ארכיון יומי: 3 בספטמבר 2015


יהודי מרוקו בתום מלחמת־העולם השנייה תקריות בלתי צפויות

קהלה קרועה

תקופת מלחמת־העולם השנייה נטבעה בזיכרון היהודים בגוראמה כתקופה קשה במיוחד. מושל צעיר ונוקשה, מולה, הגיע לעיירה וכנראה בשל מיקומה האסטרטגי הורה להכשיר במקום שדה תעופה. שטרית מתארו כמי שנגע במקומיים, רובם יהודים ומיעוטם ערבים, באכזריות רבה. הוא מציירו כלובש מדים נאציים הנוהג במקומיים כאילו היו שבויים במחנה ריכוז גרמני. בספרו של שטרית אין הבחנה בין תקופת וישי במרוקו, שהסתיימה בסוף 1942, לבין קצה של מלחמת־ העולם, בשנת 1945. התמורה רק נרמזת אולי דרך העובדה, כי בזיכרונם של יהודי המקום התחלף מולה הווישיסטי במפקד חדש אחרי הפלישה האמריקנית או מאוחר יותר.

במקום לא פרצו תקריות אנטי־יהודיות, אך האכזבה היתה רבה משהתברר כי המושל החדש, דובארי, הוא נוקשה וקיצוני מכל קודמיו. גם בגוראמה לא עורר אפוא קצו של שלטון וישי תחושה של רווחה וביטחון ליהודים.

בימי שלטון וישי ומיד לאחריו התחולל מעין תהליך של התפכחות בקרב יהודי מרוקו. כרגיל בשעות משבר עלו אל פני השטח תופעות שאולי היו נותרות מוסוות בימי שגרה, והציבו מול עיניהם של היהודים אמיתות על מצב יחסיהם עם הצרפתים והמוסלמים. לא ניתן היה להתעלם מן הקרע המוכח בין השלטון הצרפתי הרשמי, שנעשה בעל־בריתם של הנאצים, לבין היהודים בעולם כולו, כולל יהודי מרוקו שתחת שלטון וישי. השפעת הקרע אולי לא ניכרה בנקודות היישוב הנידחות ביותר במרוקו, אך במרכזים קטנים ואף רחוקים יחסית, כמו גוראמה, הוא היה ברור. גם היחסים עם המוסלמים – התברר באותה שעה – נתונים היו בתהליכי תמורה ושינוי שחייבו עירנות והערכה מחדש. מקץ שלושים שנות כיבוש צרפתי לא נשמר מעמדם ההדדי של הרוב והמיעוט כבתקופה הטרום־קולוניאלית. מעבר לכך, מלחמת־העולם החדירה לתוך מרוקו את עולמה המסוכסך של אירופה וחשפה את האוכלוסייה המקומית להשפעות שלא הכירה או שהטביעו עליה לפני כן רק חותם קלוש.

המלחמה גם פתחה מחדש את שאלת מעמדה הפוליטי של הארץ. בין שדובר על כך במפורש ובין שלא, ניתן היה לחוש שמדוקו חדלה להיות נחלתה הקולוניאלית הבטוחה והבלעדית של צרפת. גם מעצמות אחרות לטשו אליה עיניים, ואף שלא התכוונו לכבוש אותה לעצמן נעשתה עינן צרה בשלטונה של המעצמה שכשלה במבחן המלחמה. בראש ובראשונה הבחינו בכך העילית המרוקנית ותנועת השחרור המקומית, שהחלו לתסוס באותה עת. צרפת נכנסה למגננה במרוקו, כמו במקומות אחרים באימפריה הקולוניאלית שלה, ויחסם הנוקשה של הצרפתים כלפי יהודי מרוקו אחרי הפלישה האמריקנית לא היה אלא פרק זעיר ולא מפואר בתולדות ראשיתה של תקופת מגננה זו.

תפוצה אחרי המלחמה

משנודעה שואת יהודי אירופה ליהודי מרוקו השתנתה תפישתם את עצמם ואת סביבתם. גם יהודים במקומות אחרים החלו להתבונן ביהודי מרוקו באופן שונה ולקשור עמם קשרים חדשים. יכולתנו לצטט עדויות על התקריות האנטי־יהודיות בקזבלנקה אחרי הפלישה האמריקנית היא עצמה פרי השינויים האלה שחלו בתקופת המלחמה. חלק מן העדויות נשמר בארכיונים בירושלים, עיר שאליה שוגרו כדי לעורר את התנועה הציונית למצב היהודים במרוקו. היקפן הוא חסר תקדים במסורת השתדלנות של היהודים המקומיים, וגם מענן אינו שגרתי. קריאות לעזרה שכתבו יהודים מקומיים לפני כן לא היו ארוכות והן שוגרו לאישים ולארגונים יהודיים בבירות המעצמות הקולוניאליות, בעיקר צרפת ואנגליה. אך מה יכלו לעשות מנהיגים יהודים מקומיים בעיצומה של מלחמת־העולם, שעה שיהודי צרפת היו נתונים לרדיפות קשות ובריטניה היתה שרויה בעיצומה של מלחמה על חייה? בתקופה זו החלו לבלוט לדידם שני מרכזים יהודיים חדשים כמקור פוטנציאלי לסיוע: המרכז האחד היה היישוב היהודי בארץ־ישראל, והאחר – יהדות ארצות־הברית.

היישוב היהודי בארץ־ישראל היה שרוי מחוץ לטווח פעולות האיבה ונראה משגשג בתקופה קשה זו. הוא נבדל משאר התפוצות בכך שייצג את הציונות, תנועתם הלאומית של היהודים. ליהודי מרוקו היו כבר קשרים מורכבים עם התנועה הציונית. בעקבות הקשיים בתקופת המלחמה ביקשו הפרו־ציונים המקומיים להדק את קשריהם עם היישוב בארץ־ישראל ולקבל סיוע מן המוסדות הלאומיים. ערב פרוץ מלחמת־העולם ניכרה תסיסה ציונית מסוימת בכמה קהילות ואף התעורר בהן דחף לעלייה. עתה, משאפשר היה לחדש את הקשר, חזרו הציונים המקומיים לבקש סרטיפיקטים.17 אבל הציפייה מן היישוב בארץ־ ישראל לא הצטמצמה להגירה למרכז הלאומי. הציונות, כמו התנועה הלאומית המרוקנית, הציבה בפני אוהדיה חזון של שחרור ועצמאות ורבים מן היהודים במרוקו, שהיו נתונים תחת רושמה של תקופת דיכוי, גילו אז לראשונה את הציונות כתנועה המציעה דרך חיים חלופית למציאות קיומם. כתוצאה מכך חדלה הציונות להיות זרם שולי בחיים היהודיים הציבוריים במרוקו והחלה להתקדם למרכזם.

המעניין הוא שבאותה תקופה החלו מוסדותיה המרכזיים של התנועה הציונית לגלות גם הם לראשונה עניין של ממש ביהודי מרוקו. הידיעות על השמדת יהודי אירופה עוררו ביישוב היהודי חרדה לגורלו. מאילו מאגרים אנושיים יתפרנס לאחר אובדן מרכזי היהדות ההמוניים? העיניים הופנו לתפוצות בארצות האסלאם, ומרוקו בלטה כתפוצה היהודית הגדולה שבהן.18 לראשונה בתולדות הציונות תפסה מרוקו מקום בתוכניות העלייה של קברניטי היישוב, ומכאן ואילך לא איבדו הם את העניין ביהודיה, שרובם היגרו בסופו של דבר לישראל בשלושה גלים גדולים – 1949-1948 (כ־20,000 נפש), 1956-1954 (כ־60,000 נפש) ו־1964-1961 (כ־100,000 נפש). באופן זה עברה הגדולה שבתפוצות היהודיות בארצות האסלאם ברובה למדינה היהודית. התנועה הדמוגרפית המרשימה הזו החלה במגעים האינטנסיביים הראשונים שנקשרו בשנות המלחמה ומיד לאחריה בין שליחים ארץ־ישראלים לתנועה הציונית המקומית.

במקביל לגילוי ההדדי בין יהודי מרוקו למרכז הלאומי־היהודי בארץ־ישראל התרחש תהליך גילוי הדדי גם בין יהודי מרוקו ליהודי אמריקה. פשר העניין של יהודי מרוקו באחיהם לדת באמריקה ברור: בעוד צרפת כשלה במבחן המלחמה, ארצות־הברית קנתה בה לעצמה באופן סופי את מעמדה הבכיר בעולם. היה לכך ביטוי מוחשי בנחיתה האמריקנית בחופי מרוקו ובמקום שהחלו האמריקנים לתפוס בפוליטיקה המקומית. המוסלמים והצרפתים סברו כי היהודים השתכרו מן המחשבה שדווקא להם, אנשי המיעוט, הילידים ובני החסות, יש אחים לדת בעלי עוצמה במעצמה המערבית העולה. לא לחינם צוטט לעיל המוח׳זיני אומר ליהודים, ״אתם חושבים שאמריקה, שעתה הגיעה, היא האל הטוב שלכם?״

אם המניעים לעניין שגילו עתה יהודי מרוקו ביהודי ארצות־הברית היו ברורים, הסיבות לגילוי יהודי מרוקו על־ידי היהודים האמריקנים היו מורכבות יותר ופחות ברורות מאליהן. תחילת העניין נעוצה במעמדה הגיאוגרפי של מרוקו. כשם שבתקופת גירוש ספרד מצאו בה יהודים רבים מקלט ראשון בשל קרבתה לאירופה, כך היה גם בתקופת מלחמת־העולם השנייה. פליטים יהודים חצו את מצרי גיברלטר וניסו למצוא להם מפלט ביבשת האחרת. בסמוך למצרים הם מצאו את העיר הבין־לאומית טנג׳יר, ובה נקלטו כמה מאות מהם. כמה אלפים התפזרו בערי מרוקו, אך לא הצליחו למצוא מקלט בטוח תחת שלטון וישי, ורבים מהם נכלאו במחנות עבודה במדבר בתנאים קשים. אחרי המלחמה עיבדו בעלות־הברית תוכנית להקים בפדאלה שבמרוקו מחנה מרכזי לפליטים שמצאו עד אז מקלט בספרד." בעיית הפליטים היהודים במרוקו תפסה לכן מקום בפעולות העזרה ליהודי אירופה שניהלו ארגונים יהודיים אמריקניים בתקופת המלחמה. אגב כך נוצרו קשרים ראשונים בין אנשי הממסד היהודי־ האמריקני, במיוחד זה של הג׳וינט, הארגון הפילנתרופי המרכזי של יהודי ארצות־ הברית, לבין כמה מאנשי העילית היהודית־המרוקנית שטיפלו גם הם בפליטים.

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20◆ מוסדות תפארת מיכאל. "אור חדש

תורת אמך ◆ פרשת כי תבא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆מס'20

מוסדות תפארת מיכאל.

"אור חדש"

אתר העולמי ליהודי צפון אפריקה.

המלקט: הרב אברהם אסולין

והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו, א).

כתב הגאון החסיד רבי יעיש קריספין זצ"ל (התרס"ה). בספרו פרח שושנה, ידוע כי "והיה" לשון שמחה, והוא שאמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. יובן על פי המדרש (בר"ר א, ד), לא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר (במשלי א, כב), ה' קנני ראשית דרכו. והנה עיקר ביאת האדם האדם לזה העולם, הוא על לימוד התורה כדי לדמות צורה ליוצרה, כמו שהשם יתברך בצרוף אותיות התורה ברא כל העולמות וכל אשר בהם (ברכות נה), והווה כל הוי"ה, וכמו שאמרו הכתוב (שם ח, ל), ואהיה אצלו אמון, ודרשו רבותינו ז"ל (תנחומא בראשית א), אל תקרי אמון אלא אומן, כן האדם על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות ושמים וארץ, כדכתיב (ירמיה לג כה), אם לא בריתי יומם ולילה  חוקות שמים וארץ לא שמתי, הרי כי על ידי לימוד התורה מקיים כל העולמות.. וזה כוונת "והיה"

לשון שמחה, ונתן טעם "כי תבא אל הארץ" הזאת, ארץ חפץ זו עולם הזה שבו זכינו לקבלת התורה שנקראת אור, מה שלא זכו המלאכים העליונים, וזה אומרו "אשר", אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו לזכיה זו, "ה' אלהיך נתן לך" תמיד, כי בכל דור מתחדשים רזין עלאין בתורה. "נחלה", כמו שאמר הכתוב (דברים לג, ד), תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לאומות העולם (סנהדרין נט). "וירשת וישבת בה" תשתדל להיותה לך ירושה אמיתית, כדי לפנות מכל העסקים ולהיות כל חפצך וחשקך בה. "וישבת בה", תקבע לך לישיבה כדי להתיישב בה ולהבין ולהורות מה יעשה ישראל, כי עיקר ביאתך לעולם הזה הוא כדי ללמוד תורה, כי שלושה מעידים זה על זה: הקב"ה והתורה וישראל, והם חוט המשולש אשר לא ינתק לעולמי עד.אבל צריך אתה להשתדל כדי לחדש חידושי תורה להשוות צורה ליוצרה, כי זה עיר ביאתך לעולם הזה.

והיה כי תבוא אל הארץ אשרה' אלהיך נתן לך נחלה…  

כתב מרן רבנו יעקב אבוחצירא זצ"ל בספרו מחשוף הלבן, רמז דהבאת הביכורים שציוה הקב"ה, הוא לתקנת רפ"ח ניצוצות לבררם ולהעלותם מעמקי הקליפות. דידוע מה שכתה רבנו האר"י ז"ל, דהניצוצות  נתפזרו בכל מה 

שברא הקב"ה בעולמו באדם ובבהמות ובפירות וירקות, ואנו מלקטים ומבררים אותם ע"י אכילה שאנו אוכלים ומברכים עליהם. והנה דהביכורים הוא בירור גדול בהבאתם לכהן… ומכאן תוכחת כאשר יש לפני מיני מאכל, ואינם יודעים מה ברכתו, אז אומרים שברכת שהכל פוטר הכל, ובמקום שיכול לברר, בודאי שיברר. והיה מעה במאן דהו שהגיע למקובל הרב יהודה פתיה זצ"ל, הרב ראה במצחו שאינו תיקן ענין המאכל, שאלו הרב לפשר הדבר, ואז סיפר שפגש פרי ולא ידע האם ברכתו אדמה או עץ? ואז בירך האדמה, שגם על הצד שהפרי היינו עץ, הוא נפטר בברכת אדמה, שהרי העץ גדל מהאדמה, ואז הרב אמר לו אומנם כך נפסק בהלכה, אך הניצוצות המגולגלות בפרי לא באו לתיקונם, שצריך את הברכה שלה דיקא, וכוונת המברך, ולכן ראש הישיבה  הרב יהודה צדקה זצ"ל היה אומר כל ברכה צריך לחלקה לשלוש חלקים, לדוגמא ברוך אתה ה', אלהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה.

ולחיבת מילי דברכות הוסיף ברכת שהחיינו אין מברכים על פירות וירקות בשימורים, ולא על פירות יבשים, ולא על פירות רגילים או על ירקות קפואים, היות ולא ניכר שהם גידול מהשנה, מלבד למי שמגדלם בחצירו, או תפוח עץ הנקרא ענה שנמצא זמן מועט בשוק ואין דרך לאחסנו בקירור, וכן שעועית ירוקה וכדומה. {להסיר מכשול, ברכת אננס בורא פרי האדמה}.

ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמר גדל ובמרא ובאותות ובמופתים (כו, ח).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, והיה די לכתוב ויוציאנו ממצרים ביד חזקה, אלא "ויוציאנו ה' ממצרים", זו הצלה שמצילנו מיצר הרע וכוחותיו המצרים אותנו, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב:), לולי ה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להינצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב),צופה רשע – זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו.  "ביד חזקה" זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב), מימינו אש דת למו, וגם ניתנה בגבורות מתוך האש. ועל ידי התורה ניצול האדם מיצר הרע, כדברי חז"ל (קידושין ל:), אמר הקב"ה בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. ואח"כ רמז לג' דברים שבאמצעותם ניצול האדם מיצה"ר, כמאמר חז"ל (מנחות מג:), כל שישלו תפילין בראשו ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא. "בזרוע נטויה", כנגד תפילין של יד. "ובמורא גדול" כנגד תפילין של ראש (שנותנים מורא על רואיהם), שנאמר (דברים כח, י), וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ואמרו חז"ל (ברכות ו), אלו תפילין שבראש "ובאותות" אלו הציצית, כי הם סימן לנו ואות שאנו עובדי ה', "ובמופתים", כנגד המזוזה כמשמעה, וגם תקרא המזוזה מופת להיותה מופת 

לזוז מות ישראל, כאומרם בספר הזוהר הקדוש, שכמה כתות הקליפות נרתעות בראותם שם שד"י על פתח בית ישראל.  

ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך (כו, יא).

כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו אור החיים הקדוש, מחכמי העיר סאלי במרוקו וראש הישיבה כנסת הגדולה, ירמוז "בכל הטוב", אל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה), אין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב), "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו – שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם. "ולביתך", כי לא לנשמה לבד יגיע הטוב, אלא גם  לבית הנשמה, שהיא רוח ונפש,  שהם משכן הנשמה, כל אחד יתעדן כפי יכולתו.

ואמרת לפני ה' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (כו, יג).

כתב הגאון הדין הרב אברהם ברוך טולידאנו זצ"ל, בספרו אמרי ברוך, אפשר לבאר בדרך רמז, ע"פ מאמר חז"ל שמי שאינו מעשר מתבואתו באים העכברים, ואוכלים מתבואתו, עוד מצינו שאמרו חז"ל שהאוכל מאוכל שאכלו ממנו עכברים שוכח תלמודו. והזה שרמזה התורה בנוסח הוידוי, לא עברתי ממצותיך דהיינו שלא לתת מעשר אלא נתתי, ועל כן לא באו עכברים לאכול מתבואתי, ודין גרמא שלא שכחתי תלמודי.

וה' האמירך היום להיות לו לעם כאשר דבר לך ולשמר כל מצותיו (כו, יח).

כתב הגאון רבי מימון בן עטר זצ"ל  (התרכ"ז – התשי"ח). בספרו טעמי המקרא, אפשר לומר, כי כל המיוחד בעם ישראל שהוא עם סגולה, תלוי בשמירת מצוותיו. ואמנם עינינו ראו, שאלו שעזבו את מצוות התורה התערבו בגויים ולמדו מעשיהם, במשך שנות הנדודים הארוכות של עם ישראל, היו מבניו שנמשכו אחר תורות והשקפות שהמציאות אומות העולם ואשר חשבו לתקן בהם את העולם. אולם ברבות הימים נחלו אותם יהודים אכזבות מרות, בראותם את התנהגותם של בעלי התורות הנאורות כלפיהם בעבותות הפרעות והשמד. רק דרך התורה היא הדרך שיבור לו האדם, שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ואומנם כך ממשיך הכתוב ואומר (דברים כו, יט), ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה, לתהילה לשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך, כאשר דיבר.

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם (כז, כו).

כתב הגאון רבי אברהם אנקווא זצ"ל בספרו מלל אברהם (התק"ז – התקפ"ב), נאמר בכתוב יקים ולא יקיים לומר, שצריך כל אחד מישראל להחזיק ביד לומדי תורה. ומשמעות "יקים", יחזיק ביד אחרים. וזו תשובה לדור הזה, מלבד שאינן מחזיקים ביד לומדי תורה, אדרבא שונאים אותם שנאה עצמית ובזוים בעיניהם. ולפני כן, החשובים שבהם היו רודפים בגופם וממונם ללמד תורה לבניהם, שיזכו לבנים תלמידי חכמים. ובזמן הזה מוציאים אותם לחוץ, ומלמדים אותם חכמות חיצוניות ללמוד מלאכה לעשות משא ומתן. ונמשך מזה הרבה תקלות, עד שיוצאים לתרבות רעה ויתערבו בגויים עד שיצאו מן הכלל.

הגר  אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה (כח, מג).

כתב החסיד רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל בספרו חכמת שלמה (התרמ"ו – התשל"ו), יובן בהקדים מה שכתב הזוהר (זו"ח שיה"ש כד:), שיש בתורה שישים ריבוא אותיות, כנגד שישים ריבוא שבישראל, שכל אחד אוחז באות אחת, והתגין שעל האותיות רומזים לגרים. ולפי זה קשה, כיצד יתכן שיהיו ישראל למטה והגרים עומדים עליהם מלמעלה, וכי יתכן שיהיו ישראל יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא,

ויש לומר, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, נאחזים הגרים בישראל ובטלים בהם כמו התג שאוחז באות ובטל בו, ואז ישראל הם העיקריים. אבל אם ח"ו אין ישראל עושים רצונו של מקום, אז הגרים עומדים מישראל כדרך התג העומד מעל האות. ומעתה אתי שפיר כוונת הפסוק "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה", לפי דקאי הכא באל מקום. והזהיר ה' יתברך את ישראל שאם לא יעשו רצונו של מקום, אז תהיה מעלת הגר למעלה ממעלת ישראל, וממילא ישראל "תרד מטה מטה" ח"ו.

מילי דמנהג: מנהגנו בכל מילי דברכות לענות ברוך הוא וברוך שמו, גם על ברכות שיוצאים בהם ידי חובה.

וכתב הרא"ש המקור לכך במסכת יומא (עמוד לז), תניא רבי אומר "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלוהנו" (דברים לב, ג), אמר להם משה לישראל – בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר. "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), אמר להם נביא לישראל. בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ובשו"ת יפה שעה (או"ח סימן יט), כתב שהוא מנהג תאפילאלת הם ואבותיהם, ואבות אבותיהם ורבותיהם זצ"ל וזיע"א. וכך כתב סבא דמשפטים הגאון הרב יעקב אביחצירא בספרו שערי ארוכה (אות כג). וכ"כ בשו"ת מעט מים עטיה שמנהגנו לענות ב"ה וב"ש, גם 

בברכות שיוצאים ידי חובה. וכ"כ בשו"ת מקוה המים (ח"ו או"ח סימן יד), וכן בספרו השיב משה (סימן י עמוד 64), וז"ל שהעיקר כדעת מרן (או"ח סימן קכד ס"ה), וז"ל על ברכה שאדם שומע בכל מקום, אומר ברוך הוא וברוך שמו.

והם דברי הטור בשם אביו יעו"ש, ודלא כדברי המגן אברהם, שכתב שדוקא ברכה שאינו יוצא בה ידי חובה. אלא על כל ברכה שאדם שומע חייב לענות ב"ה וב"ש, שכן מורה דיוק דבריו ז"ל שהאריך לכתוב. על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ב"ה וב"ש ולא היה מספיק לומר על ברכה עונה ב"ה וב"ש, אלא הוסיף להדגיש שאדם שומע בכל מקום וכו'. ובספר נתיבי עם (סימן קסז), וז"ל ואנן בדידן מנהגנו בירושלים לענות על כל ברכה גם על המוציא, וקידוש, גם על שופר ומגילה, כיון שמרן פסק להלכה שצריך לענות בהוב"ש בכל ברכה. 

וידוע המעשה 

שסיפרו מרן הראש"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהוזמן לחתן את נכד הצדיק בבא סאלי, קודם החופה הרב אליהו ביקש מהחתן שלא יענה ברוך הוא וברוך שמו, והנה הרב החל בסידור חופה וקידושין, והצדיק בבא סאלי ראה שהחתן דנן לא עונה ב"ה וב"ש, והבבא סאלי החליט לצאת מהחופה, הרב אליהו הבין את הרמז וסימן לחתן לענות ב"ה וב"ש, לאחר החופה שאל הרב אליהו את בבא סאלי, והלא ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ענית זו הפסק ולכאורה שב ואל תעשה עדיף, ענה לו בבא סאלי סבי כך פסק וכתב בספרו לענות ובודאי שאינו חשיב הפסק, שאלו הרב אליהו, הסבא באיזה ספר כתב פסק זה, אמר הבבא סאלי כבודו יחפש וימצא, לאחר תקופה נפגשו הצדיקים הרב אליהו שח לבבא סאלי שלא מצא פסק זה בספרי מרן אביר יעקב, בבא סאלי אמר לרב אליהו, כבודו יחפש וימצא, במפגש הבא סיפר הרב אליהו לבבא סאלי שמצא, ענה בבא סאלי, ברוך המשיב אבידה לבעליה.

מנהגנו שעונים אמן גם אחר התינוקות.

 ושמעתי מהרה"ג אברהם מוגרבי מחה"ס מעשה ניסים, שראה את סידנא בבא סאלי, נתן לקטן לברך על מאכל ועונה ב"ה וב"ש, ובסיומה עונה אמן, וכך פסק השו"ע (סימן רטו סעיף ג), תינוקות בשעה שהם מברכין לפטור עצמם עונים אחריהם אמן, כיון דבני חינוך הם. והמשנה ברורה (ס"ק טז), משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכהאי גוונא קודם שהגיע לחינוך, אין לענות אמן (פרי מגדים בחידושיו על מסכת ברכות), וכתב הרב בן איש חי (מסעי אות טז), וז"ל ילמד בניו הקטנים שיענו אמן, דמיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא, ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן.  והליכות עולם (ח"ב מסעי עמוד קלב הערה 

ח'), כתב בשו"ת לבושי מרדכי מח"ה (ס"ס קפד), לצדד אם מותר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי, ובשו"ת מת ידי מה"ת (סימן ט), העלה להתיר לענות אמן אחר ברכת קטן שאינו נקי או שערותו מגולה, שעכ"פ יש בו משום חינוך. ולכן הנראה לענ"ד יש שתי ענית אמן, חדא דחיוב, וענית אמן מדין חינוך כמנהגנו.

בברכת שבת שלום

הרב אברהם אסולין

לתגובות: a0527145147@gmail.com

הודעה משמחת

ניתן להשיג במיל חוברות הבאות

תורת אמך – תשעה באב, תעניות, אבלות, ופנינים בהנהגות ומנהג מתורות בעל אור החיים הקדוש זצוק"ל.

תורת אמך – ברכות.

תורת אמך אלול

תורת אמך – סוכות.

תורת אמך – חנוכה.

תורת אמך – פסח, ל"ג בעומר, חג השבועות.

בנתיבות אבותינו

בטאון חודשי לבני התורה, יוצאי צפון אפריקא

עד כה יצאו שני גיליונות.

שיעורי תורה

כמו ניתן לשמוע עשרות שיעורי הרב אברהם אסולין לפי מנהגי רבני צפון אפריקא,

בעמדות קול הלשון. ובאתרנו אור חדש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 187 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר