אוצרו של העני
אוצרו של העני
יום אחד הגיעו למוגאדור שליחים מארץ ישראל וגם שליחים ממראקש, כדי לאסוף כסף ותרומות עבור יתומים ותלמידי חכמים. גבאי העיר ופרנסיה היו אובדי־עצות. מחד גיסא, אי־אפשר להשיב ריקם את פניהם של המשולחים, ומאידך גיסא לא ידעו מה לעשות, למי יתנו- לאלה מארץ ישראל או לאלה ממראקש? ושלא לדבר על כך שאותה שנה היתה שנה קשה ביותר, שנת בצורת, וגם הם עצמם חיו בדוחק.
הלכו, איפוא, אל הרב חיים פינטו, כדי ליטול עצה ממנו.
אמר הרב פינטו לגבאים: ״לכו לבתיכם ובואו אלי מחר. ובינתיים, תנו לאורחים לחם לאכול ומקום לישון״.
הלכו הגבאים ועשו כדבריו של הרב. למחרת בבוקר שבו אליו.
שאל אותם הרב: ״האם עני פלוני הלך לעולמו?״
בדקו הגבאים אצל אנשי החברא קדישא ואלה השיבו להם: ״כן, העני הזה נטרד לבית עולמו״.
אמר רבי חיים פינטו לגבאים: ״לכו לביתו של העני וחפשו מתחת למיטתו, וכל מה שתמצאו תביאו אלי״.
תמהו הגבאים בינם לבין עצמם, שכן האיש שנפטר היה ערירי, עני מרוד, שלא היתה לו פרוטה לפורטה. אבל, מיהרו למלא את רצון הצדיק. נכנסו לביתו של העני, חיפשו מתחת למיטתו ומצאו שם אבנים טובות, מרגליות וכסף רב.
חזרו ובאו אל הרב פינטו וכל רכושו של העני בידיהם.
הרב לקח את כל הרכוש והכסף הרב הזה, חילקו בין משולחי ארץ ישראל ומשולחי מראקש, ועוד נשאר ממון רב כדי לחלקו לעניי העיר.
תציל ממוות
כלל היה נקוט בידי תלמידי הישיבה של הרב חיים פינטו: בעת הלימוד עם הרב אסור היה להעביר אליו שאלה, שלא עסקה בנושא הלימוד. רק מי שהשתתף בשיעור יכול היה להקשות ולשאול, ורק בנושא הלימוד. באחד השיעורים קם הרב פינטו ויצא מאולם הישיבה, מבלי להסביר על מה ולמה. תמוה היה הדבר בעיני התלמידים, שהניחו כי משהו קרה, אך לא שאלו לפשר העניין ולסיבתו. ראה השמש כי רבו יוצא, ופסע בעקבותיו. המשיך הרב, ולפתע עצר בדרכו וחיכה. השמש, שהלך מאחוריו, עצר והביט במתרחש.
והנה עבר לפני הרב יהודי, שהיה מעשירי הקהילה. עשיר היה האיש – אך גם קמצן גדול. הרב ביקש מהעשיר שיתרום מממונו, צדקה לעניים, והעשיר, כמובן, סירב, והמשיך בדרכו.
ראה הרב כי השמש ניצב לידו, ואמר לו: ״לך אחריו, כי ספורים רגעיו ובקרוב ימות. דאג שלא ייפטר מהעולם בלי שתיאמר עליו קריאת שמע״.
הלך השמש בעקבות העשיר, וכדברי הרב – כך היה: בהגיע האיש לפתח ביתו התמוטט ומת. בעת שיצאה נשמתו קרא עליו השמש קריאת שמע.
חזר השמש לישיבה, ומצא כי הרב מרביץ תורה בתלמידיו וממשיך במקום שבו הפסיק קודם שיצא. כשסיים את השיעור ניגש אליו השמש, ושמע ממנו: ״צפיתי ברוח הקודש, כי על העשיר נגזר דין מוות, שהיה יכול להתבטל אילו היה נותן כמה פרוטות לצדקה. משום כך ביקשתי זאת ממנו, כדי להצילו ממוות, כמו שנאמר ״וצדקה תציל ממוות״. אבל, גם את חבל ההצלה שהושטתי לו, כשביקשתי ממנו שיתרום לעניים, לא רצה הכילי לאחוז. הוא התעקש ונשאר בעוונו, ולא ניצל. ידעתי כי קיצו קרב, ומשום כך ביקשתי ממך שתעמוד לידו בעת יציאת נשמתו ותאמר עליו את שמע, כמקובל וכדין״.
לאחר שהתפרסם המעשה הכירו התלמידים ואנשי העיר בכוחה של הצדקה ונזהרו לקיים אותה. בכל בית יהודי בעיר נמצאה קופת צדקה, קופת רבי חיים פינטו זצוק״ל, ולפני שיצאו מביתם שילשלו לתוכה מעות לקיים את הנאמר ״והלך לפניך צדקך״, וכן ״וצדקה תציל ממוות״.
שם לו חוק
בזמנו של הרב חיים פינטו לא היו קיימים סדרי מימשל תקינים במדינה. לא היה ספר חוקים ממשלתי או קובץ אחר שעל פיו נקבעו הלכות המדינה. נקודת האור היחידה בנושא היו בתי הדין הרבניים. היו אף ערים שבהם היו קיימים מספר בתי דיו רבניים, שאליהם ניגשו היהודים בכל מקרה של מחלוקת או סיכסוך. הפונים לבתי דין אלה קיבלו מראש את הסכמתם לפסק הדין, שכן הרבנים־הדיינים היו מוכרים ומקובלים עליהם. גם לרב פינטו היה בית דין שכזה. מקום מושבו היה בבית הכנסת של הרב, והוא שימש למעשה כבית הדין הגדול של העיר.
בתקופת חייו של הרב פינטו החלה מערכת המשפט הממשלתית להתמסד, ונפתחו בתי דין ממשלתיים. אולם, בכך לא היה די: היה צורך בקובץ חוקים שטל פיהם ייקבעו פסקי הדין. תרומה נכבדה לקובץ חוקי המדינה קיבלו פקידי הממשלה בדמות פסקי הדין, שניתנו בכל בתי הדין הרבניים של קהילות היהודים. עלו על כולם פסקי הדין, שנאספו מבית הדין הגדול של הרב פינטו, ופסקים אלה שולבו בתוך מערכת המשפט הממשלתית ועל פיהם היו צריכים השופטים במוגאדור לפסוק את דינם באותה תקופה.
החוט המשולש
הרב רבי אברהם קורייאט היה מתלמידיו של הר״ח. הוא הגיע אל בית המדרש בעקבות הזמנה מיוחדת של הרב פינטו. היה זה באחד הימים שבהם עבר הר״ ח עם חברו, רבי דוד חזאן, באחד הרחובות במוגאדור, ושמעו קול נפלא בוקע מאחד הבתים. הלכו השניים בעקבות הקול ומצאו את רבי אברהם מנגן על כינור ושר בקולו הערב. ״קול ערב שכזה״, אמרו לו השניים, ״ראוי שיישמע לומד תורה. בוא איתנו ותלמד אצלנו תורה״.
הצטרף אליהם רבי אברהם, והחל שותה בצמא את דבריהם. לא היתה לו משפחה ואמצעי קיום, והר״ ח קיבלו כבן ממש, דאג לכל מחסורו ולימד אותו תורה, הלכה ואגדה.
ברבות הימים הפך רבי אברהם קורייאט לגדול בתורה, מקובל, פייטן ומשורר. הוא חיבר את הספר ״ברית אבות״. כשגדל בתורה צירפו הרב חיים פינטו לבית דינו, שבו כבר ישב רבי דוד חזאן, ויודעי ח״ן היו נותנים בהם סימנים: ״אחד״ – אברהם, חיים ודוד.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
לזהבה דיין מבאר שבע היו כאבים באזור בטנה. ניגשה לבדיקה בבית החולים בעקבותיה אושפזה ונקבע לה תור לניתוח דחוף. בבוקרו של יום שני בשבוע, לאחר יומיים של אישפוז ובדיקות החלו ההכנות לניתוח. היה זה ניתוח לא פשוט עם סיכונים בצידו. כל אותו בוקר נערכו ההכנות לניתוח ובדיקות חוזרות ונשנות של מצבה. בזמן זה – שכנה של זהבה דיין במקום מגוריה חלמה חלום. בחלומה התגלה אליה הצדיק ואמר לה: ״גשי וקני את הנרות של הצדיק רבי דוד ומשה והדליקי אותם בבית הכנסת באופקים לרפואת זהבה דיין״. לפתע הופיעה בתה של זהבה דיין וסיפרה שהחליטו בסוף לא לנתחה כי אין צורך ־ האם היא החלימה כבדרך נס. לא היה לרופאים הסבר איך אירע השינוי המדהים והמפתיע במצבה של זהבה דיין. וגם במקרה שלה חסדיו של הצדיק הצילו אותה ומאז פקדה את בית הכנסת כל שבוע והדליקה נר לכבוד הצדיק.
לילה אחד בשעה 03:00 לפנות בוקר עמרם ביתן תושב אופקים חש לא בטוב. הוא התעורר משנתו עם כאבים עזים באזור הכליות. עמרם ביתן נאנק מכאבים, העיר את אשתו וביקש ממנה להזמין דחוף רופא לביתם. בקושי רב הצליח עמרם לקום ממיטתו והתיישב על הספה שהייתה בחדר. פתאום נעצמו עיניו. והנה, לפניו, בחלומו, הוא רואה על הספה השניה שהייתה מוצבת בחדר יושב רב, מטפל בו ואומר: "אני רבי דוד ומשה". החזיון ארך דקות ספורות. עמרם התעורר כחדש – ללא שום כאבים. כאילו לא סבל לפני זמן קצר סבל נורא הוא חש הקלה גמורה ונפלאה. זמן קצר לאחר מכן נרדם וישן שינה טובה ללא כאבים. עברו ימים, ושוב התדרדר מצבו הבריאותי של עמרם ביתן שסבל ממחלות נוספות. הפעם תקפו אותו כאבים באיזור הלב ונזקק לאישפוז ממושך בבית החולים. עמרם העיד שבמשך כל תקופת אשפוזו נזקק לחסדיו של הצדיק – יום יום ולילה לילה, קרא עמרם לזכות הצדיק ותמיד נענה בחיוב. הידיעה שהצדיק לצדו ועוזר לו נתנה לו את הכוח להתמודד עם מצבו הבריאותי הקשה. הטיפול שקיבל בבית החולים כלל תרופות ואף החלטה שבמידה והמצב לא ישתפר, ייאלצו לעשות לו ניתוח בלבו דבר שמאוד השתדלו להימנע ממנו עקב מצבו הכללי הירוד של עמרם ביתן.
לאחר מספר שבועות בהם שיתף ביתן את הצדיק במצב בריאותו החל שיפור מהיר במצבו עד כדי כך שלא עברו מספר ימים והרופאים מצאו שאין צורך לא רק בניתוח אלא גם בהמשך אשפוזו. הם ראו את השיפור ממש כנס שאין לרפואה הסבר. שמח וטוב לב חזר עמרם בריא ושלם לביתו. מאז נוהג עמרם לבקר בבית הכנסת פעם בשבוע בימי שישי, כשהוא מתבודד, מדליק נר ושוטח בפני הצדיק את כל בעיותיו. הוא אומר שמאז שהוא מספר לצדיק את בעיות בריאותו, מצב בריאותו השתפר לטובה.
תמונת הציון שהתגלתה לרב
בתחילת הקמתו של בית הכנסת באופקים, נצרכו המתפללים לשליח צבור וקורא בתורה, ופנו משפחת דנינו לרבי מאיר בן עזרא הי״ו. הרב שלמד באותה תקופה בכולל אצל הרה״ג בנימין בצרי הי״ו בבאר שבע, התלבט מאוד מכיוון שחשש שכשישמש בבית הכנסת בתור שליח ציבור וקורא בתורה, יבטל אותו הדבר מלימודו, ולכן הלך לרב בנימין בצרי בכדי להתייעץ איתו בנושא. הרב בנימין בצרי אמר לו שיילך ויהיה שליח צבור בלי להיות קורא בתורה. הרב שעדיין לא הספיק להודיע למשפחת דנינו על החלטתו להיות כשליח צבור בבית הכנסת, בא להתיישב בכיסאו בכדי ללמוד, ולהפתעתו מצא על הכיסא תמונה של ציון קברו של רבי דוד ומשה זיע״א. נדהם למראה עיניו הבין רבי מאיר בן עזרא הי״ו, שהתמונה מאשרת את מינויו על פי דבריו של הרב בנימין בצרי ־ עוד לפני שהודיע לבני משפחת דנינו. הרב עד היום לא יודע מהיכן הגיעה התמונה.
כולל"ישמח משה"
לפני כשנתיים וחצי נפתח בבית הכנסת באופקים כולל שנקרא: "ישמח משה״. בכולל זה, רואים עין בעין את שמירתו האישית של רבי דוד ומשה זיע״א. הכולל מונה כיום ששה- עשר אברכים. מספר רבי יעקב אוחיון הי״ו שיש לו שקית, וכל פעם שמגיע אדם שרוצה לתרום סכום כסף מסוים לכולל- מכניס את הכסף לשקית. בסוף כל חודש מוסר הרב את השקית לבנו, ראש הכולל, בכדי שישלם במעות המצויות בה את המשכורות לאברכים. לאחר שראש הכולל סופר את הכסף חודש בחודשו, הוא מוצא פעם אחר פעם סכום של 19.200₪ ־ בדיוק הסכום שצריך לשלם לאברכים. כך יוצא במשך שנתיים וחצי, חודש בחודשו.
והנה, בערבו של חודש אחד, התקשר ראש הכולל לאביו ודיווח לו שחסרים בשקית 1,200 ₪ ־ תשלום לאברך אחד. לא חלפו מספר דקות וגבאי בית הכנסת התקשר לרבי יעקב להודיע לו שהפקיד 1200 ₪ עבור הכולל.
יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור.
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
ממקור זה ניתן ללמוד שיהודים בקהילת אלקסר עסקו בסחר שעוה. וכי היתה הסכמה בקהילה כי אף אחד מאנשי הקהל לא יקנה שעוה עד שישלם את המס הקהילתי [הגאבילה] החל על סחר זה. העלילו על יהודי שעסק בסחר זה שהוא לא שילם את המס הנזכר, וכי קילל במשיח הי, ובגלל זה נאסר על ידי הממשל. כדי להיחלץ מהמאסר שילם במיטב כספו. האיש ערער בפני החכם ר' יוסף אלמאליח שכתב פסק דין לטובתו.
יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור. כיצד לחלק את התשלום.
ר' רפאל בירדוגו שפעל בעיר מכנאס (1822-1747) נשאל שאלה זו'מעיר לקצרי:
יחידים מקהל לקצר בראותם כי כל העם מקצה חפצים במי שישאל מן המלך יר"ה [ירום הודו] להשיב אותם למתא לקצר עם אבותיהם יתנו סך עצום, עמדו היחידים ההם לפני המלך יר"ה ונדרו לו סך חמש מאות מתקאלים, אם ידבר אל אביו ויחזיר אותם למקומם. באופן שכאשר יחזיר אותם למקומם יתנו הסך ההוא. ואחר שנפטרו מלפני בן המלך קרה מקרה שבהיות יר"ה עובר לדרכו פגעו בו אנשים מהקהל [א]לקצר והתחננו לפניו שיחזיר אותם למקומם. וה' יתעלה נתנם לרחמים לפני המלך יר"ה והחזיר אותם למקומם ולא הוצרכו לבקשת בן המלך יר"ה ועכשיו חוששים שמא בן המלך ירצה לקחת מהם הסך שנדרו לו. ועל זה שואלים אם יטילו זה הסך על בני העיר אם גובין לפי הקרקע או לפי הממון או לפי נפשות. ויש מהם טוענים שלא יתנו כלום כי מן השמים רחמו עליהם ובן המלך לא הוצרך לדבר אל אביו.
החכם ענה שהאחרונים צודקים וכי אין עליהם לתת דבר כי בן המלך לא היה צריך לדבר עם אביו, כי המלך הסכים שיחזרו לעירם.
ר' יעקב כלפון בן המחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת ה-19 נשאל על שני יהודים, מרדכי אדרעי וסעדיה סונבאל, שיבאו לכאן לעיר לקצאר להסתחר', ואחר כך היה סכסוך ביניהם.
בעיר זו נפטר החכם חיים בן יצחק טולידאנו בשנת תקפ״ז(1827). יהודי תושב אלקצר בשם אברהם בן יצחק טריגאנו חידש שטר כתובה לאשתו, ועל כך פסק דין בצפת שנת תרכ״א (1861).
ר' יצחק אבן ואליד (1870-1778) שפעל בעיקר בתיטואן נשאל מאלקצאר על ידי חכם בשם סנאניץ שתי שאלות, אחת בקשר לדגים שניצודו במקום רחוק, שהביא הגוי ביום טוב ראשון מתנה ליהודי ושאלה נוספת בקשר לכשרות בפסח.
בחלק ב' של תשובותיו אהע״ז [אבן העזר], סי' קיח נזכר מעשה ביהודי שקידש אשה באלקצאר. השאלה האם יכול להוציאה ממקום מגוריה ומשפחתה לעיר אחרת בניגוד לרצונה. החכם כותב כי'אף על גב דקדשה באלקצאר יכול להוציאה ללעראש' הרב דוד עובדיה פרסם מכתב משנת תרכ״ו(186) שעליו חתומים תשעה עשר שמות של יהודים תושבי אלקצאר.ראה תעודה מספר 218 מאת רבי דוד עובדיה
יהודי אלקסר היו עולים לקברו המקודש של ר' עמרם בן דיוואן בין פסח לשבועות. הקבר נמצא בין הנהר סאבו והעיר אלקסר. יחד אתם עולים גם היהודים בערים אחרות בצפון ובמרכזה של מרוקו כמו פאס ומכנאס.
י' יואל פרסם כתובה מאלקסר משנת תרנ״ו(1896) של יהודי בשם יעקב מרגיי.
תעודה מס 218, מתוך הספר קהלת צפרו כרך א
218
התרכ״ו
יוש״ב בס׳ ואביו שמר את הדבר 1 18 לח׳ כסלו ש׳ ישישו וישמחו.
פטדה חמודה, בישראל וביהודה, דמי לפרצדא, הרב הכולל בישראל להלל, רוח אפינו כמהר״ר אליהו ן׳ הרוש נר״ו יאיר כאור החמה שבעתים כי״ר.
אחדש״ו ונפ״ה בנישוק חיבור באהבה רבה וחיבה ור״ש לידיד ה׳ וידידינו הגביר המרומם אור יומם, יקר רוח איש תבונה4, כהד״״ד יאיר אבירג׳יל נר״ו יאיר ור״ש לאוהבי שמו והמה חכמים מחוכמים לומדים תורה לשמה אשר שמעתי באומרים לומדים עם מעלת כת״ר וידי״ן עזוז הכהן דרב״ש ובשלם סי׳ יאיר נרי׳ו האות כי טוב להגיד כי ישר מדוע אחרו גלילי אצבעותיו מלכתוב שתי שורות להודיעינו מטוב שלומו ומה נעשה יקר וגדולה ובני ביתו ג״כ בכל שבוע שואלים ודורשים איה מקום כבודו ומן הראוי לכבוד בני ביתך צריך לכתוב בכל שבוע ולשלוח עי״י ידי״ן רפאל ן׳ שמול, ומדוע לא זכר שר הצוואה שעכ״פ בבואו לחייט״ו יכתוב מה נהיה ומה נעשה, והאדון טרוד בגירסיה ולא עלתה על לבו אהבתינו ובבקשה ממך מהר ימהרנה כתב ידו הטהור להגיד לנו מטוב שלומו ולאחי החיים והשלם מאדון השלם וא׳׳ש.
הצעיר יעכב אדהאן ס״ט
ובקש עלי רחמים ישלח לי האל רפואה שלימה ובעוונתי הרבים חזרה חמה בתקופתה.
רב רחומי רחם רחמתים, בדברו מעריב ערבים במתק שפתים, החכם השלם והותיק כהד״״ר יעקב אדהאן ישצ״ו כי״ר.
אחד״שו כדחזי ליודעי בינה, ונפ״ה על העליונה, ורו״ש לנות ביתו מב״ת תפרח כשושנה, ורו״ש הבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנו גם עד זקנה, ורו״ש לחו״ר העיר מלכיהם שריהם וכהניהם ופרנסיהם, האות כי טוב מודע לבינה, כי הגיעני כתב ידיו גלילי זהב ואעלוץ המון רבה, כי אמרתי תלי״ת קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים הקול קו״ל יעקב (פי׳ רפי הקול הלא הוא כמוס) וקראתי בכל לב אמרות טהורות ואורו עיני והיו למאורות, המורם מהם שננעלו מכם שערי תשובתי, ולמה תאמר יעקב נסתרה דרכי ממך ונעלמה מעיני בני ביתי, ואני לא עברתי ממצותיך ולא שכחת, הלא כתבתי לד על שלישים ועל רבעים, וחמ״ש את אר״ש ונשלוח ספרים ביד הרצים זה אחד זה אחת בכל שבוע ע״י ציר בגויים שולח מהכא להתם, זולת החמשית ע״י הכהן משרת הרב השד׳׳ר ובכל אחת אחת ואחת אחת למאור פניך, ואחת ליד אברהם עבדך, הבן יקיר לי הי׳׳ו ובזאת אני בוטח שהשליח ההוא ציר נאמן לשולחיו, אכן קול צירים שמעתי ואינם אלא כקול הסירים תחת הסיד, ומאי דאמר מר כי מאהבת התורה שכחתי אהבתך חלילה לי מעשות זאת, שאהבתינו ג״כ אהבת התורה ואין דם מבטל דם, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבא מצא מין את מינו וניעור״ והודעתי ה״ן כתיב כאן, דתורה אין כאן לא סופרים ולא ספרים, הן אני נשארתי לבדי שרוי בלא תורה, ולולי ה׳ שהיה לי שהבאתי עמי קצת ספרים כמעט הייתי נבהל, ועוד הנני מודיעך שעדין הדבר שקול אין כל חדש ועדין היא מחלוקת, ולא נעשה עמי דבר, ואני בתוך הגולה, וגלות הנפש היא שקולה, ובההוא פחדא אנא יתיב מבכי נהרות, וטורח הדרך כי יגרע נטפי מים ויגרשו מימיו רפש וטיט ״* וכח אין, אבל האלהים מצא את עוני דנני וחייבני ״**, וכל מאי דעבדי מן שמייא לטב אחת שאלתי מאת ה׳ אותה בקשתי, והוא רחום יכפר עוני ע״י גלותי, על במותי ידריכני, ואל מקומי ולארצי לשלם יהזירני, ואתם גם אתם בתפלה עזרוני, המקום ברחמיו ישלח עזריכם מקודש, ועדיין צריכין אנו למודע״י כי על כן על כל דברי האגרת הזאת אשר שלח ידידי הנה נא ידעתי שלא באה לידו ג״כ אגרת ניחומים אשר שלחתי, הלא היא כתובה בסדר ויקרא שמו אלון בכות״ וצריך אני לכפול הדברים, מודעת זאת, כי חזות קשה הוגד לי״, אל שמועה כי באה שמעתי ותרגז בטני, על לא טובה השמועה קול במר״ה נשמע כי המר שדי, צר לאם אם לבינה צרת קרובה מקרבת קרוביה, שד״ת טעם נעימים אמריה, כי בא מועד עת פקודתה, וה׳ פקד את שר״ה ״, אבל מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה, ואני תפלה, מול אב הרחמן בעל הנחמות ינחם אתכם ויחולו ברכות על ראשכם ולא תוסיפו לדאבה עוד, ונסו יגון ואנחה, ועוד אני מדבר בתפלה בזכות רבי חנינא ן׳ דוסא יקיים בך מאי דאמור רבנן באותה שעה חלצתו חמה ולא תוסיף לראותה עוד עד עולם בסדר ותחי רוח יעקב, חיים של רפואה חיים של חילוץ עצמות בע״ה ישגבך שם אלהי יעקב כ״ד איש צעיר נאמן אהבתו ומשתוקק לראותו.
ע״ד. ב״ה אלי׳׳ה (אליהו הדוש)
שנת תרכ״ו.
קהל קדוש לקצר
יאיר אבירג׳יל – מסעוד שוקרון – דוד מדינה – אברהם טרוג׳מאן – יצחק ן׳ אסולין – שמואל ן׳ שימול – שלם מילול – עיוש פונטי – יצחק פונטי – שלם טריג׳מאן
אליהו ן׳ מילול – מס׳ מילול – מסעוד ן' זקן יוסף ן׳ תגידא – משה ן' יפלאח – יאודה ן׳ דודון – יעקב לוי – אברהם מדינה – שמואל אזאנקוט
סוף התעודה מאת רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים.
רבי יחייא בר אברהם בן חמו, הוא יצא בסוף המאה השלישית או אולי בתחלת המאה הרביעית מפאס, ויעבור דרך עיר וורליגאן ( העיר הזאת נזכרה בספר הקדוש לראב"ד ובאבן עזרא כי הייתה ידועה בימיהם לעיר של קראים ) דרומית מזרחית למרוקו ומשם יצא וילך לו עד לעיר ויניציא ששם מצאנוהו אחרי כן מגיה את ספרו הטורים שנדפסו שם בשנת של"ד – 1574.
רבי שמואל בן רבי מימון אבן דנאן, הרב הזה בא גם הוא בעת הגירוש מספרד לפאס, אכן בכל זאת נתלוה אל התושבים ויחזיק בכל עוז נגד המגורשים במחלוקת הנפיחה, ובכל הענייני הקהלה נחשב הוא לאחד מראשי התושבים בתקנה של שנת ש"ה שבספר התקנות כתוב כי היא נמסרה לידי רב שמואל אבן דנאן זה להקריאה לפני התושבים.
כן גם בתקנה שאחריה שנתקנה בשנת ש"י חתום רבי שמואל אבן דנאן בראש חכמי התושבים, ועל פי זה יכולנו לשער כי בני משפחת אבן דנאן חיו בפאס זמן מה לפני גירוש ספרד, ומפני איזה מקרה – אולי מפני המאורע של שנת קצ"ח או רכ"ה בפאס – יצאו לספרד.
ובעת הגירוש חזרו לפאס וכאשר קרה כזאת גם לרבי חיים גאגין הרב הראשי של התושבים, להשערה זו יש עוד סמוכים כי רבי סעדיה אבן דנאן שחי בגראנטה עוד בדור שלפני זה, וששמו נודע כבר בספרות ישראל, ניכר הדבר לפי הוכחות נאמנות כי היה גם כן מוצאו מפאס.
ונכד רבי סעדיה אבן דנאן ההוא רבי שמואל בן דנאן זה, כי אביו של רבי שמואל רבי מימון, הוא בנו של רבי סעדיה, הור רבי מימון נהרג על קידוש השם, אכן לא נודע אם בספרד לאמר בעת הגירוש הומת או אחרי כן, אולי בא יחד עם בנו רבי שמואל לפאס, ושם נהרג, ובכל אופן אם גם נאמר שמת בפאס, ברור הדבר שמת לפני שנת רפ"ו.
בנו רבי שמואל הוא היה הראשון מבין התושבים שהשפעתו גדלה גם בקרב המגורשים בשנת ש"ה – אחרי שהתושבים והמגורשים השלימו ביניהם ויד המגורשים הייתה על העליונה – נמנה רבי שמואל אז עם רבני המגורשים ביסוד תקנותיהם, הוא מת בין שנות שי"א – שכ"ו זקן ושבע ימים, אך לא נודע אם השאיר אחריו איזה חיבורים.
אמנם כן, הרבנים שזכרנו עד כה מבני הדור הזה, המה היו גדולי וראשי הקהלות של המגורשים והתושבים בפאס, ואמנם זולת אלה חיו אז עוד רבנים וחכמי לב בפאס ובערי המדינה, מהם מהמגורשים ומהם מהתושבים אשר אף כי לא נמנו בין ראשי הקהלות היו בכל זאת גדולי תורה וידועי שם, ואלה שמותם :
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי.
רבי אברהם אזולאי.
רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי.
רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קאשטילייא
רבי יוסף הכהן.
רבי שלמה בן מלך.
רבי שמעון בן לביא.
כלם ישבו בפאס.
רבי אברהם בן זמרא בעיר אספי.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטיליא.
ורבי חיים ביבאס.
רבי חיים בן רבי משה בן שם טוב בן חביב, מגולי פורטוגל. אביו רבי משה נודע בפירושו על הספר " בחינת עולם " ובנו זה חיבר בשנת רס"ה בפאס " ספר הבתים " שני חלקים, והם קבוצת כל שאלות ותשובות הרשב"א יותר משלשת אלפים, בסדר ישר כפי תוכנם וענייניהם.
הספר הזה נשאר בפאס בכתב יד עוד עד המאה החמישית ואז הובל לירושלים. בחתימת הספר חתם המחבר את שמו בזו הלשון " הברכים אשר לא כרעו לבעל והאש והעצים סביב, חיים בן לאדוני הרב משה בן חביב.
רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הצרפתי מגולי ספרד, הוא היה רב מפרסם והתייחס אל משפחת עתיקה שמוצאה מצרפת ואשר מסורת בידה כי הם מזרע רבנו תם נכד רש"י, אמנם כל פרסומו של הרב הזה בקרב רבני המערב לא נשאר זכר אם חיבר איזה ספרים.
רבי אברהם אזולאי מגולי ספרד גם הוא, והיה גדול בתורה אכן לא נודע אודותיו עד מה.
תודות חייהם ומשנתם של חכמי הספרדים ועדות המזרח – שמעון ואנונו
רבי אברהם אלגראנאטי [השני]
מחכמי ורבני איזמיר. תלמידו של הגאון רבי חיים פאלג׳י ורבינו מזכירו בספרו ״נפש חיים״, מערכת השי, אות לד, דף ר״ה ע״א:
ובספרו ״הכתוב לחיים״ מזמור נ״ה דף עה ע״ב.
רבי אברהם אלזרע
איש חסיד וקדוש ופרוש מהבלי העולם. חי בסביבות שנת התק״ס.
מו״ץ בתאפילאלת, הוא חי במאת הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו״ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא״ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית.
מלכי רבנן בערכו
רני אברהם אלחדיף [הראשון]
הראשון למשפחת אלחדיף בטבריה. נולד ברודוס ועלה מאיזמיר יחד עם רבי חיים אבולעפיה, מחדש הישוב בטבריה. היה השד״ר הראשון אשר יצא מטבריה, בשנת התק״א [1741], כדי לקבוע קופות צדקה למען הישוב החדש. בשנת התפ״ב הוא חתום בספר ׳משה ידבר׳ לרבי משה ישראל מרודוס. בשנת התק״ח [1748] עבר לירושלים וכיהן שם כדיין. בהתקמ״ז [1787] יצא כשד״ר ירושלים לטריפולי ובדרכו חזרה נפטר בארם צובא, בשנת התקנ״ט [1799] ונטמן שם.
ספר טבריה, עמוד 284
רבי אברהם אלחדיף [השני]
נולד בטבריה בשנת התקס״א [1801]. חתום על מסמכים רבים עם שאר חכמי טבריה, בשנים התקפ״א [1821], התר״ט [1849], ־תרי״ז [1867]. נפטר בח׳ באדר ב/ התר״ל [1870] בטבריה ונטמן שם. עליו נאמר [ב׳טובת מראה׳] ש״מעולם לא עבר עליו חצות״ בלא שיהא לומד תורה.
ספר טבריה, עמוד 284
רבי אברהם אליגרי
נולד בשנת ש״ל [1570] בערך בקושטא. נחשב לאחד מחשובי מרביצי התורה. היה מרבניה המפורסמים של העיר קושטא במאה הי"ז. גדולי דורו הרבו לבוא עמו במשא ומתן של הלכה, ותשובותיו שוקעו בספריהם, כמו בספרי הרב בעל ״פני משה״ להגאון רבי משה בנבנשתי, ״מגיד מראשית״ להגאון רבי חיים אלפנדרי הזקן, שאף ערך עמו ויכוח גדול בהלכה מסוימת [סימנים ד-ה]. במחלוקת המפורסמת לענין ״נפיחת הריאה״ שנחלקו בה חכמי העיר איזמיר, רבי עזריה יהושע עם רבי יוסף אישקפפה, ושנטלו בה חלק חכמי שלוניקי וקושטא, נטל בה רבי אברהם מקום מרכזי, ועמד לצידו של רע"י שהקיל וכפי שסברו רוב רבני שלוניקי, כשלעומתם סברו רוב רבני קושטא להחמיר כהרי״א.
ספרו המפורסם הוא א]. ״לב שמח״ על ספר המצוות להרמב״ם, שעיקרו יישוב השגותיו של הרמב״ן, ונדפס לראשונה בקושטא שנת תי"ב ב]. חמישים ושש מתשובותיו נדפסו בשם ״לב שמח״ ח״ב -שאלוניקי תקנ״ג]. מצויים עדיין בכתבי יד כמה וכמה מפסקיו דרשותיו. וכפי שמעיד הרב חיד״א, שראה גם את הגהותיו על ספרי הטור בכתב יד. מהר״א נפטר בשנת תי״ב [1652].
הספר יצא לאור בשנת פטירתו על יד חתנו, ואלו דבריו: ״אמר לוי טילייו, חתנו של הרב המחבר. היתה עלי יד אדוני ומורי, אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ביום צוותו אל ביתו אבי השביעני לאמר: זה חסדך אשר תעשה עמדי להיות עיניך פקוחות על כל יגיע כפי אשר טפחתי ורביתי בתורה שבכתב, דרושים לכל חפציהם, ובתורה שבעל פה, בפסקים והלכות להוציאם החוצה לאור הדפוס, ובייחוד ספר זה לב שמח, ידך תהיה בו בראשונה תוך שנתי להדפיסו, שאליו נשאתי נפשי זה ארבעים שנה, ובכל כחי עברתי בארבעה עשר שרשיו, בינותי בעומק דבריו וטעמתי דבש אמדו, ולגלות סתריו שמתי לילות כימים, להסיר מעליו את תלונות המשיגים אשר הם
מלינים עליו, ועל ראשי לעטרת הוד ענדתיהו, סמכתיהו אף תמכתיהו בראיות ראויות מסוגיות התלמוד, אשר על כן לעשות רצוני חפצתי ונזדרזתי תכף ומיד להוציא לאור משפטו״.
גליון "פורה", -שד כה, אלול תשנ״ט
רבי אברהם אוריול [אוריור]
צדיק נערץ זה אמנם קבור בעיר דאד, אלא שבהיותו שד״ר מארץ ישראל, הגיע כנראה גם לסאלי ושם שהה תקופת מה, לכן סופר כי החדר בו התגורר, הפך למקום מפורסם אליו הגיעו חולים והתרפאו בזכות הצדיק. מסיבה זו כנראה, אנו מוצאים שיהודי סאלי נסעו לקברו בעיר דאד.
הפעלות לשלמה, בערכו
רבי אברהם אוריזה
מרבני מצרים הזכירו הרב ליקוטי יוסף ז״ל צד קס״ב ומסידור המערכה נראה שהיה בדור הרבנים מהר״ר יהודה הכהן ז״ל ומהר״ר מנחם הכהן ומהר״ר יעקב בירב [האחרון], ומהר״ר נתן גוטה ז״ל וסיעתם שאלה היו רבנים מפורסמים במצרים כדמוכחי תשובותיהם, וכולם יתבארו הלאה איש איש על מקומו בעזרת ה׳ יתברך.
טוב מצדם, עמוד 94
רבי אברהם אליעזר הלוי
בן רבי צבי הלוי, נכדו של רבי נתנאל הלוי שהיה רב בפאדובה ובמודינה. בצעירותו עלה אביו לירושלים ונמנה עם חברי מדרש כנסת ישראל. הבן שימש את החיד״א והיה מתלמידיו המובהקים. יצא בשליחות ירושלים לקהילות גרמניה ואיטליה. בשנת תקס״א הגיע לטריאסטי. חודשים אחדים לפני כן, בי״ב בטבת תק״ס נפטר רב הקהלה רבי רפאל נתן אשכנזי. מילא את מקומו רבי יצחק די קולוניא, אחיו של הגאון הקדוש רבי אברהם, עד שנבחר רבי אברהם אליעזר הלוי. הרביץ תורה ועם תלמידיו היה שד״ל וגדולה היתה זיקתו לרבו זה. עליו כתב שיהיה מתפלפל בעמקות ובחריפות. אבל גם בשכל ישר, ולא לשם פלפול סתם. אדיקותו היתה קפדנית ועם זה ישרה ותמימה. הוא סבל תכופות משגרון, וכדי לא לגרום לביטול תורה, היה מזמן אותנו לפעמים ללמוד בביתו. הוא היה שוכב ביסורים, ואנו היינו סובבים אותו עם ספרי הגמרא שלנו ומסמיכים אותם על המטה׳. הרב הציע לשד״ל להיות רב, אבל שד״ל לא קיבל את הצעתו. אף על פי כן הוא אומר עליו שהיה ׳אסיאתי׳ ורבי אברהם די קולוניה היה מחניף לו ולא העריצו גם לא ׳העריך כראוי את ישרותו גלוית הלב של הירושלמי חסר ההשכלה׳. גירונדי כותב עליו שבטריאסטי ׳תקן שם כמה תקנות טובות׳. לא נשתמר חיבור משלו אבל בספרי חכמי דורו נדפסו כמה מפסקיו. נפטר בי״א בכסליו תקפ״ו [1826].
הוא היה חביב על החרדים בקהילות האשכנזיות. חכמיהן הכירוהו בהיותו שם בשליחות והוסיף להחליף עמהן איגרות ושאלות ותשובות, והוקירוהו גם רבנים ומשכילים בני הדור החדש באיטליה. שיר לכבודו חיבר יוסף יעקב חי טיוולי והדפיסו בספרו דברי שיר. שנים מראשי המדברים בהנהגה הרוחנית של יהודי איטליה, שד״ל ויוסף אלמנצי נרעשו לשמע מותו וכתבו עליו שירי קינה. קינתו שלשד״ל: עד אן בעצמותי, עם תרגום איטלקי, נדפסה בטריאסטי תקפ״ו [באוסף בניהו]; של אלמנצי בבכורי העתים לשנת תקפ״ז. במלאות שלושים לפטירתו קונן עליו יצחק בן אברהם. בסוף השיר ראשי התיבות יג״ן מודגשים ובהם רמז לשמו. אם כן אין ספק שאינו אלא רבי יצחק גואיטה, מגדולי הרבנים בטריאסטי מחבר שדה יצחק [ליווינו תו״ו] שגירונדי אמר עליו: ׳גדול בחכמת התלמוד ובעושר מופלג׳. השיר נדפס שם בדף בודד.
״אסופות״, ספר ראשון, תשמ״ז, עמודים שא-שב
רבי אברהם אלכורדי
גאון וצדיק שהיה מגדולי רבני כורדיסטאן בכל הזמנים. נולד בשנת ת״ר [1840] לערך. למד בעיר ארביל עד שהתמנה לרב במקום ושימש שם כ-25 שנה. תלמיד חכם עצום וגדול היה שבקיאותו היתה לפלא בכל חלקי השו״ע בע״פ והגה בעסק התורה בכל רגע בשקיקה רבה. נודע גם כמקובל גדול ובהסתר גדול והיה בקי גם בקבלה מעשית. וכתיבת קמיעים. העמיד תלמידים למאות כשחלקם הוא הסמיך לרבנים ושוחטים וכן תלמידיו היו הגאונים הגדולים רבי יצחק נח ורבי יצחק בראזני זצ״ל.
נפטר בשנת תרע״ח [1918]. כשהוא בן שבעים וחמש בערך. בצוואתו המליץ שיכהן תחתיו רבי יצחק נח זצ״ל.
רבי אברהם אלמאליח
מרבני מוגאדור שבמרוקו. נדפס ממנו שירים בודדים בספר ״שובע שמחות״.
מלכי רבנן, בערכו
רבי אברהם אלמושנינו
מחכמי ספרד בדור השלושה עשר. מנהיג קהילת אוסקה. נהרג על קידוש ה׳בשנת ה׳רמ״ט [10 בדצמבר 1489]. היה מעורב בחזרתו של המשומד חואן דה-סיודאד ליהדות. כ-20 שנה אחר-כך נשפט בשל כך לפני האינקוויזיציה והועלה על המוקד ואילו בני משפחתו עקרו לסלוניקי. הוליד שני בנים, רבי יוסף ורבי חיים. בתו נישאה לרבי אברהם קומבריאל, מרבני סלוניקי, שאביו רבי יצחק הועלה על המוקד יחד עם רבי אברהם אלמושנינו.
תור הזהב
רבי אברהם אלמושנינו
מרבני ירושלים בראשית המאה הששית ליצירה. הסכים בענין -עזבונות בכ״ח מרחשון תצ״ז, בימי נשיאותו של הרב הגאון רבי אליעזר נחום בעל ספר ״חזון נחום״. וחתומים עמו חבריו הרבנים הגדולים: ישראל מאיר מזרחי, יצחק ערוך, מיוחס בכר שמואל, יהודה בכר עמרם דיואן, יצחק זרחיא אזולאי, עובדיה משה גואקיל, דוד יקותיאל הכהן, מנחם חביב, נסים חייים משה מזרחי, תקנות ירושלים הוצאה א. עמוד כ״ח. ירושלים תר״ב.
יהודי המזרח בא״י, עמוד 78