ארכיון יומי: 8 בספטמבר 2015


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הקדוש לפרשת "נצבים" וראש השנה.

Asilah

טללי אורות בתורת  רבנו "אור החיים" הקדוש

לפרשת "נצבים" וראש השנה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"א-ת-ם – נצבים היום כולכם – לפני ה' אלוקיכם". (דברים כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ- ת.

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = אחד משני השמות של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני ה' אלוקיכם".

 

פרשת התשובה לקראת ראש – השנה:

"והשבות אל לבבך… ושבת עד ה' אלוקיך…

          ושב ה' אלוקיך את שבותךומל ה' אלוקיך את לבבך… (נצבים ל, א- ו).

 

התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו.

ברגע שהאדם ניצב מול הא-מ- ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו – ויזכה לעמוד ניצב

לפני ה' בר"ה כשהוא זכאי, כדברי רבנו "אור החיים" הקדוש:

"כי להיותם לפני ה' ניצבו – ונשאו ראשם".


בראש השנה יכול כל אחד מאתנו לקבוע לעצמו את מצבו:

 הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה – ע"י תשובה מאהבה.

 

במשך השנה, כל אחד מאתנו נמצא בהליכה ובתנועה מתמדת. השאלה המתבקשת מדוע הפסוק הראשון בפרשה הופך אותנו להיות "ניצבים" ככתוב: "אתם ניצבים היום"?

רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "ניצב" במשמעות של "ניצב על הקוצרים" אצל בועז (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד. כך לגבינו, כאשר אנחנו זוכים להיות ניצבים בפני ה' בראש השנה, יכולים אנו לזקוף את קומתנו היות ואנחנו קרובים ודבוקים בקדושה לאחר שהשתדלנו לשוב בתשובה במשך חודש אלול והרחמים.

 עשיית רע לעומת זאת, גורמת לשפלות והנמכת ראש, ואילו עשיית טוב, גורמת לעלייה בקדושה כדברי רבנו "אור החיים" הק'  בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכו" (כי תישא ל, יב).

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם הקורא לתשובה…" (אורות התשובה ו, ב).

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה במשך חודש אלול, לכן נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה ונענה.

הביטוי "היום" בפסוק הראשון "אתם נצבים היום…", רומז לשמו של ראש השנה "יום תרועה יהיה לכם".

 רבנו "אור החיים" הק', מסדר את המתייצבים לפני ה', לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את סמכותם, הם ישאו באחריות למעשי העם.

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות.  

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן מתחייב על משפחתו.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו אוה"ח הק' נצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

 

    "הנסתרות לה' אלוקינו –

                והנגלות לנו ולבנינו עד עולם…". (דברים ל כח).

  "כל ישראל ערבים זה בזה".

       (ספרא ויקרא בחוקות כו, לז. וכן שבועות לט ע"א).

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (ניצבים כט, כח).

רש"י ורבנו אוה"ח הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות לה' אלוקינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפסוק: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 רבנו "אור החיים" הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעם ישראל בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו, אשר ה' אלוקיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) בהשוואה לברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב…" (דברים כי תבוא כט סט) הוא:

הערבות ההדדית בין בני ישראל. וכדברי קודשו: "הנגלות קיימו וקבלו עליהם הערבות. ואמרו, "ולבנינו עד עולם", כאן קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם"

הצדיקים, הרשעים, והבינוניםבראש השנה.

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

ג. בינונים – תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכיפור. זכו – נכתבים לחיים. לא זכו – נכתבים למיתה" (ר. השנה טז ע"ב).

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה…", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש מסביר שלעיתים גוזרים גם על הצדיק ייסורים או מיתה כדי למרק את עוונותיו בעולם הזה, כך שיזכה לגן עדן, דבר המסביר מדוע רשעים גמורים ממשיכים לחיות, ולעיתים קרובות אף בכבוד גדול, ואילו צדיקים, סובלים בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – {בעולם הזה בלבד}

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו "אור החיים" הק' בפרשת "נצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה". (דברים ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה ניתן ללמוד מכך שעם ישראל הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפסוק מצוות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלוקיך".

שלב ב:  "ושבת עד ה' אלוקיך" (דברים ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (דברי אוה"ח הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.


סוגי העבירות:

  א. ביטול תורה. ב. עובר על מצוות לא  תעשה. ג. ביטול מצוות עשה.

 

רבנו "אור החיים" הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל ה' אלוקיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו). וכן הפסוק: ואתה תשוב ושמעת בקול ה', ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום".(ל, ח). הרי מצוות התשובה נאמרה קודם לכן: "ושבת עד ה' אלוקיך".

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפסוקים, ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

א ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד ה' אלוקיךושמעת בקולו…". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידה זוכים לרשת את ארץ ישראל, ולכן נאמר בהמשך: "…ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות עקב התמסרות בלימוד תורתנו האהובה

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך…". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעם ישראל: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך…". ולכן מן הראוי שנקפיד להיזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" שהפכה למכת הדור בגלל אתרי החושך האינטרנטיים, ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך – ובפרי אדמתך וכו'". "פרי בטנך": ילדים ונכדים טהורים- אוהבי ה' ותורתו. לכן, יש להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצוות לימוד תורה השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו", כן יתנחם על שעבר שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי", ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו אשר בך ירוחם יתום", וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא עמוס: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח".

שלבי התשובה לפי הרמב"ם:

1.עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו". {גם מחשבתו הרעה}.

2.החרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב:

 "ולא נאמר עוד – אלוקינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

3.הוידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה…אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה? כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה"- רמב"ם

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

  • "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
  • ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
  • "וירחמהו ה'"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
  • "כי ירבה לסלוח"- חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה:

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה" בראם. העולם נברא ב-ה"א. רש"י: האות הא פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות הא תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשב בתשובה. על פי תומר דבורה לרבנו משה קורדברו.

המהות הפנימית של מצוות השופר בראש השנה.

השופר במקורות:

  • "ובחודש השביעי. באחד לחודש… יום תרועה יהי לכם". (במדבר כ"ט, א)
  • "בחודש השביעי באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש". (ויקרא כ"ג, כד).
  • "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו". (תהילים פ"א, ד).
  • "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר… כי מלך כל הארץ אלוקים" (תהילים מ"ז, ו ח)

              את המזמור הזה אומרים שבע פעמי לפני תקיעת השופר בגלל חשיבותו הרבה.

רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים למצוות שופר.  

 

א. היום תחילת הבריאה שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' " (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר (אל יתלונן) על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות, י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז ואמרו- "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר. (יחזקאל, ל"ג) "ותקע בשופר והזהר העם…"

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.

ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין הוא ראש השנה.

ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').

ח. להזכיר יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום ה' הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום ה'… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').

ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור" וכו' (ישעיה, כ"ג).

י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

. הרמב"ם (1138-1204) הלכות שופר

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, (כלומר, שאין כתוב בתורה טעם לכך),

 רמז יש בו: "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם.."

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא…" (עמוס ג, ח).

  • ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

בגן החיות. נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק אולי לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם שני ימי ראש השנה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזוהר. (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתיחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את נוכחות ה' בתוכנו ובקרבתנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ראש השנה בתורה: "יום תרועה" הרומז לרוע שעוללנו אותו נצטרך להפכו לרע עם צירה = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

הבעל שם טוב ונער הפלא.

איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע צורת האותיות, ובפרט לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו  ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "ישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. והזהיר בו באזהרה רבה לבל יעיז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד ונתן קול עצום בחליל. נבהלו כל השומעים.

הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה:

 "הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפלות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל כאשר ברקע שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים. בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה מתוך אהבה ונגינה בחליל.

שנה טובה ומבורכת בכל מילי דמיטב

לאוהבי ולומדי תורת רבנו "אור החיים" הקדוש

    "צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" (תהילים קמה, יז)

כאשר הקב"ה בא להדריך דבר, הוא מדריכו על קו

הדין. אבל כשבא {האדם} ומתחנן – ירחמהו ה'". (רבנו אוה"ח הק')

                       משה שמיר shamir240298@gmail.com

מקור מנהג ״תשליך׳-יהדות המגרב-רפאל בן שמחון

תשליך

מקור מנהג ״תשליך׳

על מקור מנהג ״תשליך״ ביום ראשון של ראש השנה, לא באו החוקרים עד היום לכלל דעה אחת, כך כותב א.ר מלאכי במאמרו ״ראש השנה בתפוצות ישראל״. המנהג תשליך נזכר בפעם ראשונה בספר המנהגים למהרי״ל שחי במאה ה-14. בספרו זה כותב המהרי״ל:

״ומה שנוהגים לילך בראש השנה אחר הסעודה אצל ימים ונהרות להשליך במצולות־ים כל חטאותינו וכו', הן משום דאיטא במדרש זכר לעקידה שעבר אברהם אבינו בנהר עד צוארו ואמר: ״הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש״ (תהילים ס״ט, ב׳) והוא השטן שנעשה כמו נהר להעכיב אותו מן העקידה״. דעה דומה מביא הרב משה בן אבו בספרו אמרי משה וכך הוא כותב: (בערך) ״השטן קינא באברהם אבינו שלקח את יצחק בנו ע״מ לעקודו על גבי המזבח ואז נדמה להם בדמות ״נהר״ ע״מ להפריע להם ולהכשילם. מן הדין מותר היה להם לחזור על עקבותיהם כי היו אנוסים ואנוס רחמנא פטריה, אך אברהם אבינו לא עשה כן, אלא נכנס הוא ובנו במסירות נפש עילאית במים, כדי לעשות רצון קונו, תוך שהוא פונה בתפילה ואומר ״הושעיני אלהים כי באו מים עד נפש״ ואז המקום ברוך הוא גער בשטן והתייבש הנהר. זאת אם כן הסיבה שאנו הולכים ביום ראשון דראש השנה, ליד הנהר לאמירת ״ותשליך״. וכשמגיעים לפסוק ״ותשליך במצולות ים כל חטאתם״, מנערים את בגדינו. ברור שהעוונות אינם בבגדים, אלא כוונת הדברים הם: שבשעה שאנו הולכים ליד הנהר או באר מים, אנו חייבים לזכור במעשה של אברהם ויצחק שנכנסו במים עד צוארם, לעשות רצון בוראם ואז אנחנו מקבלים עלינו לאמץ את דרכם כדי לרכוש את המידה היקרה של מסירות נפש כמותם.

מנהגים ומסורות

כאמור בנוסף להימנעות ממאכלים חריפים ומאכלי החמוצים, נמנעו גם מלאכול גזר משום שהשם לבדו מזכיר גזרות, נמנעו גם מלאכול הצנון החריף כדי להינצל מחרון־אף. במקומם, הירבו במאכלים מתוקים כגון: פלחי תפוחי עץ מתוקים ומבושלים בסוכר להם הוסיפו נתחי בשר שמן. כן נוהגים יהודי מרוקו עד היום להכין ליפתנים מחבושים, עם הרבה סוכר לכבוד ראש השנה.

קיימת גם אמונה שאם היום הראשון של ראש־השנה יהיה חמים, כל השנה תהיה חמימה, אם להיפך, יהיה קריר, כל השנה קרירה. השמח בראש־ השנה, יהיה שמח כל השנה ולא יראה כל דאגה. המדיר שינה מעיניו בשני הימים של ראש־השנה ביום, מובטח לו שמזלו לא יירדם בכל השנה. בכך מסתיים השלב הראשון של הימים הנוראים ולמחרתו, צום גדליה.

יהודי תוניסיה קוראים את צום גדליה בשם ״סייאם הוכי כיפור״.

יהודי לוב נהגו לצום בשני ימי ראש־השנה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה למנהגם ורק לפני שנים מעטות עשו התרה לנדרם וחדלו מלצום.

עשית ימי משובה

הימים האלה בין ״כסה לעשור״ היינו שבין ראש־השנה ליום הכיפורים, גדול מוראם, כל אחד מוסיף בתיקון מידותיו ובהגברת הצדקה. בשבוע זה כל תושבי ה־מללאח קמים לילה לילה לאמירת הסליחות.

שבת שובה

בשבת שובה, איש לא נעדר מבית־הכנסת שכן בשבת זו הרבנים שבכל עיר משמיעים דרשה מיוחדת ״דרשת שבת שובה״, ובצדק ששבת זו נקראת גם ״שבת ואני בצדק״. ההפטרה של שבת זו נאמרת רק על־ידי אדם נשוי וירא שמים ולא ע״י נער, על־כן בחרו תמיד בתלמיד חכם.

המחסור בספרי הוראה.- חינוך מקצועי.חביב אבגי

מראכש 000000

המחסור בספרי הוראה.

מראקש סבלה ממחסור בספרים מכל סוג החל מהחומש ועד התלמוד, ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים. וכל ספר חדש שנרכש היה לנכס בעל חשיבות של נכסי צאן ברזל, המצריך שמירה מעולה. על החוסר הזה היה מציר בעל קול מבשר ז"ל, כשחסרה לו מסכת ערכין כתב :

" מיהו צריך לראות מסכת ערכין כעת אינה מצויה אצלי. וכשלא הייתה לו מסכת דיטין כתב : " ועיין שם בפרק " השולח " כי כעת אינה מצויה אצלי. וגם כעת על מסכת קידושין כתב : " ואין בידי מסכת קידושין לראות מה כתבו התוספות שם, ובמקום אחר כתב ועיין בזה בשיטה ובהרמב"ם, כי אינו מצוי בידי.

הספרים ממש עברו בתורנות מיד ליד והיו גם ספרים שלא היו כלל באזור וכמו שהוא כתב והעיר על הירושלמי שאינו נמצא בעירנו והיו גם ספרים שידע עליהם ונצרך להם ולא היו במדינה כלל.

פטירתם של אחרונים מענקי הדור של ראשי הישיבות בשליש האחרון של המאה השישית. הראשון להם רבנו מוסא בן דוד אוחיון, ירשם כיורשם ונושא דגלם של רבותיו הראשונים זצ"ל : רבי יצחק דלויה, נתב"מ הת"ס ורבי אברהם אזולאי זלה"ה תק"א.

רבי מוסא בן דוד אוחיון, נתבש"ם חודש אב התקע"ו, תארוהו סיני ועוקר הרים. ורבי משה רוזוליו זלה"ה, כותב, בראש חודש ניסן שנת תקע"ח נלקח מאתנו ארון האלוקים אחד מחכמי הישיבה מקל תפארה חברי ועמיתי בתורה חמיד ליבא, החכם השלם והוותיק, כבו הרב רבי יעקב אוחיון נ"ע.

רבי משה רוזוליו נתבש"ם שנת התרכ"א, רבי מסעוד בן מוחא תרל"ו ורבי יעקב אבטאן תרל"ג. וכאן המקום להזכיר שהיו עוד דיינים וראשי ישיבות בדורות שלהם חוץ מאלה שנזכרו כאן.

עפ פטירתו של רבנו האחרון רבי מסעוד בן מוחא זךה"ה במראקש, התחיל פרק חדש בדברי ימי הקהילה. עתה נוצר כר רחב לפעילותה של חברת אליאנס כל ישראל חברים פעילות שהייתה שנויה במחלוקת כאשר ידם של נושאי דגל הרפורמה תהיה על העליונה.

חינוך מקצועי.

כך אמרו רבותנו ז"ל : " לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה " לימוד המקצוע היה פתרון מזדמן, כי אן לא הייתה הגבלה של גיל. וחוק חינוך עוד לא היה נחלת הכלל. אם הבחירה של הילד הייתה ללמוד מקצוע יוקרתי, היה עליו ללמוד מספר שנים ובתקופה זו ישמש כשוליה חינם, ולפעמים גם הוריו נדרשו לשלם לבעל הבית.

מעבר לכך מתחייב התלמיד להמשיך לעבוד אצל המלמד שלו אחרי שגמר ללמוד אצלו, וימשיך ללמוד אצלו כפועל שלוש או ארבע שנים, בסכום פעוט הקבוע מראש. וזאת מבלי שתהיה לו אפשרות לעבור לבעל בית אחר. כמובן הכל תלוי בחשיבות המקצוע.

מקצועות מועדפים במראקש, עוברים בירושה מאב לבן, כמו ; צורפות זהב, כסף ונחושת. אומנות המחט במובן הרחב שלה. במיוחד אומני בגדי השרד, המפארים את אנשי השררה, האוהבים להראות במיטבם לפי כבודם ודרגתם.

ובעלי מקצועות נותנים עדיפות ללמד את בניהם ואחר כך אחרים. היו כאלו שהתחילו כשוליה אצל בעל מקצוע, התמידו ורכשו להם מקצוע מועדף. לפעמים בלית ברירה בנו של סנדלר אם תחשק נפשו ללמוד מקצוע מועדף אחר מזה של אבותיו, סיכוייו לא יהיו גדולים במיוחד. ורק בלימוד התורה סיכוייהם של כל התלמידים שווים, ואיש לא ייצר צעדם או יעמוד בדרכם.

לימוד תורה במראקש, התורה לא נלמדה כמקצוע, אלא כדרך חיים לכל יהודי, וכל המרבה הרי זה משובח. יש בתים שילדיהם גדלו אל תוך המקצוע בתוך הבית עצמו. ושילוב תורה ועבודה, היא מושג מאוד מכובד, כמו אומנות רקמה על קטיפה אדומה או ירוקה, שני הצבעים האהובים על הערבים המרוקאים. בהרבה בתים ההורים עסקו באומנות שלהם לפרנסתם, בעיקר אומנות המחט לסוגיה והם רבים.

להלן המקצועות בהם עסקו היהודים :

טיפול במתכות, צורפי זהב וכסף.

אומני חוט תחרה של בגדים ולנעלים, טובעי מטבעות, יוצקים, נפחים, וחורטים בנחושת בבדיל ובברזל, פחחים, רצענים, יצרני כלים, אבזמים לנשק ועוד.

עובדי מחט, חייטים, אורגים ורוקמים. אלה עבודות שעסקו בהם בעיקר נערות ונשים.

מעבדי עורו. סנדלרים, כורכי ספרים מעור ורוקמים על עור.

נגרים ובנאים

יצרני סבון ושעווה, בשמים ורוקחים

יצרני מזון. חקלאים, מגדלי פרות וצאן, יצרי יין, שיכר ועראק, עצרי שמן וטוחנים

עובדי שירותים. חמרים, סבלים, נגנים, צבעים, זגגים, שענים, ספרים, קצבים, טבחים, אופים, משרתים ועובדי ניקיון.

במראקש צורפות הזהב, לא התפתחה לאותם ממדים כמו בצפונה של מרוקו. לעומת זאת אומנות צורפות הכסף לרבדיה השונים, היא בעלת שימוש נרחב הנמצא בהישג יד. תכשיט מזהב יקר שבעתיים, ומעטים יכלו להרשות לעצמם פריט זה או אחר.

רק יהודים עשירים עירוניים הם שנהגו להתקשט בפריטים מזהב, כמו " שבריה " ( פגיון נדו מכסף ומעשה אומן ) לגבר חשוב. את תכשיטי זהב לנשותיהם. לעומת זאת מקצוע הצורפות בכסף, מקצוע יהודי ייחודי ורבים – רבים מהעיר והכפר שלחו את בו את ידם לפרנסתם.

פיוטים – נוסח מרוקו אלוקים אלי אתה לכיפור דוד אוטמזגין

פיוטים – נוסח מרוקו אלוקים אלי אתה לכיפור דוד אוטמ

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר