מורשת יהדות מרוקו

חג הסוכות

בסכת תשבו שבעת ימים, כל־האזרח בישראל ישבו בסכת (ויקרא, כג־מב)

הימים הנוראים נסתיימו בתשובה שלמה, הנפשות נזדככו והנשמות היטהרו ומיד אחר־כך, מתגלים התענוג והשמחה על קבלת החג החדש, ״חג הסוכות״־זמן שמחתנו אשר התורה מדגישה את אופיו המיוחד־״השמחה״: ושמחתם לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים(ויקרא כג, מ), הוא גם נקרא סתם, ״החג״.

חג הסוכות שהוא אחד משלושת החגים של עם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, זכה גם הוא בשמות נוספים ובמנהגים מגוונים כמו יתר החגים: פסח־זמן חרותנו, הוא חג האביב, שבועות ־זמן מתן תורתנו, הוא חג הקציר, סוכות־זמן שמחתנו, הוא חג האסיף.

חג הסוכות קשור בשלושה נושאים עיקריים בתולדות עמנו: בהתחדשות הטבע והחקלאות, בתולדות העם וכן בעבודת הבורא. הוא גם מבשר את תחילתו של הסתיו, על כן קיים בו מנהג ניסוך המים.

חג הסוכות מלא תכנים ומנהגים, עד שדורשי רשומות אמרו עליו: שקולה מצוות סוכה כנגד כל המצוות, הם גם נתנו סימן לדבר:

״וה׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א). המילה ב כ ל היא ראשי תיבות של הפסוקים המכוונים למצוות הסוכה:

ב־סוכות תשבו שבעת ימים.

כ־ל האזרח בישראל ישבו בסוכות.

ל־מען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל. (ויקרא כג, מב־ג)

חביבה מאוד הישיבה בסוכה וקיום מנהגיה הרבים בקרב יהודי המגרב, ורבים מהם, מקפידים מאוד על קיום מצוותיה ומנהגיה, כי אין חג שכל כך יש בו עליזות ושמחה ושכל כך מרובים ומגוונים בו הסמלים, כחג הסוכות. יש בו הישיבה בסוכה, ארבעת המינים, ההקפות, חיבוט הערבה, הושענא רבא, שמחת תורה ועוד, על כן, מיד אחרי פתיחת הצום, וכבר היהודים מתחילים בהקמת ״המשכן החדש״ ־ הסוכה.

ההכנות לסוכה

זוכרני, שלמחרת יום הכיפורים, כלומר ״יום שמחת כוהן״, הכניסה למשכן היהודים (ה־מללאח), הייתה מוצפת תמיד בערבים, מכפרי הסביבה כשהם סוחבים עימם ערימות של קני־סוף וסכך לסוכה. הרחבה שליד הכניסה ל־מללאח או ״באב־אל־מללאח״ (שער המללאח), הייתה צרה מלהכיל את כל הערב־רב של הסוחרים החדשים שפלשו זה עתה למשכן היהודים: פה ערבי המכריז בקולי קולות על הסכך לסוכה, לידו ערבי שני עם ערימות של קני־סוף לדפנות הסוכה, מולם יושבים ערבים יחידים, ערבים כושים  שבאו עם סלים קטנים ובתוכם אתרוגים שגידלו בבוסתנים שלהם ושומרים על כל אתרוג כבבת עינם וגם יודעים שאתרוג ללא פיטמא, הוא ״אתרוג ללא נשמה״ – אתרוג פסול, משום שבמרוקו, אין אתרוגים מורכבים וגם אין אתרוגים ללא פיטמא.

הערת המחבר : ערבים כושים, הם צאצאי העבדים שהובאו על ידי אל־מנצור (1578־1603) אחרי זה מולאי איסמעיל (1727־1672), שמלך במרוקו ומכנאס הייתה עיר הבירה שלו, נמצאת בה ״קאסבא״ אשר בה דרים הכושים האלה ונקראת ״דאר א־סלטאן׳(בית המלוכה) או ארמונו של המלך. הערבים הכושים הדרים בה, לכל משפחה מהן יש בוסתן משלה אשר בו מגדלת פירות וירקות ובין השאר גם אתרוגים. אגב עד היום משרתים החיילים הכושים בארמון המלך ומהווים ״המשמר השחור״ (La garde noire).

קישוט הלולבים

בשבוע שבין כיפור לחג הסוכות, כמה בעלי מלאכה יהודים היו מחליפים מקצוע והופכים למקשטי לולבים כמו: החייטים, ה״חררארין׳ (מעבדי־חוטים),

ומספר לא מבוטל של תלמידי חכמים. כל אלה היו הופכים בין לילה למקצוענים בתחום קישוט הלולבים, שכידוע, עד היום, יהודי מרוקו לא יוותרו על קישוט הלולב בחוטי משי צבעוניים, או בחוטי זהב לשם הידור מצווה, לרמז ״זה אלי ואנוהו״, על כן ההמולה בשוק ״ארבעת המינים״ הייתה מורגשת בכל פינה בשכונה היהודית.

במכנאס ״קרטל״ הלולבים והאתרוגים היה בידי שני יהודים: משה בן־ לחסן ושלמה חזן ז״ל, ואלה היו יורדים עוד לפני עשרת ימי תשובה לדרום, לאיזור מראכש והסביבה ומביאים משם כמויות עצומות של לולבים. את האתרוגים הביאו מאיזור תארודאנת, איזור עשיר באתרוגים לא מורכבים. את הכל הביאו למכנאס והכל אוחסן בשני בתי־כנסת ב־מללאח הישן. יש לציין שארצות צפון־אפריקה נתברכו בכל ארבעת המינים ובשפע.

מרוקו נתברכה באתרוגים ובלולבים, בקני־סוף וערבי נחל שגדלו שם ובשפע. לדפנות הסוכה, השתמשו בקני־סוף והסכך בענפי הקני־סוף.

אולם יהודי מראכש הם הראשונים והמומחים בשיווק ארבעת המינים ובראשם משפחת ר׳ יוסף הלוי זצ״ל ואשר בני משפחתו ממשיכים עד היום במסורת זו והם מייבאים את האתרוגים מאיזור סוס, הסמוך לתארודנת, מהכפר אסאדס דומדיד המוכר מדורי דורות כאיזור אתרוגים כשרים ללא שום השש של הרכבה, אשד בלאו־הבי אין יודעים מה זה הרכבה במדוקו.

מקום גידולם של האתרוגים הוא מאוד רחוק וכל העבודה נעשית על־גבי בהמות משא. נוסעים מעיר אגדיר לכיוון תארודנת  (Tarroudant) עד לכפר סבת אל גירדן  Sebt El Guerdane במרומי האטלאס. מ־״אסדאס״ ממשיכים לכפר קטן בשם תאגרגושת (Tagergusht). בדרן יש שני מעיינות מים ״עין יצהק״ ו " עין מימון״ מהם משקים הפרדסים. צורת החיים שם היא פשוטה וצנועה^.

תוניסיה השכנה עשירה מאז ומתמיד בענפי עץ עבות (הדסים). שיחי ההדסים היו כל כך בשפע בארץ זו, עד שהיו משתמשים בהם בתור סכך לסוכה.

גולת לוב הרחוקה ממרוקו נתברכה בדקלים, כך שכאשר הקימו את הסוכה, סוככו עליה את ענפי הדקל.

למחרת יום הכיפורים היה מתחיל המסחר בארבעת המינים תחת השגחתם של רבנים מומחים שהיו תופסים ״עמדות״ בבתי־כנסת שבהם התקיים המסחר ובדקו כל לולב או אתרוג לכל דורש ולכל קונה והכל חינם, ללא כל תמורה.

אנו הילדים נצמדנו תמיד להורים והלכנו עימהם לגמור את עיסקת הסכך לסוכה ועזרנו לסחוב את הסכך עד הבית. בשכונת ה־מללאח לא היו כבישים סלולים, היו רק שבילי עפר, לכן הרחוב הראשי והרחבה המרכזית של ה־מללאח, היו מתמלאים בענני אבק, דבר שהיה הופך את המעבר בשכונה לבלתי אפשרי מרוב אבק הסכך הנסחב בסמטאות.

פרק ד

האמאנציפאציה

החסות האירופית קשורה לתנועת־האמאנציפאציה של הד׳ימיס, שהרי לא די שסיפקה לה השראה רעיונית אלא גם נתנה לה תמיכה מעשית — בשעת הצורך אף ככוח צבאי. במישור הרעיוני שאבה האמאנציפאציה מן ההצהרה על זכויות האדם ומעקרון ההגדרה־העצמית הלאומית. בביטויה הקיצוני ביותר נעשתה תנועה זו של אמאנציפאציה מלחמה לשיחרור לאומי של עמי הד׳ימה.

האמאנציפאציה של הד׳ימים חייבה שינוי־ערכים יסודי. מושג חדש החל־על־הכל הזכות בא על מקום המושג הקודם של סובלנות, שהיה פועל־יוצא ממערכת־יחסים מידרגית בין עליון לתחתון — מושג שיצר מצב של אי־שוויון, פירנס אותו, והנציחו. זכות אינה ניתנת לביטול, אבל סובלנות, המיוסדת על רצון טוב או על אופורטוניזם מדיני, יכול השליט לחזור בו ממנה כל־אימת שירצה. הזכות מבטיחה כבוד־עצמי ובטחון, אך הסובלנות, באשר היא שלילתה של הזכות, מולידה ערמה, קנוניות ושלמונים בבחינת אמצעים יחידים שבגדר האפשר לשמירת הקיום במצב של אי־בטחון מתמיד.

בחברות המוסלמיות של המאה הי״ט, שאמונות היו עדיין על אי־שוויון בין הד׳ימי למוסלמי, ראו מחזיקי־המסורת במושגי הזכות והשוויון כפירה חתרנית, שהנצרות באה להשרישה כדי להחליש את האסלאם. חדירת העקרונות המערביים של שוויון זכויות בין הבריות ובין העמים עוררה בעיות דתיות ומדיניות מכאיבות בממלכה העות׳מאנית. הנהגת תיקונים ובפרט שוויון הדתות שאירופה תבעה אותם בתמורה לסיוע טכנולוגי או צבאי, יצרה ניגוד בין מדיניותו של הסולטאן למעמדם של אנשי־הדת. אכן, שיווי־זכויותיהם של הרעאיא היה חלק בלחי נפרד ממערכת נרחבת של שיתוף פעולה והשפעות גומלים בין דאר אל־חרב לדאר אל־אסלאם שינוי היחסים שביניהם התסיס מהפכה רעיונית, חברתית ומדינית. המושג של מלחמת־תמיד הוחלף ביחסים של שלום, המסייעים לאימוצם של תיקונים ורעיונות מבית־היוצר של דאר אל־חרב. כך נפתח שער לשיווי־זכויותיהם של הרעאיא, שהגיונו הפנימי של הג׳האד לא היה יכול להשלים עמו.

התכתובת והדו״חות של הקונסולים מתקופה זו מתארים את המצב בממלכה העות׳מאנית לפרטי־פרטים. מתכונת מדינית אחידה מצטיירת בכל מקום, ברורה ומפורשת. העולמא, נוטרי הערכים המדיניים־הדתיים המסורתיים, מלבים את קנאותו של העם. מניעי המרידות הם דתיים: ביטול הד׳ימה, והרצון להעניש את הרעאיא בשל חוצפתם ויהירותם. אך מטרתם מדינית היתה: להפיל פחד על המושלים התורכים האחראים להגשמת התיקונים. בסוריה ובלבנון, בארץ־ישראל, הרצגובינה ומוריאה הסתלקו הפקידים מן התיקונים, מחשש פן ירצחום נפש כבוגדים באסלאם (ראה תעודות, חלק ב: האמאנציפאציה). כתחליף למעשי־תגמול קיבוציים או אישיים, שאולי ירגיזו את מעצמות־החסות הנוצריות, הופעלו לחצים ואיומים על ד׳ימים שנשאו נפשם לאמאנציפאציה.

ב־1841, שנתיים לאחר הח׳טי־שריף של גולהאנה, שניתן בלחץ תביעתן העקשנית של מעצמות אירופה והבטיח שוויון־זכויות לכל הנתינים העות׳מאניים, ציין הקונסול־הכללי הבריטי בביירות:

עובדה משונה היא שרק קצת יותר מששה חדשים לאחר שניתן והוכרז הח׳טי־שריף של גולהאנה בארץ הזאת באה תגובה כללית לטובת הקוראן והזכויות המיוחדות למוחמדנים לבדם לעומת הנוצרים, בניגוד גמור לתורת שוויונם של הכל בפני החוק, שהיא עיקרו של הח׳טי־שריף.'

משעה שנעשה סיועו הטכני והצבאי של המערב צורך חיוני להמשך קיומה של הממלכה העות׳מאנית הצליחו צרפת, אנגליה ואוסטריה לכפות על הסולטאן הצהרה המכירה בשוויונם של כל נתיניו כלפי החוק (1856). תמורת שיתוף הפעולה מצדן תבעו מעצמות אירופה הכרה וערובה לזכותם של הד׳ימים ליחס של כבוד, לשוויון ולבטחון להם, למשפחותיהם ולרכושם. אירופי שפעל בשירותו של הסולטאן לא היה יכול לראות בקלונן של הדתות הלא מוסלמיות מחמת דיכוי ועושק, בלי שיפגום הדבר במידה רצינית ביוקרתו שלו.

במצרים התגשמה האמאנציפאציה של הנוצרים, ושל היהודים אחריהם, בקלות יחסית. מוחמד עלי, שמעוניין היה בהמשך תמיכתה הכלכלית והצבאית של צרפת, ריסן את האופוזיציה הדתית. במגרב הביאה האמאנציפאציה של הד׳ימים, פרי יזמתן של מעצמות אירופה, לידי עימות בין השלטון המוסלמי, הצפוי לסכנתה של התערבות אירופית, לבין קנאותם הדתית של ההמונים. ב־1864 הכרח היה אפוא לבטל, בעקבות התקוממות, את חוק היסוד (״ערובת הבטחון״) שכפתה צרפת על הביי של תוניסיה ב־1857. אותה מתכונת חזרה־ונשנתה ברביע השלישי של המאה ה־19 במארוקו ובפרס, כאשר לא הספיק כוחם של הסולטאן והשאה לכפות מדיניות ריפורמיסטית על העם, המונהג על־ידי חכמי־הדת.

אפילו נתחשב ככל הדרוש בהבדלים בין האזורים, ברי שתהליך האמאנציפאציה התפתח על־פי אותם קווים כלליים הן בממלכה העות׳מאנית והן, כעבור זמן, במגרב ובפרס. בכל מקום שבו יצרה שקיעתה או התפרקותה של ממלכה אקלים נוח למדיניות האירופית לעידוד שיווי־זכויותיהם של הד׳ימים, היה הנסיון לשים קין להפליה מביא לידי התנגשות בין יסודות ריפורמיסטיים ולו גם חלשים בקרב המוסלמים לבין איבתם של הכמי־הדת המסיתים את העם. אכן, אמנציפאציה זו היתה חלק ממצע רחב יותר של תיקונים שקיעקע את המסורות המדיניות והמידרגיות של האומה. הופעתן של חברות מודרניות היתה כרוכה בתיקונים המחייבים יחם של כבוד לפרט וצדק שווה לכל.

הכללים החברתיים המיושנים, שהטביעו גושפנקה של קדושה על השפלתו של הכופר ועודדו דיכוי ושחיתות בתחומי החוק והמימשל, לא עלו בקנה אחד עם החברה החדשה שאליה נשאו נפשם מדינאים מוסלמים ריאליסטיים, ששאפו לקדם את עמיהם מבחינה תרבותית וכלכלית. הקונסולים האירופיים עמדו תכופות על קלקלות הצדק העות׳מאני. בסאראייבו סיכם הקונסול הבריטי הולמס את המצב הזה ב־ 1871 במכתב אל שר־החוץ גרנוויל:

העיכובים וההזנחה שלא לצורך, תכופות לנזקם של חפים־מפשע, השוחד והשחיתות בפרהסיה, משוא־הפנים העושקני והמתמיד לטובת המוסלמים בכל המשפטים שבין תורכים לנוצרים, המיוחדים לעשיית מה־שקרוי ״צדק״ על־ידי התורכים ברחבי הממלכה, כל אלה מעלים בהכרח את השאלה: מה יהיה גורלם של זרים בתורכיה אם תוותרנה מעצמות אירופה על הקאפיטולאציות? אני משוכנע שמצבם בפרובינציות, על־כל־פנים, יהיה קשה מנשוא, ושכולם יעזבו את הארץ כאיש אחד, ואילו החלחלה והזעם שיתעוררו באירופה נגד תורכיה סופם שיביאוה עליה חורבן. הבורות, השחיתות והקנאות הדתית, המשותפים לבני כל המעמדות, מונעים כל תקוה לעשיית־צדק יעילה למשך עוד ימי דור אחד, לפחות. מחזיקי־המסורת מצדם סבורים היו כי האמאנציפאציה, תוך שהיא מרוממת את הד׳ימים משפל־מעמדם, ממילא היא מבטלת את אמנת־החסות עם דאר אל־אסלאם (ראה תעודה 45). אכן, דיני הג׳האד לא השלימו עם קיומם של הד׳ימים אלא במסגרת של הפלייה שבה תשלום הג׳זיה מסמל את כפיפותם של עמי הכופרים להגמוניה המוסלמית.

על־פי הגיונו של הג׳האד הרי ביטול הג׳זיה—ולו אף להלכה בלבד—וההכרה בשוויון־זכויותיהם של הנתינים העות׳מאניים היה בהם משום הפרת הד׳ימה. ולפי אותו הגיון הפרה זו מחזירה לאומה את זכותה הראשונית להרוג את הד׳ימים, לבוז את רכושם, למכור את נשיהם וטפם לעבדות, או לגרשם — מעשים שהופסקו רק בתוקף חוזה־הכניעה שחתמו עליו לכתחילה (ראה תעודות בפרק ״משפטנים״). נמצא אפוא שאותם מעשי־נקם בהם וברכושם נחשבו לא רק מוצדקים אלא אף מחויבים, שלא לומר ראויים לשבח. אנשי הדתות הנסבלות הוגנו רק במסגרת האידיאולוגיה המדינית המסוימת של כיבוש טריטוריאלי (ג׳האד) וכלל לא בתוקף מערכת ערכים אוניברסאליים המכירה בזכויותיהם של כל ילודי־אשה. ברור שעצם העקרון של שוויון־זכויות נחשב חילול־הקודש, ולכן אי־אפשר היה לכפותו על האומה אלא בכוח מבחוץ הנשען על היערכות צבאית.

התיקונים, כל כמה שבוצעו בזהירות, החרידו את חכמי־הדת ואת פשוטי־העם. לעתים קרובות הותקפו הד׳ימים, ופעמים אף נרצחו, תכופות תוך הסכמה־שבשתיקה מצד השלטונות, שבאמתלה של מניעת מרחץ־דמים הזדרזו לבטל צעדים שלא היו מקובלים על הציבור. הנה כי כן שוב נקלע הד׳ימי למרכזו של מאבק בין תנועה ליבראלית מוסלמית, השואפת למודרניזציה של הכוח הצבאי הממלכתי, לבין תנועה ריאקציונית הקשורה בפונדאמנטאליזם המוסלמי. מאבק זה בין כוחות הריפורמה והריאקציה—ולעתים קרובות הקנוניה שביניהם, בפרט ברצח־העם שנערך בארמנים—הם שהעניקו למאה הי״ט במזרח אופי רצוף־סתירות כתקופה של תקוה אך גם של שפיכות־דמים, תקופה של אמאנציפאציה אך גם של שחיטות, רדיפות ורצח־עם.