ארכיון יומי: 14 בספטמבר 2015


LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI

LES NARRATEURS ET LES ENREGISTREURS

Les Archives Israéliennes du Conte Populaire sont en relation avec les "conteurs d'histoires" par l'intermédiaire des personnes qui enregistrent ces contes par écrit. La "famille des enregistreurs" comprend près de soixante membres, qui remplissent leur mission avec beaucoup de dévouement. La plupart d'entre eux sont des membres fondateurs de la "famille", établie il y a sept ou huit ans, tandis que les autres l'ont rejointe plus tard.

Un groupe de vingt d'entre eux a enregistré plus de 50 contes et un autre groupe de onze membres a gardé pour la postérité plus de 100 contes.

La plupart des renseignements sur les narrateurs et les enre­gistreurs que nous publions plus loin, nous ont été fournis par ces derniers. Us ont puisé une partie de leur documentation dans leurs propres souvenirs; pour le reste, ils se sont adressés aux conteurs. Il ne nous a pas toujours été possible de vérifier les ren­seignements obtenus, mais nous avons pleine confiance dans les conteurs et enregistreurs et, dans de nombreux cas, nous reprodui­sons textuellement ce qu'ils nous ont dit. Nous avons inclus dans ces notes, des renseignements non-biographiques s'ils sont de na­ture à nous renseigner sur la personnalité du conteur, sur son milieu social, sur l'éducation qu'il a reçue au Maroc, sur les difficultés de son acclimatisation en Israël et sur ses occupations actuelles. A ces renseignements personnels, qui nous ont été four­nis par écrit, nous avons ajouté des informations sur les contribu­tions faites aux "Archives" jusqu'au mois de juin 1963.

Les noms des membres de la "famille" sont arrangés selon l'or­dre de l'alphabet hébreu et nous avons mentionné chaque fois, s'il s'agit d'un narrateur ou d'un enregistreur.

Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux forcés hitlériens.

Yaacov se rendit en Israël en 1946, à bord du bateau "Hagana" qui transportait des immigrants "illégaux". A son arrivée en Erets- Israël il fut interné au camp d'Atlith. A sa libération, il se joignit à un noyau de pionniers, au Kibouts Ayanoth (Ramath David). En 1948, le groupe passa à Hédéra comme unité indépendante, puis s'établit sur ses terres à Tel Guézer, à proximité de Latroune. Après la Guerre d'Indépendance, le kibouts ne put se maintenir et fut dissout. Yaacov travailla comme moniteur de jeunesse dans des villages de nouveaux immigrants. En 1955, il obtint le diplôme qui lui permit d'enseigner à l'Ecole Normale de Beerchéva, puis il enseigna au Centre de Jeunes de Kiryath Gath et aux écoles des villages Arougoth et Talmé Yéhiel. Pendant un certain temps il fut instituteur au Centre de Jeunes de Kiryath Malahi, où il commença à écrire: articles de journaux, nou­velles et poèmes. En 1961 il fit paraître une plaquette de poèmes.

Yaacov Avitsouc compte parmi les meilleurs enregistreurs des "Ar­chives Israéliennes du Conte Populaire". Il a enregistré 136 histoires dont quelques-unes lui furent transmises par des membres de sa fa­mille, mais dont la grande majorité furent recueillies parmi les ha­bitants du village d'immigrants de Kiryath Malahi qui compte des représentants de nombreuses communautés.

Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordon­nier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était mar­chand de fruits.

Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, au­jourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi.

Avraham a entendu les histoires de Yaïch Odmizguine aujour­d'hui âgé de 90 ans, qui a exercé pendant longtemps le métier de pêcheur. Yaïch était ami de la famille Allouche et le soir il aimait raconter des histoires aux enfants de la famille. Il habite en­core aujourd'hui à Casablanca avec un des frères Allouche. Avraham, qui a transmis ses histoires à Yaacov Avitsouc, nous informe que le vieux Yaïch est une véritable mine de contes et de légendes. "Je re­grette", nous dit-il, "qu'il ne soit pas venu en Israël, car il aurait pu me raconter un grand nombre d'histoires".

LE JEUNE HOMME QUI A REUSSI A FAIRE PARLER LA FILLE DU ROI

Il était une fois un roi, qui avait une fille très belle et sur le mur du palais se trouvait l'inscription: Celui qui réussit à faire parler la fille du roi, obtiendra sa main et sera le gendre du roi

Quatre-vingt-dix-sept jeunes gens tentèrent leur chance, mais ils ne réussirent pas à faire parler la princesse, qui resta sans réagir à leurs efforts et chaque prétendant, qui n'avait pas réussi à la faire parler subit la peine de mort: on lui coupa la tête et la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur du château. Et ceux qui passaient devant le château voyaient, ainsi exposées, des dizaines de têtes de prétendants, qui avaient tenté leur chance et qui n'avaient pas réussi et qui avaient été mis à mort

Dans ce pays vivait un vieux couple, qui avait trois fils. Le chef de famille mourut et de mauvais voisins s’emparèrent de tout ce qui se trouvait dans la maison, en disant: "Votre père nous devait de l'argent

En voyant cela, le fils aîné devint triste. Il dit à sa mère: "Je m'en vais dans une autre ville pour y tenter ma chance! Je n'ai plus rien à faire ici

La mère lui dit: "Quel conseil puis-je te donner, mon fils? Va et que la chance te sourie!" Elle lui donna un peu d'argent et une réserve de vivres et il se mit en route. Pour aller où? Dans la capitale du pays. Là, il passa devant le château du roi et il vit les têtes fixées au mur. Il se mit à les compter et arriva au nombre de 97. Il s'adressa alors aux passants pour leur de­mander ce que cela signifiait et ils lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme femme et ceux qui échouent, voilà le sort qui les attend

"Peut-être dois-je tenter ma chance?" se dit le jeune homme. Peut-être réussirai-je, moi, à m'entretenir avec la fille du roi et à l'obtenir comme épouse

Il entra dans le palais et le gardien lui demanda: "Que viens- tu chercher ici

"Je veux faire parler la fille du roi

Le gardien lui dit: "Tu n'y réussiras pas

"Peut-être", répondit le jeune homme

Il entra dans le palais et on le conduisit à la douche et on lui donna des vêtements neufs. Il se doucha, se rasa, mit les vête­ments neufs et entra dans la chambre de la fille du roi. Là, il se mit à parler et à parler. Il raconta des histoires et posa des questions toute la nuit, mais rien ne se produisit et la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur. Le nombre de têtes augmenta d'une unité •— 98

La mère attend le retour de son fils. Elle pleure sans arrêt. Elle ne fait que pleurer et pleurer. Un jour, le deuxième fils s'adressa à sa mère, disant: "Mère, je prendrai la route qu'a empruntée mon frère. Je n'ai plus rien à faire ici; je veux partir pour tenter ma chance

La mère malheureuse n'arriva pas à le convaincre de rester. Elle lui prépara une réserve de vivres et il quitta la maison. Il arriva, lui aussi, à la capitale et passa devant le château du roi. Et il vit les têtes exposées le long du mur. Il les compta et arriva au chiffre 98. La dernière était la tête de son frère aîné. Il se mit à pleurer. "Mon frère, mon frère, qu'as-tu fait? Quel péché as-tu commis pour qu'on t'ait coupé la tête?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à s'entretenir avec la fille du roi, l'obtiendra comme femme, mais celui qui n'y réussit point, voici le sort qui l'attend . . . Vois-tu, ton frère, non plus, n'a pas réussi et on lui a coupé la tête

Le jeune homme fil exactement ce qu'avait fait son frère et il subit le même sort: toute la nuit il parla et parla, toute la nuit il posa des questions et raconta des histoires, mais la fille du roi n'ouvrit pas la bouche. Le matin, on lui coupa la tête, on la planta sur un pieu, qui fut fixé au mur — 99 têtes

Le frère cadet était le plus courageux de tous et on l'appelait: Arva — harak — mazar, ce qui veut dire en arabe: "Le déracineur d'arbres", car il était assez fort pour déraciner même les plus vieux arbres

Un jour, il dit à sa mère: "Mon frère aîné est parti et n'est pas revenu. Mon deuxième frère est parti et n'est pas revenu. A mon tour, je dois partir pour les ramener à la maison

La mère lui dit: "Que Dieu t'accorde son aide, mon fils

Le jeune homme se mit en route et arriva, lui aussi, dans la capitale. Il passa devant le château du roi et vit les 99 'têtes exposées le long du mur. Il s'aperçut que les deux dernières têtes étaient celles de ses frères. Il s'exclama: "O mes frères! Quel sort cruel! Qu'avez-vous fait pour subir une fin aussi mi­sérable?" Les passants lui racontèrent toute l'histoire: celui qui réussit à faire parler la fille du roi, l'obtiendra comme épouse; et celui qui échoue — voilà la fin qui l'attend 

Le jeune homme jeta un regard sur la ville et voici, il aperçut un restaurant arabe. Il y entra et commanda un café. Il était tres excité et nerveux et ne pouvait détourner son regard des têtes exposées. Le propriétaire du restaurant l'observa et lui dit: "Toi aussi lu cours après le malheur? C'est bien dommage pour toi! Tu es jeune et pourquoi courir ce danger

Mais le même jour encore le jeune homme se présenta à l'en­trée du palais. Les gardiens lui demandèrent: "Que cherches-tu ici?" Il leur dit ce qu'il voulait

"ais-tu quel sera ton sort, si tu ne réussis pas"

"Oui, je sais

On l'envoya à la douche et on lui remit des vêtements neufs. Puis on le fit entrer dans la chambre de la fille du roi

En paraissant devant la fille du roi, le jeune homme ne dit rien. Aucune salutation, aucune parole — il s'asseoit simplement dans un coin de, la chambre, tandis que dehors les gardiens sont réunis comme d'habitude, pour voir et entendre ce qui se passe à l'intérieur

Que fait le jeune homme? Il se tait

La fille du roi est assise sur un lit et lui, il s'installe sur le deuxième lit. Ensuite, il sort de sa poche un chandelier et commence à s'entretenir avec lui. La fille du roi se lève et lui demande: "Que fais-tu? Es-tu fou? Tu parles à un chandelier?" Il lui répond: "Qu'est-ce que ça peut bien te faire? Je ne t'ai pas adressé la parole

Elle dit: "Tu parles à un chandelier. Cela signifie que tu es fou

Et dehors, les gardiens réunis entendent la fille du roi s'entre­tenir avec le jeune homme

Le matin, avant qu'on ne vienne ouvrir la porte de la cham­bre, le jeune homme prit la fille du roi sur son dos, car elle lui appartenait à présent. Ne lui a-t־elle pas parlé durant la nuit? Les gardiens lui dirent: "En effet, la jeune fille t'appar­tient en propre, mais tu ne devrais pas t’emparer d'elle de cette manière. Bientôt viendra le roi pour t'accorder la main de sa fille, comme il est écrit sur le mur du palais

Le matin, le Premier Ministre du roi arriva sur les lieux. De­puis longtemps, il désirait que son fils épousât la fille du roi et c'est lui qui avait inventé ce jeu cruel, car il s'était dit: "Les prétendants se feront de plus en plus rares, et finalement, la fille du roi épousera mon fils". Quand il eut entendu que la fille du roi s'était mise à parler cette nuit et réalisé que son fils ne l'obtiendra pas comme épouse, il suggéra au roi: "Si ce jeune homme est tellement fort et intelligent, qu'il t'apporte le coq qui sait chanter. S'il peut faire cela, qu'il épouse ta fille, mais s'il n'y réussit point — qu'il meure

Le matin, le roi dit au jeune homme: "Ma fille est à toi, mais puisque je suis ton beau-père à présent, je te demanderai un service — apporte-moi le coq qui sait chanter

Le jeune homme répondit: "C'est tout ce que tu me deman­des? Je pourrais t'en apporter deux, les yeux bandés

Mais le Premier Ministre savait que le jeune homme était condamné à mourir, car il ne réussirait point à apporter ce qu'on lui avait demandé

Avant de se mettre en route, le jeune homme remit à la fille du roi trois plantes et lui dit: "Vois, je te donne ces trois plantes. Et je te demande de les embrasser une fois par semaine

Si l'une d'elles meurt, sache que j'ai perdu une partie de mes forces. Si la deuxième plante meurt, sache que la moitié de mes forces m'ont abandonné et si la troisième plante meurt, sache que j'ai cessé de vivre

Le jeune homme prit des provisions de pain et d'eau, et se mit en route. Sur son cheval, il voyagea un mois, deux mois, trois mois, jusqu'à ce qu'il arrivât à une croisée de chemins, qui lui laissa le choix entre deux directions. Sur l'une des routes, il était écrit: "Celui qui s'engage sur cette route, ne reviendra pas". Et sur la deuxième était écrit: "Bon voyage!" Le jeune homme hésita pendant plus d'une heure et ne savait pas sur quelle route s'engager. Finalement, il décida de prendre la route sans retour, arrive que voudra. Il avait parcouru une petite distance losqu'une vieille femme parut devant lui et lui dit: "Jeune homme, prends garde! Où vas-tu sur cette route?" Le jeune homme lui répondit: "Qu'est-ce que cela peut bien te faire, à toi

Elle lui dit: "Si tu veux voyager sur cette route, viens et je te dirai ce que tu dois faire. Tu es trop jeune pour mourir déjà. Mais si tu fais ce que je te dis, tu as une chance d'avoir la vie sauve. Celui qui s'engage sur cette route peut ramener ce qu'il désire et je sais que toi, tu dois ramener le fameux coq qui chante. Continue sur cette route, jusqu'à ce que tu aperçoives un grand champ avec de grands arbres. Il y a, là-bas, une grande cage à l'intérieur de laquelle se trouve le coq qui chante. Mais ne t'approche pas de la cage. De loin, tu verras un monstre à sept têtes; c'est lui qui garde la cage. Si les yeux du monstre sont ouverts, tu peux t’emparer du coq, car le monstre dort les yeux ouverts. Mais si ses yeux sont fermés, prends garde, car alors il est éveillé. Si tu réussis à t’emparer du coq et à t'enfuir, tu devras passer par trois endroits dange­reux

"Le premier danger t'attend à un chemin qui s'arrête au milieu. Quand tu arrives à cet endroit, prononce cette phrase

"Quelle splendeur de chemin! Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me serais mis à danser ici". Le chemin alors s'ouvrira devant toi et tu pourras continuer ton voyage

"Le deuxième danger est constitué par un oued rempli de boue dont le passage est impossible. Lorsque tu arriveras devant ce oued, prononce ces paroles: "Quelle merveille de oued rempli de miel! Si quelqu'un pouvait m'apporter un peu de ce miel dans le château de mon père, le roi, je le mangerais avec beau­coup de plaisir". Le oued se desséchera alors et tu pourras le traverser

"Le troisième danger se présentera sous forme d'un oued rem­pli de sang et de pus et de toutes sortes de bêtes sauvages. En arrivant là tu diras: "Quel beurre appétissant. Si j'avais le pain de mon père, le roi, je l'aurais beurré avec ce beurre magnifique". Le oued se desséchera et tu pourras le traverser avec le coq dans ta main et lorsque tu reviendras ici, chez moi, nous verrons ce qu'il y a lieu de faire ensuite

Le jeune homme prit bonne note des conseils de la vieille et se mit en route. Il parcourut des kilomètres et des kilomètres jusqu'à ce qu'il arrivât devant le champ et aperçût la cage. Et tout près de la cage, il vit le monstre dont les yeux étaient fermés. Le jeune homme savait alors que le monstre était éveillé et qu'il devait attendre trois mois, car trois mois constituent pour le monstre l'équivalent d'une nuit

Le jeune homme attendit trois mois, et, subitement, les yeux du monstre s'ouvrirent, signe évident qu'il était endormi. Il prit la clé attachée à un doigt du monstre et ouvrit la cage. Il s’empara en vitesse du coq, enfourcha son cheval et s'enfuit au galop. Après trois mois de route, il arriva devant le chemin. C'est à ce moment précis que le monstre se réveilla et s'aperçut immédiatement que la clé avait disparu. Il jeta un regard dans la cage et constata que le coq aussi avait été volé. Il ne fallut qu'une minute au monstre pour parcourir la distance que le jeune homme avait couverte en trois mois. Mais au moment où il était sur le point de rattraper le jeune homme celui-ci prononça la formule que la vieille femme lui avait apprise: "Quelle splendeur de chemin. Si tous les chevaux de mon père, le roi, étaient à ma disposition, je me mettrais à danser ici". Le chemin s'ouvrit immédiatement devant le jeune homme et il le traversa en une minute. Le monstre, qui courait derrière lui, trébucha et tomba. Mais au moment où le jeune homme arriva devant le premier oued, le monstre était sur le point de le rat­traper à nouveau et le jeune homme suivit de nouveau le conseil de la vieille femme et parvint à traverser le oued. Il en fut de même du deuxième oued

Finalement, le jeune homme revint chez la vieille femme, te­nant dans sa main le coq chanteur

Alors, la vieille dit au jeune homme

"Tu es fort et vaillant, mais à présent tu es très fatigué. Je te préparerai à manger et tu te reposeras chez moi; tu mangeras et tu dormiras et puis tu continueras ton voyage

La vieille sortit aux champs; elle sema du blé, le récolta, le moulut, puis en prépara un plat de couscous et tout cela, elle le fit en une minute. Mais entre-temps, le coq s'était mis à parler au jeune homme

"C'est bien triste pour toi, mon brave, tu t'es donné tant de peine pour m'avoir, mais dès que tu t'endormiras, la vieille s’emparera de moi. Ecoute bien, jeune homme: lorsque la vieille se baissera pour te donner à manger de la casserole, sois sur tes gardes. Elle en sortira deux baguettes, l'une en or et l'autre en argent. Si elle te donne un coup avec la baguette en argent, elle te transformera en chien; et si elle te touche avec la baguette en or, tu redeviendras un homme comme auparavant. Fais donc bien attention! Lorsqu'elle se baissera, arrache-lui les deux ba­guettes et donne lui un coup avec la baguette en argent avant qu'elle ne puisse s'en servir contre toi

Le jeune homme fit ce que le coq lui avait conseillé. Et voici, la vieille se transforma en chienne. Le jeune homme lui mit une laisse et la chienne le suivit partout

Un jour, la fille du roi monta sur le toit, pour arroser les plantes et elle s'aperçut que deux d'entre elles étaient mortes, tandis que la troisième était bien vivante et sa tige s'était enrichie d'une nouvelle feuille verte. La fille du roi se mit à danser de joie, car cela signifiait que son mari était en vie et en possession de ce que son père lui avait demandé

Le roi entendit le chant de sa fille et la vit danser. Il lui de­manda: "Que fais-tu là? Que signifie  cette joie

La fille répondit

"Je sais que mon mari est en vie et qu'il rentre à la maison. C'est la raison pour laquelle je me réjouis tan.

Lorsque le ministre du roi apprit la nouvelle, il se dit: "Ce jeune homme est un vrai héros, mais je le tuerai". Il monta avec le roi sur le toit du palais et de loin ils virent le jeune homme sur son cheval, s'approchant du palais et tenant dans la main le coq qui savait chanter; il était suivi par une chienne

Le roi dit à ses gardes du corps d'aller à la rencontre du jeune homme et de le conduire au palais. Après que le roi eut salué et félicité le jeune honnne, il fit mettre le coq dans une cage et ordonna à plusieurs de ses serviteurs de la garder jour et nuit. On conduisit le jeune homme à la chambre de la fille du roi où il resta pendant dix jours

Après dix jours, le jeune homme sortit de la chambre et dit au roi: "Que le roi ait la grâce d'inviter les ministres et hauts fonctionnaires, les officiers et les représentants des pays étrangers pour que tous voient ce que j'ai apporté

Lorsque toutes ces personnalités furent réunies dans la cour du palais, le gendre du roi prit le coq, l'attacha à la balustrade du toit et s'adressa à lui par ces paroles: "O coq, mon coq! Je veux que tu parles et que tu chantes, afin que tous ceux qui sont réunis ici, en soient émerveillés

Le coq déploya ses ailes avec grand bruit, puis il ouvrit le bec et se mit à parler et à chanter. Et le roi et tous ceux qui étaient autour de lui n'avaient jamais entendu pareille chose

Quand le coq eut terminé son chant, le gendre du roi dit

"Que Votre Majesté me permette également de montrer à tous la chienne que j'ai apportée

Il prit la baguette en or et en donna un léger coup à la chienne. Immédiatement celle-ci se transforma en une vieille femme. Tous les assistants en furent stupéfaits et étaient in­capables de prononcer une parole

Le gendre du roi voulait expliquer à tous les assistants ce que la vieille avait eu l'intention de faire, mais le coq l'en empêcha et lui dit: "Non, mon brave! Ne leur raconte rien, moi je leur dirai ce qui est arrivé

Mais le coq se mit à raconter, non pas la vie de la vieille femme, mais celle du jeune homme et il termina son discours par ces paroles: "Et le jeune homme se mit en route pour chercher une chose miraculeuse — et voici, il en rapporte deux

  ?Alors, le roi demanda à son gendre: "Et que vas-tu faire à présent

Le jeune homme prit dans sa main la baguette en argent, en toucha la vieille femme et voici, celle-ci se retransforma en chienne. Puis il dit au roi: "Je veux m'en aller avec ma femme, car elle m'appartient

Le roi, voyant que le jeune homme était dans son droit, ne s'y opposa pas. Le jeune homme installa la fille du roi sur son cheval et rentra chez lui. De retour à la maison, il dit à sa mère: "Regarde cette jeune femme, à cause d'elle deux de tes fils — mes deux frères — sont morts

Après avoir prononcé ces paroles, il s’empara de son épée, coupa la tête de sa femme et l'envoya au père de celle-ci, le roi, accompagnée d'une courte lettre: "Voici la centième tête! Tu as tué 99 jeunes gens pour elle et voici une tête de plus pour arrondir le chiffre. Je ne désire point être le gendre d'un roi meurtrier. Je ne veux point être le mari d'une femme, qui a causé la mort de mes deux frères

40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר

בתפוצות הגולה

אברהם שוקרון (מספר! סיפור 40), יליד (1896) מליליה במארוקו הספרדית. אביו (יעקב) היה שוחט ובודק, מראשי הקהילה במליליה והצטיין בידיעותיו הרבות. אחיו של המספר, מיימון, שהוסמך לרבנות ונחשב לעילוי, מת בדמי ימיו(בן 31), ובעקבות מוות זה לא רצה האב שבנו אברהם ילמד תורה הרבה, כי חשש מעין־הרע שפגעה כבר באחיו המפורסם בשקידתו, תורתו ודעתו. בגמר חוק לימודיו בחדר, נשלח איפוא הנער אברהם, בן העשר, לעזור בחנות. בגיל 16 נשא אשה ופתח חנות לעצמו. בימים ההם פרצה ״מלחמת הריף״ : שבטי הערבים שמרדו בשלטון הספרדי גרמו למהומות בעיר מליליה. אורחות־המסחר של העיר וסביבתה אבלו, ומשפחת שוקרון נאלצה לעזוב את המקום. בית־האב עבר לעיר ווג׳דה שבגבול אלג׳יר, ובה נולדו ארבעת ילדי אברהם: שני בנים ושתי בנות, שלמדו בבתי־ספר צרפתיים. בשנת 1956 עלתה המשפחה לארץ, לאשקלון. אברהם, שספג בילדותו דברי תורה ומאמרי חז״ל לרוב׳ הנחילם לילדיו: שני בניו משמשים בהוראה בבתי־הספר שבסביבת אשקלון׳ ואחת הבנות היא פקידה. הבת הבכירה נשואה לעולה מפולין.

בעזרת המוסדות פתח ר׳ אברהם דוכן למכירת בולים וכרטיסי הגרלה של מפעל־הפיס. מסביב לדוכנו מתרכזים העולים הקשישים יוצאי צפון אפריקה ור׳ אברהם מדריך אותם בדרכם לעתיד ובאורחות הארץ. לעתים קרובות הוא משזר בדבריו סיפורי־אגדה, ואלה נרשמים מפיו ע״י זלמן ב ה ר ב.

בן דודו׳ הרב אהרון שוקרון (נפטר בשנת תש״ח, והוא כבן מאד.) היה פייטן בעיר ווג׳דה׳ ופיוטיו היו מושרים לפי לחן ידוע ומותאמים לכתחילה ללחן זה. מקצתם נתפרסמו בחוברת ברון אהרון (פאריז, תשט״ו).

זלמן (רבינוביץ) בהרב (רושם: סיפורים 35—40), יליד קלינקוביצי (עיירה קטנה במחוז היערות של פולסיה ורוסיה הלבנה), 1902. אביו׳ דב בר, החזיק בית מרזח במקום. למד בחדר, אשר ממנו עבר לבית־הספר מיסודו של הטופר זלמן אפשטין (נחום האלקושי) — המוסד הראשון שבו למדו בגולה ״עברית בעברית״.

בהיות הרושם בן 13 נתייתם מאמו, ובתקופת מלחמת־העולם הראשונה יצא ללמוד ב״ישיבת לידה״ שבייליזאבטגראד. בתקופת המהפכה הצטרף לתנועת ״צעירי ציון״, וב־1922 יצא מטעם הסתדרות ״החלוץ״ לקיבוץ הכשרה לעיר ירציבו בפלך סמולנסק והגיע לארץ עם חלק מקיבוץ זה (״גדוד העבודה על  שם י״ח ברנד״). בשנת 1923 נשלח לקבוצת תל־חי בגליל העליון כדי להיאחז בקרקע. שם עבד כנוטע אילנות ורועה כבשים. כעבור שלוש שנים עבר לירושלים, ועבד בחפירות ״החומה השלישית״ מטעם האוניברסיטה העברית, אחר כך היה רועה כבשים עם אלכסנדר זייד בשייו־אבריק ליד חיפה. עבד בכביש יפו—פתח־תקווה ובמפעל החשמל מיסודו של פנחס רוטנברג בנהריים. ׳אחרי מאורעות 1929 וחורבן באר־טוביה היה בין המקימים אותה מחדש. ׳גשגת 1931 הצטרף כחבר למושב זה.

בגבור העלייה, אחרי קום המדינה, הצטרף לארגון שח״ל (שרות חלוצי לישראל) שיצא לעזרת העולים החדשים בדרום ובנגב. בשנת 1950 התחיל לעבוד כמדריך למשקי עזר ואחר כך במועצת הפועלים אשקלון כ״קולט עלייה״. בשנים האחרונות, בהכירו את יוצאי העדות השונות שהגיעו לאשקלון, הוא מקדיש את מרצו וזמנו לתרבות העולים ולספרותם העממית. מרבה לרשום סיפורי־עם מפי תושבי אשקלון׳ שאותם הוא מכיר יפה. באסע״י שמורים 154 סיפורים הרשומים על ידיו, רובם מפי יוצאי־ארצות האיסלם, תושבי אשקלון.

40 – כיצד באו אנוסי ספרד לאלג'יר

בימי גירוש ספרד היה הדבר. אנוסים רבים נכלאו בבית־הכלא המרכזי של ספרד, והכמרים, משרתי האינקביזיציה, שמרו עליהם.

בבית־הכלא הזה חפרו האסירים מנהרה ארוכה ועמוקה מתחת לפני האדמה, והקדוש־ברוך־הוא היה בעזרם. כל האסירים נמלטו. בהגיעם לעיר החוף, שבה הכינו חברי האנוסים מקלט בטוח לנמלטים, שכרו אונייה שהביאה אותם לחופי אלג׳יר.

השגריר הטורקי, ששלט בימים ההם במדינת אלג׳יר בשם השולטן בקושטה, התפלל במסגד שעה שהגיעה האונייה עם האנוסים על סיפונה, וביניהם היו שרים ורוזנים רבים מגזע היהודים, ובראשם שני חכמים גדולים הרשורש ועריבס.

רק הצליחו הנמלטים לעלות על החוף, והנה הגיעו לשם ספינות־המלחמה הספרדיות, שרדפו כל הזמן את ספינת האנוסים. משלחת ספרדית נתקבלה ע״י השגריר הטורקי, וחבריה ביקשו ממנו להסגיר את הבורחים, שאינם אלא אזרחי ספרד המורדים במלכות. במיוחד דרשו את ראשי הקושרים, הרשורש ועריבס.

אמר השגריר לשליחים:— הצי המלחמתי של ארצכם גדול הוא ורב עוצמה. שילחו את כל ספינותיכם להחזרת היהודים.

כאשר היו ספינות ספרד בלב הים הושיב השגריר את שרי היהודים, הרשורש ועריבס, בסירה מיוחדת נהוגה בידי קברניט מעולה. הוא נצטווה להוביל אותם לקראת האוניות של הצוררים.

השרים לקחו אתם קנה וכאשר התקרבו לאוניות הספרדיות, הטילוהו לתוך המים. מיד קם נחשול גדול וסערה התחילה להשתולל. האוניות של ספרד הרשעה על חייליהם ונשקם טבעו, ציוד החיילים וכל הרכוש שבאוניות ירדו תהומות.

החכמים הרשורש ועריבס, שמצאו להם מקלט בטוח באלג׳יר נקראו ע״י יהודי מדינה זו בשם ״חכמי הסידרה״. הם ייסדו ישיבות והרביצו תורה בכל רחבי אלג׳יר.

 

המרגלית-תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו

תפוח ההריון

המרגלית

היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.

רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.

 

כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.

פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.

לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.

אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.

הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.

באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.

כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.

כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.

כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.

הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.

אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.

אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".

הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.

העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.

התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.

נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.

אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".

הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.

בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.

באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.

אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.

בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.

 כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".

המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.

פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.

עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".

הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.

הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.

ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.

השדה מן המדבר- נהוראי מאיר שטרית-סיפורים מהאפסו של יהדות מרוקו-הרב השואג

השדה מן המדבר

ספר נדיר זה, קיבלתי אותו כמתנה מידיד ורעי, מורי ורבי, שאול טנג'י, הי"ו

הפרסום בידיעתו ובאישורו של מר נהוראי מאיר שטרית, ששמח מאוד לשמוע שהנה, ספרו מפורסם לכל עבר….

השדה מן המדבר

נהוראי מאיר שטרית

סיפורים מהאפוס של יהודי מרוקו

בעריכת אילן שיינפלד

נהוראי  מאיר שטרית נולד במרוקו עלה לישראל בשנת 1963, למד ספרות ומקרא, כיום עובד ציבור ועוסק במורשת יהדות מרוקו. ספרו הראשון " אימת החלום " ראה אור בשנת 1983 במהדורה שניה בשנת 1987.

קורא יקר….

חיי יהדות מרוקו קפולים בסיפורים רבים.

כל סיפור, על דמויותיו השונות, מתאר אירועים שהתרחשו בממש, בקבוצת עיירות שכנות.

זאת, פרט לסיפור האחרון, הנסוב סביב המללאח בעיר פאס.

הספר " השֵׁדה מן המדבר " הוא קובץ סיפורים קצרים, הלקוחים מהחיים ומשקפים את הווי יהודי מרוקו, כיחידים וכקהילה, בתקופות קשות ורחוקות.זהו חומר מקורי המתפרסם כאן לראשונה…..

 

הרב השואג

שולחן נמוך, עמוס ספרי לימוד, מחצלת ועליה מזרן, הצמוד לקיר קלוף־טיח, ועליו ארבע כריות מלאות צמר. שטיח קטן במרכז ושני פמוטי נחושת, האחד חצי נר תחוב בו,השני ריק. כזה היה חדר מגוריו של רבי יחיא בן טרפון, אשר בעיירה גוראמה.

אשתו, חניני ילו, לא הפריעה לו בחדרו. רוב זמנה היתה שוהה במטבחה הקטן ומצפה שיסיים את שיעורי הגמרא שלו ויאות לאכול ארוחתו. רוב הזמן היתה ישנה בחדר השינה הסמוך לדירה הקטנה.לבעלה לא היה פנאי לשוחח עימה או לשתפה בתורה בה הוא שקוע. גזר דין משמיים היה זה: הרב מלמד עשרות ילדים בבית המדרש שליד בית־הכנסת ומשמש כחזן הקהילה בזמני התפילה, ובזמן הנותר — בלימודי התורה הוא משקיע נשמתו.

בצד השולחן מונח היה ספר שחור. מופרד מן השאר. הרב יחיא לא פתחו. מדי פעם היה שם ידו בהיסח הדעת על ספר שחור זה, ומייד מושכה ממנו כעקוץ ושב אל התלמוד, שבקיאותו בו היתה מעמיקה כל־כך, עד שהיה מצטט ממנו על־פה באזני תלמידיו.

שלושה היו מנחים את הרב יחיא בן טרפון, ובלעדיהם לא היה יודע מה יעשה: שמש בית הכנסת, שמואל באלו, היה מזכיר לו את זמני התפילה, כדי שיחדל מלימודיו ויבוא להנהיג את ציבור המתפללים הממתין לו;אשתו, חניני, היתה מודיעה לו את זמני ארוחותיו ומפצירה בו שיחדל מלימודיו ויאכל כדי לאזור כוח; דודו ישועה, ראש הקהילה ומנהיגה, היה מדריך אותו בתפקידיו הרבים כמורה, כשוחט, כמוהל, כחזן, כמנהיג רוחני וכפוסק בדיני־אישות בקרב בני הקהילה.

בלי אלה לא היה מתמצא בענייניו. אמנם, הוא מילא תפקידיו הרבים על הצד הטוב ביותר, אך תמיד כלאחר־יד, כמי שיוצא לידי־חובתו, לפי שהיה מזדרז לשוב אל ספריו.

זר היה רבי יחיא בן טרפון לציבור היהודים בעיירה. זר ומוזר, לפי שלא מכאן בא, אלא מאלג׳יר, השכנה למרוקו, במסגרת סיור לאיסוף תרומות ונדבות לישיבות. הוא נתקבל בסבר פנים יפות, דרש בענייני דת ורוח, ולפי שהיטיב לדרוש נקשרה נפשו בנפשותיהם של בני הקהילה ואלה הציעו לו להיות להם למנהיג רוחני. הוא קיבל זאת בשמחה ושלח את התרומות לישיבתו שבאלג׳יר בצירוף ההודעה, כי לא ישוב עוד לשם.

הוצע לו, לרב הצעיר והרווק, לשאת בת מבנות העיירה, כדי שלא ימלא תפקידו בלא בת זוג כדת משה וישראל, ודודו ישועה, מנהיג הקהילה, בחר לו לאשה את חניני בת ילו.

״קום כבר לאכול!״, צעקה חניני לבעלה בפעם השביעית, בעודה נעמדת מעליו והוא שקוע כולו בלימודיו, גופו שם ורוחו מרחפת בעולם אחר.

פעם נוספת צעקה וכבר פרצה בבכי. רק אז הסיט עיניו מן הספר, הביט בה, הניח סיפרו פתוח על שולחנו, קם, הלך אחריה אל המטבח, התיישב והחל לאכול.

״מה קרה לך, יחיא ?״, שאלה חניני את בעלה בתימהון. הן לא נטל ידיו ולא בירך על הלחם.

הוא לא ענה לה, לפי שעדיין לא שבה נפשו ממקום שהיתה בו. בלא לברך ברכת המזון ובלא מים אחרונים סיים לאכול, קם ושב אל סיפרו.

״היהודים מחכים לך לתפילת מינחה!״, נשמעה צעקתו השבה ונשנית של השמש באלו, בפתח ביתו של הרב. מייד לאחר מכן נכנס השמש פנימה וצעק זאת מול פני הרב ממש. הרב הצעיר הסיט עיניו מסיפרו, בהה בבאלו כמי שאינו מכירו כלל וקם על רגליו כדי ללכת עימו אל בית־הכנסת.

באלו השמש רטן בפני הרב על השינוי שחל בהתנהגותו בתקופה האחרונה. ״אפילו הציבור מתאונן על כך״, אמר. הרב יחיא רק הביט בו ארוכות והמשיך ללכת.

את תפילתו עשה בחיפזון שהדהים את המתפללים, אשר התקשו להדביקו, ובגמר התפילה שב לביתו.

״אי אפשר כך!״, צעקו המתפללים לעבר דודו ישועה מייד לאחר צאת הרב מבית־הכנסת. ישועה שמע דבריהם בשתיקה והחליט לגשת, לשוחח עם הרב ולהעמידו על חומרת התנהגותו.

בפנים צוהלות קיבלה חניני ילו את פני דודו ישועה. מייד הובילה אותו אל החדר בו ישוב היה בעלה הרב, שקוע בלימודיו. ישועה בירך את הרב יחיא לשלום. זה לא ענה לו. הציץ ישועה בספר השחור, הפתוח לנגד עיני הרב. חשכו עיניו. משך את הספר תחת עיני הרב, סגרו והניחו על השולחן. הרב עצם עיניו לכמה רגעים ואחר־כך פקחן והתנצל בפני ישועה.

״אני שמח שאתה זוכר מי אני. אני שמח שאתה מרגיש בנוכחותי״, אמר דודו ישועה. ״אבל אני רוצה לומר לך שבתור רב אתה עובר עבירה חמורה בלומדך קבלה בגיל צעיר כל־כך. הלא טרם מלאו לך ארבעים שנה!״.

״אני אוהב ללמוד ואיני יכול אחרת״, ענה לו הרב. ״אם לא אקרא אשתגע, ואם אמשיך ללמוד הרבה, ודאי לי שאני עלול להשתגע״.

דודו ישועה התכבד בכוס תה מידי חניני. שתה ונאנח. נאנח ושתק. היטב הבין לליבו של הרב ולכן החליט שלא להתערב עוד בענייניו, כל עוד הוא מקיים חובותיו כרב הקהילה.

גם אשת הרב החליטה שלא להתערב עוד בענייני בעלה, והניחה לו להעמיק חדור ברזי התורה מדי לילה, כל הלילה כולו, עד בוקר.

חלף זמן. לילה אחד החרידה שאגה גדולה ומרה את אשת הרב המבוהלת, שאגת בעלה השקוע בלימודי הקבלה היתה זו. אשת הרב ניתרה ממיטתה כדי לרוץ אל בית הוריה ולהעירם. אולם, בעלה הרב יצא בעקבותיה, דיבר אליה רכות והחזירה הביתה. כלל לא זכר כי שאג.

״אני נראה לך כמו אריה ?״, שאל הרב את אשתו והלך איתה אל המיטה. האשה חיבקה את בעלה, אך הוא הדף אותה מעליו, לפי ששוב אסור לו כדבר הזה. לפי שכבר נשוי הוא ואינו צריך עוד אשה. ״אבל אני אשתך!״, אמרה האשה לבעלה. והוא ענה לה כי עם הקבלה הוא נשוי. ״משוגע״, הפטירה אשתו ונרדמה.

עם בוקר, שעה שיצא הרב יחיא לבית־הכנסת, הלכה חניני אל אימה, לשפוך ליבה בפניה. אימה הזהירה אותה שלא תנטוש את בעלה הרב, לפי שאסור להתערב בענייני חכמים.

באותו בוקר, תוך כדי תפילה, בעוד המתפללים שקועים בדממה בתפילת שמונה עשרה, פתח הרב בשאגה שהחרידה את בית־הכנסת כולו, אחר המשיך בתפילתו עד סופה ואז שאג שוב שאגה אדירה.

התפילה נסתיימה והרב עשה דרכו לביתו, בשאגות. בהיכנסו לביתו נעמד מול אשתו ושאג לה בפניה עד שנמלטה על נפשה. יצא אחריה בשאגות, רדף אחריה ברחובות העיירה בעודו שואג לכל עבר, תפסה, הביט בה בעיניו המפחידות, שאג לה שוב בתוך פניה והחל גורר אותה למאורתם.

נשות העיירה הציצו מפיתחי בתיהן לעבר הזוג המוזר — הרב השואג ואשתו הנגררת.

חזרו לביתם. היא הושיבה את בעלה ליד השולחן, הגישה לו ארוחתו ואמרה לו שיאכל, כדי שיהיה לו כוח לשאוג, שהלא הפך לאריה. רבי יחיא השואג חיסל מזונו, נכנס לחדרו, נטל את הספר השחור ושב ללימודיו. רגוע ומרוכז נראה בעת קוראו בו, ואשתו שמחה בראותה כן.

עד אמצע הלילה המשיך בלימודיו. ובאמצע הלילה, בעוד אשתו ישנה, קם כשנר דולק בידו ויצא מן הבית. רגליו הובילוהו אל האסם הגדול של משפחת דודו ישועה.

הוא נעמד מול האסם, שאג שאגה גדולה והשליך את הנר הדולק למחסן התבן. האש התלקחה במחסן ובאסם התבואות הסמוך לו, והרב המשוגע החל משתולל מול הלהבות והעשן, ושאג עד שכל תושבי העיירה נתעוררו משנתם ובאו כדי להיחלץ לכיבוי השריפה הגדולה.

השריפה אכן כבתה, לא בעזרת תושבי העיירה, אלא מעצמה, לאחר שכילתה את המחסן והאטם על תכולתם.

המנהיג, דודו ישועה, אשר שילם מחיר יקר על שגעון הרב, האשים עצמו על שלא עצר בעדו בראשית שגעונו, והורה לשני יהודים לתופסו ולכבול את ידיו ורגליו. הרב המשיך לשאוג. דודו הורה להכניסו לחדר צדדי בחצר בית־הכנסת, סגר עליו את הדלת ותחב את המפתח בכיסו.

רב העיירה, הרב יחיא בן טרפון, נטרפה דעתו עליו. לבדו, בחדר, היה שואג ובוכה, בוכה ושואג, וצוחק ובוכה ושואג. רב אחר מונה תחתיו.

מנהיג הקהילה לא ידע מה יעשה בו, ברב המשוגע. לבסוף החליט להיוועץ בגרבאנטה, הוא המושל הצבאי הצרפתי. זה הציע לו להעביר את המשוגע לבית־חולים למשוגעים, אך דודו ישועה נרתע, לפי שבבית־החולים למשוגעים, המרוחק מאות קילומטרים מן העיירה, מצויים היו עוד מטורפים רבים, שכולם ערביים וצרפתיים, ומקומו של רב לא יכירו בתוכם.

לפיכך שיגר מכתב להורי הרב שבאלג׳יר, ועד שתגיע תשובתם הזמין נפח יהודי, שהתאים שרשראות ברזל לידיו ולרגליו של המשוגע. כן הפקיד עליו שומר קבוע, בשכר, שהתחלף מדי לילה עם שומר אחר.

שנתיים תמימות נמשכה השמירה על הרב הצעיר, שנטרפה עליו דעתו. כל הפניות, בכתב ובעל־פה, להורי הרב שבאלג׳יר, לא זכו למענה. לבסוף, מקץ שנתיים, הזהירם דודו ישועה במכתב, כי אם לא יבואו לקחת את בנם המשוגע, יימסר לשלטונות ויועבר לבית־חולים למשוגעים. זמן קצר לאחר שיגור מכתב זה הגיע האב לעיירה. תחילה התעניין האב במצב בנו הרב אצל ראשי הקהילה ולאחר שנמסרו לו כל תלאות בנו, הקשור בשרשראות ברזל וסגור בחדרו מזה שנתיים שלמות, פרץ בבכי. יומיים שלמים ישב האב אברהם ובכה על בנו. רק ביום השלישי נלקח על־ידי ראשי הקהילה לחדר בו נשמר בנו.

דלתו של החדר החשוך, בו היה הרב יחיא כלוא,נפתחה, ואביו אברהם נכנס פנימה. בעודו מאמץ עיניו בתורו אחר בנו, זינק לפתע יצור כבול בשרשראות ברזל ממקומו ושאג לעברו שאגה גדולה. אברהם נרתע ויצא נפחד מן החדר.

״למה אתם מחזיקים אריה באותו חדר עם בני״, שאל בתדהמה. ראשי הקהילה השפילו מבטם. איש לא יכול היה לענות על שאלתו של האב. איש, מלבד שמש בית־הכנסת.

״זה לא אריה כלוא שם עם בנך, אלא בנך שהפך לאריה״, קרא לעברו. נדהם ובוכה ביקש האב להאיר את החדר, כך שיוכל לראות את האריה, את בנו.

הדלת נפתחה לרווחה והשמש נכנס פנימה ופתח בדחיפה חזקה את חלון החדר. אברהם התקרב אט אט לעבר בנו ורגליו רועדות. הוא נראה כאריה לכל דבר. שיער ראשו התערבב בשיער זקנו העבות, ומתוך הסבך ניתן היה להבחין בזוג עיניים אדומות מתרוצצות ובזוג שפתיים שותתות דם. ידיו ורגליו הכבולות היו פצועות וחבולות משרשראות הברזל. אברהם הביט ביצור המוזר שישב למולו, מסרב למראה עיניו, והחל מתקרב לעברו. רבי יחיא פתח פיו בשאגה, ואברהם, אביו, שב ונרתע לאחור. בוכה וצועק שב האב לבית מארחו, דודו ישועה.

למחרת בבוקר התייצבו מנהיג הקהילה והאב בפני המושל הצבאי של העיירה וביקשו את עזרתו בהעברת המשוגע לאלג׳יר. המושל היה נדיב עד מאוד והוציא אישור חתום על־ידו להעברת הרב המשוגע, נתן הוראה להעמיד את הג׳יפ שלו לצורך הסעתו עד לתחנת הרכבת בגבול ואף קרא לאח המרפאה שבעיירה, כדי שיזריק לרב המשוגע זריקות הרגעה, שתפעלנה פעולתן עליו עד תום הנסיעה הארוכה.

הרכבת המחברת את שתי המדינות בנקודת הגבול היתה מלאה וגדושה בנוסעים ובסחורות. אברהם החזיק בבנו שדמה לאריה והושיבו לידו על ספסל באחד הקרונות. הנוסעים הערביים הקיפו את היצור המוזר, צחקו .למראהו, שאלו את אביו שאלות מציקות על אודותיו ובמשך הנסיעה כולה התבדחו על אודות השניים.

בהגיעם לאלג׳יר העיר אברהם את בנו מתרדמתו העמוקה, בה שקע בהשפעת הסם שהוזרק לו, ושניהם ירדו מן הרכבת.

רבי יחיא נראה משועשע ממראות תחנת הרכבת: אנשים רבים התרוצצו מפה לשם, רכבות חלפו על פניהם, סבלים העמיסו סחורות רבות על עגלות ובהמות־משא. לפתע קפץ רבי יחיא מן הרציף אל מסילת הברזל והחל שואג לעבר רכבת הקרבה ודוהרת למולו, כשידיו פרושות וחצי גופו העליון מוטה קדימה במטרה לתפוס את הרכבת ולבלוע אותה.

הרכבת עברה בדהרה המלווה בצפירה ארוכה והותירה אחריה שקט נורא ועיניים בוהות.

אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ

אל עולם שאבד

אל עולם שאבד

לקט מאגדות מרוקו

רשם העיר והאיר :

יחיא – בן ה-17 בשנת 1964

ספר זה המכיל אגדות עם מעברה המפואר מאוד של יהדות מרוקו, ניתן לי במתנה לאות ידידות מופלאה עם מר יחיאל פרץ, איש רב אשכולות ומלא כרימון, איש נעים הליכות, פשוט, נעים, נחבא אל הכלים ובעיקר מלא כרימון בחוכמה ודעת…יחיאל הינו אחיו של בן משפחת הברוכה המוכר יותר וגם לכל אזרחי ישראל…הלא הוא ידינו אמיר פרץ….המכר כשר, חבר כנסת וגם יושב ראש מפלגת העבודה…..

בכנס לכבוד יהודי בני מלאל, הופיע אמיר פרץ במסגרת של סיפור אישי והוא בן קהילת בוג'אד…עיירה שנמצאת צפונה מבני מלאל….

הרב והמלך

מלך אחד רצה לנסות את רבם של יהודי עירו. הזמין את הרב לסעודה אצלו, אולם הלה סרב, כיוון שחשש לכשרות האוכל. אמר לו המלך: ״הבא את אשתך לארמוני אתן לה חדר, ותבשל לך מטעמים לארוחת צהריים, כי רוצה אני שתסעד על שולחני ולא תטמא פיך.״

קיבל הרב את הצעת המלך, והביא את אישתו לארמון. נתנו לה שם חדר. החליטה להכין לרב קוסקוס. אמר המלך לאחד מעובדיו: ״לך וראה מה עושה אשת הרב ואמור לטבח שיעשה כמוה.״ הכינה הרבנית את הפתיתים, אף הטבח הכין פתיתים, הכינה את הירקות, והטבח אחריה, בישלה בשר ואף הוא בישל בשר. ומשסיימה, נתנה את התבשיל בצלחת מיוחדת, אף הטבח נתן את תבשילו בצלחת תאומה. לאחר שסיים נתן את התבשיל למלך, החביא המלך את הצלחת בחדר האוכל.

הגיעה שעת הארוחה והרבנית הגישה לרב שישב סמוך למלך את צלחת הקוסקוס. אמר המלך לרב: ״לפני שתתחיל בארוחה, פשוט נא את גלימתך.״ קיבל עליו הרב את הדין ופשט את הגלימה מעל לראשו, ומשכוסו עיניו ופניו בגלימה החליפו את צלחת הרבנית הכשרה בצלחת טבח המלך הטמאה. משגמר הרב לפשוט את הגלימה, התיישבו כולם. צפה המלך שהרב יפתח בארוחה, ראהו מתמהמה ומהסס, שאלו המלך: ״רבי, על שום מה אינך אוכל״. ענה לו הרבי: כלל למדוני רבותי, שברגע שכוסו פני, כל מאכל שהוגש לפני הוא מבחינתי טרפה.״ נדהם המלך, והודה לאלוהים על חכמת הרב, ובאותו יום התגייר המלך וגייר את כל ממלכתו.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר