ארכיון יומי: 5 בספטמבר 2015


Joseph Dadia A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka

ALLIANCE

Joseph Dadia

A l'ombre du Bani L'ecole de l'Alliance a Akka

Monsieur Alfred Goldenberg me confie que l'ecole de l'Alliance a Akka n'a pas d'instituteur depuis des mois. II me propose le poste, puisqu'il me connait depuis le Cours Preparatoire. Je le remercie de la conflance qu'il me porte, et lui declare que je suis disponible pour me rendre a Akka

Monsieur Rene Camhy ne tarda pas a prendre le relais, en supervisant ma formation pedagogique dans la classe de Madame Annette Zrihen nee Levy. En quelques jours, elle a su me transmettre les premiers rudiments que tout instituteur devrait connaitre pour enseigner

Un vendredi matin de fevrier 1960, Monsieur Camhy m'accompagne dans sa voiture a Akka, avec un arret a Agadir pour le shabbat. II a prefere aller a l'hotel que de venir avec moi chez mon oncle Meyer, que je n'ai pas vu depuis l'ete 1956. J'ai hate aussi de revoir ma tante Freha, mes cousins et mes cousines. Je ne savais pas en ce moment que ces breves retrouvailles allaient etre les dernieres

Mes debuts d'instituteur a Akka

Le dimanche, des la pointe du jour, Monsieur Camhy sonna chez mon oncle

et nous nous mimes immediatement en route pour notre destination finale, avec une halte a Oufrane de l'Anti-Atlas pour rencontrer les responsables de la communaute

 Nous arrivames a Akka, apres bien des aventures avant la tombee de la nuit. Le cheikh Yitzhak, rabbi Moshe et des notables guettaient notre arrivee devant l'ecole

 L'accueil est chaleureux. Les benedictions de bienvenue se renouvellent, avec mille embrassades des mains

De gais youyous, zgharit, retentissent dans le calme de la palmeraie, qui attend l'appel du muezzin pour emerger de la torpeur vesperal

Le voyage a ete fatigant. Je ne me souviens pas ou nous avons passe notre premiere nuit dans ce qsar du bout du monde

J'etais la pour apporter aux enfants de l'ecole le reve et les lumieres de la culture europeenne. J' allai devenir le directeur d'une ecole a classe unique d'une quarantaine d'eleves, filles et gargons de six a seize ans. Pour les eleves et leurs parents  je suis le «maestro», le «maître». Pour la population locale, je suis le « mudir », le « directeur ». Ces titres informels, que l'usage a adoptés, vont me valoir déférence et autorité dans cette oasis nichée près des « kheneg » ou cluses, failles du Djebel Bani, dans le voisinage du cours inférieur de l'oued Dra, parfois souterrain jusqu'à son embouchure dans l'Océan Atlantique

Tôt levés le lundi matin 8 février 1960, après une nuit du sommeil du juste, nous voilà tous les deux, Monsieur Camhy et moi, dans les murs de l'école de l'Alliance. L'émotion m'étreint en entrant dans la salle de classe. Deux rangées de bancs me sourient. Le légendaire tableau noir est accroché à sa place ; il est le fidèle miroir de tout un savoir qu'il transcrit et transmet de génération en génération. Monsieur Camhy tente de me calmer de sa voix douce et de son verbe magique, quand je le vois à son tour trembler comme une feuille d'automne, emporté par un subit émoi. A présent, c'est moi qui le soutiens, lui, le dévoué protecteur de nombreux instituteurs qu'il a installés dans les bleds égarés de l'Atlas et des vallées où pousse l'arganier du Sous. Nous retrouvons tous les deux nos esprits. Nous décidons d'aller respirer un peu d'air frais à l'ombre des palmiers-dattiers d'un jardin, qui est juste en face de l'école

Ce matin-là, le soleil darde à plomb ses rayons sur la palmeraie et les hauteurs du Bani, rendant l'atmosphère irrespirable. J'entrevois le climat qui m'attend et auquel il faut bien m'y habituer. Je comprends du coup pourquoi les portes de cette école de l'Alliance ferment le 31 mai, avant toutes les autres écoles du Royaume.

Nous profitons de cette journée sans élèves pour inspecter les lieux et faire l'inventaire des livres, des cahiers, des différents registres et papiers administratifs, du matériel, de l'intendance et de la mallette des premiers soins

L'école de l'Alliance, un quadrilatère coquet et bien entretenu, construite avec goût dans le style de la localité par son propriétaire le cheikh Yitzhak, président d'une petite communauté de cent quarante âmes environ. Une cour à ciel ouvert, sans arbre ni verdure ni robinet d'eau courante, flanquée de latrines sur son aile gauche, forme l'ossature de cette construction autour de laquelle s'agencent, à la droite de l'entrée, mon bureau-chambre et la salle de classe, et, à sa gauche, une pièce à la fois réfectoire et salle de cours, la cuisine et l'intendance où sont entreposées les denrées alimentaires. Un mur, coupé en son milieu, sépare ce côté de l'établissement du restant de la cour. Une petite porte donne accès à cette aile, ne s'ouvrant que pour laisser le passage au ravitaillement, que le Joint envoie pour la nourriture des enfants

שירת המדבר של הבדואי

ארבעים שנות יישוב בעזה

המשטר, היחסים והערכים המוסריים

במדבר התפתחו במשך הזמן יחסי-אנוש, ערכי-מוסר, ידידות ונוהל קבלת אורחים בסבר-פנים יפות. הבדואי אינו בוגדני וגם לא כפוי טובה כמו העירוני. הוא עני, אבל ניחן בתכונות אצילות מיוחדות, שלא יסולו בפז. הוא צמא לידידות, נדיב ויודע לגמול כפל-כפליים. מבחינה חברתית ופסיכולוגית, הוא שואף להיות הטוב והמיטיב ואינו שוכח את מיטיביו, או את אלה שבאו לקראתו בעת צרה. הוא מעריך מאוד ידידים, בעיקר אלה שהגישו לו ולמשפחתו עזרה רפואית, ולא שוכח לציין זאת בפני ידידיו בכל הזדמנות. למי שהלווה לו כסף בעת מצוקה, או שיחרר אותו בערבות מבית-הסוהר, לא ישכח להחזיר טובה אפילו לבניו אחריו. הוא רגיש מאוד, זוכר חסד ונוטר איבה. יודע לאהוב ויודע לשנוא, יודע להיטיב ויודע להרע.

לגניבה, לשוד ולגזל מתייחס הבדואי כאל דרך פרנסה להישרדותו, ומבצע אותם באין-נדידה. הוא נאלץ לזלזל בחוקי המדינה המקובלים בחברה הכפרית והעירונית, כי אינם מבינים אותו, בזים לו ומתעלמים מצרכיו. הוא טוען, שלכל פשיטה לשוד הוא יוצא מחוסר ברירה, אחרת הוא וילדיו ומשפחתו ימותו ברעב בתנאי המדבר הצחיח והיבש, בעיקר בשנות בצורת.

אל המבריחים השונים שעוברים בלילות דרך מחנהו בדרכים עקלקלות, הוא מתייחס כאל פושעים שמצווה לקחת מהם כדי לחיות, אף-על-פי שהוא עלול לשלם על כך בחייו, אם יש ברשות המבריחים נשק.

הבדואי לא ייצא לשוד מתוך קלות דעת, בלי נשק. החוק והמחוקק דואגים רק כיצד למנוע ממנו לגנוב, לשדוד ולגזול, הוא אומר, אבל אינם דואגים למחייתו, להשביע רעבונו ורעבון ילדיו. לכן אי-אפשר להתחשב בחוק, אומר הבדואי.

במשך השנים הוא פיתח תנאי מילוט במדבר, אשר מסייעים לו. לא אחת רודפים אחריו ומשיגים אותו, אולם מסתפקים בכך שהצליחו להבריח אותו בחזרה אל תוך המדבר.

שירת המדבר של הבדואי

לשירת המדבר של הבדואי משמעות מיוחדת, שקשה להעבירה לקורא שלא נזדמן לו לשמוע אותה במדבר, ביום או בלילה. יש הבדל רב בין שירת הערבי העירוני או הפלח, לבין שירת הבדואי היושב על גמלו או על סוסו האציל, מלא גאווה, בהשבת המרחב, נהנה מהחופש לשלח קולו למרחקים ולבטא את רחשי ליבו בשירה רוויית געגועים לאמו, היפה בנשים, או לעג לצבא התורכי המחפש אותו בין צוקי הסלעים; שם גדודים לא ימצאוהו. הוא שר בלחן מונוטוני, אבל במלים מותאמות למצב רוחו. שירת הבדואי היא שירה שלוחה למרחקים מחזירי הד. את שירתו הוא מלווה בכינור עם מיתר אחד ומנגינתו המונוטונית עולה ויורדת.

אחד השירים המקובלים עליהם הוא שירת יוסף התמים, בעל-החלומות, אשר פונה אל אביו, מתפאר בפניו ואומר: "אבא, מי ישווה לי ומי ידמה לי. אחד-עשר כוכבים סוגדים לי". ואביו משתיק אותו, מתרה בו ואומר לו: ״שתוק בני, ואל תפתח פיך בפני אחיך, פן יתנכלו לחייך".

דואטים רבים יש בשירת הבדואי, בחלקם פרי המצאתו ובחלקם עם תוספות משלו, וגם מקאמות להוריו או לראשי השבט ולאחיו הגדולים, כשהוא עוטר להם הילת גבורה, כבוד ותהילה. בשירתו שמחה וצער, שנאה וקנאה, אהבה וערגה. יפה היא שירתו המיוחדת למי שמבין ולמי שמאזין לה בדמי הליל, והיא אינה מופיעה בתקליטים.

לאוהלו קורא הבדואי "בית", או"בית-שער". הוא אינו מוכן להחליפו, לא בבית העירוני ולא בבית הקבע של הפלח המלוכלך ומלא הפרעושים, שבו הוא ישן יחד עם בהמותיו, ואינו יכול להחליפו פעמיים-שלוש בשנה, כפי שעושה הבדואי באוהלו כשהוא חש כפרעושים.

את יריעות אוהלו אורגות הנשים משיער עזים חלק לגג האוהל, זאת בשל תכונת שיער העזים להיאטם כשהוא נרטב. את דפנות היריעות ארגו מצמר כבשים, אשר אוגר חום וחוסם בפני רוחות קרות. את האוהל הוא תומך בשלוש שורות של עמודי-עץ. את מקום האוהל קובעים הביטחון והעצמאות, וגם הנוחות.

חיי-המדבר אינם חיים של הפקרות, שבהם איש כטוב בעיניו יעשה. הם מושתתים על מוסכמות, על מבנה חברתי, ועל שיפוט הקובע שכר ועונש.

זרם‭ ‬ההשתלבות‭ ‬של‭ ‬היהודים‭ ‬בחברה‭ ‬המרוקנית ‭ ‬1967-1956 יגאל‭ ‬בן־נון‭,

יגאל בן נון 2

מכיוון שהצטייר כפרו־ישראלי, המלך חסן השני נחשד בבגידה בעניין הערבי. על הקירות הופיעו כתובות שנכתב בהם במקום חסן השני "חזן השני". שר הפנים הקולונל מוחמד אופקיר הציב שוטרים מול בתי יהודים להגן עליהם. עיתון האיסתיקלל בשפה הצרפתיתl'Opinion בעריכת עו"ד מוחמד ברדה פרסם קטעים מן "הפרוטוקולים של זקני ציון" אף שהוא ידע שהטקסט הוא זיוף גס. גם עיתון הקומוניסטים ועיתון "המפלגה הדמוקראטית לעצמאות" פרסמו קטעים מן הפרוטוקולים. בעיתונות המרוקנית התפרסמו מידי יום רשימות סוחרים יהודים עם כתובותיהם ובקשה להחרים בכל מקום את סחורותיהם. אישי ציבור מוסלמים שהיו ערים לאווירה הציבורית המתוחה במדינה וחסו על ביטחון היהודים פנו לאישים יהודים והציעו להם להגיב ולהביע את נאמנותם למרוקו על־ידי גינוי המתקפה הישראלית. בין הפונים היו שר האוצר מוחמד דואירי, עבדרחמן ראדי, פתחאללה ואעללו ועבדלחק תזי.

עורך ביטאון האיסתיקלל L'Opinion פנה לפעיל השמאל חיים בניסטי שלמד אתו בפריס וביקש ממנו ליזום פעולה לשינוי האווירה. בניסטי פנה לעורך הדין לאון אלמעלם שעבד בפיקוח על הכנסות המדינה ויחד פנו למזכ"ל מועצת הקהילות, דוד עמר, והציעו להגיב בשם המועצה. דוד עמר סירב להגיב בטענה ששר הפנים מוחמד אופקיר ביקש שלא להגיב. הפעילים הקומוניסטים אברהם צרפתי, ג'ו לוי, סימון לוי ובן־זימרה ניסחו מסמך שכוונתו הייתה להוכיח לציבור המוסלמי שהיהודים הם אזרחים נאמנים למדינה. הם שלחו נציגים לערים שונות וקיוו לכמאתיים חתימות, אולם, היהודים לא הסכימו לחתום אף שהנוסח שונה פעמים אחדות. לבסוף, חתמו על המסמך רק שמונה איש כולם מן השמאל ורובם מן המפלגה הקומוניסטית בהם רלף בן־הרוש, ג'ו בן־דלכּ, חיים בניסטי, לאון אלמעלם, ג'ו לוי, סימון לוי, עורך הדין רנה אוחנה, יצחק סבג ואברהם צרפתי. היוזמים מסרו את ההצהרה לסוכנות הידיעות המרוקנית Maroc Arabe Presse, והרדיו שידר מיד את ההודעה.

ההודעה לעיתונות פתחה בהקדמה: "קבוצת מרוקנים יהודים (מרצים, מהנדסים, רופאים ומשפטנים) מציעים לקדם את האחדות הלאומית במטרה לפתח תודעה לאומית מלאה בקרב המיעוט היהודי המרוקני על בסיס העקרונות המוצהרים במסמך להלן". אחרי שהחותמים הצהירו על נאמנותם לאומה המרוקנית הם גינו את פרסום הפרוטוקולים של זקני ציון בעיתונות המרוקנית בשפה הערבית. מיד לטחר מכן גינו את המתקפה הישראלית נגד ארצות ערב, את מדיניות ההתפשטות שלה, את סיפוח השטחים החדשים ואת התנהגות חיילי ישראל שגרמה לבריחה חדשה של פליטים פלסטינים. החותמים ביקשו לקיים הפרדה בין יהדות לציונות והוקיעו בהרחבה את מעשיה של התנועה הציונית החל משנת 1918 נגד הפלסטינים. הם הדגישו את סירובם להעניק לציונות את הזכות לקבוע מדיניות לכלל היהדות העולמית. לדבריהם: "הציונות לא רק שלא פתרה את הבעיה היהודית אלא סיבכה בחריפות את עתיד היהודים בעולם, עיוותה את נתוני הבעיה והוסיפה קשיים חדשים". ישראל אינה יכולה להיות אף "מולדת שנייה" עבור יהודי מרוקו. לדברי בניסטי המסע האנטי יהודי נפסק לחלוטין עם פרסום ההצהרה בעיתונות המרוקנית ובעיתון 'לה־מונד' בפריס. כתוצאה מכך ועידת האיסתיקלל שהתכנסה באותם ימים לא קיבלה שום החלטה בנושא המלחמה.

לעומתו טוען ארמן סבח שלא העצומה הרגיעה את ההמון המרוקני. מהומות נגד היהודים נמנעו רק בזכות פעילותו התקיפה של מוחמד אופקיר בתפקידו כשר הפנים. בחודש יולי התקיימה ישיבה במשרדו של כרים עמרני, מנכ"ל הרשות הלאומית לפוספטים. במשרד נכח גם סם בן־הרוש המנהל הפיננסי של הרשות ופעיל המפלגה הקומוניסטית שחבריו היו בין חותמי גילוי הדעת נגד ישראל והציונות. ארמן סבח שעבד כארבעה חודשים ברשות נכנס למשרדו של המנכ"ל ובידו עיתון האיסתיקלל L'Opinion והציג את העצומה שהתפרסמה בו. עמרני הגיב בכעס והאשים את חותמיה בבגידה ביהודות וכינה את המעשה כביזיון שאינו מוסיף כבוד לקהילה היהודית. לדעת סבח, הרחוב המרוקני הבין בפשטות שאין טבעי יותר מכך שהיהודי ירגיש זיקה חיובית לישראל למרות שהם לא יצהירו על כך בגלוי. מפי דריס מחמדי, מנהל הקבינט המלכותי, נודע שהמלך כעס על הפרסום לא בגלל גינוי ישראל אלא כיוון שההודעה לא הזכירה את נאמנות חותמיה ואת נאמנות הקהילה היהודית למלך. מחמדי ביקש להכחיש את הפרסום באמצעות השר מג'יד בן־ג'לון. יחד עם זאת, מציין סבח, אחרי המלחמה "הרגשנו שעצם ישיבתנו במרוקו הוא עניין זמני ושבמוקדם או במאוחר כל היהודים יעזבו. הילדים שסיימו את לימודיהם התיכוניים נסעו לצרפת וההורים הצטרפו אליהם בהמשך".

לסיכום, הצטרפות מרוקו ל"איחוד הדואר הערבי", ניתוק קשרי הדואר בינה ובין ישראל אחרי הקמת ממשלת השמאל ב24- בדצמבר 1958, והקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכון הם מן הגורמים המכריעים שפגעו בסימביוזה היהודית־מוסלמית במדינה. אמנם הזרם ההשתלבותי לא פסק והמשיך להתקיים עד אחרי מלחמת יום הכפורים, אך החשש והדאגה ברחוב היהודי הלכו והתחזקו. באותה עת, תהליך הערביזציה הלשונית גבר והדאיג את צעירי היהודים. השלטונות מימנו לימודי סטודנטים יהודים באוניברסיטאות זרות, אולם הסטודנטים חשו שההזדקקות לשירותיהם עלולה לחלוף ביום מן הימים. באותה עת החלו להישמע רינוני קינאה נגד קבלת יהודים למשרות בכירות במנהל הציבורי. יהודים דיברו על נומרוס קלאוזוס בלתי מוצהר, אך מורגש. ביטחונם העצמי של היהודים התערער ככל שהתהדקו יחסי השלטונות עם העולם הערבי וככל שגברה ההסתייגות מן המערב. פסיכוזת הנטישה הלכה וגדלה ככל שהתרבו העזיבות. בדרכו החוצה סחב כדור השלג את אחרוני המתלבטים וחיסל סופית את רעיון ההשתלבות בחברה המרוקנית שהאמינו בו רבים. אפילו המכתבים שקיבלו יהודי מרוקו מקרוביהם בישראל על המצב הקשה, על מחסור בעבודה, ועל תחושות האפליה, לא הצליחו לבלום את הפסיכוזה, אלא רק להאט אותה לפרקי זמן קצרים. החברה המרוקנית הפוסט־קולוניאלית ניהלה אורחות חיים שהדת תפסה בהן מקום חשוב ותרבותה נשענת על הווי מוסלמי. מצב סוציו־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כבארצות המערב הקלסיות שלאחר המהפכה הצרפתית. עם נקודת מוצא זו, כל ניסיון להתגבר עם בעיית קיומה של קהילה יהודית בקרב חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם חלק מן השכבה היהודית המשכילה ניסה להתעלם זמן מה מן הבעיה בלהט ההתלהבות מן העצמאות, אך ההתפכחות לא איחרה לבא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערבית דמוקרטית ובין האחווה הכלל ערבית שנשבה ממזרח, אך הדי הפן־ערביות והפן־איסלמיזם לא פסחו על מרוקו. תהליך המרוקניזציה והערביזציה של המינהל והצטרפותה של מרוקו לליגה הערבית הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי שמעמדם של היהודים במדינה העצמאית יהיה זהה או דומה למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־דמוקרטיות.

בין החששות להתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים יש להציב כמובן גם את הסכסוך בין ישראל לארצות ערב. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי אצל היהודים. גם אם לא קרא דבר בימי מבצע סיני ב1956- במוקדם ובמאוחר הסכסוך היה עלול לחדד ניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודים היה נפגע. קורות היהודים ברוב מדינות ערב לא היה מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו. לצד חדירת הנושא המזרח־תיכוני למערכת היחסים היהודית־מוסלמית במרוקו, התעורר עוד חשש לאיבוד היתרונות שהושגו בעבר בהשוואה למוסלמים. בלימת יתרונות אלה על־ידי אימוץ הערביזציה איימה לגרום, במוקדם ובמאוחר, לאיבוד העדיפות בקבלת משרות ניהול שהושגה מכוחה של ההשכלה הצרפתית. בקרב בעלי המקצועות החופשיים ובחוגי הבורגנות גברה תחושת החרדה שכן נדרשו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה, אליה נפתחו בצימאון רב, ובין תהליך ערביזציה צפויה, שתביא אתה מטען תרבותי־מוסלמי שיד היהודים תהייה בו על התחתונה. החשש מאיבוד היתרונות החינוכיים עקב הערביזציה הצפויה הכניס את הקהילה למצב של חוסר נוחות כרוני שהלך והתעצם. כיוון שמרוקו לא יכלה להבטיח עתיד טוב יותר לאזרחיה היהודים במדינה ערבית־מוסלמית לא נותרה אלא דרך הנטישה. רוב יהודי מרוקו הבינו שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן־ברוך, שלא היה בין חסידי זרם ההשתלבות, ציין: "איך ניתן להאמין בתמימות שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שהפסאדה של תרבות צרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקני, בעיני ראשיו ומנהיגיו. איך לא תדחה המדינה גוף זה. שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות, היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נשארה יחסית אילמת בשל הנאמנות הכפולה. כדוגמת עמדותיו של דוד עמר, נאלצו היהודים בהזדמנויות שונות לומר דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקנית וגם לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית־ישראלית לא הייתה אידאלית מבחינה זו אך הייתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה ערבית־מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה.

ספרו של הסוציולוג היהודי צרפתי ממוצא תוניסאי אלבר ממי: "דמותו של נכבש ודמותו של כובש" שפורסם בשנת 1957 השפיע ללא ספק על האינטליגנציה היהודית במרוקו העצמאית. ברם בראשית שנות השבעים ממי מצא לנכון להתייחס למונח הטעון "יהודים-ערבים" שהחל להופיע באותם ימים בעיתונות הצרפתית. לדבריו: "אני נדרש לאומר את הדברים באופן ברור יותר: הדעה הרווחת על החיים האידיליים של היהודים במדינות ערב אינה אלא מיתוס. האמת חייבת להיאמר, כיוון שמכריחים אותי לאומר זאת, היינו קודם כל מיעוט בסביבה עויינת. ככאלה היו לנו כל הפחדים והמועקות וגם תחושה מתמדת של שבירות אופיינית לחלשים". שינוי הדרגתי זה שחל במשנתו של ממי מקביל לא מעט לגורל התפתחותו של רעיון ההתבוללות היהודי בחברה המרוקאית. יחד עם זאת יש לציין שדור המשפחות שחי במרוקו העצמאית עזב מדינה זו ללא מרירות וללא טינה ושמר לה פינה נוסטלגית בליבו.

תולדות יהודי מרוקו היא היסטוריה שהגיעה לקיצה. כותב קורותיה יודע מראש מה היה גורלה. עם זאת ניתן להשתעשע בשאלות היפותטיות כגון מה היה קורה לקהילה זו אילו לא פעלה בה רשת ישראלית שניסתה להוציא ממרוקו משפחות באופן מחתרתי תוך העלמת עין מצד השלטונות. מה היה קורה לצעירי הקהילה אם לא היו פועלים בה באופן דיסקרטי תנועות נוער ישראליות ומה היה משתנה אם ארגונים יהודיים בינלאומיים לא היו נוטלים על עצמם לדאוג לזכויות היהודים בפני שלטונות מרוקו כולל בתחום ההגירה. האם זרם ההשתלבות בחברה המרוקנית היה זוכה להצלחה סוחפת יותר? האם שלטונות מרוקו היו ממשיכים להרעיף הטבות ליהודים כדי לגרום להשארותם במדינה? לאחר מעשה ובראיה לאחור ניתן לומר במידה רבה של ודאות שמהלך הדברים לא היה משתנה מהותית וגם ללא ההתערבות החיצונית של ישראל ויהדות העולם הקהילה היהודית במרוקו העצמאית נידונה לחיסול גם אם חיסול זה היה מתעכב בעשור נוסף. הסכסוך הישראלי ערבי ואיבוד היתרונות עקב הערביזציה של המנהל היו מכריעים את הכף. אך עשור זה יכול היה להיות קריטי באשר לגורלם של המשפחות שעלו לישראל. הם יכלו להגיע אליה בשנות השבעים ולא בימי הצנע של ראשית שנות השישים וגם היו מגיעים למולדתם החדשה עם מטען כלכלי ותרבותי גדול יותר שהמדינה המרוקנית העצמאית העניקה להם באותם ימים בנדיבות רבה.

דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית

ברית מספר 23

דן אלבו – ארבעה סיפורים בשבח החסיד אברהם בן שטרית

רבים בקהילת וואזן, הקדישו עצמם לפעילות של גמילות חסדים. נינו של כהר״ר יעקב שטרית, מרבניה הדגולים של קהילת וואזן בתחילת המאה הי״ט, נמנה על אלה. אברהם בן שטרית שנקרא בפי כל ברהם ולד סימי, [אברהם בן סימי, בגלל צדיקותה של אמו], בנוסף ליתר עיסוקיו, שימש בהתנדבות בתפקיד מחלק הלחם ביום ששי, מחלק הסיוע הכספי של הקהילה שנמסר בחשאי מידי שבוע לנצרכים ומחלק החמין ביום שבת בתקופות ההילולה. קדמו לו בתפקיד החסיד דוד סייג, והחסיד יצחק דהן, שמלאו את התפקיד שנים רבות בתחילת המאה העשרים. אברהם בן שטרית נהג מידי שישי בימי הקיץ החמים ובימי החורף הגשומים, לעבור בין בתי היהודים ולאסוף חלות חמות שאך זה הגיעו מהמאפיה הציבורית – לפראן, ולהעבירם לידי הנצרכים. החסיד אברהם בן שטרית סובב בשכונות העיר, עבר בין בתי היהודים, קבל שתי חלות ממשפחה זו וחלה ממשפחה זו, ומשנתמלא הסל, צעד לעבר הפונדקים חילק את החלות לנצרכים, וחוזר חלילה. משום שוואזן מלאת ירידות ועליות, בכל סבב איסוף וחלוקה נדרש ממנו מאמץ רב. כך, כל יום שישי, מידי חודש בחודשו, שנה אחר שנה, לא החסיר ולו פעם אחת את מפעלו למען עניי הקהילה. בהתקרב ימי ההילולה, בל״ג בעומר ובט׳׳ו באב, נהגו להגיע אביונים מכל רחבי מרוקו לוואזן, שבועיים לפני ההילולה. עולי רגל אלה, שוכנו בבתי הכנסת. על פי סדרי הקהילה, בימות החול נהגו לאכול בחדר האוכל של ״אם הבנים״ שבמטבחו בושלו מספר מנות כמניין האורחים, במימון קופת הקהילה. בימי שבת נהוג היה שכל אחת מהמשפחות האמידות והבינוניות מכינה שני סירי חמין, סיר בשבילה וסיר עבור עולי הרגל העניים מהערים האחרות, שדרו בבתי הכנסת. אברהם בן שטרית היה סובב בין שכונות העיר, לוקח סיר חמין אחד ומעלה אותו לבתי הכנסת, כך סיר ועוד סיר עשרות פעמים, עד שכל האביונים שבאו להילולה אכלו ארוחה שבת לשובעה, ומשסיימו האביונים לאכול, השיב, סיר סיר לבעליו ורק אחר כך פנה לסעוד סעודת שבתו עם בני ביתו.

אברהם בן שטרית נודע לא רק בחסידותו אלא גם בצניעותו. אברהם היה מן השותקים ולא מן המדברים. דוברי אמת בקהילה סיפרו, שהצדיקות שלו נודעה לישמעאלים ופעם אחת ביקש רשע אחד, מושל חדש שמונה על ידי הסולטאן, לבזוז את הקהילה, ועכבו בעדו השורפה של וואזן, שהכירו את היהודים מדורי דורות, ואמרו לו, יש צדיק אחד בקרב היהודים שבזכותו העיר מתקיימת, ואם יינזק, תינזק העיר כולה משמיים. אמר להם המושל הרשע, אבזוז את היהודים ובו לא אפגע. ענו לו העולמה, אנשי הדת שלהם, אם תפגע ביהודים ייפסקו צדקותיו, והשמים ייפלו עלינו, כי הצדקות שהוא עושה עם היהודים בני דתו מחזיקות את הברכה מעל העיר כמו חופה מעל ראשו של מלך. משראה כך, חזר בו הצורר מרצונו, שכן, חשש שאם לא ירד גשם במועדו, יתאחר היורה או יידל המלקוש יאשימו אותו אנשי העיר, בפני המלך שבגינו נפרעו בהם משמים. השם נפשנו בחיים, יחיינו – שבזכות החסיד הזה ניצל ישראל מידי אותו רשע.

שמעתי ממרדכי בן וואעיש ז׳׳ל, שבאחת ההילולות בתחילת שנות החמישים, ימים מספר לפני ל״ג בעומר הגיע לוואזן רב ממראכש. ברדתו בתחנת האוטובוסים במרכז העיר ה – סה. טה. אם. – פגש בו החסיד אברהם שטרית והחליפו מלים זה עם זה. אמר לו הרב, כי הוזמן' להתארח אצל אחד מגבירי הקהילה ונקב בשמו. אברהם בן שטרית הציע ללוותו לבית מארחו, כשהגיעו לבית הגביר מצאו אותו נעול. שכניו סיפרו, שאותו הגביר נדרש בדחיפות לנסוע לקניטרה וישוב עם משפחתו בערב. אמר לו החסיד אברהם שטרית, יש בפנינו שתי אפשרויות, שאלווה אותך לבית נשיא הקהילה אליהו אלחדד שידאג לאירוח שלך בביתו או בבית אחד מחברי המעמד, או שתבוא לביתי. ענה לו הרב, ״הגם שהדבר יהיה עליך לטורח, לבי אומר לי להיעתר להזמנתך, דווקא״. לקח אותו החסיד ברהם וולד סימי לביתו, ערך לו סעודה והציע לו מיטה. לאחר מנחה וערבית ניגש הרב לנוח מתלאות הדרך. בעודו נח, בא שליח מטעם הגביר וביקש אלפי סליחות בשמו של אותו גביר על שנעדר מהבית, בגלל שנדרש לנסוע מפאת פיקוח נפש לקניטרה, לאחר דברי ההתנצלות ודברי הנימוסין ביקשו השליח להתלוות אליו לבית הגביר. ענה לו הרב, "איני יכול לפגוע בכבוד מארחי, שכבר הכניס אותי בצל קורתו, השקה אותי, הזין אותי ממזונותיו, ולונה רעייתו שתחיה האירה לי פנים, איך אוכל להפנות לו עורף ?״ בדרכו לתחנת האוטובוס בתום ההילולה, סיפר אותו רב לבית משפחת נחמיאש ממראכש לרבה הראשי של קהילת וואזן השד׳ר מארץ ישראל, אליהו בן מלכא מרקדו: ״אפילו שמלכתחילה לא באתי להתארח בביתו, כשראיתי את היהודי הזה, ידעתי ללא פקפוק, שהוא יתלוש את מצוות הכנסת אורחים. משמיים נרמזתי שיבוא איש אחד לקבל את פניי. נתגלגלו הנסיבות והאיש שראיתי בחלומי בא, ולא יכולתי לקחת את המצווה ממנו כנגד רצונו של בורא עולם. נשמעתי ללבי, ולא נכזבתי. רק כשהתארחתי בביתו שמעתי מאנשי העיר את שבחיו וזכויותיו של החסיד הזה, ועל כל המצוות שערם בעולם הזה. אשרהו ואשרינו, וצדקה תהיה לנו ויעתיר בעדנו במצוותיו לפני הא-ל.״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר