ארכיון יומי: 15 בספטמבר 2015


אמנת חמאס – الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת

 

גהאד ושנאת היהודיםכחיסון מפני הסכנות הללו מציעה האמנה השמדה, טיהורים ואיסורים. ״ביום שתהיה בידי האיסלאם [יכולת] הכוונת החיים [של המוסלמים]״, ממשיך סעיף 17, ״הוא יחסל את הארגונים האלה העוינים את האנושות ואת האיסלאם״. זאת ועוד: ״הכרח הוא להכניס שינויים מהותיים בתכניות הלימודים של בתי הספר, לטהר אותן מהשפעת הפלישה הרעיונית שפגעה בהן בעטיים של המזרחנים והמיסיונרים״. בסעיף 19 אף מופיע איסור על הצחוק: ״כל אלה דברים רציניים בתכלית ולא בדיחה, כי האומה הלוחמת אינה יודעת לצון״. דומה שכל מהותו של האיסלאמיזם נדחסה לפסוקית אחת זו, השוללת את הצחוק.

כמו עמדו כרכי ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את ״הציונות העולמית״ בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים ״עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח׳ליפות האיסלאמית״; ״הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה״; ו״הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה״. בחתירתם לשליטה בעולם כולו, סיפוח פלסטין הוא צעד ראשון בדרך ״להתפשט מן הנילוס ועד הפרת״, שלאחריו הם ״ישאפו להתפשטות נוספת״. וכאן, סוף־סוף, בסעיף 32, נזכר המקור בשמו: ״תכניתם [משתקפת] ב׳פרוטוקולים של זקני ציון׳, ואין שהתנהגותם] בהווה כדי להעיד על דברינו״.

טבעית היא הנטייה להגיב לשיגעון הזה במשיכת כתף, כשם שנאומיו המטורפים של אדולף היטלר נענו תחילה בחיוך של רחמנות. אולם ההזיות הללו ממש הן הנוספות עוז באותם פלסטינים היוצאים להתאבד בפיגועי תופת רצחניים נגד אזרחים ישראלים, והן המספקות את הממד הפנטסמגורי לתשוקתו של חמאס להכרית את ישראל.

פנטסמגורי – תעתועי……

מדהים לגלות שמצע מפורש זה של חמאס, המקור הבסיסי ביותר להבנתו, נזכר רק לעתים נדירות בכל אותו מלל עיתונאי אינסופי האופף אה תופעת המחבלים המאבדים והמנסה לעמוד על מניעיהם. תופעה זו מעניקה נופך אקטואלי לאזהרה שהשמיע ההיסטוריון ליאון פוליאקוב בשנת 1969, כי ״מי שאינו מוקיע את האנטישמיות בצורתה הפרימיטיבית והבסיסית, ונמנע מכך דווקא משום שהיא פרימיטיבית ובסיסית, ייאלץ לשאול את עצמו אם אין הוא משדר בכך אות של הסכמה חשאית לאנטישמים בעולם כולו״.«

על כל פנים, כוונותיו של חמאס באשר לישראל נפרסות באמנה באופן חד־משמעי. לפי סעיף 6, התנועה ״פועלת להניף את דגל אללה על כל שעל מאדמת פלסטין״, ולפי סעיף 13, ״אין פתרון לשאלת פלסטין אלא בג׳יהאד. יוזמות, הצעות וועידות בינלאומיות, כולן ביטול זמן והבל ורעות רוח״. כלפי אש״ף, לעומת זאת, מפגינה האמנה טוב לב יחסי. ״האם יכול המוסלמי להתנכר לאביו, לאחיו, לשאר בשרו או לידידו [החברים באש״ף]?״, שואל סעיף 27. ״ביום שיקבל ארגון השחרור הפלסטיני את האיסלאם כאורח חיים, נהיה אנחנו חייליו״.

מה פשר הטון המתון הזה? מאין התקווה שאש״ף יאמץ במוקדם או במאוחר את ״נתיב האיסלאם״?

אל־חוסייני וערפאת

הסמל החזותי המזוהה עד היום עם אש״ף התהווה בשנת 1974, כשמלחמת וייטנאם התקרבה לסופה. יאסר ערפאת עמד על דוכן העצרת הכללית של האו״ם עם אקדח בחגורתו, מדושן עונג ממעמדו כסמלו החדש של האנטי־אימפריאליזם. הפידאיון (מילולית: מקריבי עצמם) של אש״ף נישאו על כפותיהם של מכונת התעמולה הסובייטית, של הליגה הערבית, של ארגון המדינות האיסלאמיות ושל גוש המדינות הבלתי מזדהות, היישר אל כס הכבוד האידאולוגי ששימש עד אז את הווייטקונג.

כבר אז היה אפשר לעיין באמנת הארגון, שהתפרסמה עוד בשנת 1968, ולהתרשם מהפרוגרסיביות הזעומה למדי של הארגון – זו הניכרת, למשל, מדבקותו בעיקרון ה״פולק״ הגרמני.

יותר מכול הדאיגה את הארגון – ובכך קדם לו המופתי של ירושלים – האפשרות שהפליטים הפלסטינים יתאזרחו במדינות ערב המארחות אותם. אמין אל־חוסייני פעל בלי לאות לסיכול אפשרות זו – בכתביו, בנאומיו ובוועידה שיזם. האמנה הלאומית הפלסטינית נחלצה למען אותה מטרה בסעיפיה הרביעי והחמישי, המחילים על הזהות הפלסטינית את דין הדםjus  sanguinis ״האישיות הפלסטינית היא תכונה שורשית מתמידה שאיננה פגה, והיא עוברת מן האבות אל הבנים״. ״מי שנולד לאחר תאריך זה [1947] לאב ערבי פלסטיני בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני״. הגדרה זו, שמטרתה להנציח את קיומם של מחנות הפליטים כאמצעי לחץ על ישראל, מבוססת על עיקרון הפולק, ודבר אין לה עם פרוגרסיביות.

ריאקציונריות לא פחות הן ההכרזה בסעיף 15 של האמנה, כי מטרת אש״ף היא ״לטהר את פלסטין מהקיום הציוני״ – כלומר להחריב את מדינת ישראל – והקביעה בסעיף 19 שתכנית החלוקה של האו״ם משנת 1947 והקמת מדינת ישראל ״בטלות מיסודן״. רעיון הקונספירציה היהודית העולמית עולה על פני השטח בסעיף 22, הקובע כי ״הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידום בעולם״. גם הג׳יהאד מופיע באמנה, אם כי בלבוש חילוני. בסעיף 7 אנו קוראים כי יש להכשיר כל פלסטיני ״למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה״, וסעיף 9 מוסיף כי ״המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין״. האמנה אינה מבזבזת אף לא מילה אחת כדי לעמוד על אופיו החברתי והפוליטי של אותו ״שחרור״.

האמנה מכסה טפחיים מחשיבותו הממשית של האיסלאמיזם בהתפתחותו הפוליטית של יו״ר אש״ף, יאסר ערפאת. חשיבותו של ההיבט הזה רבה יותר מאז 1987, עת החלה האיסלאמיזציה של הפוליטיקה הפלסטינית. כדאי, משום כך, לבחון מקרוב את התפתחותו האינטלקטואלית של ערפאת.

שמו המלא של ערפאת, יאסר עבד א־רחמן א־ראוף ערפאת אל־קדווה אל־חוסייני, מרמז על היותו בן משפחה רחוק של המופתי. הוא נולד בשנת 1929. שנותיו הראשונות עברו עליו בירושלים, והמופתי היה גיבור ילדותו. כשפרץ המרד הערבי בהשראת המופתי תרם יאסר בן השבע את חלקו ויידה אבנים.

נעוריו של ערפאת, משנת 1942 ואילך, עברו עליו בקהיר, ושם הוא התוודע לחוגים מצרים פרו־גרמניים. לאחר בואו של המופתי לקהיר בשנת 1946 נהג ערפאת לבקרו לעתים קרובות. מפעם לפעם הגיע לעיר גם עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי ומנהיגן של כנופיות אנטי־ציוניות חמושות בארץ־ישראל, כדי לארגן מתנדבים צעירים. ׳״הוא היה המנהיג שלי.

הייתי אז בן 17, מהצעירים שבין הקצינים׳, סיפר ערפאת לימים. במטבחו של עבד אל־קאדר למדו פלסטינים צעירים כיצד להכין פצצות וכיצד לנטרלן. בכמה הזדמנויות זכו ערפאת וחבריו לאימוני קומנדו חשאיים מידי קצין גרמני שהגיע למצרים עם חאג׳ אמין [אל־חוסייני]״. במהלך התקופה ההיא סייע ערפאת בהעברת נשק לארגונו המחתרתי של אל־חוסייני בארץ־ישראל, ובמלחמת 1948 יצא לחזית במסגרת יחידה של האחים המוסלמים. הוא החל ללמוד בבית ספר להנדסה, אך בשנת 1950 עזב לתקופה את לימודיו כדי לפקד על כוח של האחים המוסלמים שתקף יחידות בריטיות באזור התעלה. בשנה 1952, בתמיכת האחים המוסלמים ובעידודו של המופתי, נבחר ליו״ר אגודת הסטודנטים הפלסטינים. היו לו אז יחסים מצוינים עם נאצר והקצינים החופשיים, אולם לאחר ניסיון ההתנקשות של האחים המוסלמים בנאצר בשנת 1954 הוא נכלא בשל היותו תומך ידוע של הארגון.

הקוראן סקירה כללית על פסוקי הקוראן-מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי

מיהו מוחמד - נביא או מייסד תנועה לוחמת

פרק חמישי

הקוראן

סקירה כללית על פסוקי הקוראן

ספר הקוראן שנכתב ביוזמתו של החליפה עותמאן איננו אלא מירקם בלתי אמין של השערות וחיקויים ומבוסס ברוב פסוקיו על חוקים והלכות שנשאבו ועוותו בחובבנות מחוקי ההלכה היהודית ודתות אחרות מלבד האמור חוקי הקוראן איששו את מנהגי הפגנים מלפני האיסלאם וקידשו אותם כמצוות להלכות האיסלאם בהוראתו ובהסכמתו של מוחמד.

איכותו של הקוראן מתבטאת אך ורק בניסוחו ומלבד סגנון כתיבתי הייחודי אין בו כל חידוש משמעותי לא בתחום החוקתי ולא בתחום ההתגלות האלוהית.

מנהיגי האיסלאם בכל הדורות התקשו לפעול או לשפוט על פי חוסי הקוראן כתוצאה ממחסור בחוקים והלכות בתחומים רבים בחיי המאמינים, לכן קמו כתות שונות באיסלאם שאימצו לעצמן חוקים והלכות חדשים מעבר לכתוב בקוראן כביכול בהסתמך על הקוראן.

לדוגמא יש לציין את פעילויותיו של המוסד הדתי עולמא שבראשי עמד איש דת ה׳קאדי׳ או המופתי שעסקו בחקיקת חוקים חדשים בדה האיסלאם על פי הלכה מוסלמית ה״שרעיה״.

בראש העולמא עמד איש בעל סמכות דתית עליונה שייח אל אסלאם שהיה אחראי על מערכת החוקים ופסקי ההלכה החדשים באיסלאם ה׳פתווא׳.

בתקופה העותומאנית פעל מיניסטריון ההקדשים שעמד בראשו שייח אל איסלאם שעסק אך ורק בקביעתם ואישורם של פסקי הלכה ים ונקרא בפי העותומנים פתוואחאנה.

בכת השיעית השנייה בגודלה באיסלאם נוהגים גדולי המקובלים בדת האייטולות לפסוק פסקי הלכה על מנת להשלים את החסר בהלכה ־מוסלמית כעזר למערכת המשפט ולחיי יומיום.

בכת האיסמאעיליה השלישית בגודלה באיסלאם המאמינים פועלים ורק על פי החלטותיו של מנהיג הכת אגא חאן בכל הנושאים הקשורים במנהגים ובפסקי הלכה חדשים.

כל יתר הכתות באיסלאם אימצו לעצמן דוקטרינות שונות בתחום ־חוקים וההלכות ואינן פועלות על פי חוקי השרעיה המוסלמית.

2

ספר הקוראן איננו ספר העונה בתוכנו ובהלכותיו המעטות על כל צורכי המאמינים באיסלאם.

בספר הקוראן אמנם ישנם חוקים והלכות אולם כל ההלכות שהתווספו לקוראן הנן כאמור העתקה מושלמת ממסורות פגאניות וממסורות בני שבטי המדבר שעורכי הקוראן התעלמו משיוכן לתקופת הג׳הליה.

את ספר הקוראן אפשר לדמות לכתב תביעה בכל הנושאים הקשורים לעם היהודי. בכל הפרשיות בקוראן ניתן להבחין בביקורת חדורת שנאה עיוורת כלפי העם היהודי המתבטאת בגינוי חד על דרכי התנהגותו כלפי מוחמד ואף כלפי האלוהים שהיטיב עמם בנסים ונפלאות והם מרדו בו.

כל פסוקי המפתח וכל המסרים התיאולוגיים בקוראן מבוססים בשינויים קלים על תורת היהודים ועל מנהגי עובדי אלילים ולעורכי הקוראן לא נשאר אלא להסיח את המסרים בשפה שקשתה בכוונה תחילה על הבנת המאמינים.

על מנת להוכיח את אמיתות הטענות כלפי הכתובים בקוראן חובה להתייחס לכל פרק בפני עצמו ולהעלות מתוכו את הקטעים שהועתקו מתורת היהודים ועוותו בניסוחיהם ובתיאוריהם המקוריים.

עיקר האידיאולוגיה התיאולוגית של הקוראן התמקדה על שני נושאים: ״יום הדין׳ ו״יום תחיית המתים״ משפטים שהיו שגורים בפי מוחמד בתחילת דרכו והיוו למעשה את עקרונותיה של דת האיסלאם.

לכל אורך פסוקי הקוראן לא צויינה מילה על קורות חייו ועל מלחמותיו של מוחמד, על מעשי השוד והביזה של השיירות למכה ועל מניעיו בהשמדת השבטים היהודיים במדינה למרות היותם מאמינים באלוהים. הקוראן על פי תוכן כתביו המגמתיים איננו מהווה ספר אובייקטיבי כלל.

הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י

הצרה עם האסלאם

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים "

השאלה הראשונה היא, ״איך את מיישבת הומוסקסואליות עם איסלאם?״ אני לסבית מוצהרת. אני בוחרת להיות ״מחוץ לארון״ כיוון שאחרי שהתבגרתי בבית אומלל שנשלט בידי אב שתיעב שמחה, אין לי כל כוונה לחבל באהבה שמסיבה לי שמחה בהיותי מבוגרת. פגשתי את החברה הראשונה שלי בשנות העשרים לחיי, ושבועות מספר לאחר מכן סיפרתי לאמי על הקשר בינינו. היא הגיבה כמו הורה נהדר, כי זה מה שהיא. כך שהשאלה אם אני יכולה להיות מוסלמית ולסבית בעת ובעונה אחת כמעט שלא בילבלה אותי. זאת היתה הדת. זה היה אושר. ידעתי למי מהם אני זקוקה יותר. המשכתי בדרכי, למדתי לסירוגין איסלאם, למדתי את האמנות היפה של קיום מערכת יחסים עם אישה (זה כבר ספר שלם בפני עצמו), הפקתי תוכניות טלוויזיה, ובאופן כללי חייתי חיים רבי־כיוונים של בת עשרים ומשהו בצפון אמריקה.

ככל שעבודתי בטלוויזיה הפכה אותי לדמות ציבורית מוכרת יותר, כך התפתחה תקוותי לפשר בין ההומוסקסואליות שלי לאיסלאם לעיסוק מרכזי. צופים רצו שאצדיק את צירוף הזהויות הלא מתקבל על הדעת הקיים בי. המצב השליך אותי לתוך בולמוס רציני של בחינה עצמית, ואפילו פלירטטתי עם האפשרות שאוותר סופית על האיסלאם למען האהבה. הי, איזה מניע טוב יותר יש להקרבה? אבל בכל פעם שהגעתי לסף של הוצאת עצמי מכלל המוסלמים, נסוגתי. לא מתוך פחד. מתוך הוגנות – לעצמי. שאלה אחת דרשה שאקדיש לה מחשבה נוספת: אם האל הכול־יודע והכול־יכול לא רצה לברוא אותי לסבית, מדוע הוא לא ברא מישהי אחרת במקומי?

אתגרים עוינים שהוצבו לי ״להסביר את עצמי״ הפכו לאירוע יומיומי כמעט אחרי 1998. באותו שנה, התחלתי להנחות את ״טלוויזיה קווירית״, סדרת טלוויזיה ואינטרנט חסרת תקדים על  תרבויות של הומוסקסואלים ולסביות. התוכנית היתה על בני אדם, לא על פורנוגרפיה, ולמרות זאת מוסלמים מושבעים חברו לקנאי דת נוצרים והגישו עצומות נגד הנוכחות שלי על המסכים שלהם. למען האמת, לא ציפיתי לפחות מכך. אבל האם הייתי נאיבית כשציפיתי לקצת יותר – שיחה, במקום גינוי ותו לאי

האמינו לי, ניסיתי ליצור דיאלוג. בתור אוהבת מגוון, כולל מגוון נקודות השקפה, מעולם לא השלכתי לפח את איגרותיהם של המשמיצים. למעשה, שידרתי את הדברים ששלחו באופן קבוע בתוכנית. דוגמה אחת: ״אני כותב כדי להודיע לך שהאל האמיתי האחד והיחיד, אלוהי התנ״ך, מבהיר הבהר היטב שכל עושי מעשי סדום (כלומר ״הומוסקסואלים״ וסוטים אחרים כמוהם) זנחו את אנושיותם למען תאוותיהם המופרעות, הסוטות והשטניות. כך הפכו לשיקוצים, לא עוד בני אנוש, ויש להוציאם להורג לאלתר כנאמר בספרי ויקרא ודברים…״

המוסלמים הרבים שטילפנו ושלחו דואר אלקטרוני לתוכנית הסכימו עם הנוצרים האלה. (פרט לעניין האל האמיתי האחד והיחיד השייך אך ורק לתנ״ך.) ואולם לא היה אפילו מוסלמי אחד שעסק באתגר הנגד שהצבתי, בדרישתי החוזרת ונשנית לקיים שיחה: איך הקוראן יכול בעת ובעונה אחת להוקיע הומוסקסואליות וגם להכריז שאללה ״היטיב לברוא הכול״? איך המבקרים שלי מסבירים את העובדה שעל פי הספר שהם מצייתים לו בקפידה, אלוהים יצר בכוונה תחילה את הרבגוניות עוצרת הנשימה הקיימת בעולם? אין ספק כי השאלה שהציבה את ההומוסקסואליות מול האיסלאם אילצה אותי לבחון את אמונתי. אבל החשיבה עליה גרמה לי להבין שחילופי דעות בריאים יהיו אפשריים כאשר כולנו נחשיב פחות את המקום שבו אנחנו עומדים, תחשיב יותר את המקום שבו אלוהים עומד ככל הנראה.

עכשיו נעבור לשאלה השנייה שהבטחתי לספר לכם עליה. את  השאלה הזאת שאלו אותי חודשים ספורים בלבד לפני 11 בספטמבר, והיא זירזה את מבחן האמונה הגדול ביותר שלי.

בדצמבר שנת 2000 הגיעה לשולחן העבודה שלי בתוכנית ״טלוויזיה קווירית״ מעטפה פנים־משרדית. המעטפה הגיעה מהבוס שלי, מוזס זניימר. כיוון שעמלתי קשות להשלים פרקים רבים ככל האפשר של התוכנית עד לחופשת חג המולד, הייתי תשושה, אבל גם זקוקה להסחת דעת. אז פתחתי את המעטפה והוצאתי קטע שנגזר מעיתון. היה בו דיווח קצר של סוכנות הידיעות הצרפתית, Agence France-Presse:

נערה שאולצה לקיים יחסי מין תקבל 180 מלקות

– טסָפֵה [ניגריה]. נערה הרה בת שבע־עשרה שבית דין איסלאמי גזר עליה 180 מלקות על קיום יחסי מין לפני הנישואים תלד בתוך ימים אחדים, אמרה משפחתה אתמול.

בָּרִיה איברהים מָגָזוּ אמרה לבית המשפט בספטמבר שאולצה לקיים יחסי מין עם שלושה גברים שהיו מכרים של אביה. הנערה הביאה שבעה עדים. משפחתה של הנערה אמרה שהיא אמורה ללדת בתוך ימים אחדים וצפויה לקבל את עונשה לפחות 40 ימים לאחר מכן. AFP

בדיו אדומה בולטת הקיף מהם את המילה ״איסלאמי״, מתח שני קווים מתחת למספר ״180״, והוסיף הערה בשוליים, בסגנון התלמוד. ההערה היתה:

אירשאד ביום מן הימים תגידי לי איך את מיישבת טירוף שכזה והשחתת איברי מין נקביים עם האמונה המוסלמית שלך. מ׳

אוי ויי. לא די שצופי ״טלוויזיה קווירית״ דחקו בי לבחור בין הנטייה המינית שלי לבין הנטייה הרוחנית שלי? הבוס שלי היה חייב להעמיס עלי גם עול מוסרי ? בעיקר בתקופה של תאריכי יעד מלחיצים ?

הזזתי את המעטפה הצדה והמשכתי לעבוד בשבילו. אבל קריאת התיגר של מוזס טילטלה את מצפוני במהלך השעות הבאות. תגידו לי שהיא לא עושה את זה גם לכם. סיפורה של קורבן האונס הצעירה חייב לרדוף כל בן אנוש הגון. גם אם נתחשב בפרטי הפרטים של המקרה שלה, עובדה אחת שדווחה לא היה אפשר לדחות בשום טיעון הגיוני כלשהו: אחרי שכבודה כבר חולל טרחה האישה הזאת והביאה שבעה עדים. שבעה …ועדיין נגזרו עליה 180 מלקות! איך לעזאזל הייתי יכולה ליישב עוול יסודי שכזה עם אמונתי המוסלמית?

הייתי חייבת להתייחס לבעיה באופן ישיר. לא בהתגוננות, לא בתיאוריות, אלא בכנות מלאה. פחות משנה לפני שרוב העולם ניתק מעוגניו בשל 11 בספטמבר, אני התכוננתי להיכנס לפרק הבא של חיי כסירובניקית מוסלמית.

החשישים – כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

ברנרד לואיס – החשישים – כת קיצונית באסלאם

פתח דבר למהדורה העברית

ראשיתו של ספר זה הוא בהזמנה שקיבלתי מג'ון לה מונט(La Monte), מן הבולטים שבחוקרי ימי הביניים האמריקאים, לכתוב פרק על החשישים לחיבור היסטורי רב־כרכים על הצלבנים, שהוא, לצד עמיתים נוספים, תכנן לערוך ולהוציא לאור. נעניתי ברצון להזמנה וכתבתי פרק שכותרתו ׳האסמאעילים והחשישים. הפרק הופיע כמתוכנן בכרך הראשון של הסדרה ׳תולדות הצלבנים׳  (A History of the Crusades})שראתה אור בפילדלפיה ב־9551.

הסיבה שבגללה נשלחה הזמנה זו דווקא אליי ולא לחוקר אחר נעוצה בעובדה ששנים קודם לכן פרסמתי ספר המבוסם על חיבור הדוקטורט שלי, שעניינו היה בראשית האסמאעיליה, פלג של השיעה שממנו התפצל לימים תת־הפלג החשישי. כתיבתו של ספר זה הושלמה ב־1939, והוא התפרסם ב־1940. במשך שנים לאחר מכן הייתי עסוק במשימות שלא אפשרו לי להעמיק במחקרי בתחום. אולם ענייני באסמאעיליה לא דעך ומשהגיעה אליי הזמנתו של לה מונט נעניתי לה בחפץ לב. ספרי הקודם על האסמאעיליה עסק בתקופה מוקדמת בהרבה. עם זאת, במהלך עבודתי על מחקר הדוקטורט שלי שהיתי זמן מה בכפרים האסמאעילים שבמרכז סוריה, ובשנים 1950-1949, שבהן עסקתי במחקר הארכיונים העות׳מאניים, אספתי חומר ניכר על כפרים אלה, כפי שהוא עולה מהתיעוד הארכיוני העות׳מאני מן המאה השש עשרה. עסקתי אפוא הן בראשית תולדותיהם של האסמאעילים בסוריה הן בקורותיהם בזמנים מאוחרים יותר. במחקרי זה רכשתי ידע ממקור ראשון על מבצריהם בסוריה. כתיבת תולדותיהם של החשישים בתקופה הצלבנית הייתה אפוא אתגר מרתק שלא ניתן היה לעמוד בפניו.

לאחר שסיימתי את כתיבתו של הפרק לסדרה ׳תולדות הצלבנים׳, פרסמתי כמה מאמרים על היבטים שונים של הנושא, וכן הוצאתי לאור במקורה הערבי ובתרגום לאנגלית ביוגרפיה של אחד ממנהיגי החשישים. מחקרים אלה עסקו כולם בחשישים של סוריה. אולם קורותיהם של החשישים בסוריה אינן ניתנות להבנה במנותק מתולדות אחיהם לאמונה באיראן. החלטתי לפיכך להקדיש לנושא ספר שלם שבו ייחקר מקומם של החשישים במחקר ובפולקלור האירופי, שורשיהם במזרח התיכון, פעילותם באיראן ובסוריה ובכלל זה מגעיהם עם הצלבנים, וכן פרק סיום שכותרתו ׳אמצעים ומטרות" אשר עניינו בשיטות הטרור של החשישים ובאסטרטגיה המהפכנית שלהם. פרות מחקרי ראו אור בספר שהתפרסם בלונדון ב־1967, כלומר שנים אחדות לפני שגל חדש של טרוריסטים, שטענו שהם פועלים בשם האסלאם, העניק לספר ממד של רלוונטיות מחודשת, ואולי אף ממד של דחיפות.

תולדות הספר הזה ממחישות את התמורות שחלו בראיית הנושא. המהדורה האנגלית נדפסה פעמים אחדות הן בבריטניה הן בארצות הברית; וב־1982 הופיע בפריס תרגום צרפתי מלווה הקדמה מעניינת מאת מקסים רודינסון (Rodinson). שלושה תרגומים שונים הופיעו בערבית, שרק אחד מהם נעשה בידיעתי ובהסכמתי. תרגום פרסי לא מוסמך הופיע באיראן בשתי מהדורות, האחד בימי שלטון השאה והאחר בצל קורתה של הרפובליקה האסלאמית. בעקבותיהם הופיעו במהרה תרגומים ליפנית, לספרדית, לתורכית, לאיטלקית ולגרמנית.

העניין המשתנה בנושא ובעצם גם בספר עצמו משתקף בכותרות המשנה שהוספו בידי המתרגמים ובתי ההוצאה. כותרתו האנגלית של הספר היא The Assassins: A Radical Sect in Islam (׳החשישים: כת קיצונית באסלאם׳). בתרגום לצרפתית, שהוא התרגום הראשון של הספר לשפה זרה, שונתה כותרת המשנה ל׳טרור ופוליטיקה באסלאם של ימי הביניים׳. המתרגם לאיטלקית השאיר על כנה את הכותרת האנגלית, אך הוסיף עליה: ׳הטרוריסטים הראשונים בהיסטוריה׳. כותרת המשנה של התרגום הגרמני היא: ׳החשישים: על מסורת הרצח הדתי באסלאם הקיצוני׳.

מטרתם הברורה של כל השינויים הללו הייתה להצביע על דמיון בין התנועות והמעשים המתוארים בספר לבין אלה המשפיעים על ארצות האסלאם במזרח התיכון בן זמננו. אין ספק שהדמיון בין החשישים של ימי הביניים למקביליהם בני זמננו הוא מדהים: הזיקה שבין איראן וסוריה, השימוש המחושב בטרור, דבקותו המוחלטת של הלוחם במטרה והתמסרותו לה עד כדי נכונות להקריב חייו למען השגתה, והצפייה לגמול שמימי. יש שראו קרבה גם ביעד שכנגדו הופנו מעשי הטרור – הצלבנים במקרה האחד, והישראלים במקרה האחר. ייתכן שיש דמיון כזה, אך יותר משהוא משקף ראליה יש בו ביטוי לחוסר הבנה. על פי תפיסה שרווחה במערב מאז ימי הביניים, חמתם ונשקם של החשישים כוונו בעיקר נגד הצלבנים. אולם זו תפיסה שגויה. ברשימה הארוכה של מעשי הרצח שביצעו החשישים נמנים צלבנים אחדים, ואף אלה נעשו מתוך שיקולים פנים-מוסלמיים.

הרוב המכריע של קרבנותיהם היו מוסלמים, והתקפותיהם לא כוונו כלפי זרים, שנתפסו בעיקרו של דבר כבלתי רלוונטיים, אלא נגד קבוצות עילית בולטות ונגד רעיונות מובילים באסלאם בן זמנם. אכן, יש בימינו קבוצות טרור המציבות להן כמטרה ישראלים ומערבים. אולם אחרים, אשר בטווח הרחוק הם ככל הנראה בעלי חשיבות גדולה יותר, שמים לנגד עיניהם כמטרה משטרים בעולם האסלאם, שלדידם נחשבים לכופרים, ואשר על כן יש להפילם ולהעמיד במקומם אחרים. השקפה זו עלתה בבירור מדבריהם של רוצחיו של נשיא מצרים אנור אלסאדאת, ומן הכתבים שמהם ציטטו להצדקת דרכם. כאשר הכריז בגאווה מנהיג חבורת הרוצחים: ׳הרגתי את פרעה; הוא לא התכוון כמובן להאשים את פרעה בכך שעשה שלום עם ישראל.

יש גם נקודות דמיון ושוני בשיטותיהם ובנוהגיהם. החשישים בחרו ברוב המקרים את קרבנותיהם מקרב מנהיגים ושליטים של המשטרים הקיימים – מלכים, מפקדי צבא, שרים, נושאי משרות דת בכירות הם פגעו רק בגדולים ובעלי עוצמה ולא בפשוטי עם שהיו שרויים בעמל יומם. נשקם היה כמעט תמיד אותו נשק – פגיון שאותו היטיב החשישי להניף. ראויה לציון העובדה שהם לא השתמשו כלל בכלי נשק אחרים שעמדו לרשותם כגון קשתות, אבני קלע ורעל, שהשימוש בהם היה עשוי להעניק הגנה טובה יותר למשתמש בהם. לשון אחרת: הם הציבו לעצמם את היעדים הקשים ביותר והמוגנים ביותר ומנגד – השתמשו באמצעי הלחימה המסוכנים ביותר. לאחר שפגע החשישי בקרבנו, הוא לא עשה שום מאמץ להימלט על נפשו, ואיש לא נשלח להצילו. להפך, חשישי שנותר בחיים לאחר משימת התנקשות, הדבר נחשב לו לקלון. מבחינה זאת, ניתן לראות בחשישים אבות קדמונים של המתנקשים המתאבדים בני זמננו. אלה גם אלה נבדלים מטרוריסטים הרוצחים קרבנות ללא הבחנה באמצעות שלט־רחוק וניצלים באמצעות תחזקת בני ערובה ומעשי סחיטה שהם מסימניו המובהקים של הטרור המודרני.

האסלאם, בדומה לנצרות וליהדות, היא דת מוסרית שבעיקרי אמונתה ובמצוותיה אין מקום למעשי טרור וסחטנות. גם באשר למלחמת קודש, פיתח האסלאם כללי התנהגות בשדה הקרב ובכלל זה בשאלות כגון התחלת מלחמה וסיומה, התנהגות כלפי מי שאינם לוחמים, והימנעות משימוש בנשק ללא הבחנה. אף על פי כן, כאז כן היום, נמצאו קבוצות מוסלמיות ואחרות שביצעו מעשי רצח בשם הדת. מחקר על הכת החשישית מימי הביניים עשוי לשמש מטרה מועילה – לא כמדריך להבנת שיטות הרצח של הזרם הראשי של האסלאם בימי הביניים, אלא כדוגמה לדרך שבה חוללו קבוצות מסוימות תפנית קיצונית ואלימה בזיקה הבסיסית שבין דת לפוליטיקה, וניסו להשתמש בכך להשגת יעדיהן. תולדות החשישים בימי הביניים, אשר הופיעו באיראן והתפשטו לעבר הרי סוריה ולבנון, עשויות להיות מאלפות. מכל הלקחים שניתן ללמוד מהחשישים, אולי הלקח החשוב ביותר הוא מפלתם השלמה והמוחלטת.

ברנרד לואיס פרינסטון, דצמבר 1999

חלק א' : יסודות הדת האסלאמית פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

חלק א' : יסודות הדת האסלאמיתלחיות עם האסלאם

פרק שני : הזירה הקדומה בחצי האי ערב

 

בטרם נספר כיצד כל זה החל להירקם, נבדוק את זירת חצי-האי ערב ואת סביבתה הקרובה, בה נולד נביא האסלאם, בה עוצבה אישיותו, ובה התחוללה הדרמה הגדולה של הולדת האסלאם. חצי-האי ערב הנו מן המדבריות הנרחבים, הקשים ומקשי-החיים עלי אדמות. שטחו כמעט כמחצית ארה״ב, כלומר יותר מ-4 מיליון קמ״ר, כ-4 פעמים שטחה של מצרים ופי שמונה משטחה של צרפת, הגדולה במדינות אירופה. בהשוואה לארצנו הזעירה, ערב יכלה להכיל 80 פעמים את ארץ-ישראל המערבית. בימים ההם רק מאות אלפים אחדות של בדווים (בדו=מדבר ישימון) שוטטו במדבר הענקים הזה, שבו הטמפרטורות יכלו לנוע מ-50 מעלות ברום השמש בשמיים בעיצומו של יום, ועד לסביבות נקודת הקיפאון בלילות, בפנים המדבר המרוחק מאות קילומטרים מהשפעתו הממזגת של הים. הים שהקיף את חצי-האי משלושת עבריו איפשר גם הקמת ערי נמל לסחר בינלאומי, הן על הים האדום במערב ומשם לסיני, לאלכסנדריה ולערי אירופה; הן על חוף האוקיאנוס ההודי בשוליים הדרומיים של חצי-האי בואכה תימן וחצרמוות, ומשם להודו ולסין; והן לחופי המפרץ הפרסי שהיה זרוע נמלי מסחר עתיקים ככופה ועומאן, ומשם לעבר הודו, סין ודרום-מזרח אסיה, דרך שהסינים כינוה, תוך הקש לנתיב הסחר היבשתי המקביל והעתיק יותר – ״דרך המשי הימית״. אם כן, כדי להימנע מלהקיף את כל חצי-האי הגדול הזה, אחת מדרכי הסחר ההגיוניות שבין ערי אירופה לבין המפרץ הפרסי והאוקיאנוס ההודי קישרה בין החוף המערבי לחופו המזרחי של חצי-האי.

 בימים שבהם אנו עוסקים, כלומר בסוף המאה השישית לספירה, מילות המפתח הבינלאומיות, שהיו באווירו של המזרח התיכון, היו אימפריה ודת, כאשר האחת שזורה ברעותה ומקנה לה את זהותה. שתי אימפריות-דתות שלטו במרחב: הביזנטית-הנוצרית, שפרשה את שלטונה על רמת אנטוליה, לאחר התפלגותה של הכנסייה הנוצרית למערב הקתולי שברומא ולמזרח הביזנטי שבקושטא, ושלוחותיה גם בסוריה ובארץ-ישראל, לאמור בסמיכות לזירה הערבית מצפין¡ והסאסאנית-זורואסטרית שבסיסה בפרס, שדת זורואסטרה שליטה בה, ושלטונה פרוש עד למסופוטמיה, כלומר עד לגבול הצפון-מזרחי של ערב. כיוון שהמדבר הלוהט לא היה אדמה מכניסת אורחים במיוחד, הוא נותר בתווך לנפשו, כשטח נייטראלי פתוח להשפעות מכאן ומכאן. בעיקר היתה ניכרת ההשפעה הנוצרית באזורי הביניים שחצצו בין האימפריות לבינן, ובינן לבין ערב, לפי שכיתות וסיעות נוצריות לרוב נעו ונדו באיזור הזה והעבירו את רעיונותיהן מהכא להתם. יתרה מזו, נזירים נוצרים לא מעטים חיפשו להם מקלט במדבר הערבי האין-סופי, שם מצאו מנוחה לרגליהם בבדידותם במערות, בהן ניהלו חיי פרישות וסיגוף בלתי מופרעים, עד כי במשך מאות השנים ששהו שם קנו להם רעיונותיהם על האל המונותיאיסטי שביתה מתרחבת והולכת גם בקרב הערבים הקדמונים, שעימם באו במגע מזדמן. בודדים אלה נקראו בעגה המקומית חניף, ללמדך שרעיון האל האחד לא היה לגמרי זר בחצי-האי עם בואו של הנביא. למאמינים ברעיונות אלה ודאי ניתן לצרף את השבטים היהודיים שגרו בית׳רב, אחת מערי חצי-האי שלימים תהפך למדינה, כנראה מאז חורבן הבית היהודי השני.

החיים במדבר קשים מנשוא, ולפרט אין קיום בו. אשר על כן, הארגון הבסיסי של החברה התנהל במסגרת המשפחה המורחבת והשבט, ומספר שבטים התאגדו לעיתים לברית ביניהם למטרות מלחמה על מחוזות מרעה, או התגוננות מפני פושטים ומדעים, או להישרדות בתנאי מחיה קשים. התלות בשבט היתה כה מוחלטת, עד כי טופחה מורשת שבטית שהיתה לחוקת התנהגות שאין לחרוג ממנה, והיא סבה סביב עולם הערכים שראש השבט הסייד ־האדון בלשון ימינו¡ או השייך־זקן, כי בזקנה טמונים חוכמה ושיקול דעת) היה אמור לגלם ולעמוד כמודל לחיקוי, כמקור לתבונה ולעצה, כמנהיג ללא חת בעת קרב, כפוסק נבון וצודק בין ניצים וכמכניס אורחים נדיב גם בעיתות מצוקה. התכונות הללו נודעו לתהילה בשמן הקיבוצי מרווה ( = גבריות אידיאלית במיטבה), ששמעה יצא מעבר לתחומי השבט והוסיף כבוד לשבט כולו. לעיתים נמדדות תכונות אלו, שאחת מהן היא פרישת חסות השבט (גייוואר) על חלשים ובודדים שבאו לדור במחיצתו ולבקש את הגנתו, על פי מספר החוסים (גיאר), אשר ככל שגדל זהו אות למוניטין שיצאו לנדיבותו ולעוצמתו של השבט. לצידו של ראש השבט, בחברה אנאלפבתית זו, שימש השאער (־משורר) מעין איש יחסי הציבור של השבט, אשר תפקידו היה לשמר את המסורת השבטית בסיפורי גבורה ובשירי קרב, שנודעו כאייאם אל-ערב (דברי ימי הערבים), שלוקטו מאוחר יותר באנתולוגיות מן היפות ביותר שיצר האדם, ומשמשים עד היום מקור לא אכזב לתיעוד ההיסטוריה של השבטים בימי טרוס-האסלאם, הנקראת גיאהיליה (־הבערות), כלומר התקופה שקדמה לבואו של נביא אללה ובה בני-האדם היו שרויים בבורות גמורה ובאבדן דרך. אנו נראה להלן, שכל אימת שיסודנים מוסלמים ראו לגנות חברה מוסלמית בת ימינו על שאיבדה את דרכה וויתרה על ערכיה האסלאמיים, הם הטיחו נגדה כי היא חזרה לתקופת הג׳אהיליה, כה כבדה האשמה בעיניהם.

השאער היה גם הארכיון החי של השבט, כי באין תרבות כתובה הוא אצר בזיכרונו המופלג את דברי ימי השבט והעבירם לאחרים¡ הוא גם היה מעלה המורל בטרם קרב על-ידי ציטוט עלילות קרב מן העבר, והטחת עלבונות באוייב מוג הלב הניצב ממול; וגם מייצר סיפורים ושירים חדשים, בין מתוך עלילותיו המתחדשות של השבט ובין פרי דמיונו של המחבר. אבל גם הוא, כמו ראש השבט, היו כפותים למושגי הכבוד (שרף} שהפגיעה בו חייבה תגובה, שאם לא כן עלול כבוד רמוס זה להיראות כבלתי מצדיק פעולה ובכך להשליך על יוקרת בעליו. הכבוד היה קשור לזכות על נכסים ועל נשים, ופגיעה באלה יכלה להביא למלחמות ולשרשרת פעולות גמול אינסופיות, בתוקף מנהג נקמת הדם, שלפיה אין להותיר דם שפוך, בין בשוגג ובין במזיד, ללא גביית מחיר. מובן שחוקים מנהגיים אלה גם ריסנו מצד אחד את אורח ההתנהגות של הפרט בשבטו וכלפי בני שבטים אחרים, אך היו גם לעיתים עילה למחזורי אלימות שקשה היה להביאם לקיצם, אלא אם כן נערך טקס התפייסות (צלחה} בו שולמה תמורה להרוג האחרון ובכך נותקה השרשרת. בחברה זו גם נהגו לקבור חיים תינוקות נקבות כדי להימנע מן ה״בושה״, אם לאב המוליד אין בנים זכרים להשתבח בהם, ושמא ייחשד ב״אי-יכולת״ להוליד זכרים. יחד עם זאת, היו גם אזורי הפקר בין שבטים שנקראו חרם (איזור אסור / קדוש בימינו), כדי לשמור ששבט לא ייכנס לתחום חברו ולא יצית סיכסוך. נוסף לאזורים אלה גם סומנו מועדים מסויימים שבהם הוסכם על כל השבטים להימנע מפשיטות זה על זה, כדי לאפשר פעילות דתית, חקלאית או התארגנותית בימי הנדידה העונתית בין העמקים שסיפקו מחסות למאהלים הסגורים מפני סופות החורף, לבין ראשי הגבעות שחשפו את האוהלים הפתוחים למשבי רוחות בימי הקיץ הלוהטים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר