם עברי. וכל היהודים גדולי המלכות שהיו משרתים לאביו יר״א הרגם יש בהריגה ויש בתליה. כמוה״ר מסעוד ן׳ זכרי ואחרים עמו תלאם מרגליהם בשער עיר מקנא׳ס ונשארו תלויים והם חיים כמו ט״ו יום ומתו והיו הגוים מתקבצים להתלוצץ עליהם ולא ניתנו לקבורה עד אחר כמה חדשים שנתן להם רשות.

וכן בתיטוא׳ן הרג ב׳ יהודים. כי נכנסה בו רוח תזזית׳״של המן צורר היהודים. ושלח בכל ערי המערב לשלול היהודים ונאסרו כמה נשים, ונקרעו ונשרפו כמה ס״ת, וכמה מישראל המירו דתם, ולא נתנונו השב רוחיגו כי מדחי אל דחי יצאנו ומצרה אל צרה כזבורא ועקרבא .

העתר המחבר : כגון שעקצוהו זבור ( דבורה ) ועקרב ביחד לעקיצת עקרב יועיל חמימי ולעקיצת זבורא יועיל קריירי, והמועיל לאחד מזיק לאחר.

וצרות אחרונות משבחות את הראשונות עד שאין בנו מי שפותח ספר כי אם א׳ מעיר וב׳ ממשפחה. ורוב הקהל והחכמים והרבנים נדדו הלכו מן האלקצב׳א. יש שהלך למקנא׳ס ורובם לצפרו. ויש שהלכו איש וביתו לפא׳ס אלבאל׳י בפונדקות ובחצרות של גוים. והיו באים מע״ש לע״ש לקנות בשר והולכים להם. ועשינו ימים נוראים וחג הסוכות כמו חי כמו חרון אף בעולם באהלים. וברבות הגשם והקור עשינו נוואוו׳ל – סוכות מקנים –  של קנים וטחים אותם בטיט ועפר. ונתקיים בנו מקרא שכתוב ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. כי היינו חונים במקום הפקר כי הגויים לא היו דרים סביבותינו והמקום בקצה העיר ומעותד למקרה ופגע לולא ה׳ שהיה לנו. והוא רחום בדין מלבד צרת יוקר השער וחוסר הפרנסה. ובחדש אדר תקנ״א – 1793 – נפלה דליקה בהאלנואיי׳ל הנז׳ ונשרפו כמה סוכות וכמה טלטל אין מספר. ויצאנו מן האלקצב׳א בלילה אל מחוץ לעיר סמוך לנהר מפגי הדליקה שהיתה עד לב השמים כי אמרנו כולנו מתים ויצאנו בבהלה בבת א׳ מן השער ונפלו זה על זה ומתה בת קטנה. ובשומעם הגוים של האלקצב׳א הסמוכה לנו באו חגורים לשלול אותנו, ונתן ה׳ בלב שר העיר ונשא עיניו וראה הדליקה מן פא׳ס אג׳דיד ואמר עתה ישללו אותם שכינהם הרעים. וחגר עצמו ואמר לחבריו שילכו עמו, ובא רוכב על סוסו ותפס כמה גוים והכה אותם ועמד שם עמנו עד שכבתה הדליקה וציוה עלינו לשרי השער והלך לו. והיינו מכריזים בכל לילה שיכבו הנרות מפני הדליקה וגם התנורים וכמה דליקות נפלו אבל לא היו גדולות.

ובש' תקנ״ב בליל ש״ת אחר ערבית משום עגמת נפש אמרנו להקיף בס״ת כנהוג זכר לחרבן. כי לא נאוה לכסיל כבוד מאחר שהיינו נזופים ותהם האלקצב׳א והיתה צעקה גדולה ומרה אשר כמוה לא נהייתה שנפל דליקה גדולה ונשרפו כמו מאתים נוואיי׳ל ונשרפו כמה מטלטלים וכמה ספרים וכמה תיבות ושלחנות וחביות דבש וחמאה ולכלי"ע – שמורים מבשר מטוגן – וכיוצא ששיערו כמו עשרה ככרי כסף, ונשרף ס״ ת ולא היה פנאי כלל לפנות אדם כליו ולהבריח שום דבר כי היה דברו יתברך נחוץ והייתה הדליקה מדלגת וקופצת מסוכה לסוכה שלא כמנהג הדליקות ועלתה עד לב השמים, ואנחנו ברחנו לרחובה של האלקצב׳א וישבנו שם אנשים ונשים וטף עד קרוב לחצות לילה שבקושי כבתה הדליקה וישראל וגוים חובטים במקלות ומפילים הסוכות אולי תכבה.

ואני נשרפו לי שלשה סוכות ובכללם בה״ך וכמה ספרים. לולא עובד בני שנכנס לתוך האש והציל מעט מהרבה ולמחר בבוקר ראינו והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן כי עדיין האש דולקת בשרשי הקנים ופני הארץ שחורה כפחם, ולא התפללו הקהל ביום ש״ת כי אם מתי מספר. ונתקבצו היהודים והלכו לגרים ולאם המלך וספרו לה את כל הקורות אותנו ונמכרו רחמיה על ישראל, וכתבה אגרת למזי״ד דרך תחנה ובקשה ממנו אולי יחנן. וספרה לו שנפלה דליקה גדולה בנו. וכן האלודאיי׳א כתבו לו אגרת לבקש עלינו שיחזרינו לעירנו ותהי להיפך.

 ואדרבא שמח לאידנו ולא ינקה בע״ה ואמר בדעתו שהגרים הנז׳ שמבקשים ממני להחזירם לעירם אתן להם את העיר על דרך חתום פי שטן ולא יוסיפו עוד לדבר עליהם. וכן עשה. ובעונותינו נתקיים בנו קוה לשלום ואין טוב וכתב להם ונתן להם עירנו ונכנסו לעיר והלקו אותה ביניהם לבתים ולחצרות למשפחות ולבתי אבות. ומקודם היו דרים במבוי שלנו משפחת הפלשתים איי׳ת יימו׳ר. ובמבואות האחרים נכנסו בהם משרתיו רשעים וכל הורג נפש וכו'. והתחילו לדבר תפלתם בבית התפלה שבנו. ובמקום אשרי העם איכה יועם. במקום בה״ך הגדולה של התושבים שהיתה הריבה בנו שם ג׳אמע ושמע׳א.

וכשבנו אותה שחטו שם כבשים ותוף וחליל לסימן רע להם ולא נשאר לנו לקוות כי אם לאבינו שבשמים הוא יסבב סבובין עד שנשוב לעירנו. וביום ו׳ ערב שבועות בא שרי״ף א׳ במאמר המזי״ד לתפוש הקהל ליתן ה׳ ככרי כסף, כי אמר שיש ביד ה״ר בנימין בן סמחון ואחיו פ׳ וה״ר יעקב בן סעדון הממון של לחזאן בכ׳א.

ותפש אותם ואסר אותם בבה״כ של האלפסיי׳ן בכבלי ברזל ואמר שיתנו לו ממון של העלוב ה״ר מרדכי אשריקי הי״ן שהרגו ושרפו במקנא׳ס וממונו הוא בידם, ותפש האנשים הנז׳ יום ה׳ וכל ליל ו׳ היה מכה בהם מכה רבה מאד ונתנו מה שנתנו חנם ולא רפה ידו מהם עד שהודו בע״כ בפני הפלילים שלהם שיש בידם ממון הנז'.

ומחר יום ו' בבקר השכם בא הגוי הנז' להאלקצב׳א וסגר אותה ושלח מלאכי חבלה לתפוס הקהל והחכמים הנמצאים שם. וכשמעי ברחתי וטמנתי עצמי בחפירה א׳ תחת הקרקע כל היום ההוא. ותפס כמה חכמים וקהל והוליכם דרך עקלתון כדי שלא יכירו בהם שכנינו וסגר אותם בבה׳׳כ הנז' והתחיל להכות בהם מכה רבה והתחילו לפרוע ממון הנז' והאנשים הנז' נתנו כמו ג׳ אלפים מתקאלים והשאר התחילו לפרוע הנתפסים האחרים, וגזר עליהם שבליל שבת יהיה הכל פרוע ואם לאו יעשה להם משפט כתוב.

 ונתן ה׳ בלב הכבודה יאקות אשת ה״ר יוסף ן׳ עטיא הנז׳ והלכה לשר אלגנימ׳י וספרה לו כל המאורע שעשה שרי״ף הנז' ובא השר הנז׳ ואמר לו מה המעשה והאכזריות הזה אשר אתה עושה, לא ירצה ה׳ בו. והשיבו בעזות מצח ובחציפות דברים רעים. וכשמעו השר הנז' כעס הרבה וקללו והלך למזי״ד ואמר לו אדוני מה המעשה הזה שעושה השרי׳ף הקטן ביהודים שרצה להרוג קהלה. אם מאת המלך היה הדבר תנם על ידי ואני אתנהל עמהם לאט לאט ואם לאו למה יומתו מה עשו. ונתן ה׳ בלבו והפכו לטובה ואמר לו שיתיר אותם ממאסרם ושרי׳ף הנז׳ לא יכנס בהם כלל. וכן היה התירם והממון שכבר נתנו בטלו המזי״ד ואז יצאנו מהמטמוניות שחייבו בו כל יום ו׳ ולא הזמין שום אדם דבר מה לשבת כי היה חרון אף הרבה ובהלה ומהומה ופחד בלב כל העם עד ששלח ה׳ תשועה.

סופו של מולאי יזיד המזיד בעיר מראכש- פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה