ארכיון יומי: 18 בספטמבר 2015


מנהגי יום הכיפורים אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

ליל שחיטת העופות

ליל שחיטת העופות אצל יהודי מרוקו, נקרא " לילת דביח דג'אג' " . נהגו לשחוט שכוי לכל אחד מבני הבית- תרנגול לזכר, ותרנגולת לנקבה. למעוברת שחטו שלושה עופות, כלומר תרנגולת אחת בשביל המעוברת ועוד תרנגול שמא הוולד זכר ועוד תרנגולת שמא האם מעוברת בנקבה.

אדם בעל שני שמות (והיו הרבה כאלה), שחט שני תרנגולים. משפחות מרובות ילדים התקשו מאוד לעמוד במשימה והסתפקו בתרנגולת אחת עבור כל הנקבות שבבית ותרנגול אחד לכל הזכרים .

הערת המחבר : מדי שנה היו ראשי הקהילות שבכל עיר או מחוז במרוקו, מוצאים תקנות המתירות לכל משפחה לשחוט לכפרות, אך וק שני עופות; תרנגול עבור כל הזכרים שבמשפחה ותרנגולת עבור כל הנקבות, זאת בגלל המעמסה הכבדה שהייתה נופלת על העניים לעמוד בהוצאות הרבות…..ראה קהלת צפרו חלק ב' תקנה 493.

להלן התקנה ככתבה וכלשונה מתוך הספר :

התרצ׳׳ו

בהתאסף עם חכמי ורבני העיר וחבירי הועד והק״ק יצ״ו, על ענין הכפרות ששוחטין בעיוה״ך. המה ראו כמה מכשולים היוצאים מזה כנודע. וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי ונוספה גחל׳תנו בשנה זעומה כזו, אשר דלתי השפע סוגרו על מסגר בעוה״ר הי״לד. והתרנגולים ביוקר, ומה יעשו העניים האומללים דתלו ביהו טפלי, ואין בידם להשיג דבר המספיק מדלית איסר. לכן עלתה הסכמתינו לתקן המעוות. והוא שכל בעל הבית לא יעשה הכפרות זולת תרנגול אחד לזכרים שבבית, ותרנגולת אחת לכל הנקבות שבבית. זולת הבן שהוא נשוי והוא עם אביו במדור אחד שאז גם הבן ישחוט לעצמו ואשתו לעצמה, וכן אם היתד, שם אשד. מעוברת שיוסיפו תרנגול אחד בשבילה. ועל זה אין להוסיף בשנה זו. וביוה״ך שיבוא עלינו לשלום ומשם ואילך, אם נראה בעיני חו״ר העיר והקה״ק להמשיך תקנה זו הלאה הרי טוב, ואי לא לא. ולראית האמת והצדק שכך עלתה הסכמתינו במעמד כל החברה קדישא פה צפרו יע״א בשלהי חדש אלול דהאי שתא תכלה שנה וקללותיה ואם תרוץ לא תכשל לפ״ק וקיים.

ע״ה אבא אלבאז יס״ט – עמרם אג׳ייני – יוסף רחמים שקרון – שלמה חייט חותא – יעקב זכרי          יעקב טובאלי

מקום חותמת הבד״הץ       מקום חותמת הועד

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות ביום ש״ק 3 תשרי תרצ״ז – 1937. הצבור והעם נענו לזה ומעצמם קיימו וקבלו עליהם גם בשנים שאחרי שנה הנ״ל עד היום.

 

הכפרות במכנאס

הכפרות במכנאס היו יוצאי דופן מיתר הערים במדינה. לכל משפחה או מספר משפחות היה להן שוחט משלהן ואין אפשרות להחליפו באחר. גם בין השוחטים היה ביניהם הסדר קבוע, כלומר: כל אחד היה אחראי על איזור מסויים או על מספר משפחות. לפעמים אותו שוחט היה גם המוהל של בני המשפחה, משום שהשחיטה וברית מילה נוהלו לפי השררה שהייתה בידי שתי משפחות בלבד משפחות טולידאנו ומשפחות בירדוגו. בלעדי שתי המשפחות לא הייתה דריסת רגל לאף שוחט או מוהל בעיר, יהיה אשר יהיה, כל האוכלוסיה היהודית במכנאס הייתה תלוייה בשתי המשפחות הללו, לכן אף משפחה לא יכלה לשחוט או לעשות כפרות אצל ״שוחט זר״, זולתי השוחט שלה והמשפחה הייתה חייבת לחכות לשוחט גם עד אור הבוקר אם יהיה צורך. היו גם משפחות שנהגו לעשות כפרות רק בעופות לבנים ולא צבעוניים, זאת לרמז הכתוב: אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו(ישעיה א. יח). יש שנהגו לעשות כפרות גם בערב ראש השנה ובליל הושענא רבא. בין המשפחות היו כאלה שנהגו לשלוח את העופות ששחטו כמתנה או כצדקה לקרוביהם העניים.

ליל הכפרות היה כעין ליל שימורים הן לשוחטים והן למשפחות עצמן, במיוחד עקרות הבית. ידי השוחטים היו מלאי עבודה ובלתי אפשרי היה להשיג אותם או לדבר איתם בערב זה וכאשר היו מצליחים להשיג השוחט, היו צריכים לשלם לו כפלי־כפליים. היראים המדקדקים נהגו לעשות הכפרות באשמורת הבוקר ועם ״כוונות״.

השחיטה

כאשר סוף סוף מגיע השוחט, בעל הבית הכין לו כבר דלי ובו חול או אפר, השוחט נוטל את התרנגול או התרנגולת, בודק אותו אם אין לו שבר בעצמות ואם הוא כשר, מקיף בו את ראשו של בעל הבית, כי אותו מכבדים הראשון, הרב השוחט עושה לו ״חת״ך״ בר״ת: זה ח־ליפתך, זה ת־מורתך, זה

כ־פרתך! זה התרנגול ילך לשחיטה, ואתה תיכנס לחיים טובים ולשלום. שלושה סיבובים עושה השוחט על ראש בעל התרנגול לפני שישחט אותו. אח׳׳כ לפי התור, עושה כפרות לכל אחד מבני המשפחה, ולבסוף, בעל־הבית מברך את ברכת ״על כיסוי הדם״ שהיא חשובה מאוד. אחר שחיטת העופות בא תורה של עקרת הבית ועוזריה, צריכים למרוט את הנוצות וזו לא הייתה עבודה קלה ולנקות היטב, כל העבודות הללו העסיקו את עקרות הבית עד אור הבוקר.

ערב יום הכיפורים

בערב יום הכיפורים משתדלים להרבות באכילה, כי זו מצווה ״כל האוכל והשותה בתשיעי ומתענה בעשירי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי (ברכות ח. עב). יהודי דבדו מכנים את ערב יום כיפור בשם ״סבע־ פ׳טור״ יום שבע הארוחות.

בכמה ערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחר תפילת שחרית קערות גדולות של אוכל לבית הכנסת, וכל קהל המתפללים, כעני כעשיר ישבו ביחד ואכלו וגם איחלו זה לזה ברכות שנה טובה. הייתה גם ההזדמנות למחול איש לרעהו ולהתפייס עמו.

בחצי היום מפסיקים האנשים את עיסוקיהם ונחפזים, כל אחד לדרכו, מי לגלב ומי למקווה טהרה לטבול. יש העולים לבית החיים כמו שעושים בערב ראש השנה. בתלמסן שבאלג׳יריה, עולים לבית העלמין ומשתטחים על קברו של הקדוש ר׳ אפרים אנקאווה זיע״א ושומר בית העלמין שם, מחלק להם ענפי אילן הנקרא ״ארנד״.

נוהגים להקדים את תפילת מנחה בערב יום הכיפורים, בעוד היום גדול בה אומרים את הוידוי ומטרתו היא, שבמקרה ומישהו ילך לעולמו לפני קבלת קדושת החג, יימצא לכל הפחות כאילו עשה תשובה וקרא את הוידוי לפני פטירתו. וידוי זה חוזרים עליו בכל תפילות יום הכיפורים. נוהגים גם שאחרי תפילת מנחה, סופגים ״מלקות״. במיוחד לאלה שלא הספיקו בערב ראש־השנה לעשות זה. אחר המלקות, כל אחד ואחד מפייס את חברו ומבקש ממנו מחילה על כל פגיעה ביודעין או בלא יודעין והכל מוחלין וסולחין זה לזה.

כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 

כת האיסמעילים, האבות הרוחניים של החיזבאללה

 חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


חסאן אל צבאח. הזקן מן ההר


(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

www.nrg.co.il/online/15/ART1/466/697.html

דוד מיכאלי

מוחמד נביא האסלאם נפטר מבלי שבחר יורש  מדיני. כממלא מקומו (ח'ליף) נבחר אבו בכר, שהיה מראשוני חסידיו. מתנגדיו טענו שמוחמד מינה את עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד כיורש. הקבוצה הזאת נקראה שיעת (סיעת) עלי, וזהו שורש הסכסוך הדתי העקרוני ביותר באסלאם – בין השיעים לסונים.  לשיעה, אז וגם היום, היה מצע חברתי-דתי שיצא כנגד קיפוח ובעד מוסר, ואמונה משיחית שיום אחד יבוא זרעו של הנביא והמשיח – המהדי. במאבקה כנגד ההון והשלטון הפכה השיעה לכת שביקשה להפיל את השלטון ולהמליך את האימאם הנבחר שלה. השיעה הקיצונית מייצגת את תפיסה רגשית עממית מול החוקה והדת של הממסד. זהו למעשה אותו פילוג וותיק שאנחנו מכירים בין החסידים למתנגדים, בין הפרולטריון לבורגנות, בין הכפר לעיר או בין הרגשי לשכלי.

בשנת 680, בעיר כרבלה שבעיראק, טבח כוח סוני בשיעים מורדים. עד היום מקיימים שם השיעים טקסי כפרה וסיגוף המוניים – המאפיינים את רוח השיעה – שבהם הם מצליפים בעצמם עד זוב דם. 

במאה השמינית (765) חל פילוג בתוך השיעה עצמה, בין הקיצונים למתונים. המתונים הלכו בעקבות האימאם השביעי של השיעים, מוסא אלכאטם, ואילו חסידי אחיו הבכור, איסמעיל, ייסדו את כת האיסמעילים. האיסמעילים החליפו את האמונות של הכתות הקדומות במשנה אינטלקטואלית סדורה ובה קוסמולוגיה, הקרבה עצמית וקריאת תיגר על הסדר הקיים.

 
     
  מצווה לחנוק בחבל  
     
 
  בחוק ובנוהג המוסלמיים אין מקום לרצח פולחני. אך בתחילת המאה השמינית בדרום עיראק ובחופי המפרץ הפרסי, פרחו כתות שעירבו פולחנים אכזריים עתיקים עם האסלאם. כת אחת נהגה לחנוק בחבל כמצווה דתית, בדומה לכת התאג'ים בהודו, ואילו קבוצה אחרת נהגה לרצוח את קורבנותיה רק באלות עץ, משום שרק עם בוא המשיח המהדי יורשו להשתמש בפלדה. קבוצות אלו שימשו מאוחר יותר כהשראה לאיסמעילים החשישיים.   מושג הנסתר והגלוי הוא מוטיב קבוע באסלאם. בשיעה במיוחד רווח המונח "תקיה", המציין זהירות, ומורה על הסתרת האמונה והכוונות בדרך להשגת מטרה. סבילות והסכמה לשלטון קיים כלולים ב"תקיה". האסמעילים פעלו אפוא תקופה ארוכה בסתר, עד להופעתם בגלוי  ככוח אלטרנטיבי מהפכני המבקש לייסד חברה אידיאלית שבראשה יעמוד הנבחר, מנהיגה החוקי היחיד של האנושות. 

האימאמים המנהיגים נחשבו לחסינים מחטא ומטעות. האימאם נתפס כמיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסאלית, הוא מוקד השיטה, הנאמנות והמדיניות, בעל ידע נסתר ויש לציית לו ציות מוחלט. בסביבתם של האימאמים היו דרך קבע קבוצות מיליטנטיות.

השיעים האיסמעילים עברו חניכה סודית. לשיטתם, הידע הנסתר מפרש את הגלוי. הגלוי נקרא זאהיר, ואילו הנסתר נקרא באטין ומלמד אותו האימאם. בכתבים האיסמעילים החיפוש אחר האמת הוא מוטיב קבוע, והוא מגיע לשיא ברגע של הארה מסנוורת. התפיסה האיסמעילית התבססה על הפילוסופיה הניאו-אפלטונית: הבריות בעולם מסודרות ביחס היררכי מטאפיסי, כשהאל בראש. זו תפיסה שרואה במציאות מערכת סמלית גרידא – ולא ממשית בפני עצמה, מה שמסביר, בין השאר, את נכונותם למות ולהרוג בלא היסוס.

ההיסטוריה, לשיטתם, היא סדרת מחזורים שכל אחד מהם נפתח עם אימאם מדבר (נאטק) או נביא גלוי. בעקבותיו באים אימאמים שתקנים (צאמיתון) נסתרים. המסדר האיסמעילי הוא תשובה רוחנית-משיחית ואופק חדש למדוכאים – בדומה  למהפכה הצרפתית, עליית הקומוניזם ובצמיחת הנאציזם. וכמו כל הנדסה חברתית זה נגמר רע מאוד.

 
     
  צבא של מטיפים  
     
 
  בסוף המאה התשיעית, בתימן, הקימה הכת לראשונה בסיס של כוח מדיני. הם נעשו חזקים עד כדי כך שהאימאם הנסתר יצא ממחבואו והכריז על עצמו כמייסד מדינה ושושלת חדשה. מטרת השושלת הייתה להדיח את הח'ליפים העבאסים הסונים, ולהיות המנהיגים הבלעדיים של האסלאם בעולם.  הם הקימו צבאות בתוניסיה (!) והצליחו לכבוש את מצרים, סיני, ארץ ישראל ודרום סוריה. קהיר נבנתה כבירת הממלכה והוקם המסגד-אוניברסיטה אל אזהאר. רשת של מטיפים גלויים ונסתרים פעלה במיוחד באיראן ומרכז אסיה, ובמדרשות של קהיר הכשירו צבא סוכנים ומטיפים.

הסונים, כזרם הראשי והשמרני של האסלאם, נלחמו במטיפים הממרידים ובממלכה הפאטימית (ע"ש בתו של מוחמד). הסלג'וקים התורכים, שהיו כוח עולה, קיבלו על עצמם את האיסלאם הסוני וכך החלה הממלכה הפאטימית-איסמעילית להחלש ולהתפלג. 

המעמד הצבאי השתלט על מצרים והאיסמעילים ספגו מכה קשה, ושבו להיות מנודים ומוקצים באסלאם. כהרגלה, האיסמעיליה חסרת המנוח התסיסה את נדכאי השלטון הסלג'וקי והסוני בחזון חדש של התקוממות: מה שמביא אותנו אל הכת הקטנה שהמציאה את הטרור.

 
     
 
     
  הזקן מן ההר  
   
  חסן אל צבאח נולד בעיר קום שבפרס, וגדל בעיר ראיי שליד טהראן כשיעי מתון. הוא המיר את אמונתו בעקבות פגישה עם מדריך איסמעילי, הוסמך כמטיף ונשלח למרכז האיסמעילי בקהיר. משם נדד ועשה שנים כמטיף קנאי באסיה, עד שהשתלט על מצודת הרים בדרום פרס בשם אלאמות (משמעות השם – צו הנשר או קן הנשרים. גם מצודתו של היטלר באלפים נקראה קן הנשרים), משם הגדיל את תחום שליטתו על מצודות נוספות ונודע כמטיף ותועמלן. לימים נודע בשם "הזקן מן ההר".  הוא פיתח את אסטרטגית ההתנקשות והרצח כמצווה דתית. הרוצח נקרא פידאי – לוחם קנאי המקריב את חייו. האגדה הרווחת מספרת כי המצודה חלשה על עמק, שחסן הפך אותו לגן עדן סגור ונסתר. הוא נהג להרדים בחשיש חניכים שגידל מגיל צעיר ולהביאם לשם. הם התעוררו בגן העדן, על נשיו היפהפיות שהובאו  במיוחד. כאשר נדרשה התנקשות, הרדימו את החניך שוב, הוא מצא את עצמו מחוץ לגן העדן ותענוגותיו. לצעיר נאמר שהדרך היחידה חזרה היא למות מות קדושים, בביצוע משימת הרצח הפולחנית, באמצעות פגיון. 

מקובל שהחשיש הוא מקור הכינוי "חשישיים" לכת המתאבדים, ובערבית "חשישין". בשפות אירופיות זה הפך ל"אסאסין", רוצח. השערה זאת אינה ודאית. שם התואר חשישי (אולי אפילו בלי קשר לסם, אלא במשמעות של עשבים שוטים) שימש ככינוי גנאי  – בעיקר בסוריה – לפורצי גדר, מוקצים ותמהונים. הכת החשישית, על נטייתה להפר את הסדר הקיים, הרוויחה את הכינוי ביושר. הסונים ראו בחשישיים פושעים רצחניים, כופרים נגד הדת והחברה. עבור האיסמעילים הם היו יחידה נבחרת במלחמה נגד הסונים, אויבי האימאם, גונבי השלטון. 

הפלג האיראני בראשותו של חסן אל צבאח התעצם והחדיר מטיפים, סוכנים ומושתלים לכל עיר ומצודה. לא היה מפקד שהעז לצאת מביתו ללא הגנה ושריון. ניסיונות להילחם באיסמעילים הסתיימו בדרך כלל ברצח השליט. האוכלוסייה שתיעבה אותם ניסתה להתקומם ולטבוח באנשי הכת בערים. הטקטיקות היעילות של האיסמעילים הייתה זריעת  חשד ופחד באמצעות סוכנים, הסכמים כוזבים ברוח ה"תקיה", ההתנקשויות וגם מלחמה גלויה ואכזרית, שגרמו לכך שהצבאות שנשלחו להחריב את מבצריהם לא סיימו את מלאכתם.

 
     
  המסדר הסודי המשיחי  
     
 
  האיסמעילים היו מסדר סתרים עם טקסי חניכה סודיים ומדרג מסועף של מטיפים, מורים וחסידים. המונח הרווח לציון חברי הכת הוא "רפיק" – חבר או עמית. כמו בכל כת, למאמין האיסמעילי לא היה חופש בחירה והוא חייב היה ללכת בעקבות מקור ההדרכה המוחלט, האימאם או נציגו. הדגש הושם על נאמנות, ציות ושלילת העולם הזה.  חסן אל צבאח שנחשב למלומד והוגה, קינן במצודת אלאמות שלושים וחמש שנים, עד מותו. במרוצת חייו הספיק להרוג שנים מבניו על חשדות של שתייה ובגידה. "הזקן מן ההר" הפעיל מחדריו  מאפיית רצח וטרור, תאגיד סתרים משיחי, הממתין לאימאם הנסתר.

בשנת 1162 עלה יורש חדש לחשישיים שנקרא חסן. חסן התעניין בתורת חסן אל צבאח מילדותו ופרסם את עצמו בתור האימאם המשיח. זמן מה לאחר המלכתו הודיע שקיבל מסר מן האימאם הנסתר והוא משחרר את המאמינים מעול מצוות ההלכה וכי הגיע זמן תחיית המתים וחיי נצח. הידיעה התפשטה לסוריה ומאמינים חגגו את תום שלטון ההלכה ואת תורת התחייה בחילול פולחני וחגיגי של אכילה בזמן הצום והפניית הגב למכה. התופעה המשיחית הגיעה לשיא בכפירה ופריקת עול המצוות, אך הפשיטות והרציחות המשיכו כימים ימימה.

 
 
     
     
  ביטול העולם  
     
 
  הכת החשישית ומצודותיה נחרבו כתוצאה של צו שהוריש ג'ינגיס חאן לבניו ונכדיו. ג'ינגיס חאן, על אף סובלנותו הדתית, הבין היטב את הבעייתיות של התופעה האיסמעילית החשישית, וציווה לטפל בה. נכדו הולאגו פעל נמרצות, בדרך מונגולית אופיינית, לחסל את הכת במרחב שבין מצרים ועד אסיה, לרווחתם הגדולה של המאמינים הסונים ושליטים באשר הם. מאז ועד לראשית המאה העשרים שרדו האיסמעילים רק ככת מיעוט מפוזרת. השיעה עצמה נעשתה לדת הרשמית של איראן במאה השש-עשרה.  בעת המודרנית הרוח או השד האיסמעילי עולה מחדש מאגודות הסתרים המיליטנטיות במצרים, וחוזר על נתיב המסע של חסן אל צבאח לאסיה. השיעה, במובנה הקנאי, התגלמה מחדש באיראן ומנהיגיה. נשק ההטפה נפרש מחדש במערך סוכנים גלוי ונסתר. הקהילות השיעיות הרדומות התעוררו לרוח איסמעילית. בתוך מדינות הוקמו אזורים ורבעים ברוח המצודות החשישיות האלימות שאין למדינה הריבונית גישה אליהם, בזמן שהן משתמשות בצורה חד צדדית במערכות המדינה הפונדקאית. כל מצוקה חברתית מנוצלת לערעור השלטון המארח. פיגועים, התנקשויות וטרור חזרו להיות כלי עבודה מתוכנן ומוכוון. המתונים – נרצחים. החשיש הוותיק הפך להיות למשאב פיננסי המביא נשק. השימוש במשיחיות, מוטיב גן העדן, ביטול העולם הזה הצמיחו מחדש את נשק הרוצחים-המתאבדים המשרתים את השאיפה להשיג את הרייך השיעי-איסמעילי ואת המשיח-הפיהרר-האימאם הנסתר.

(נתוני המאמר מבוססים על הספר "החשישיים" של ברנרד לואיס, שיצא לאור בעברית בהוצאת מאגנס בעריכת מ. בר-אשר)

 

 

 

Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel

colomb bechar

Dans un décor repoussant, les productions de l'artisan juif sont appréciées : Les femmes assises autour du foyer se retournèrent en nous voyant. Elles portaient la «mlahfa» des Bédouines, mais en coton blanc sale, très ample, traînante, ceinturée très bas. Sur leur front, couvrant à demi les bandeaux noirs, un foulard de soie sombre étroi­tement serré supportait des chaînettes d'argent qui allaient rejoindre les lourds anneaux d'or des oreilles. Encore plus que les ksouriennes musulmanes, celles-là étaient languis­santes et étiolées, d'une pâleur de cire. Quelques-unes pourtant étaient belles, la figure ronde, l'œil très grand et très noir, aux paupières lourdes

Seul, l'éclat mobile des bijoux donnait un peu de vie, de gaîté, à ces masques troublants de mortes

Etrange réaction devant la pauvre humiliée et dont le malheur n'émeut pas la jeune femme 

La plus belle, avec de magnifiques yeux rougis de larmes dans un visage de volupté et d'amertume, s'isolait dans un coin, farouche. Elle nous jeta un regard noir. Près d'elle, une vieille momifiée, aïeule aveugle, se lamentait à voix haute, tordant ses pauvres mains gourdes

Haïm, le bijoutier, quitta sa petite forge et ses menus outils, pour nous souhaiter la bien­venue. Il s'excusa de l'état où nous trouvions sa demeure qu 'un malheur venait de frap­per : la veille, Esthira, la femme de Haïm, se rendait avec sa mère chez des parentes, au ksar d'Oudarhir. Elles rencontrèrent des bergers nomades qui les abordèrent et poussè­rent l'audace jusqu'à découvrir le visage d'Esthira. Ils allaient la violer, quand passè­rent des cavaliers du makhzen du pacha d'Oudarhir. Les nomades s'enfuirent. Et main­tenant la honte et la désolation assombrissaient encore la maison. Esthira était la belle éplorée

C'était en effet le lot habituel du Juif à cette époque : laissé à la merci du Musulman qui peut à tout moment l'agresser, le molester, il n'a le droit ni de se défendre, ni de deman­der réparation, et encore moins de se faire justice, comme le suggère ironiquement le Mokhazni ; en fait, et I. Eberhardt l'a bien remarqué, le Juif «courbé sous le joug musul­man, sans voix à la djemaa » n'a pas voix au chapitre ; donc, on le lui fit bien voir… selon la formule de La Fontaine

* la Djemaa est la réunion des sages et notables chargés de prendre les décisions importantes, d'arbitrer les conflits.

Comme Haïm s'éloignait pour nous faire préparer le café, mon compagnon, le mokhaz­ni, se mit à rire 

– Chez nous, quand pareille chose arrive, l'homme retrouve le coupable et le tue. Eux, ils se contentent de geindre comme des souris à qui on a marché sur la queue. D'ailleurs, la juive est belle, et les bergers avaient raison. Elle est bien bête, si elle a vrai­ment résisté : regarde son juif, comme il est laid 

(…) Les membres de la djemaa de Zenaga siégeaient sur les bancs d'un carrefour avec, à leur droite, une coulée de lumière trouble entre deux murs.

Ils s'alanguissaient dans l'étoujfement du sirocco et subissaient la torpeur somnolente des choses

Haïm s'arrêta à l'entrée du carrefour, retirant ses savates. Puis, courbé jusqu 'à terre, il alla baiser successivement le pan du burnous de tous les ksouriens impassibles. Haïm venait là pour demander justice contre les bergers qui avaient outragé sa femme… Mais il n'avait guère d'espoir. Pourtant, accroupi à terre, il raconta son affaire. Quand il eut fini, un grand vieillard tout voûté, le regard encore ardent sous d'épais sourcils blancs, esquissa un geste vague

  • Que pouvons-nous y faire ? Si celui qui a outragé ta femme était un des nôtres, nous le punirions, car ce sont des actes indignes d'un musulman. Quant à des nomades… tu es coupable toi-même de laisser une femme circuler seule dans les ksour… Non, juif, nous n 'y pouvons rien 

Haïm, timidement, essaya d'insister. Alors le vieillard fronça les sourcils et dit durement 

  • Nous avons dit, juif ! va-t-en 

Grâce à Isabelle Eberhardt, dont le témoignage exprime bien la misère morale, la détres­se muette et l'accablement de ces Juifs tafilaliens, soumis et tellement écrasés par la rési­gnation, nous pouvons juger de la condition de ces Juifs, peu différente de celle d'es­claves ; écrites pour se moquer plus que pour dénoncer, ces pages n'en traduisent pas moins, à la fois le malheur de ces Juifs et l'incapacité des observateurs étrangers à le com­prendre, à lui apporter le moindre soulagement, comme si la fascination de l'Islam com­mandait cette sorte de distanciation ou pire, comme si cette souffrance juive entrait dans l'ordre des choses

Dr Dan Manor Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee

  1. Dans le point de jonction entre les deux faces supérieures (Hokhma, Bina qui sont le père et la mère), on se rend compte d'une déviation qui entraîne la disharmonie entre les deux faces. Ce phénomène empêche leur accouplement d'être parfait. En raison de quoi les lumières diminuent et l'abondance vers les mondes inférieurs est retardée. " Car l'accouplement est parfait et excellent lorsqu'Israël fait la volonté de l'Éternel."
  2. Une carence dans la structure des deux faces, Tiferet et (Le Saint Béni soit-Il et sa Chekhinà), Tiferet nommée aussi Zeïr Anpin, contient seulement six Sefirot. À cause de ce manque, il se nomme aussi Vav Ktsavot (six extrémités). La Se/ira Malkhout possède une Sefira unique.
  3. Léa et Rahel, d'après le Zohar, symbolisent la Sefira Bina comme mère {Chekhinà) supérieure et la Sefira Malkhout comme mère (Chekhina) inférieure. Mais R.Y.A s'en tient à la version du Ha'ari qui dit que Léa n'est pas une Sefira, mais un être féminin tombé des Dinim-jugements- de Bina et est parvenu jusqu'à la poitrine de Cette situation provoquée par la Cassure empêche l'accouplement parfait de Tiferet avec Malkhout, sa conjointe véritable. Le 77/coM«-réparation- de tous ces dommages dépend d'une vie de Thora et de Mitsvot**** et bien entendu des concentrations mystiques des kabbalistes. Seul, une personne versée dans le sens caché de la Thora sait arriver au sens profond des Mitsvot, bénédictions et prières ou tous autres rituels pour ces réparations.

À partir de là, le débat se concentre sur la place de la Sefira Kéter et sur l'essence des Sefirot comme lumières et récipients. Après une controverse compliquée et riche en problèmes théologiques, se dessine une Divinité différente totalement du Dieu Unique, Créateur et Guide dont on parle dans la Bible et la littérature de Hazal (nos Rabbins de la Michna). C'est une divinité à dix degrés dont les trois supérieurs: Keter, Hokhma et Bina sont insaisissables pour la compréhension humaine. Celles qui sont accessibles à la compréhension humaine et à son mode de vie religieux sont : Hessed, Gvoura, Tiferet, Netsah, Hod, et Yessod qui sont les six Sefirot du Binian-La Structure- de même que la Sefira Malkhout. S'adresser à l'une d'elles exige de la lier en pensée aux autres.

C'est là le processus du Yihoud. S'adresser à une seule Sefira est un péché défini comme Kitsouts Banétiot – Tailler les plants.

Plus bas, dans le monde de YAtsilout décrit ici, découlent trois autres mondes selon ce modèle : Bria, Yetsira, Assia. Avec le monde de YAtsilout, on les nomme A.V.I.A 27.\3.X (Atsilout Bria, Yetsira, Assia) et ils sont classés selon les valeurs de bien et de mal qui se trouvent en elles. Assia est entièrement le mal, Yetsira est à moitié bien, moitié mal, Bria appartient surtout au bien et Atsilout est entièrement bien. Le monde dAssia est le domaine de l'humanité.

Devant ces mondes, se dresse le monde du Sitra Ahra (l'écorce, le mal et l'impureté) construit selon la même forme mais dans le sens inverse. La Sefira la plus puissante se trouve dans la partie la plus basse, la plus faible se trouve dans la partie la plus haute. Ce monde, qui d'après Ha'ari, est une entité indépendante, a un conflit constant contre la Divinité et on peut dire que c'est l'impureté contre la sainteté, le mal contre le bien. Ce monde tient à faire échouer les hommes par les péchés dont il se nourrit. Chaque péché le renforce et en même temps affaiblit la sainteté.

De plus, le Sitra Ahra ne se nourrit pas seulement des péchés de l'homme mais surtout des étincelles divines tombées à la suite de la Cassure et qui ont été en partie englouties dans la matière immobile, dans le végétal et le vivant. Le devoir religieux de l'homme d'Israël comporte donc trois missions :

  1. L'élévation de MN (eau – femelle) pour éveiller l'attraction entre le couple divin, Tiferet et Malkhout : (Hakadoch Baroukh Hou et la Chékhina). Comme on s'en souvient, leur lien a été endommagé par la
  2. La délivrance des étincelles et leur remontée à leur source Divine.
  3. L’empêchement d'imposition de défauts supplémentaires sur la Divinité. Le principal moyen de concrétiser ces missions est l'étude constante et profonde de la Thora, et l'accomplissement des Mitsvot avec intention et concentration.

Dans toute cette affaire où il s'agit de la lutte entre le monde de la sainteté et le monde de l'impureté, R.Y.A suit la voie du Ha'ari. Mais à cause de sa tendance à éviter toute croyance qui porte atteinte à la foi en la suprématie de Dieu, comme il l'a fait pour le Tsimtsoum et la Cassure, là aussi, au lieu de l'opinion que l'éparpillement des étincelles émane d'un processus intérieur indépendant du Créateur, il propose une opinion que l'éparpillement des étincelles émane de la décision du Créateur.

" Car l'homme doit contempler les actions que Dieu a accomplies pendant la création du monde… que les Rafah n"D־i (388) étincelles se sont dispersées dans tout ce qu'a créé le Saint Béni Soit־il… Et le Saint Béni Soit-il a donné à son peuple Israël la Thora et les Mitsvot afin de polir et faire briller les étincelles éparpillées et qui reviendront à leur place, une place sainte". Il s'ensuit que la dispersion des étincelles est un défi religieux que Dieu a placé devant l'homme. En d'autres termes, la dispersion des étincelles a un but et n'est pas le résultat d'un accident comme il est suggéré dans une des formules de la Thora du Ha'ari.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר