תורת אמך ◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
תורת אמך
◆ פרשת נצבים ◆ לאור חכמי מרוקו ◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל (כט, ט).
כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, משה רבנו ע"ה, פירט באומרו "ראשיכם שבטיכם", לומר שלא תהיה קלה בעיניכם התשובה, שהרי ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כולם נצבים ועומדים על ידי התשובה, אפילו רשע גמור, ע"י התשובה יש לו קיום והתייצבות בין הראשים, דתשובה מקובלת
ומרוצה לפני המקום. ומילת "נצבים", במילוי נו"ן צד"י בי"ת יו"ד מ"ם עם האותיות של נצבים "זו תשובה" עם הכולל. וכתב עוד בספרו פיתוחי חותם, הכוונה בכתוב, אימתי תקראו שאתם עומדים לפני ה' ויראים ממנו, בזמן שאתם חושבים בכל יום להפטר מהעולם, וכן כל יום תעשו כן כל ימיכם בתשובה, וזהו "היום" היינו כל יום ויום.
וכתב החיד"א ז"ל בספרו נחל קדומים, כי מילת "אתם", היא אותיות "אמת". ואפשר בהקדים מה שאמרו רז"ל (ויקרא רבה כא, ב), כי ע"י עסק התורה תבוא הגאולה, שנאמר (הושע ח, י), גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. וזהו "אתם נצבים", אתם אותיות אמת, רומז לתורה שנקראת אמת. "נצבים" בגמיטריא "קץ" עם האותיות, רמז כי ע"י התורה נזכה לקרוב הגאולה. וכן יש לרמוז במילת "נצבים" ראשי תיבות: נ'ותן צ'דקה ב'סתר י'ותר מ'משה רבנו, כמובא בגמרא (ב"ב ט:).
כי בשררות לבי אלך למן ספות הרוה את הצמאה (כט, יח).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל (התע"ח), בספרו צוף דבש, התורה מראה, שהסכנה מקומה בשרירים הלב, שמשכים אחר התאוות של העולם הזה. לכן נמצא שהסכנה טמונה בשרירים אלה, כי בלב יש את כל הכוחות הרוחנים של האדם. לכן "כי בשרירות לבי אלך", דמאן דליביה אטעייה אנוס הוא, כפי השגת הראב"ד על הרמב"ם בספר מדע (הלכות תשובה פ"ג ה"ז), שקובע: "האומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה" בכלל המינים. והראב"ד משיג וז"ל: ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות. "למען ספות", הכוונה שהמחשבה יכולה ללכת בשרירות הלב, בתחילה יכולה להיות רפה ובעלת שאיפות מועטות, ובמשך הזמן עלולה להתפתח. השרירות הרוה הקבלה, עם החקירה הצמאה והדלה, וזה למען השמד צדיק עם רשע ללא הבדל.
ומחה ה' את שמו מתחת השמים (כט, יט),
כתב הגאון הרב יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה א, -ג' במסורה: ומחה ה' את שמו, ומחה אל מי המרים (במדבר ה, כג), ומחה ה' אלהים דמעה (ישעיה כה, ח), יש לבאר ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה נב.), לעתיד לבא מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו לפני הצדיקים, וידוע מאמר רבותינו ז"ל (זוהר ח"ב רסז.), שבשעת מיתה מלאך המות מטיף לו לאדם ג' טיפין של מרה מן הסכין. וכשמת האדם, בני אדם בוכים ומבכים על פרידתו מאתו. וזהו שאמר "ומחה ה' את שמו", ירמוז על יצר הרע ששוחטו הקב"ה, וממילא כששוחטו "ומחה אל מי המרים", היינו ג' טיפין, לפי שנעצר המות מן העולם, כמ"ש (ישעיה כה, ח), בלע המוות לנצח, וממילא "ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים", שאין להם על מה לבכות, בעגלא ובזמן קריב אכי"ר.
ואמר הדור האחרון וכו'. גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח וכו', ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' וכו'. על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם אשר כרת עמם בהוציאו אותם מארץ מצרים (כט, כא-כד).
כתב הגאון הדרשן המפורסם הרב אברהם סבע זצ"ל, בספרו צרור המור, "ואמר הדור האחרון וכו', גפרית ומלח שריפה כל ארצה, הרצון אצלי, שכל העולם יצדיקו דין שמים, ולא יאמרו עשה להם עוול במכות הארץ ובתחלואיה. אבל כשיראו חטאתם ופשעם ויראו מכות הארץ ותחלואיה. יאמרו הם משפטי ה' אמת. ויותר היו חייבים ממה שעשה להם, וראוי שתהיה "גפרית ומלח שריפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח". ואם לא תפרש כן, נראה שחסרה הגזירה והאמירה של דור האחרון והנכרי. אבל לפי שהם דור אחרון, ובנים שנולדו להם, הם ידעו והכירו עונות הראשונים. גזרו אומר ואמרו, שהם ראויים לעונש גדול, שתהיה ארצם גפרית ומלחים. אבל הגוים שלא ידעו עונות הראשונים, היו תמהים ואומר על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, וזהו "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה', והתשובה שיאמרו להם: על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם אשר כרת אתם בהוציאם ממצרים. אבל בראשונים לא הוצרך לומר להם זה. לפי שהם היו יודעים שעברו ברית ה'.
הנסתרות לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את דברי התורה הזאת (כט, כח).
כתב מרן האביר יעקב בספרו פיתוחי חותם, אפשר לרמוז, דצריך האדם בעשותו המצוות או בעוסקו בתורה שיהיו פיו ולבו שוין, כי זהו העיקר, אבל אם מעשיו משפה ולחוץ לריק יגע. וזהו שאומרים בכל יום בתפילה, לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי (אוצר המכתבים עמוד ער), ועל זה צריך האדם להיות זהיר ביותר. וזהו שאמר "הנסתרות לה' אלהינו", דהיינו המחשבות שאין מכיר בהם כי אם ה'. "והנגלות" שהם המעשים שנגלים לנו ולבנינו, צריך האדם לשתף את שניהם שיהיו הפה והלב שוין, כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דלא שייך קיום והמצוות כי אם כשיהיו הפה והלב שוין. אי נמי, רמז ל'ה' א'לוהינו ו'הנגלות ל'נו ר"ת "אלול", דבחודש אלול צריך האדם להתעורר ולשוב בתשובה שהוא עת רצון לקבלת התשובה. וג"כ ימי הדין באים, וצריך לחפש בחורים ובסדקים כל מה שעבר עליו באותה שנה בסתר ובגלוי, ולשוב על הכל בתשובה שלימה. וזהו "לעשות את כל דברי התורה הזאת", דהיינו בחודש אלול עשה תשובה כדי לתקן את כל דברי התורה הזאת.
וכתב הגאון רבי יוסף אדהן זצ"ל בספרו שופריה דיוסף (התרנ"ח). "הנסתרות לה' אלהינו… רמז, כי בימים של עשרת ימי תשובה, מלך יושב על כסא דין המלך המשפט, ויודע כל סתרי בנ"א מחשבות אדם ותחבולותיו, ואינו כשאר בתי דין של שאר הימים שאינם יודעים מחשבות בני אדם ואינם דנים עליהם. וזהו "הנסתרות", שהם המחשבות שנסתרות גם מהמלאכים ואינם דנים עליהם, בימים אלו של עשרת ימי תשובה הנה המשפט לאלהים הוא, ועל כן יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ודוקא ישוב אל ה' שהוא רחמן ויוציא אותו זכאי במשפט.".
לאהבה את ה' אלהיך לשמע בקלו ולדבקה בו, כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם. ( ל' , ב' ), כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים, מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אמר לאהבה וגו', פרוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה וארך ימים לעולם הבא והוא אומרו ואורך ימים.
"הנסתרות לה' אלוהינו" כתב החסיד הרב יצחק אברג'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר מרכאש בספרו כפר ליצחק.(בקרוב נדפיס את ספרו המוכן להדפסה), פירוש טעם הנסתר לסילוק הצדיקים בר מינן לעשות יחוד וזיווג למעלה וזהו לה' אלוקינו והטעם הנגלה "לנו ולבנינו" פירוש לכפר על הדור ולא ימות מכל לבני ישראל דבר וטעם אחר לעשות את כל דברי התורה הזאת פירוש יחזרו ישראל בתשובה כי ישאו קל וחומר אם בארזים נפלה וכו'.
ועל דרך זה פירש "פרי צדיק עץ חיים" פירש הצדיק שעושה פרי כמו עץ מהראוי חיים פירוש יחיו לעולם ולמה הקב"ה לוקח נפשות הצדיקים הקב"ה חכם ויודע בל תשחית לזה אמר כדי שישאו קל וחומר הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא פירוש כל שכן רשע וחוטא ויחזור בתשובה למרמא אימתא מותר לשכר כלי וכו': או יאמר "פרי צדיק" על דרך מחלוקת "מהרימ"ט" ו"מהר"ש פרימו" בענין המחזיק והחכם שחולקין השכר אם ילמוד החכם תורה שלא לשמה חס וחלילה שלא יש לו שכר לסברת "מהרימ"ט" המחזיק גם כן אין לו שכר דאם רבי לא שנאה ר' חייא מנין לו ולסברת "מהר"ש פרימו" יש לו שכר וקשה עליו מאנשי ענתות דהתפלל ירמיה אפילו בשעה שהם עושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים ומה הועיל בתפלתו ותירץ שאני לימוד מועיל למחזיק אבל נתינת הצדקה לבדה לא תועיל להם ועוד המחזיק הוא צדיק ולכן נוטל שכר אבל אנשי ענתות הם בעצמם רשעים וזהו "פרי צדיק" הצדיק שהוא המחזיק פירות שלו "עץ חיים היא למחזיקים בה" "ולוקח נפשות הרבה" פירוש מחזיק ביד הרבה תלמידי חכמים ונעשה בעולם הבא חכם כי מלמדין לו תורה בגן ושמא תאמר ומאי שנא מאנשי ענתות לזה תרץ הן צדיק הוא המחזיק בארץ העליונה ישולם שכרו אפילו יהיה התלמיד חכם רשע וחוטא חס ושלום לא כן אנשי ענתות הם בעצמם רשעים ואין להם שכר ועל פי זה יתפאר פירוש "אשרי האיש אשר לא הלך בתורת רשעים" טונופוס הרשע "ובדרך חטאים" אנשי ענתות "ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו" פירוש מחזיק ביד לומדי התורה "ובתורתו יהגה" פירוש הוא בעצמו כמו רבה בר אבוה "והיה כעץ שתול" וכו' "אשר פריו יתן בעתו" שכר תורה בעולם הבא "ועליהו" שכר המחזיק "לא יבול" אפילו החכם למד של'ל "וכל אשר יעשה יצליח" פירוש הקב"ה זורען ועל ידי פירות ופירי פירות לא כן הרשעים שהם אנשי ענתות כי יודע ה' וכו':
ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך אלהיך שמה (ל, ג).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל (התרצ"ו), בספרו לך דוד, יש לדקדק, למה נאמר ושב שני פעמים? ונראה שהכתוב בא לרמוז לשתי גאולות. גאולה ראשונה מבבל שלא היתה גאולה שלמה, וזהו שאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך", בדרך רחמנות במקצת. ובגאולה העתידה שתהיה גאולה שלמה במהרה בימינו, שכתוב "ושב וקבצך מכל העמים" וכו', וכן (דברים ל, ה), והטיבך והרבך מאבותיך, בקרוב למען שמו אמכי"ר.
ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום (ל, ח).
כתב הגאון רבי שלום אבוחצירא זצ"ל בספרו כלי כסף, משה רבנו ע"ה אמר לכל אחד ואחד מבני ישראל "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'", כי אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף (אבות ו, ב), זהו "ושמעת בקול ה', על ידי בת קול מן השמים ועוסק בתורה, ואז על ידי עסק התורה, "ועשית את כל מצוותיו אשר אנכי מצוך היום"( ל' , ח'), וכמו שאמרה הגמרא (קידושין מ:), נשאלו החכמים, תלמוד גדול או מעשה לידי מעשה, נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שהלימוד מביא לידי מעשה. וכתב רש"י ז"ל: שהלימוד מביא נמצאו שניהם יחדיו גדול. הנלמד מכאן לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה, דהיינו קיום ועשיית המצוות, ונמצאו שניהם בידו, לימוד תורה ומעשה קיום המצוות.
מעשה רב
חוק ולא יעבור
בתו, מספרת, כי יום אחד שמעו בבית אביה הרה"צ רבי יעקב אבוקסיס זצ"ל זעקות שבר אוי אוי אוי, הפסדתי, בני הבית חשבו כי ודאי התפגר בעל חי או שנשרפה התבואה, ומיד נזדעקו ובאו אל רבי יעקב לעודדו, ומאד התפלאו לראות שלא ניזוק רכושו כלל וכלל, וכל זעקותיו לא היו אלא על שלא הספיק להשלים את סדריו בלימודי התורה.
איך לומדים תורה
כתב הגאון הגדול רבי שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים. ומטעם זה נקראת התורה בשם שירה, לומר לך שצריך לקרותה מתוך שמחה ושירים, ולא מתוך עצבות וגם רמז לקרותה בניגון, וקרוב לומר שמכאן הוציאו רז"ל, ונתנו לתורה טעמים וניגונים, כיון שהכתוב קראה בשם שירה, כדי לקרותה לאט לאט מלה במלה, כדרך ש"ץ הקורא בתורה בטעם וניגון, ומתוך כך יבין מה שהוא קורא, ומתעורר לקיים מה שכתוב בתורה. ודבר טוב נמצא בשירי קודש, בו בזמן שהייתי קם ל"בקשות" בכל שבת, שאותם השירים והניגונים היו נמשכים והולכים בפי, כל השבוע, וכל היום תהלתי בפי לשורר ולזמר, ומימלא נמשכת כל השבוע, וזהו ההפרש בין שמחה גשמית לשמחה רוחנית, שהשמחה גשמית "ויעבור והנה איננו", ורק בעת היותה לבד מתעוררת השמחה, ואח"כ "נשכח כל השבע", לא כן שמחה אמיתית של קודש בעייני הנפש והרוח, שגם אחר זה נמשכת והולכת זמן רב, ומרגיש טעם הדבר ופעולותו.
ארך אפים
הרב המקובל רבי יצחק כדורי זצ"ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע"ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול את ארוחת הצהרים, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך, הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב… הרב חייך.
בנחת עם הילדים
פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר. (עונג שבת מס' 1319עמוד 17).
שבת שלום ושנה טובה ◆ הרב אברהם אסולין.
לתגובות : a0527145147@gmail.com
היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
- מאבק הספרדים להשתלט על ארגון השחיטה והרבנות
היחסים הבין עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
המגורשים רצו לתפוס עמדות בהנהגה הפנימית של הקהילות, ולהשתלט על מנגנון הקהילות בקושטא ובאדריאנופולי. הואיל ולא בנקל קיבלו תפקידים מידי התושבים הוותיקים, חיפשו תואנות ובייחוד בנוגע לכשרונם של שוחטים, נאמנים ומשגיחים. ומתוך קנאה ושנאה העלילו עליהם והשתדלו בכל כוחם להדיחם מתפקידיהם בקהילה ולמנות אנשים משלהם.
בקושטא נאבקו המגורשים בכל כוחם לסלק את השוחט מתפקידו, אולם כשלא הצליחו, ניסו הם לפסלו בכל מיני טענות פסול, כגון שסכינו היה פגום, ושהוציא טרפה מתחת ידיו. הם הרחיקו לכת עד כדי כך, שהקימו בית דין משלהם, מבלי לשתף שום דיין רומאניוטי. ובהיעדר השוחט המואשם, שסירב להופיע בפני ביה״ד הזה, הוחלט על ידם להדיחו מכהונתו.
מתוך histerio
הם גרו ביוון ובאסיה הקטנה הרבה לפני שהיהודים גורשו מספרד. הם חיו ביאנינה, באתונה, בקוסטנטינופול, בסופיה ובהרבה איים יווניים. הם לא אשכנזים וגם לא ספרדים. הם פועלים לפי הלכות התלמוד הירושלמי, ולא זה הבבלי, ויש להם נוסח תפילה משלהם. הם לא מדברים יידיש ולא לדינו אלא להג יהודי של יוונית. שמות משפחה נפוצים לקהילה זו הם פסח, לויס וקנטי.
הם יהודי יוון ובולגריה המקוריים.
מדובר על הקהילה היהודית הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו ביוון ובאסיה הקטנה עוד לפני גירוש ספרד, אומרים אף שהם שארית של גולת בבל הקדומה.
מדוע קוראים להם רומאניוטים? הכוונה היא ליהודי האימפריה הביזנטית העתיקה. הכינוי של האימפריה הביזנטית היה "רומאניה" (בלי קשר למדינת רומניה של היום), והיהודים הללו התיישבו והקימו בתי כנסת עם נוסח תפילה מיוחד להם, שאינו מזכיר לא את הנוסחים האשכנזיים ולא את נוסחי עדות ספרד.
את הקריאה בתורה בשבת היו הרומאניוטיים מחלקים לפי "סדרים" (שיטה לפיה קריאת כל התורה התמשכה על פני שלוש שנים, ולא על פני שנה אחת כמו שידוע לנו)- בדומה למנהג ארץ ישראל הקדום.
הקהילה הרומאניוטית הגדולה ביותר בימי הביניים הייתה בעיר תביי היוונית. עם הגעתם של יהודי ספרד לאיזור יוון ואסיה הקטנה לאחר שהסולטאן העות'מאני ביאזיד השני ניאות לקלוט אותם בשטחי האימפריה העות'מאנית לאחר הגירוש בשנת 1492, השתלבו היהודים הספרדים היטב יחד עם היהודים הרומאניוטיים, שעזרו להם בקליטתם. תחת השילטון העות'מאני, העיר סאלוניקי הפכה לעיר עם רוב יהודי ממש, רוב יהודיה היו ממוצא ספרדי, אך היה גם מיעוט קטן של יהודים רומאניוטיים שניהל יחד עם היהודים הספרדים את חיי המסחר והתרבות של העיר.
כאמור, השפה של היהודים הרומאניוטיים הייתה יהודית-יוונית, כלומר יוונית בלהג יהודי עם מעט תוספות של מילים בעברית.
בתקופת השואה, שמונים ושישה אחוזים מיהודי יוון הושמדו- חלקם רומאניוטיים. כמעט חמישים אלף מיהודי סלוניקי פונו מהעיר-בצורה כזו או אחרת. שארית יהודי יוון עלתה ברובה לישראל.
כיום חיים בישראל כ45 אלף יהודים רומאניוטיים, אלף יהודים רומאניוטיים ביוון, חמש מאות יהודים רומאניוטיים בתורכיה-בעיקר באיסטנבול וששת אלפים וחמש מאות יהודים רומאניוטיים בארצות הברית, בעיקר במנהטן ניו יורק, שם קיים בית הכנסת הרומאניוטי הגדול ביותר בעולם והיחיד ביבשת אמריקה: "קהילה קדושה יואנינה".
באיסטנבול קיים גם בית כנסת ליהודים רומאניוטיים.
בשכונת נחלאות בירושלים קיים בית כנסת "בית אברהם ואוהל שרה לקהילת יאנינה", שהוא רומאניוטי.
עם הזמן חילחל נוסח התפילה היהודי ספרדי לנוסח התפילה הרומאניוטי.
רא״ם – שלפניו הובאה שאלה זו – הציע למנות שני שוחטים ואף אחד לא יורשה לשחוט ולבדוק בלעדי השני, וכך תימנע המחלוקת בין שני הקהלים. גם באדריאנופולי התעורר סכסוך דומה ורא״ם פייס והשכין שלום ביניהם.
העלילות הרבות שהעלילו הספרדים על הרומאניוטים בנוגע לשחיטה ולכשרות היו בלתי מבוססות, משום שהאחרונים הקפידו על חוקי התורה ומצוותיה. הרבנים הרומאניוטים ראו פגמים בספרדים אחדים ביחסם וגישתם של האחרונים בשמירת השבת. רא״ם מביא מעין הסכם בין יהודים וגויים בנוגע לעבודה בחנות בשבת. היהודי יושב בחנות בימי חול והגוי בשבת והרווח מתחלק, של שבת לגוי ושל חול ליהודי. ה״רב המנהיג״ יצא חוצץ נגד מנהג נפסד זה, שנוגד את חוקי התורה.
חילוקי הדעות התעוררו גם בנוגע לחינוך ילדי הקראים, דהיינו, בהוראת לימודי הקודש והחול לקראים,שהיו תושבים ותיקים בקושטא, עוד מהתקופה הביזאנטית, והיו להם יחסים תקינים עם בני רומאניאה. הקראים, בהיותם אנשים אמידים, העסיקו בבתיהם משרתים ומלמדים רבניים. ברם, כפי הנראה, חלק מהספרדים התנגדו לכך והטילו חרם על המלמדים, שהורו אצלם. רא״ם התנגד לכך והביא טעמים רבים לדבר.
הספרדים, שהחשיבו את עצמם, כאמור, כחכמים ומיוחסים, דרשו לעצמם לאחר מאבקם על השחיטה, משרות גבוהות יותר, דהיינו, משרת ה״רב הכולל״, תפקיד שמילאו החכמים הרומאניוטים ר׳ משה קפשאלי ור׳ אליהו מזרחי. ברם, מפאת אי־הבנות ומחלוקות שנתגלעו בין שני הקהלים על בחירת האיש, ואי־יכולתם להתפשר על מוצאו של המועמד, בטלה משרה זו. ר׳ שמואל די מדינה (רשד״ם) – מגדולי חכמי שאלוניקי במאה הט״ז – רומז על כך באחת מתשובותיו ״ובין כך ובין כך ענין הרב הנזכר לא עמד בעוונותינו שרבו, כי אם לזמן מועט״. הספרדים רצו גם לתפוס משרות של חכמי קהילות מקומיות. ביאנינה היה קיים בתחילה קהל תושבים (רומאניוטי), והמגורשים, שבאו להתיישב במקום, הצטרפו לקהל הישן להתפלל יחד. אך עד מהרה נפרדו והקימו קהל שני חדש, הביאו להם חכם מעיר אחרת, ולא הכירו בסמכותו של מרביץ התורה, החכם התושב. אולם החכם החדש לא החזיק מעמד ביאנינה ״מפני איזו איבה שהיה לו עם החכם התושבי, כי כל אומן סני(שונא) לחברו״. הוא תיקן תקנה בחרם חמור עם כל אנשי הקהל החדש (כנראה הספרדי), שבעזבו את העיר, לא יוכלו לקחת את החכם התושבי למרביץ תורה עליהם, עד עשר שנים.
יהודים בתפקידים דיפלומטיים-א.בשן
מקדם ומים כרך ו
חיים טולידאנו
כחודש לאחר בואו של בנידאר ללונדון הגיע לשם שליח יהודי נוסף מהסולטאן. הוא פנה במכתב לשר החוץ הבריטי רוצ׳פורד ב־22 בספטמבר 1772 בבקשה להתקבל אצלו כדי להעביר לו את בקשתו של הסולטאן. יש להניח שתוכן הבקשה היה קבלת נשק ותחמושת, נושא שטולידאנו עסק בו גם בשנים שלפני כן. נוסף לתעודה הנ״ל, שכבר פורסמה, מצויות 17 תעודות בין 27 בספטמבר 1755 ל־23 ביוני 1772, המעידות על תפקידיו ופעולותיו.
בשנת 1755 שימש תורגמן למושל תטואן לצד יהודי בשם מימון אשיאול; עליו לא מצאנו כל פרטים. בספטמבר 1756 נזכר טולידאנו כסגן הקונסול של בריטניה בתטואן; ייתכן שכבר קודם כיהן בתפקיד זה. בין אוגוסט לספטמבר הוא עסק באינטנסיביות בשחרור בריטים שנשבו בידי פירטים במרוקו. בדצמבר 1759 טיפל בהשגת נשק ותחמושת מאנגליה בשליחות הסולטאן.
לגבי עשר השנים העוקבות לא מצאנו עליו כל תיעוד. דומה שבשנים אלה היה סוכנו של הסולטאן; כך הוא מוצג ב־20 בספטמבר 1769 בדיווח על המשפט שהיה מעורב בו עד אזרח אנגלי, ושלא הגיע לפתרון עוד כשלוש שנים לאחר מכן. בשנים אלה התערער מעמדו, והוא סולק ממשרתו כסגן קונסול. מעמדו ומשרתו נדונו בדרגים שונים בממשל הבריטי בגיברלטר ובלונדון, וכן אצל השלטונות המקומיים והמרכזיים במרוקו. נאמנותו לסולטאן לא הייתה מוטלת בספק, וטולידאנו נשלח, כאמור, ללונדון מטעם הסולטאן בשנת 1772. לאחר מכן לא ידוע לנו על מעשיו.
לסיכום, במשך 16 שנים לפחות (1772-1755) הוא מילא שלשה תפקידים: תורגמן המושל בתטואן, סגן קונסול בריטי בתטואן ושליח הסולטאן לאעליה.
מסעוד מגוארס
מסעוד מגוארס היה בן למשפחה שישבה בעיר סלא ועברה לגיברלטר בזמן כלשהו בין השנים 1739-1728 . הוא נתמנה סגן קונסול של בריטניה בטנג׳יר בידי הקונסול הכללי יוסף פופהם, על פי המלצתו של קומודור ספריי, מפקד הצי הבריטי בים התיכון. אין הוא נזכר אצל ההיסטוריונים שכתבו על יהודי מרוקו. בתיעוד שבידינו הוא נזכר בתפקיד זה מפברואר 1770 עד סוף שנת 1771 ; ייתכן שהמשיך גם מעבר לתאריך זה. קדם לו בתפקיד זה בטנג׳יר מפברואר 1765 עד פברואר 1768 יעקב בנידאר, שהכירו; בנידאר הזכיר את טולידאנו במכתב שכתב במלא לסמפסון ב־10 בדצמבר 1771. לא ברור מי שימש סגן קונסול בעיר זו בשנתיים המפרידות בין שניהם; אפשר שמסעוד החליף את בנידאר, אך עדיין לא נמצאו התעודות המעידות על כך.
מסעוד נזכר לראשונה ב־24 בפברואר 1770 במכתבו של מושל טנג׳יר עבד אלצאדק בן חאמד על אירוע בנמל טנג׳יר. לפי הוראת הסולטאן, כל אנייה העוגנת בנמל חייבת להיבדק. פקיד שבדק אנייה אנגלית מצא בה גלילי טבק, ובתוכם הוחבאה סחורה כדי להתחמק מתשלום מכס. לאחר שנתגלה הדבר, דקר אחד המלחים את המפקח בסכין והשליכו הימה. כשנודע הדבר לסולטאן, פקד על מושל טנג׳יר לכתוב למושל גיברלטר רוברט בויד, כי האירוע ייחקר בידי הקונסול מסעוד מגוארס, וזה דווח לבויד. עד אז אוסר הסולטאן על כל אנייה בריטית לעגון בטע׳יר ולהעמיס בה סחורה.
מקרה זה מסופר בגרסה שונה במכתבו של ג׳ורג׳ אדמם (יריבו של בנידאר) למושל גיברלטר בשם הסולטאן מן ה־12 במרס. לדבריו אמנם נמצאה סחורה מוכרחת, אבל הרצח נעשה בלא ידיעתו של רב החובל. לפיכך ביטל הסולטאן את האיסור על עגינת אניות בריטיות בטנג׳יר. אדמס האשים את הקונסול היהודי שאינו מתאים לתפקידו, וזאת מחמת דתו היהודית ובשל חוסר כישוריו לתפקיד הדורש אדם הגיוני, אשר במקרה של ויכוח בין בריטי למרוקאי יוכל להטיל מרותו ויצייתו לו מבלי לפנות למושל טנג׳יר. דומה שפסילתו עקב אמונתו היהודית אינה מבטאת את עמדתו של הסולטאן — הוא התייחס בחיוב ליהודים אחרים שמילאו תפקיד דומה — והיא תוספת אישית של אדמם. לו הייתה זו דעתו של הסולטאן, הרי שהיה לוחץ על הבריטים לפטר את מסעוד.
מסעוד דיווח לממונים עליו בשנים העוקבות בקשר להוראתו של הסולטאן למושלי הנמלים כי תועבר אספקה לאניות הצי הבריטי בלא מכס, וכי יש להעדיפן על פני אניות של מדינות אחרות."